מסכת חגיגה דף כ״ו עמוד ב׳

טעונין טבילה מפני טומאת הרגל:

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע שהכתוב קראו מזבח אדמה ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו:

מפני שהן מצופין בגמרא מפרש:

גמ' מנורה לא כתיב בה תמיד כלומר תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר אלא תמיד מלילה ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב (שמות כח) תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה אבל תמיד האמור בשלחן תמיד יום ולילה הוא דמשבת לשבת הוא ערוך עליו:

נוכח השלחן כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו:

ותיפוק לי דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא:

דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא י״א:ל״ב):

מה שק מיטלטל מלא וריקם יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש אע"פ שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר:

שלא תגעו בשלחן בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחות קאמר דאילו ישראל לא היו ראוין לילך אף בין אולם למזבח וכן פירש רש"י:

מנורה לא כתיב בה תמיד פי' רש"י דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן דהאי תמיד מלילה ללילה הוי כמו עולת תמיד האמור בתמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב ועד בקר כתיב תן לה מדתה מערב עד בקר הלכך כל היום יכול לסלקה אבל תמיד האמור בשלחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליו משבת לשבת והקשה הר"ר אלחנן דהא במסכת תמיד (דף ל:) משמע דנר מערבי דולק כל היום שממנה היה מדליק ובה היה מסיים ומסתמא מתמיד נפקא ועוד קשה להר"ר אלחנן עלה דההיא דהא כתיב מערב עד בקר ושיערו חכמים מדתה לחצי לוג וי"ל דמ"מ לא היה בה טפי מבשאר נרות ומ"מ ממילא מחמת הנס דולק כל היום ובשעה שלא היה הנס היו דולקין אותה בבקר כדי להדליק ממנה האחרות:

כלי עץ העשוי לנחת הקשה הר"ר אלחנן כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלים אותה ואם כן אין עשוי לנחת ואם כן אמאי צריך ראייה מקרא השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא ותירץ דלא איצטריך קרא רק לנוב וגבעון ושילה ובית עולמים שלא היתה מטולטלת ושמעינן מקרא שהיו מגביהין אותה ולא נראה כיון שהיתה מטולטלת כבר אף משבאו לבית עולמים נמי לא נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה אלא י"ל דלא מהני טלטולה כיון דלא היתה מטולטלת לבדה כי אם בהדי שאר כלים:

סילוקו כסידורו לענין שהיה רך ומה שאמר הפסוק חום ביום הלקחו לאו דוקא אלא דחם לא היה דאיכא מ"ד במנחות (דף צה:) שהיא נאפת מערב שבת ואי אפשר. שישמור החום עד השבת אם לא שנאמר לדבריו נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבקר:

בכלי אכסלגים יתכן לפרש שהיא שם עיר וחשובים כלים הבאים משם וקשה דהכא משמע של עץ היו והתם בזבחים פרק דם חטאת (זבחים דף צד.) משמע שהיו של עור כדפי' רש"י גבי העור טעון כבוס במקו' קדוש: [וע' תוס' מנחות צז. ד"ה כלי]:

כאן בצפוי עומד ושל מקדש לא היה עומד דשלש שולחנות היו במקדש כמין שלשה ארונות שעשה בצלאל והצפוי נוח להסירו וי"מ בצפוי עומד צפוי דשייש כגון שלחן ודולבקי דשייש עב וחזק וגם בלא עץ נמי עומד מאליו לכך לא חשיב העץ אבל שלחן של משה הזהב היה דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי לפיכך העץ עיקר והצפוי בטל לגביה:

שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ יש להקשות מזבח נמי איקרי עץ דכתיב המזבח עץ שלש אמות ותנן ליה במתני' דפליגי ביה משום דלא בטיל הצפוי אגב העץ אלא העץ בטל ועוד אמר בסמוך ואיבעית אימא רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין מיבטל בטל צפוי לגבייהו אלמא טעמא משום דהצפוי בטל לגבי העץ ואילו גבי שלחן ודולבקי היכא דלא שייר כלום בטל העץ אגב הצפוי ומיהו הך קרא דמזבח של עץ מתרגם יהונתן פתורא דסמוך למזבח דדהבא אבל מזבח לא מיקרי של עץ וגם שלחן לא מצינו דאיקרי עץ כי אם השלחן דסמוך למזבח מדאפקי' בלשון מזבח אבל שמא שלחן ודולבקי עץ לא איקרי לפיכך לא בטיל הצפוי לגבייהו אי לא שייר כלום והר"ר אלחנן תי' דלא קשה מידי כדתנן במתני' כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב והנחשת מזבח הנחשת דכתיב מזבח אבנים תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות ואיתקוש להדדי לפיכך נבטל צפוי גבי מזבח הנחשת הלכך לא מקבלי טומאה אך צריך עיון האי קרא דמזבח שלש אמות במאי מיתוקם אי מזבח הזהב אמתים ותו לא:

מתני' משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה מטבילין הכלים ששמשו בהן במקדש. ואומר להן הזהרו שמא תגעו בשלחן מכלל שאם יגעו בשלחן מטמא ומקשינן וכי שולחן בר קיבולי טומאה הוא והא כלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מקבל טומאה דבעינן כלי עץ דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקם אף כלי עץ מיטלטל מלא וריקם ופרקינן שלחן זה שבמקדש נמי מיטלטל ואפי' מלא דהא מגביהין היו הכהנים אותו בעודנו הלחם סדור עליו ומראין אותו לעולי רגלים. ומקשינן ולולי שמיטלטל מלא וריקם שלחן של מקדש לא הוה מטמא.

תיפוק לי משום ציפוי דכיון דהוא מצופה זהב הוה ליה ככלי מתכות ומקבל טומאה דהא נפק ליה מתורת כלי עץ דתנן בכלים פרק כ"ב השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשייש כו'. ואסיקנא טעמא דשייר מקום הנחת כוסות שלא חיפהו בשייש אבל לא שייר בו מקום שאינו מחופה טהור שבא החיפוי בשייש שאינו מקבל טומאה כדקי"ל כלי גללין כלי אבנים כלי אדמה אין מקבלין טומאה וביטל העץ ויבא צפוי הזהב ויבטל העץ ויקבל טומאה ככלי מתכות דהא אפי' פשוטין מקבלין.

וכי תימא שאני עצי שטים דכיון דחשיבי לא בטלי בציפויין הניחא לר"ל דאמר לא שנו שלחן שחיפהו בטיל עצו אלא בכלי אכסלגוס דזילי. אבל בכלי [מסמים] פי' עצי (אבנים) [מסמים] דיקירי לא בטיל אלא לר' יוחנן דאמר כל כלי עץ בטל בציפויין ל"ש כלי אכסלגס ול"ש כלי מסמים ל"ש ציפוי עומד ל"ש ציפוי שאינו עומד ל"ש חופה את לבזבזין ול"ש אינו חופה הכל בטל בצפויו. האי שלחן כיון דמצופה הוא אע"ג דאינו מיטלטל מלא וריקם הרי הוא ככלי מתכות ומקבל טומאה.

המנורה לא היה דינה בענין זה כדין השולחן ופרשו הטעם בגמרא מפני שלא נאמר בה תמיד ואע"פ שכתו' להעלות נר תמיד זו בהדלקה כתיבא והדלקה אי אפשר לה בלא הפסק וא"כ תמיד האמור בו הוא מלילה ללילה כתמיד האמור בתמיד של שחר ושל בין הערבים ובחביתי כהן גדול אבל למקומה לא נאמר בה תמיד ואע"ג דכתיב המנורה נכח השלחן וכשאתה מסלקה אינה נכח השלחן לא נאמר אלא להודיע קביעות מקומה לא שנהא צריכין בה להתמדה:

כלי עץ העשוי לנחת ר"ל להיותו קבוע במקום אחד ואינו מיטלטל אינו מקבל טומאה ואף המיטלטל ריקן אם אינו מיטלטל מלא כגון כלי המחזיק מ' סאה בלח שהם כורים ביבש אינו מקבל טומאה לכלי המיטלטל מלא וריקן אנו צריכין וממה שהוקשו בכלי מדין כלים לשק ושלחן המקדש אע"פ שרוב השנה היה קבוע מ"מ מיטלטל היה ברגלים שהיו מגביהין אותו ומראין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום שסלוקו כסדורו הוא שאמרו נס גדול נעשה בלחם הפנים שנ' לשום לחם חום ביום הלקחו:

כלי עץ העשוי לנחת והיה מצופה במתכת הכלי נמשך אחר הצפוי והואיל וכלי של מתכת אף על פי שאין מיטלטל מקבל טומאה אף זה נמשך אחר צפויו ונדון ככלי של מתכת ומקבל טומאה אע"פ שאינו מיטלטל אפי' לא היה צפויו קבוע אלא שאפשר להנידו ואע"פ שלא נתחפו לבזביזיו של כלי הואיל וכל גוף הכלי מחופה ואפי' היה העץ חשוב שלא היה לנו לומר בו שיהא בטל אצל הצפוי כיוצא בזה אמרו להקל שכלי המקבל טומאה שחפהו בדבר שאינו מקבל טומאה כגון בשיש ודומיהם הכלי נמשך אחר הצפוי ואינו מקבל טומאה אא"כ נשתייר באותו כלי מגולה בכדי הנחת כוסות או חתיכות שבכך הוא ראוי למלאכתו הראשונה והוא שאמרו השלחן ר"ל של היסב והדולבקי והוא כסא המתקפל והיה מנהגם לחפותו בעור ונפחתו ר"ל שנשברו או שחיפן בשיש אבל נשתייר כשכסהו בכדי הנחת כוסות או חתיכות טמא ומ"מ שלחן המקדש צריכים אנן לבא בטומאתו מטעם מיטלטל שאם מפני שהוא מצופה זהב והולך אחר צפויו הרי הכתוב קראו עץ למעט שלא לדונו אחר צפויו כדכתיב המזבח עץ שלש אמות וכו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני יי':

בד"ה מנורה לא כתיב בה תמיד כו' והקשה הר"א כו' וי"ל דמ"מ כו' מחמת הנס דולק כל היום כו' עכ"ל דבהא מיתרצן כל הקושיות דתמיד דנרות אכולה נרות קאי ולא על הנר המערבי דלא יסמוך הכתוב המצוה על הנס ועיין ע"ז באורך ברא"ם פ' תצוה:

שם בד"ה שאני שלחן דרחמנא כו' ומיהו הך קרא דמזבח של עץ מתרגם כו' עכ"ל בתוספות דפ' שתי הלחם דבריהם מבוארים יותר דקצרו כאן בדבריהם מלתרץ קושיא השניה וז"ל שם י"ל דהא דכתיב מזבח עץ לאו אמזבח קאי אלא כדמתרגם יונתן פתורא דלקבל מדבחא ואידך לישנא סבר דאפילו לא קאי אשלחן מ"מ מדאפקי' לשלחן בלשון מזבח ש"מ דמזבח נמי בטל צפויו כצפוי השלחן עכ"ל גם מ"ש הכא עוד והרר"א תירץ דלא קשה מידי כדתנן כו' מבואר שם דבא לתרץ גם כן קושיא השניה וז"ל א"נ היינו טעמא דבטל צפויו גבייהו כדמפרש התם כו' מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה כו' עכ"ל שם והם בעצמם דברי הרר"א דהכא אבל דבריהם בין דהכא בין דהתם אינם מובנים לן בזה דהא לרבנן קשיא להו דהציפוי בטל לאידך לישנא מטעם עץ טעמא דר"א מטעם קרקע דבהא פליגי רבנן עליה דר"א לאידך לישנא וא"כ מאי מייתי מדמפרש לה הכא טעמא דמתניתין מדכתיב מזבח אדמה כו' דהא אליבא דר"א קאמרינן הכי בשמעתין אבל לרבנן בלאו האי טעמא בטל הצפוי והדרן קושיין לדוכתין דהכא בטל הצפוי ובההיא דשלחן ודולבקי לא בטל הצפוי ונראה ליישב בדוחק דלתירוצם קיימא נמי הך סברא מדאפקיה לשלחן בלשון מזבח ש"מ דבמזבח נמי בטל הצפוי כמ"ש בתוספות דמנחות אלא שהוסיפו בתירוצם בתרא משום דקשיא להו דהאי קרא לא כתיב אלא במזבח הזהב כתרגום יונתן ובמזבח הנחושת אכתי מנלן דלא מצינו ביה דמקרי עץ דלהוי הצפוי בטל לגביה ואהא קאמרי דלא ק"מ כדתנן במתניתין כו' ומפרש טעמא בגמרא דבמזבח נחושת כתיב אדמה דכקרקע דמי לר"א ולמזבח הזהב מקיש ליה ה"נ נימא לרבנן בהיפך דמקשינן מזבח נחושת למזבח הזהב דמקרי עץ כת"י ודו"ק:

בא"ד אך צ"ע האי קרא כו' אי מזבח הזהב אמתים ותו לא עכ"ל פי' דאי במזבח הזהב מתוקם קרא (כתיב) אמתים קומתו כתיב בתורה ותו לא ובהאי קרא כתיב ג' אמות כשיעור קומת מזבח נחושת בתורה אבל קשה אי בעי לכוון המזבח דיחזקאל כשיעור הכתוב בתורה אמאי לא תקשי להו מאורך באיזה מזבח שיהיה דהכא כתיב וארכו שתים אמות ובתורה כתיב בזהב אמה ארכו ובנחושת ה' אמות וצ"ע:

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, כְּסִדּוּרוֹ כָּךְ סִלּוּקוֹ נראה לי בס"ד טעם לנס זה ללמדנו על התורה שרמוזה בלחם הפנים שיהיה התלהבות וחמימות חשק האדם בה בסוף שעת לימוד שנתייגע כהתחלת שעת לימודו שעדיין לא יגע ובמסכת יומא כתבתי בזה בס"ד.