מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳

ומה הסוקל אינו נסקל - עדים שלא הוזמו עד שנהרג הנדון ואח"כ הוזמו אין נהרגין כדאמרינן בפרקין (דף ה:) הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:

הבא לסקול ולא סקל - שהוזם עד שלא נהרג הנדון:

הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה - ההורג שעשה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה ואפילו בזמן שאינו נהרג כגון במזיד בלא התראה:

הם שלא עשו מעשה - אלא דיבור בעלמא ובמזיד העידו אינו דין שלא יגלו על המזיד:

ומקשינן לרבי יוחנן והיא הנותנת - המדה הזאת שהבאת לפטרן היא הנותנת להם חובת גלות הוא לפי שעושה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה דלא תהוי ליה כפרה:

הם שלא עשו מעשה יגלו - על זדונן כי היכי כו':

רמז לעדים זוממין - שלוקין עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרם הכתוב מדין הזמה מנין שהן לוקין ולקמיה פריך תיפוק ליה מלא תענה:

משום דהצדיקו את הצדיק כו' - בתמיה אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו צדיק כו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי מלקות בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות את הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו:

ותיפוק ליה מלא תענה - כל עונשי לאוין מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו:

לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו - לקמן יליף לה בפרק ג' (דף יג.):

ואין משלמין כופר - אם העידו בשור המועד שהרג את האדם והוזמו והיו מחייבין את הבעלים כופר דכתיב (שמות כ״א:ל׳) אם כופר יושת עליו וגו':

ואין נמכרין - אם העידוהו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו לימכר כדכתיב ונמכר בגנבתו:

אין משלמין ע"פ עצמן - אם הוזמו בב"ד ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין על הזמתן עד שברחו ובאו בב"ד אחר והודו שהוזמו בב"ד פלוני ולקמן מפרש טעמא:

כופרא כפרה - לכפר על זה שהרג שורו את האדם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם:

ומר סבר כופרא ממונא - שהזיק גופו של זה ונתחייב ליורשיו דמי ההרוג:

כופרא כפרה - לכפר על עצמו שחייב מיתה בידי שמים לפיכך יתן דמי עצמו:

בדניזק שיימינן - בהכי הויא ליה כפרה כי יהיב דמי ניזק ולקמיה מפרש טעמיה:

מאי טעמייהו דרבנן - דאילו ר' ישמעאל מסתבר טעמיה כיון דכופרא כפרה דמי עצמו בעי למיתב:

נאמר השתה למעלה - בנוגף אשה הרה כאשר ישית עליו בעל האשה (שם):

ונאמר השתה למטה - בכופר אם כופר יושת עליו:

מה להלן בדניזק - שמשלם דמי וולדות שנזוקו:

פדיון נפשו - דנותן את הכופר:

ורבנן - אמרי לך אין ודאי פדיון נפשו הוא דכופרא כפרה מיהו בדניזק שיימינן ובהכי הויא למזיק פדיון נפשו:

דאית ליה לדידיה - שיש לו לגנב ממון לשלם דמי הגניבה אם לא הוזמו ולהם אין מה לשלם דמיגו דאיהו לא הוה מזדבן אם לא הוזמו אינהו נמי כי הוזמו לא מזדבני שהרי לא זממו למכרו:

וקנס אינו משלם ע"פ עצמו - דכתיב גבי כפל אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו (ב"ק דף סד:):

תדע - דקנסא הוא שהרי המעידים בנפש לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם ונהרגין ומשלמין ממון: