ונפסקה רצועה של סנדלו — מדרס הזב היתה ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית:
ר' חנניה בן עקביא — דאמר כל מקום שגזרו חכמים על דבר על מעשה שהיה לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר הלכך בקודש היה מעשה ובקודש גזרו:
ולא יעמוד בצד זה — של נהר:
אא"כ רגליו נוגעות בקרקע — משום מעשה שהיה בספינה כדלקמן וכל ספינה מהלכת באויר וגזרו על האוירות כולן:
אבל מעבירן על הגשר — הואיל ורגליו נוגעות בו:
אלא בירדן — ולא בשאר נהרות אבל משיטן על פניו ועומד בצד זה ויזרקם לצד אחר:
כזית מת תחוב — והאהילו עליו ונטמאו:
איבעיא להו סנדל טמא — הא דאמרת דגזרו עליו שלא ישא קודש עמו:
סנדל טהור מאי — מי גזור סנדל טהור אטו טמא או לא:
חבית פתוחה — ודאי גזור עליו חבית סתומה מאי:
ומשום צינורא דעם הארץ — שמא ניתז עליה רוק מפי עם הארץ כשחבר אוחז בו:
הא לאו מנא הוא — ולא ליטמא בכך:
עדיין לחה היא — ומטמאה משום שמא זב הוא ובמסכת נדה (דף נד:) תנן הזוב והרוק מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין:
לחטאת — לתת בתוכו אפר פרה:
יטבול מיד — שכל תשמישי פרה העשויין בכלי המקבל טומאה טעונין טבילה וקודם שיעריב שמשו ישתמשו בהן לפרה כדלקמן:
יטבול מיד — ואין צריך לטמאה טומאה אחרת שהרי טמאה ועומדת כדמפרש ואזיל:
למה לו טבילה — וכיון דאין לה טומאה אין היכר לצדוקים בטבול יום שבה:
בשלמא לר' יהושע — המצריכה לטמא היינו דאיכא היכר לצדוקין שהרי טימאוהו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר:
[מטמאין היו כו' — נוגעין היו בו שרץ]:
להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית — ולרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבויא דקרא והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור (במדבר יט) למה לי למיהדר ולמיכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר:
אלא לרבי אליעזר — שאינו מצריכה אלא טומאה זו:
אי אמרת בשלמא בעלמא הצריכו חכמים הערב שמש — בעלמא בטבילת כלים הנגמרים בטהרה ודלא כמתני' היינו דהכא לא מצרכינן לה איכא היכירא:
