דלא כר' דוסא:
כאן ברועה אחד — שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום:
דיקא נמי — דמתני' בשני רועים:
שנים ששאלו חלוק — מבעוד יום להיות ברשות שניהם:
זה לילך בו שחרית — של יו"ט לבית המדרש:
וזה לילך בו ערבית — של יו"ט לבית המשתה:
עליו לצפון — על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון:
זה שערב עליו לצפון מהלך — מוליכו לצפון:
כרגלי מי שערב לדרום — מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון ולא יותר:
וזה שערב עליו לדרום — מוליכו זה לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום מוליכו זה ולא יותר מפני חלקו של צפוני כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם:
ואם מצעו עליו את התחום — תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים שנים לצפון ושנים לדרום ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן לא יזוז ממקומו לא לצפון ולא לדרום שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה וכן הדרומי לצפון שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח שהרי לכך ערב שתסתלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו:
שנים שלקחו — מעיו"ט לחלקן ביו"ט:
חבית מותרת — להוליך כל אחד חלקו למקום שערב:
ובהמה אסורה — להוליך אלא למקום ששניהם הולכים:
אפילו חבית אסורה — דאין ברירה וי"ל חלק שבא לזה היה ראוי לחברו ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו:
לעולם קסבר יש ברירה — הלכך חבית מותרת ושאני בהמה שהיתה בחייה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור:
ינקי תחומין — חלקי הבהמה שראוין לשני תחומין:
לאיסור מוקצה לא חששו — אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה עליהם משום מוקצה לומר כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה:
יש ברירה — וחבית ובהמה מותרין:
אין ברירה — ושניהם אסורין:
המת בבית כו' — מפורש בפרק קמא:
ואתמר עלה א"ר אושעיא — הא דאמרי ב"ה אף משימות המת חשב מועלת לטהר כלים הבאים בפתחים ממחשבה ואילך הוא דקאמרי אבל כלים דמעיקרא לא דאין ברירה לומר הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא:
אפוך — קמייתא:
לקוחות הן — ולא אמרינן הוברר לכל אחד חלק ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו והרי החליפו חלקיהם והוו להו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל:
בדאורייתא — לעמוד כנגד דבר תורה כגון יובל לא סמכינן אברירה:
אבל מדרבנן — לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן סמכינן אברירה הלכך חבית ובהמה מותרים:
ובדרבנן מי אית ליה והתני איו — שם חכם:
אין אדם מתנה על שני דברים כאחד — בעירובין תנן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ד' אלפים לדרוש ברבים ואינו יודע אם למזרח אם למערב אומר אם בא חכם למזרח ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה בא למערב ערובי שבמערב יקנה בא לכאן ולכאן אם יבאו שנים למקום שארצה אלך ואברור למחר יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע ואי אפשר כן אלא ע"י ברירה דכי בורר למחר אומרים הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי ובא ר' יהודה לחלוק ולומר אינו מתנה על שני חכמים לומר למחר אברור דכי בורר למחר מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות והוברר למפרע לא אמרינן:
אלא אם בא חכם כו' — על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא אפשר להתנות:
