מסכת חגיגה דף י״ב עמוד א׳

והשתא דנפקא לן מן ולמקצה השמים דאסור לשאול מה שיש חוץ למחיצות ממילא נפקא לן דאסור לשאול בקודם שנברא דהיא היא מה שהיה קודם לברייתו הוא עכשיו חוץ למחיצתו הלכך למן היום אשר ברא אדם למה לי למעוטי מיניה קודם שנברא העולם:

על הארץ ולמקצה השמים על הארץ היה ומגיע לשמים:

אחור וקדם צרתני שתי פעמים יצרתני תחלה גבוה ולבסוף שפל:

מסוף העולם ועד סופו כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב:

תהו ובהו לקמן מפרש להו:

מדת יום ומדת לילה כ"ד שעות בין שניהם:

ישת חשך סביבותיו למדת שקו החשך מקיף את השמים:

מפולמות לשון ליחלוח:

מסוף העולם ועד סופו מהלך ת"ק שנה (לקמן חגיגה יג.) שנאמר שדי שאמר די שלא להרחיב יותר שנאמר אני אל שדי פרה ורבה אני שאמרתי די לעולם ותימה מנא לך הא שיש ת"ק שנה ולא יותר ולא פחות וי"ל דנפקא לן מן שדי בשדי יש ג' אותיות שי"ן דל"ת יו"ד קח י"נ ל"ת ו"ד הנעלם מן שדי ויעלה ת"ק כך שמעתי מר' מנחם ברבי עזריאל וצ"ע למ"ד פרק מי שהיה טמא (פסחים צד. ושם) כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד היכי קיימי כל הני כוכבים הנראין ברקיע וי"מ שעל ים אוקיינוס הן עומדין כדאמרינן בפרקי דר"א כל השיעורים לא נאמרו רק על שאר ימים אבל ים אוקיינוס בוראו יודע מדתו אך במדרש אחר מצינו ששליש ימים שאמר הוי בים אוקיינוס וכן יסד ה"ר בנימין ביוצר שלו זה הים שליש עולמו במאה וששים ושש ועוד סיימו וצריך למימר שאותו מדרש פליג אההיא דפסחים ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ אך היה קשה מדכתיב גבי סיסרא (שופטים ה׳:כ׳) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם ומוכח מינה בנימוקי רש"י וכן איתא במדרש שאורך הכוכב מהלך ת"ק שנה כמן השמים ועד הארץ שהיה ראש אחד תחוב ברקיע והשני היה בארץ והיכי היה יצא באויר העולם כיון דכולו תחת כוכב אחד הוא עומד וצ"ל שהם חולקין יחד אם לא נחלוק בין מזלות הגלגל לשאר מזלות:

אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד (דף לב.) דמזרח ומערב רחוק טפי דאי לא תימא הכי אדם היכי הוה קם כיון דכתיב מקצה השמים ועד קצה השמים וי"ל שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט:

ישת חשך סתרו מדכתיב סביבותיו סוכתו קדריש:

שיעור מן קצה השמים ועד קצה שמים כשיעור מן הארץ עד לשמים ותרווייהו חדא שיעורא הוא.

אמר רב יהודה (ג) [י] דברים נבראו ביום ראשון תוהו ובוהו.

שמים וארץ אור וחשך רוח ימים. מדת יום ומדת לילה כו'.

תנא תוהו זה קו ירוק שמקיף כל העולם שממנו חושך יוצא בהו אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהם מים יוצא שנאמר ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהו. וזה האור שנברא ביום ראשון היה בו זיהור שצופין בו ומביטין באורו מסוף העולם ועד סופו.

וכיון שנסתכל ברשעים גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנא' וימנע מרשעים אורם וכיון שנגנז שמח שנאמר אור צדיקים ישמח. ויש תנא חולק על זה ואומר זה האור נתלה ביום רביעי שנאמר יהי מאורות ברקיע השמים. ופי' יהי אותו האור שנברא ביום ראשון למאורות והן ב' המאורות.

אמר רב בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה.

בדעת בכח. בגבורה. בגערה. בצדק. במשפט. בחסד. ברחמים. וכולהו מקראי. בחכמה ובתבונה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעת כו'. זה שאמר [ר"י אמר רב דבשעה שברא הקב"ה את] העולם. עת שנברא היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי כו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. ר"ל אמר אני אל שדי אני שאמרתי לעולם דיי. כיוצא בו בים גוער בים ויבשהו אלו כולן מדרשות הן ואין מדקדקין עליהן להשוותן למה שהדעת מתקבלת מהן וכן חלוקת ב"ש וב"ה אלו אומרים שמים נבראו תחלה.

ואלו אומרים ארץ נבראת תחלה וכל אחד מביא ראיה לדבריו.

תוס' בד"ה אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד כו' דאלת"ה אדם היכי הוה קם כו' וי"ל כו' עכ"ל הא ודאי א"צ ראייה דמאן דסבר דמזרח ומערב רחוק טפי דלית ליה דחד שיעורא הוא אבל כוונתם דמלתא דרב דסבר מסוף עולם ועד סופו הוה פליג אמאן דסבר מזרח ומערב רחוק טפי דאלת"ה היכי הוה קם כו' ושוב תירצו דאיכא למימר שפיר דמלתיה דרב אתיא כוותיה אלא שבג"ע היה עד שנתמעט ולפ"ז מלתיה דרב ודר"א פליגי אהדדי ותלמודא דקאמר בשמעתין א"ה קשו קראי אהדדי בא להשוותם דלא פליגי למאן דאית ליה התם דחד שיעורא הוא ודו"ק:

אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ הָיָה נראה לי בס"ד רמזו רבותינו ז"ל לפי דרכם על אוצר הנשמות הנקרא גוף דעליו אמרו רבותינו ז"ל (נידה יג:) 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף' שהיה אדם הראשון כולל בו כל אותם הנשמות שבאוצר הנקרא גוף ולכך אמרו מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ הָיָה כי מספר שיש בין מספר ארץ [291] למספר רקיע [380] עולה מספר גוף [89]. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק 'אדרת אליהו' בפרשת קרח על פסוק וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז, כג) דאדם הראשון קודם שחטא היה כלול בו נשמות מאלף ספירות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל עיין שם. וידוע מה שאמרו בגמרא לקמן (דף יג.) אמר רבי יוחנן בן זכאי מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ועביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, נמצא מן הארץ עד שטח העליון של רקיע יש אלף שנה ועל זה רמזו רבותינו ז"ל בנועם לשונם 'אָדָם הָרִאשׁוֹן מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ הָיָה' כלומר היה כולל נשמות מאלף ספירות כנגד אלף שנים שיש מן הארץ עד שטח העליון של רקיע והיינו עד ועד בכלל. ואחר שחטא וְהֶעֱמִידוּ עַל מֵאָה אַמָּה, פירוש נשארו בו רק עשרה מן אותם האלף ספירות וכמו שאמרו שם בשם רבינו זלה"ה וכאן קרי לאותם העשרה בשם מאה מפני דידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן אותם העשרה נחשבין כמספר מאה לכך דברו ברמז דק ואמרו 'וְהֶעֱמִידוּ עַל מֵאָה' ברוך שבחר בהם ובמשנתם. ודע כי בשער הפסוקים פרשת בראשית בדרוש ג' כתב רבינו ז"ל בענין אדם הראשון בעצמו ובמעלתו איך היה קודם החטא ואיך נגרע אחר החטא וכתב שבדרוש זה יתבאר מה שאמרו רבותינו ז"ל אדם הראשון נברא מסוף העולם ועד סופו ואחר כך נתמעט על מאה אמה כנזכר במסכת חגיגה פרק ב' וגם יתבאר מה שאמרו חז"ל במדרש רבא (בראשית רבה יז, ח) דאדם הראשון חלתו של עולם היה, ועל כן החלה נתנה לנשים. גם יתבאר מה שאמרו חז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (עבודה זרה ט.) תנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא וכו' עיין שם שהרחיב רבינו ז"ל הדברים בדרוש זה שם. ואתה למד מדבריו דאין דברים אלו כפשוטן דקאי על שיעור קומת גופו אלא איירי על סוד הנשמות שהיו כלולות בו וגם הביאור שביארתי במאמר זה יבא נכון כדברי המאמר כי גם ביאור זה הוא בנוי על פי הקדמה של רבינו האר"י ז"ל כאשר כתבתי ואלו ואלו דברי אלקים חיים! והמשכיל יבין שהכל עולה בקנה אחד ופוק חזי מה שאמר רבינו זלה"ה עוד בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים דרוש גדול בענין אדם הראשון איך היה קודם החטא וענין שיעור קומתו ואיך היה עומד, והמשכיל יבין מדעתו. וראיתי בספר אם לבינה שכל הנשמות הם מאימא דבריאה ששם הוא שם ס"ג והנה שם ס"ג ושורשו עולה מספר גוף וכו' יעוין שם וגם בזו ההקדמה יבא נכון הרמז שרמזתי לעיל במספר גוף [89] שיש בין מספר ארץ [291] למספר רקיע [380] והבן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה. נראה לי בס"ד סּוֹף עוֹלָם הוא מ"ם אשר במילואה היא שתים אחת פתוחה ואחת סתומה והפתוחה בראש והיא מספר ארבעים והסתומה בסוף והיא מספר שש מאות והפרש שיש במספר בין הפתוחה שבראש לבין הסתומה שבסוף הוא תק"ס כמספר 'מי מנוחות' [560] והוא השפע של שלשה ספירות ראשונות הנקרא מי מנוחות כידוע שעליו התפלל דוד המלך ע"ה עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהלים כג, ב). וזהו שאמר 'אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה' כלומר מסוף אותיות עולם שהוא אות מ"ם ועד סופו של האות הזה שהיה נשפע מן שלשה ספירות שהוא שפע הנקרא מי מנוחות שרמוז בהפרש שיש בין מ' פתוחה למ"ם סתומה שהם בסוף שם עולם. וְכֵיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִעֲטוֹ, כלומר לא נשפע מן ג' ספירות ראשונות אלא מן ספירות חסד וגבורה ואילך שהם מכונים בשם ידים כמו שנאמר בפתיחת אליהו זכור לטוב 'חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא' ובזה מיעטו שנמעט השפע שלו כיון דנמשך מן חסד וגבורה ואילך ולא מן שלשה הראשונות שהם כח"ב [כתר, חוכמה, בינה]. והנה בפשט המאמר הזה יש להקשות למה נקיט לשתי הקצוות בשם סוף? ונראה לי בס"ד דאתי כמאן דאמר דסבירא ליה העולם מן האמצע נברא והיה מתפשט והולך עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא די ועמד ולפי זה שתי הקצוות שלו הם סוף ששם עמד ונסתיים בעת בריאתו.

אִידִי וְאִידִי מִדָּה אַחַת הִיא קשא והלא בכלל שטח הארץ הוא ים אקיינוס שהוא שיעור גדול ואיך היה אדם הראשון שוכב בארץ? ונראה לי דקודם החטא היה יושב בגן עדן שהוא ששים פעמים יותר מעולם הזה ואף על פי שגן עדן התחתון הוא בארץ הזאת ממש הנה גן עדן ידוע דאינו תופס מקום מעולם הזה דבנס הוא עומד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) ארון וכרובים בנס היו עומדין, וכאשר כתבתי במקום אחר.

קַו יָרֹק שֶׁמַּקִּיף אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נראה לי קו זה נמשך מן המלכות בסוד אסתר ירקרקת היתה (מגילה יג.) ולכך ממנו נמשך חשך לעולם כי היא מדת לילה.

אֵלּוּ אֲבָנִים מְפֻלָּמוֹת פירש רש"י לשון לחלוח ובפירוש המילות של הזוהר פירש בריאות וחזקות ועוד פירש מנוקבות וזה הפירוש של מנוקבות יבא נכון יותר שמהם יוצא המים. ונראה לי בס"ד דבראם מבירורים של שבירת הכלים ולכן קראם מפולמות שהיא מלה מורכבת 'מפול מות' דאלו הכלים נפלו בקליפה הנקראת מות ונבררו משם ולכן עתה אחר בירורים יוצא מהם מים שהם חיים לעולם.

עָמַד וְגָנְזוּ לַצַּדִּיקִים הא דבראו וגנזו אחר כך ולא איחר בריאתו עד לעתיד דהא הוא ידע זה מעיקרא, נראה לי בס"ד כדי שידעו הצדיקים שהם טורחים כדי ליקח מה שמוכן להם מכבר ולא כדי שיכין להם אחר כך. אי נמי שצריך להשלים כל הבריאה מעיקרא שכך גזרה חכמתו יתברך דאין כל חדש תחת השמש. ועוד הטעם ללמד לבני אדם שאם יש ביד אדם אור תורה ורואה שיש בני אדם אינם מהוגנים יגנוז הדברים בלבו ולא יגלם כמו שנאמר (תהלים קיט, יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ. ובזה יובן בס"ד מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) שגנזת את האור בשבילם ואם תאמר למה בראו וגנזו, יבראנו אחר כך כשיגיע זמנו לזה? אמר פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם שיראו זאת ויעשו כן כאמור. ומה שאמר כֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים מִיָּד שָׂמַח, נראה לי בס"ד הצדיקים נקראו מלאכים כמו שנאמר (מלאכי ב, ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ הֳ' צְבָקוֹת הוּא, וכן הוא אומר וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם (במדבר כ, טז). והנה מספר אור [207] ומספר מלאכים [141] שהם הצדיקים עולה מספר שמ"ח [348].

הָיָה מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ כִּשְׁתֵּי פַּקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי נראה לי בס"ד הטעם שדמהו לפקעיות של שתי כי עולם הזה הוא סוד נקבה ולכן נברא באות ה"א שהיא סוד נוקבא והשתי הוא דוגמה לנקבה והערב לזכר וכמו שאמרו בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה יז:) גבי רבי אלעזר בן פרטא דאתרחיש ליה ניסא דאתיא זיבורא זכר ויתיב על פקעית של ערב וזיבורא נקבה ויתיב על פקעית של שתי עיין שם. ואמר שתי פקעיות כנגד שמים וארץ ולכן אמר וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל (שמואל א' ב, ח) 'ישת' אותיות 'שתי' והיה מרחיב והולך כדי להתקרב יותר למדור השכינה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ. קשא מאי נפקותא איכא מפלוגתא זו דבית שמאי ובית הלל? ונראה לי דלבית שמאי מלאכים עדיפי מצדיקים ולבית הלל צדיקים עדיפי כי קלוסו של הקדוש ברוך הוא יוצא יותר מבעלי החומר דלכך סבירא ליה ארץ נבראת תחלה. ועוד נראה לי דנפקא מינה לבית שמאי צריך שיעסוק האדם בתורה שהיא תיקון הנפש ואחר כך ישא אשה שהוא תיקון הגופניי ולסברת בית הלל צריך להפך ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה.