חייב בשמחה — לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים ט״ז:י״ד) ואמרינן לקמן (חגיגה דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ"ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב:
ושאינו לא שומע ולא מדבר — היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן:
ראייה מהקהל — דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים ל״א:י׳):
פרט לשומע ואינו מדבר — השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד:
הלכתא — משניות:
למען ילמדו — ואין זה ראוי ללמד אחרים:
רב אשי אמר ודאי למען ילמדו — כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו:
דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו — הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה:
וכיון דלא שמע — אנן סהדי דלא גמיר וכיון דתנן למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ואנן סהדי דטעמא משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי למהדר תו למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר כיון דסבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי לא גמיר מלמען ישמעו ממעט ליה אלא ודאי סבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי גמיר ולא מלמען ישמעו ממעט הלכך הדר ומעטיה מלמען ילמדו הלכך ודאי למען ילמדו הוא דדריש:
פרט לבעלי קבין — כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו ונותנים בו מוכין וסומך סוף שוקו עליו:
אלא רגלים — אדם שיש לו רגלים:
פעמיך בנעלים — אלמא בבעלי מנעלים שייכי פעמים ובראייה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו':
שנקרא נדיב — על שם שנדבו לבו להכיר בוראו:
נדיבי עמים — הם הגרים המתנדבין מבין העמים לקבל עליהן עול מצות:
והבור רק — משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום:
אבל נחשים ועקרבים יש בו — לא היה רק אלא ממים:
להקביל פניו — יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד):
תלמידיך אנו — ואין לנו לדבר בפניך:
האמרת — שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהילים צ״ד:ד׳) ישתבחו שדרכן צלחה:
חטיבה אחת — שבח אחד שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה:
