חמריו ופועליו — עמי הארץ:
טעונין טהרות — כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:
טהרותיו טהורות — ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא — לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:
א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך — לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:
בבא להן דרך עקלתון — כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:
מתני' חומר בקדש מבתרומה כו' — שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:
אבל לא לקדש — בגמרא מפרש טעמא:
אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה — כלי הראוי להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות דרבנן קאמר כדמפרש בגמ':
אבל לא לקדש — שאם נטמא אחד מהן כולו טמא לקדש:
הנושא את המדרס — מנעל של זב:
נושא את התרומה — בחבית שאינו נוגע באוירה:
אבל לא את הקדש — בגמרא מפרש טעמא:
לא כמדת הקדש — בחציצת טבילותיו מדת התרומה:
שבקדש — אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה:
ומנגב — אם לח הוא מנגבו תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום דדמי לחציצה הוא:
ובתרומה — אם רצה לקושרו קושר ואח"כ מטביל:
כלים הנגמרים בטהרה — שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן שראויין לקבל טומאה:
צריכין טבילה לקדש — ובגמרא מפרש טעמא:
הכלי מצרף את מה שבתוכו — אוכלים חתיכות הרבה בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונטמאו כולן:
אבל לא לתרומה — אלא אותה שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת בשניה שלישית והשאר טהורות:
פסול — ואינו פוסל עוד אחר:
אם נטמאת אחת מידיו — בטומאה דרבנן שאינה מטמאה אלא ידים ולא את הגוף:
נגובין — שהיו נגובין מימיהן שלא הוכשרו לטומאה מעולם:
בידים מסואבות — שניות לתרומה דכיון דלא הוכשרה לא מיפסלא:
אבל לא לקדש — בגמרא מפרש טעמא:
