התם לא מוכחא מילתא — שתהא שטיחתו לצורך עבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב התירו שאף שטיחתו צורך י"ט דחזי למזגא עליה אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד דתנן (שבת דף עג.) והמולחו והמעבדו:
בבת אחת — דחד טרחא לכלהו:
מערים — לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה:
תריסין — דלתות פתחיהן:
חנויות — כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו' לקרקע:
התירו סופן שאינו צורך יום טוב:
משום תחלתן — שהוא צורך יום טוב ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן:
עור לפני הדורסן — הותרה שטיחתן משום שחיטתן:
תריסי חנויות — הותרה חזרתן משום סלוקן:
וחזרת רטיה — בשבת פרק כלל גדול (שבת דף עה:) אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק:
במקדש — לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חציצה בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר עבודה דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מעיקרא:
ורחבא אמר רבי יהודה — י"מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה ספק משמיה דרב יהודה ואני אומר לא ראה רחבא את רבי יהודה נשיאה דהא מפומבדיתא הוה ולא מצינו שעלה לא"י ועוד כי אמרי' בעלמא דדייק וגמר שמעתת' מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא. הוה לן למימר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בדרב יהודה בהכל שוחטין (חולין יח:) ונראה בעיני משום דרבו מובהק היה ולא היה לומד מרב אחר הוה קרי ליה רבי דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא:
אף הפותח את חביתו — חבר כשהתחיל למכור יינו או ככרו לעולי רגלים ברגל וממשמשי בה יד הכל וטומאת עם הארץ ברגל טהורה כל ימות הרגל ובמה שנשאר לאחר הרגל נחלקו רבי יהודה וחכמים בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כו.) רבי יהודה אומר יגמור וימכרנה לחברים ולכל אדם ויזהר שלא יגע עם הארץ עוד וחכמים אומרים לא יגמור ולא ימכרנה עוד משום דנטמאת ברגל במגע עם הארץ ונהי דכל ימות הרגל אשתראי שלא לביישם מיהו לאחר הרגל חלה למפרע ואשמעינן רחבא דרבי יהודה לא אמר יגמור אלא משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא פתח ליה מעיקרא:
תנינא — במתניתין ובית הלל מתירין ומעולא מאי נפקא לן:
ואפילו מעי"ט — שהופשט מבעוד יום:
דערב יום טוב לא — דליכא למיגזר משום תחילתן דאי נמי לא שרית ליה אינו נמנע מלשחוט מעי"ט דהא יכול לשוחטו מבעוד יום:
תנינא — במתניתין:
וב"ה מתירין אף להחזיר גרסינן:
דאין בנין בכלים — אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנחייב בבנין כל דהו והעושה כלי או גומרו בי"ט או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק ואם צריך קצוע חייב משום מחתך וכן אורג או מסך או תופר אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי בסלוק וחזרה דהא דתנן (שבת דף קב:) הבונה כל שהוא בבתים תנן והלכך בית הלל אפילו בתיבות הבית שרו לסלק דלתותיהן ולהחזיר ואע"ג דלאו לשמחת י"ט קמ"ל עולא דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן אי לאו משום תחלתן דחנויות שהן צרכי רבים אין אבל תריסי כלי הבית לא:
תנינא — בעירובין מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה:
מהו דתימא טעמא — דהתירא משום דלא גזרו על השבות שבמקדש ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא שגזרו חכמים בכל רפואות גזירה משום שחיקת סמנין:
תנינא — בחגיגה:
כטהרה שויה רבנן — דאסמכוה אקרא כאיש אחד חברים (שופטים כ׳:י״א) וטעמא דרבי יהודה משום דלא הדרה חיילא ואע"ג דלא התחיל על גב הרגל למוכרה ואירע שנגע בה עם הארץ ברגל קאמר נמי רבי יהודה דאין מגעו מטמאה ואפי' לאחר הרגל קמ"ל רחבא דמשום תחלתן הוא:
בפלוגתא לא קא מיירי — והא פליגי רבנן עלה:
מתניתין — דקתני בסלוק נמי פליגי לאו כי האי תנא:
בשיש להן ציר — ידות לשני ראשין דדומות לבנין:
והתניא — בשאין להן ציר הוא דשרי ב"ה אבל בשיש כו':
אמר אביי — דכולי עלמא תרוייהו הנך תנאי דברייתא דפרשי לן פלוגתא דב"ש וב"ה:
דברי הכל אסור — ובשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל ב"ש וב"ה:
בשיש להן ציר באמצע — כעין פליט"א ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה:
