בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳

    מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־474 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ומה הסוקל אינו נסקל עדים שלא הוזמו עד שנהרג הנדון ואח"כ הוזמו אין נהרגין כדאמרינן בפרקין (דף ה:) הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:

    הבא לסקול ולא סקל שהוזם עד שלא נהרג הנדון:

    הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה ההורג שעשה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה ואפילו בזמן שאינו נהרג כגון במזיד בלא התראה:

    הם שלא עשו מעשה אלא דיבור בעלמא ובמזיד העידו אינו דין שלא יגלו על המזיד:

    ומקשינן לרבי יוחנן והיא הנותנת המדה הזאת שהבאת לפטרן היא הנותנת להם חובת גלות הוא לפי שעושה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה דלא תהוי ליה כפרה:

    הם שלא עשו מעשה יגלו על זדונן כי היכי כו':

    רמז לעדים זוממין שלוקין עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרם הכתוב מדין הזמה מנין שהן לוקין ולקמיה פריך תיפוק ליה מלא תענה:

    משום דהצדיקו את הצדיק כו' בתמיה אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו צדיק כו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי מלקות בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות את הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Makkot 2b · Sefaria · CC0

    תוספות

    ומה הסוקל אינו נסקל פי' הקונטרס כשהרגו אין נהרגין דין הוא דבאו להרוג ולא הרגו דאין נהרגין וקשה טובא חדא דה"ל למימר כדאמרינן לקמן (מכות דף ה:) הרגו אין נהרגין ועוד מאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא דהבא לסקול ולא סקל דנסקל בההוא קרא גופיה דחזינן דהסוקל אינו נסקל כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל לעולם אימא לך דאית לך שפיר ק"ו דלעיל דלענין חילול דהא לא גלי קרא בשום מקום דשייך בדבר הזה שיתחלל הזמה ועוד קשה דהוה ליה לתרץ דהתם ודאי לא עבדינן ק"ו משום דא"כ בטלת תורת עדים זוממין לגמרי ולא משכחת לה כאשר זמם אבל לעיל דלא בטלת תורת עדים זוממין שייך שפיר למיעבד ק"ו לכך פירש ר"ת דה"ק ומה הסוקל אינו נסקל פירוש אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנדון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל עדים שמעידין איש פלוני שמחויב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא בטלת לגמרי דאיכא לאוקומי קרא דועשיתם כאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה ואפ"ה לא עבדינן האי ק"ו דהכי קאמר לו לעיל דלא עבדינן ק"ו בכהאי גוונא:

    Tosafot on Makkot 2b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ומתקיף רבינא אי הכי בטלת תורת עדים זוממין דאיכא למימר לדבריך ומה הסוקל אינו נסקל כדקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין הבא לסקול ולא סקלו אינו דין שלא יסקל.

    אלא מחוורתא כדשנין מעיקר' ועשיתם לו ולא לזרעו.

    מעידנו באיש פלוני שחייב גלות ונמצאו זוממין אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקין ארבעים. מנא לן אמר ריש לקיש דאמר קרא הוא ינוס הוא ולא זוממין.

    ר' יוחנן אמר ק"ו ומה היא אם עשה במזיד בלא התראה אינו נהרג ואינו גולה הן שאע"פ שהן במזיד לא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו. ודחי'. היא הנותנת כלומר מדבריך ראוי הוא שיגלו כדי שתהיה להן כפרה מאחר שלא עשו מעשה אבל הוא שעשה מעשה במזיד לא תהיה כפרה בגלות. ונדחו דברי ר' יוחנן ועמדו דברי ריש לקיש:

    אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע. משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ילקה. אלא כגון דאתו עדים והרשיעו הצדיק והצדיקו הרשע. ואתו שהדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והרשיעו את הרשע כלומר שוינהו להנהו שהדי קמאי רשעים והיה אם בן הכות הרשע. אבל מלאו דלא תענה אין לוקין משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה:

    ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה או בן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין לעבד עברי. משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין [על פי עצמן.

    אין נעשין בן גרושה וכו'] ואין גולין לערי מקלט שנאמר הוא ינוס הוא ולא זוממין. ואין משלמין כופר מאי טעמא כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כיצד כגון שהעידו כי שורו של פלוני הרג פלוני שמחייבין אותו כופר ונמצאו זוממין אין משלמין את הכופר:

    ואין נמכרין בעבד עברי.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Makkot 2b · Sefaria

    ריטב"א

    ומה הוא שעשה מעשה במזיד וכו’ פי’ ההורג שהיה בזדונו מעש׳ אינו גולה אעפ"י שאינו נהרג כגון שלא היה בו התראה או שוגג קרוב למזיד שאינו נהרג ואינו גולה הם שלא עשו במזי׳ פי׳ שאין בזדון שלהם תעשה אינו דין שלא יגלו. ואיכא דקשיא ליה למ"ד דעקימת פיו היה מעשה מא"ל. י"ל דאפילו נאמר כן מכל מקום אינו מעשה גמור כמו מעשה ההורג ועוד דהא קי"ל דעדים זוממין אין בהם מעשה הואיל וישנן בא"י וכדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות:

    והיא הנותנת פי’ קושיא היא דאדרבה ממקום שבאת לפוטרם מגלות יש לך לחייבם דפיטורא דגלות לאו קולא הא לדידהו אדרבא חיובא דגלו׳ הוה עדיף להו טפי כי היכי דתיהוי להו כפרה:

    ותיפוק לי משום לא תענה פי’ ולמה לי והצדיקו ופרקי׳ משום דה"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה וקמ"ל דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאיתא לקמן ואיכא דקי"ל ולר׳ יהוד׳ דאמר לאו שיאן בו מעש׳ לוקין עליו למה לי והצדיקו ולא קשיא דר׳ יהודה מעדים זוממין וממוציא שם רע הוא דגמר לה ובתר דכתיב והצדיקו הא לאו הכי לדידי׳ במי לא היו לוקין עליו והא דחשבינן לא תענה לאו דאין בו מעשה הא פרישנא בפ׳ ד׳ מיתות דהא איתא אפילו למ"ד עקימת פיו הויא מעשה משום דעדים זוממין ישנה בא"י וא"ת ולמה לא משני דאין לוקין משום דה"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וי"ל דלא ניחא לן חדא דהא איכא ר׳ ישמעאל דס"ל לוקין עליו כדאיתא בפ׳ הלוקין. ועוד דלר׳ מאיר אין זה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד דהא איהו ס"ל דאזהרה דעדים דוממין מלא יוסיפו לעשות כדבעינן לפרושי לקמן:

    ת"ר ד׳ דברים נאמרו בעדים זוממין וכו׳ אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. לפום פשטא נראה דהני לא חזו לכפרה וקש׳ דא"כ מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה היא כדאיתא לעיל ואלו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמיעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להון כפרה. וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כ"ג הוא שמכפר׳ עליו כדאית׳ בפ׳ הגולין ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג ודבר המסור לב"ד הוא להגלותו מה שאין כן בכופר שאין ממשכנין אותו כדאסקי׳ בב"ק ולכך היינו סבורים לומר שזה יגלה ויעמוד באותו ספק של הריגה ואחרי כן יתכפר במיתת כ"ג אי לאו דגלי קרא דלא ליגלי. כן פי׳ הרמב"ן ז"ל וגם בתוספתא. וטעמא דלאו בני כפרה קי"ל דבעינן מעשה ממש כדכתי׳ תורה אחת לעושה בשגגה וכדאמרי׳ התם בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין דף סה ע"ב) יצא מגדף ויצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ומעתה לכופרא דהיא כפרה נמי לא חזו והקשה על זה בתוספתא בשם ר"י ז"ל דהניחא לרבנן אבל ר"ע אמר התם דלא בעי׳ מעשה ולר׳ יוחנן אפילו מעשה זוטא לא בעינן כדאיתא שם והא דהכא האמורה בה ר׳ עקיבא כדקתני משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן. ואחרים פי׳ דלאו בני כפרה דכופר קאמרינן שאין כופר אלא במי ששורו הרג את הנפש לפוטרו ממית׳ בידי שמים וכדאמרי׳ התם לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם כדכתי׳ אם כופ יושת עליו וגו׳. וזהו שכתב רש"י ז"ל כאן לאו בני כפרה נינהו שהרי לא הרג שורם את הנפש ובודאי שלפי שיטה זו לא היינו צריכין לכל אלו הטעמים דהא אית לן טעמא רבא דלאו בני כפרה אינהו בהא כיון שעשו במזיד ולא עשינו כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג א׳ בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד אבל הא ודאי קשיא טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהן כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ג דהזמה לא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא איבעי לן התם אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפר׳ וסלקא כתיק"ו הילכך אין ממשכנין. וגם ר"י ז"ל פי׳ שם דלא מיבעי לן התם אלא אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומעתה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם היה יודע בעצמו שלא הי׳ כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בני כפרה נינהו. כן נ"ל. ורבי׳ הרמב"ן ז"ל פי׳ דלמ"ד כופרא כפרה לא שייכא הזמה דהא עיקר עדותם לחיבו מיתה בידי שמים כדכתיב וגם בעליו יומת ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותן של אלו יחייבוהו בשמי׳ ואי לאו מפני עדותן לא יחייבוהו שיאן השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו וכו׳ וכיון שכן אף כופר לא שייך בהו שהכופר במקום מיתה בידי שמים ונכון הוא מאוד. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל במה שפי׳ שהרי לא הרג שורם את הנפש אלא שלשונו קצר כמנהגו והקשה בתוספ׳ למה לא שנינו לזו במשנתינו שאין משלמין את הכופר ותירצו דכיון דלמ"ד כופרא ממונא משלמין אף דרבנן ור"ע ס"ל הכי בפלוגתא לא בעי לאירויי. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דהני אינן לוקין מטעמא דפרישנא לעיל דהא מלקות והצדיקו במקום הזמה עומד וכיון דלא שייכא בהא הזמה לפי שאין עדותן צריך לשמים אף מלקות נמי ליכא ובמתני׳ לא קתני אלא אותן שלוקין וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאפילו בזו לוקין משום והצדיקו. והקשו בתוספתא דהכי משמע דלר"ע כופרא כפרה מדמודה שמשלמין הכופר ואלו בפ׳ שור שנגח (בבא קמא דף מא ע"ב) משמע דס"ל כופרא ממונא דתניא התם ובעל השור נקי ר׳ אליעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך. והתם מסקינן דר"א סבר כופרא כפרה ומינה דר"ע סבר כופרא ממונא ויש שתירצו דתנאי היא אליבא דר"ע והנכון יותר שכבר השיב לו שם ר"א עקיבא כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ עד אח׳ או ע"פ הבעלים שאינו נסקל ואפשר לשלם מגופו ור"ע היה סובר דכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדאיתא התם וא"כ לא צריך קרא לפוטרו מחצי כופר דאם נסקל אין כאן כופר ולא אמרינן התם דר"א סבר כופרא כפרה לפי שלא אמר שהי׳ משלם מן העליה דודאי ליכא עליה בכופר דתם אלא כלפי שאמר שהיה כופר על פי הבעלים שאינו נסקל הקשינו עליו דהא חצי כופר דשור הם קנסא הוא וכחצי נזק דהוי קנס ומודה בקנס פטור ופרקי׳ קסברי כופרא כפרה ומוד׳ בכפרה חייב מעתה אף ר׳ יהודה יודה בזה אלא דס"ל דלא צריך קרא לפוטרו בהמית ע"פ בעלים מחצי כופר דכיון שאין השור בסקיל׳ אין בו כופר כן נ"ל ובמקומה ביארנה יפה בס"ד וגם כתוספ׳ רמזו כן:

    מאן תנא כופרא כפרה ר׳ ישמעאל היא והא דלא קאמר ר׳ אליעזר היא וכדאמרי׳ לעיל הנכון בזה משום דל איתמר ההיא אלא לאותו לשון שהשיב ר"א שדינו בשהרג ע"פ הבעלים וכדאמרן אבל לשון האחר שהשיב לו שם שאין דינו אלא בשהרג שלא בכוונה ליכא הכרחה דס"ל לר"א דכופרא כפרה וכדמוכח התם בהדיא הלכך טפי ניחא ליה למנקט ר׳ ישמעאל דמפרש להדיא כנ"ל ולא מצי אמר ר׳ עקיבא היא כדמוכח לעיל דכיון דסיפא ר"ע רישא לאו ר"ע וזה פשוט:

    ונתן פדיון נפשו דמי ניזוק פי׳ אע"ג דהרוג הוא קרי ליה ניזוק משום דכל היכא דלא מחייב עליה מיתה אלא ממון ניזק קרי ליה:

    דכ"ע כופרא כפרה פי׳ ולא מצינן למימר דכ"ע כופרא ממונא דא"כ מאי טעמא דמ"ד דמי מזיק דהא כל מזיק בדבר הניזק שיימינן ליה בכל דוכתא:

    מ"ט דרבנן פי’ דאלו טעמא דר׳ ישמעאל טעמא תירוצא הוא מדקאמר פדיון נפשו דמשמע נפשו של מזיק:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Makkot 2b · Sefaria

    מאירי

    המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן מעידין אנו על איש פלוני שהוא חייב גלות כגון שהרג את הנפש בשגגה אין אומרין יגלה זה תחתיו אלא לוקה את הארבעים ומפרש הטעם בגמ' שנא' הוא ינוס הוא ולא זוממיו וכן הוזכר שם טעם אחר לומר שכל שהוא מזיד אינו בגלות ואפי' בעשיית מעשה כל שכן בדבור בעלמא ואפי' במקום שאין שם מיתה כגון שלא התרו בו וכל שכן במקום שאין שם מעשה שאין להגלות את המזיד ועדים זוממין מזידין הם בדבורם ואע"פ שנדחה טעם זה בגמרא נכון הוא:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    כשם שביארנו בעדי בן גרושה ובן חלוצה ובעדי גלות שאין דנין אותם במה שזממו אלא במלקות כך הדין בכפר ר"ל שאם העידו על שור מועד של פלוני שהרג את הנפש שנמצאו מחייבין את הבעלים כפר והוזמו אין משלמין את הכפר אלא שלוקין שהכפר אינו ממון אלא כפרה ואע"פ ששמין אותו בדמי הנהרג ולא בדמי המזיק כך הוא הענין ששמין לו לשלם דמי הנהרג לכפרת נפשו על שחטא בשמירת שורו ומ"מ אינו ממון אלא כפרה אע"פ שיוצא בדיינין אבל דמי השור משלמין הם אותם דמי השור שהרי ממון הוא לדברי הכל:

    העידו על אחד שגנב ואין לו לשלם ונגמר דינו לימכר והוזמו אין נמכרין בעבד עברי ולא סוף דבר אם היה לזה שהעידו עליו בכדי לשלם והם אין להם לשלם שאין נמכרין שהרי לא למכרו נתכונו או שזה שהעידו עליו אין לו לשלם ואלו יש להם לשלם שהרי הם יכולין לומר אילו היה לך לא היית נמכר וממון אין אנו נותנים שהרי לא לשם ממון העדנו אלא אפי' אין לזה שהעידו עליו ולא להם שהדבר שוה בשניהם אין נמכרין שנאמר בגנבו ולא בזממו ומ"מ אם יש לו ולהם משלמין וכשאין לו או שאין להם או שאין לו ולא להם לוקין ואין נמכרין וכן אם העידו על אחד שנמכר בעבד עברי והוזמו אין נמכרין אלא שלוקין:

    למדת שכל שלא העידו על חיוב מיתה או ממון או מלקות אין כאן דין הזמה גמורה אלא שלוקין ודבר זה קבלה על הדרך שביארנו במשנה וכל אלו שאמרנו שאין בהם הזמה גמורה אלא מלקות יש מפקפקין לומר שיהא צריך התראה שהרי בדיני נפשות ודיני ממונות הוא שאין עדים זוממין צריכין התראה שאלו תצריכם התראה אין זה כאשר זמם שהרי הם היו הורגים בלא התראה וכמו שאמרו במסכת כתובות ל"ג א' מי איכא מידי דאינהו בעו לחיוביה בלא התראה ואינהו בעו התראה אבל זו שאין מלקות שלהם בא מכאשר זמם צריכים התראה ולא יראה לי כן שמ"מ מלקות זה במקום כאשר זמם ואלו היה צריך התראה לא היה התלמוד נשמט מדבר זה שלא לגלותו:

    Meiri on Makkot 2b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ומה הסוקל כו' שמחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה כו' האי ק"ו והיכי קאמר לעיל דעבדינן ק"ו בכה"ג עכ"ל כצ"ל לאו דוקא כל שאר מיתות ב"ד דהא בשריפה נמי איכא האי ק"ו ומה אדם ששורף חבירו אינו נידון בשריפה אלא בסייף עדים שמעידין איש פלוני מחויב שריפה ולא נשרף ע"י אינו דין שלא ישרפו וכן איכא האי ק"ו בחנק וליכא לאוקמי כאשר זמם אלא בסייף דליכא האי ק"ו ודקאמר א"כ בטלת תורת עדים זוממין אע"ג דאיכא לקיים בסייף מ"מ בטלת אותו לגבי סקילה ושריפה וחנק ולא ה"ל למשמט מלמתני ליה במתני' כדקתני לה גבי חילול ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Makkot 2b · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' סבר רב המנונא למימר וכו' א"ל רבא ולימרו ליה וכו' נראה לי דלא גרסינן הכא א"ל רבא אלא דסתמא דגמרא לא הניח ליה לאסוקי למלתיה ופריך אמלתיה דרב המנונא ולימרו ליה וכו' ומשני אלא הכי אתמר סבר רב המנונא למימר וכו' וק"ל. ד"ה ומה הסוקל וכו' והשתא לא ביטלה לגמרי דאיכא לאוקמי קרא דועשיתם לו כאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות ב"ד. אינו מדוקדק כל כך דהא בשאר מיתות נמי איכא למימר הכי כגון בשריפה מה השורף אינו נשרף ומה החונק אינו נחנק ולא שייך תורת הזמה כי אם במיתת הרג וק"ל:

    Maharam on Makkot 2b · Sefaria

    פני יהושע

    ע"ב בגמרא אמר עולא רמז לעדים זוממין מניין כו' ויש לדקדק אמאי קרי ליה רמז הא לפרש"י בד"ה משום דהצדיקו משמע להדיא דפשטא דקרא לא מיתוקמ' אלא בעדים זוממין ובלא"ה נמי נראה דלכאורה פשטא דקרא דכתיב כי יהיה ריב בין אנשים ושפטום והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בין הכות הרשע דמשמע שע"י משפט של הריב מחייבין אותו ב"ד מלקות והיכי משכחת חיוב מלקות ע"י משפט של הריב בין האנשים דאי בלאוין של גזל וריבית ואונאה ועושק שכיר הא בהדיא איתרבי לתשלומין ואין לוקין עליהן וכן בלאו דחובל נמי אמרינן בכמה דוכתין בפירוש ריבתה תורה לתשלומין מילקי לא לקי ותדע דלקמן בפ' אלו הן הלוקין כל הני דקחשיב במתני' כולהו בלאוין של איסורי אדם למקום וכן הנך שכתבו התוס' שם דתנא ושייר א"כ מבואר להדיא דבלאוין שבין אדם לחבירו דשייך בהו משפט ליכא מלקות וא"כ ע"כ דפשטא דקרא לא מיתוקמא כלל אלא לענין עידי הזמה וא"כ הדרא קושי' לדוכת' אמאי קאמר לשון רמז ואפשר דאע"ג דפשטא דקרא איירי בהכי אפ"ה כיון דלענין עידי הזמה לא נזכר בפירוש בלשון המקרא אע"ג דקרא דחיק ומוקי אנפשיה בעדים זוממין אפ"ה שפיר קרי ליה רמז ותדע שכן הוא שאם נפרש לשון רמז כמשמעו לא הוי מן התורה לחייב מלקות וליסתור הכלל דקי"ל בכל דוכתי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא ע"כ דדרשה גמורה הוא וכדפרישית אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא היאך מוקי עולא להאי קרא דוהיה אם בין הכות הרשע לענין עדים זוממין הא בהאי קרא גופא כתיב והכהו כדי רשעתו ודריש עולא גופא לקמן דכדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וא"כ פשטא דקרא בא לומר דאין לחייבו אלא משום רשעה אחת והיינו מלקות והיכי דאיכא שתי רשעיות כגון מלקיות וממון לוקין ואין משלמין ואילו בזוממין אשכחן איפכא לקמן בפירקין דלר"מ לוקין ומשלמין ולרבנן משלם ואינו לוקה לכך נראה דאדרבה מה"ט גופא קאמר עולא הכא בשמעתין שאינו אלא רמז בעדים זוממין דודאי עיקר פשטא דקרא לא איירי בהכי מדכתיב כדי רשעתו אע"כ דפשטא דקרא דכי יהיה ריב בין אנשים ושפטום איירי בריב משפט של דיני ממונות ממש ושפיר קאי אסיפא דקרא דכתיב בתריה לא תחסום שור בדישו כדאשכחן בש"ס בדוכתי טובא דמהכא ילפינן שאין לוקין אלא בלאוין שהן דומיא דלא תחסום וכפרש"י בחומש והיא ג"כ מלשון הסיפרי וא"כ לפ"ז שפיר קאמר קרא דרשעה אחת אתה מחייבו והיינו מלקות משא"כ היכא דאיכא שתי רשעיות בהאי לאו דלא תחסום והיינו מלקות וממון ומשכחת לה כי הא דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם פרתו של חבירו ודש בה לוקה ומשלם ומסיק רבא דלרבנן דפליגי אדר"מ האי דמשלם היינו בבא לצאת ידי שמים משום דאתנן אסרה תורה כו' וע"ש בפירש"י אבל בב"ד אין לחייבו אלא מלקות אלא דאפ"ה ע"כ אתיא נמי לרמז עדים זוממין מיתורא דוהצדיקו את הצדיק וכמו שפירש"י כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי בס' הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהרגיש ג"כ במה שדקדקתי דלא משכחת שפיר חיוב מלקות ע"י ריב ומשפט של שני אנשים ונתתי שבח לאל ית' שכוונתי לדעת הגדול כמותו אלא שהרמב"ן ז"ל נדחק לפרש בחד מכמה גווני דלא רמיזי בהאי ענינא וע"כ דהאי קרא דחיק ומוקי אנפשיה אמנם לפי מה שכתבתי הוא יותר נכון דודאי פשטא דקרא איירי בלאו דלא תחסום כדמשמע להדיא בלשון הספרי ובלשון רש"י בחומש ע"ש ואולי מקום הניחו לי מן השמים ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה ובלשון הרמב"ם ז"ל מבואר בחידושינו שם בפ' הפועלים:

    שם ותיפוק ליה מלא תענה משמע לכאורה מלשון הגמרא דאמימרא דעולא קשיא ליה הכי מאי איצטריך למילף מקרא דוהצדיקו הא בלא"ה חייב מלקות מלאו דלא תענה היכא דלא שייך כאשר זמם וקשיא לי טובא דמעיקרא מאי ס"ד דשייך מלקות מלאו דלא תענה דא"כ מאי איריא עידי הזמה שע"י עמנו הייתם אפילו שלא דרך הזמה נמי לחייבו מלקות ונהי דבעדים שהוכחשו לא משכחת לה דהא תרי ותרי נינהו וכה"ג היכא דליכא הזמה גמורה כגון שבאו עדים ואומרים שא' מבעלי דינים היה עמהם ביום פלוני במקום פלוני נמי תרי ותרי נינהו דלא שייך חיוב מלקות אלא דוקא בהזמה גמורה שחידשה תורה דבתראי מהימני אלא דאכתי היכא דאסהיד תרי בחד דליכא חידוש כדאיתא בפ' מרובה א"כ אמאי לא מחייבינן להו מלקות ועוד הא ודאי מהאי לאו דלא תענה לא הוה ידעינן חיוב מלקות בעדים זוממין דמתני' דהא בכל חייבי לאוין דעלמא לא שייך חיוב מלקות אלא ע"י התראה ובעדים זוממין קי"ל בפ' אלו נערות דלא בעי התראה וא"כ ע"כ היינו בהאי קרא דוהצדיקו דגלי קרא דשייך מלקות בעדים זוממים ממילא ידעינן דלא בעו התראה כיון דלא שייך בהו התראה כדמסקינן התם בפ' אלו נערות והנלע"ד בזה דאה"נ דלאו אעיקר מימרא דעולא קשיא ליה דלא איצטריך ליה האי קרא דוהצדיקו דודאי איצטריך כדפרישית אלא דאאידך גיסא קשיא ליה כיון דאשכחן דגלי קרא דשייך חיוב מלקות בעדים וע"כ היינו דאזהרה שמענו מלאו דלא תענה א"כ מאי איריא ע"י הזמה גמורה אפילו שלא דרך הזמה כגון דאסהידו תרי בחד נמי לילקו מהאי לאו גופא דלא תענה ואפי' בלאו התראה ואהא משני שפיר דעיקר לאו דלא תענה לא ניתן כלל למלקות כיון דלאו שאין בו מעשה הוא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב עוד בזה דף ד' ע"ב:

    פיסקא משום ר"ע אמרו כו' מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא כו' אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ומסקינן דהא דאמר רבה נמי תדע שהרי לא עשו מעשה היינו נמי מה"ט גופא שהממון ביד בעלים וכפירש"י ולפ"ז משמע דהיכא שכבר שילמו הבעלים ע"פ העדים דלפי' ריב"א ור"י ברפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב בתוד"ה ועדים זוממין דבכה"ג נמי שייך הזמה דלענין ממון לא שייך למידרש כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"כ ר"ע נמי מודה דמשלמין ע"פ עצמן ועיקר מילתא דר"ע היינו דווקא כשעדיין לא שילמו כפשטא דמלתא דסתם עדים זוממין כנ"ל (ועיין עוד בסמוך ולקמן דף ה' ע"ב אבאר עוד שיטת הרמב"ם ז"ל בזה) אלא דלפ"ז איכא למידק איפכא דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי אדר"ע הא כיון דלא שילמו אין לך קנס גדול מזה והיאך אפשר לומר דרבנן סברי דאפי' בכה"ג שהממון ביד בעלים הוי ממון ולא קנס ועוד הא תנן בס"פ אלו נערות (כתובות דף מ"א) זה הכלל כל המשלם יותר ממה שהזיק אין משלם ע"פ עצמו וכ"ש הכא שלא הזיק כלל אלא ביקש להזיק מיהו אפשר דרבנן סברי דתשלומי עדים זוממין משום כפרה ומש"ה מחייבי רבנן ע"פ עצמו כדאשכחן נמי בשבועת הפקדון כשנשבע לשקר והודה מחייב קרן וחומש וא"כ ע"כ דלא הוי בהאי כללא דס"פ אלו נערות שהרי משלם יותר ממה שהזיק וע"כ היינו משום דחומש נמי לכפרה אתא (כדמשמע בלשון רש"י שלהי פרק ד' שומרים ע"ש) וה"נ דכוותי' ועוד נ"ל דכיון דבתשלומי ממון דעדים זוממין לא דרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ אפי' אם כבר שילם הנתבע הממון לשכנגדו ולאחר שנמצאו העדים זוממין הוחזר הממון לבעלים אפ"ה צריכין העדים זוממין לשלם ג"כ לבעלים אע"פ שלא הזיקו דהא לא גרע מכאשר זמם וכ"ש הכא דאטריחוהו לבי דינא ולמיטרח אזוזי וכ"ש למאי דפרישית דעיקר תשלומי זוממין היינו לכפרה וא"כ לפ"ז בכל ענין אמר ר"ע דאין משלמין ע"פ עצמן משום דקנסא הוא וכ"נ מדיקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות עדות ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Makkot 2b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מכות, דף ב׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־474 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 117 מילים

      נפתחת ב״וּמָה הַסּוֹקֵל אֵינוֹ נִסְקָל, הַבָּא לִסְקוֹל וְלֹא…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב גָּלוּת…״

    3. קטע 323 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: קַל וָחוֹמֶר: וּמָה הוּא,…״

    4. קטע 435 מילים

      נפתחת ב״וְהִיא נוֹתֶנֶת, (וַהֲלֹא דִין הוּא): הוּא, שֶׁעָשָׂה…״

    5. קטע 550 מילים

      נפתחת ב״אָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה…״

    6. קטע 620 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא: עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק, וַאֲתוֹ עֵדִים…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹּא תַעֲנֶה״! מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָאו…״

    8. קטע 835 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעֵדִים זוֹמְמִין:…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה –…״

    10. קטע 1047 מילים

      נפתחת ב״מַאן תָּנָא כּוּפְרָא כַּפָּרָה? אָמַר רַב חִסְדָּא:…״

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כּוּפְרָא…״

    12. קטע 1217 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? נֶאֱמַר הֲשָׁתָה לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר…״

    13. קטע 1316 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ כְּתִיב. וְרַבָּנַן?…״

    14. קטע 1436 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי. סָבַר רַב הַמְנוּנָא…״

    15. קטע 1551 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אִי אַנְתְּ…״

    16. קטע 1636 מילים

      נפתחת ב״מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי ישמעאל · דור שני לתנאים

      סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.

      מקור: מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 10 — “…אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 8 — “…בְּעֶבֶד עִבְרִי. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף אֵין מְשַׁלְּמִין…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת מכות דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 5 — “אָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? רֶמֶז…

    לשון המקור

    וּמָה הַסּוֹקֵל אֵינוֹ נִסְקָל, הַבָּא לִסְקוֹל וְלֹא סָקַל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִסָּקֵל? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.

    מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב גָּלוּת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דְּאָמַר קְרָא: ״הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים״ – הוּא, וְלָא זוֹמְמִין.

    רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: קַל וָחוֹמֶר: וּמָה הוּא, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד אֵינוֹ גּוֹלֶה, הֵן, שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִגְלוּ?

    וְהִיא נוֹתֶנֶת, (וַהֲלֹא דִין הוּא): הוּא, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד לָא לִיגְלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהְוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה. הֵן, שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה – בְּמֵזִיד נָמֵי לִיגְלוֹ, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי לְהוּ כַּפָּרָה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ.

    אָמַר עוּלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין?! וְהָא כְּתִיב: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״! אֶלָּא: רֶמֶז לְעֵדִים זוֹמְמִין שֶׁלּוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״. מִשּׁוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק – וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע, וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע?

    אֶלָּא: עֵדִים שֶׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק, וַאֲתוֹ עֵדִים אַחֲרִינֵי וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִיקָּרָא, וְשַׁוִּינְהוּ לְהָנֵי רְשָׁעִים, ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.

    וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִ״לֹּא תַעֲנֶה״! מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעֵדִים זוֹמְמִין: אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה, וְאֵין גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט, וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר, וְאֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן.

    אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה – כְּדַאֲמַרַן. וְאֵין גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט – כְּדַאֲמַרַן. וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר – קָסָבְרִי: כּוּפְרָא – כַּפָּרָה, וְהָנֵי לָאו בְּנֵי כַּפָּרָה נִינְהוּ.

    מַאן תָּנָא כּוּפְרָא כַּפָּרָה? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ – דְּמֵי נִיזָּק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: דְּמֵי מַזִּיק. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: כּוּפְרָא מָמוֹנָא, וּמָר סָבַר: כּוּפְרָא כַּפָּרָה?

    אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כּוּפְרָא כַּפָּרָה, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, וּמָר סָבַר: בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן.

    מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? נֶאֱמַר הֲשָׁתָה לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר הֲשָׁתָה לְמַעְלָה. מָה לְהַלָּן – בִּדְנִיזָּק, אַף כָּאן – בִּדְנִיזָּק.

    וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ כְּתִיב. וְרַבָּנַן? אֵין, ״פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ״ כְּתִיב, מִיהוּ כִּי שָׁיְימִינַן, בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן.

    וְאֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי. סָבַר רַב הַמְנוּנָא לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ, דְּמִיגּוֹ דְּאִיהוּ לָא נִזְדַּבַּן – אִינְהוּ נָמֵי לָא מִיזְדַּבְּנוּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לְדִידֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאִית לְהוּ לְדִידְהוּ – מִיזְדַּבְּנוּ.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אִי אַנְתְּ הֲוָה לָךְ מִי הֲוָה מִיזְדַּבְּנַתְּ? אֲנַן נָמֵי לָא מִיזְדַּבְּנִינַן. אֶלָּא סָבַר רַב הַמְנוּנָא לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ אוֹ לְדִידֵיהּ אוֹ לְדִידְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לָא לְדִידֵיהּ וְלָא לְדִידְהוּ – מִזְדַּבְּנִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״, אָמַר רַחֲמָנָא – בִּגְנֵבָתוֹ, וְלֹא בִּזְמָמוֹ.

    מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? קָסָבַר קְנָסָא הוּא, וּקְנָס אֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמַר רַבָּה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה, [וְנֶהֱרָגִים] וּמְשַׁלְּמִין. אָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי מָמוֹן בְּיַד בְּעָלִים, וּמְשַׁלְּמִים.