אבל יד חבירו — אם נגעה ביד חברו לא טימאתה:
באותה היד — אם נגע ביד הראשונה ביד חברו אבל השניה אינה מטמאה יד חברו:
הא תנא ליה רישא — ולקדש מטבילין שניהן:
ולפסול — את הקדש הוא דאמר יד מטמא חבירתה אבל לא לטמא:
אין שני עושה שני — אין יד שהיא שניה עושה את חבירתה שניה מכלל דשמעי' לר' יהושע דאמר היד מטמא את חבירתה להיות כמותה:
ודלמא לא שני ולא שלישי — דלית להו הך מעלה דמתני' אבל מאן דאית ליה אפי' לטמא אית ליה להכי קאמר ידים לעולם שניות הן לפיכך אין יד מטמא את חבירתה:
וכי יש נגובה בקדש — והלא חיבת הקדש מכשרת אלא אין נגובה זו לומר כשלא הוכשרו אלא כשהוכשרו לטומאה ועכשיו הן נגובין וטומאה הן מקבלין ולא הוצרכה משנתנו לדבר באוכלי קדש נגובין אלא באוכלי חולין נגובין ואוכלין קדש:
תחב לו חברו — בידים טהורות וזה האוכל ידיו מסואבות:
או שתחבן הוא עצמו בכוש או בכרכר — שהן פשוטי כלי עץ ואין מקבלין טומאה:
וביקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן — שאין ידים מטמאות את החולין ואפ"ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש פן תגע ידו מסואבת באוכלי קדש שבפיו:
לענין תרומה — אע"פ שהיד מסואבת פוסלתה לא עשו מעלה אלא אמרינן זהיר ולא נגע וה"ק מתניתין אוכלין חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ולהכי נקט נגובין שאילו עכשיו היו משקין עליהם היו משקין נעשין ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותם ואית דמסיק מלתא בנגובין שמעולם לא הוכשרו וקשיא לי בחולין מה לי הוכשרו מה לי לא הוכשרו הלא אין ידים מועילות כלום לחולין:
כיון דעד האידנא אסירי — דמחוסר כפורים מותר בתרומה ואסור בקדש וכן אונן ואע"פ שאסורים במעשר שני מותרין בתרומה כדאמרינן במסכת יבמות מוכל זר יתירה זרות אסרתי לך ולא אנינות:
מתני' שביהודה נאמנין — עמי הארץ:
על טהרת יין ושמן — של קודש אם הקדישוהו למזבח בשעת הגיתות והבדים. נאמנין על שמירתן כל ימות השנה ובגמ' מפרש מאי שנא יהודה דנקט:
ובשעת הגיתות והבדים — הכל מטהרין את כליהם:
והביאו לו — עמי הארץ לכהן חבר:
אבל מניחה — עם הארץ לגת הבאה ואז יתננה לכהן:
רביעית לוג שמן נאמן — דמיגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה:
