מסכת חגיגה דף ג׳ עמוד א׳

חייב בשמחה לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים ט״ז:י״ד) ואמרינן לקמן (חגיגה דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ"ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב:

ושאינו לא שומע ולא מדבר היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן:

ראייה מהקהל דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים ל״א:י׳):

פרט לשומע ואינו מדבר השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד:

הלכתא משניות:

למען ילמדו ואין זה ראוי ללמד אחרים:

רב אשי אמר ודאי למען ילמדו כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו:

דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה:

גמר ראיה ראיה מהקהל ונשים ליכא לחיובי דקא ממעטו ליה לקמן מזכורך וכן אמרינן: לקמן הא למה לי קרא תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא מהו דתימא נילף ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות וטפלים לא מחייבינן כמו בהקהל וליתן שכר למביאיהם כי התם דמקל וחומר פטרינן ליה כדפרישית לעיל דנשים פטורות טפלים לא כל שכן ולקמן דמרבינן קטן שהגיע לחינוך מדכתיב כל ולא גמרינן מהקהל התם אסמכתא בעלמא הוא כדמסיק ומהאי ק"ו נמי פטור וכי פריך דרבנן הוא מצי לאקשויי למה לי קרא ליגמר מהקהל אלא. עדיפא מינה פריך:

מלמען ישמעו נפקא דפשטיה דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הלכך מה לנו שישמע כיון דלא גמיר ממעטינן ליה שפיר:

אלא קרי ביה למען ילמדו ואף על גב דלא משתעי גמיר ולהכי לא נפקא להו מלמען ישמעו וכן מדבר ואינו שומע אפילו שמע עד השתא דמצי גמיר לאחריני כיון דלא מצי גמיר בהאי הליכה מה לו ללכת וכיון דלא שמע לא גמיר מכאן ולהבא אע"ג דגמיר לאחריני עד האידנא לא יזיל השתא כיון דלא יועיל לו הליכה זו דהא לא קאמר קרא הקהל אלא שישמעו בקריאת המלך ויבינו מהשתא ויבאו לידי יראת הצור דכתיב בסיפיה דקרא ויראו את ה' והש"ס לא חש להביאו דפשיטא ליה דמשתעי בהני אבל מלמען ילמדו לא מצי מפיק בלא ישמעו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי הכי ושפיר גמיר אף לאחריני וגם יבין למה נקהלו עכשיו וגם יצטרך ישמעו כדאמרינן לקמן:

חרש באזנו אחת בירושלמי אמר ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א"ר יוסי בר בון פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דתני רבי יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות (שמות כ״ח:מ׳) רבנן אמרי שתי כתונות לכל אחד רבי יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד הכי נמי רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד ורבי יוסי אמר אזן לכל אחד ואחד:

אף על גב דלא שמעי מחמת שהן רחוקים אבל אם היו חרשין ממעטינן מבאזניהם:

מפעמים נפקא וכי אמרינן לקמן רגלים פרט לבעלי קבין אסמכתא בעלמא הוא דמפעמים נפקא וכי פריך במצות חליצה (יבמות דף קג. ושם) ובערכין פרק האומר משקלי (דף יט: ושם) ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין ההיא מדסמכיה רגלים קאמר ולא משום שהוא עיקר דרשה:

תחילה לגרים שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו:

נשים לשמוע אמר בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה:

ואקשינן איני והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה ואתא רבינא ותרצה ואמר חסורי מחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה וחרש שאינו שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. ומנא לן דהני פטורין מן הראיה דגמר ראיה ראיה מהקהל וכתיב ביה בהקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע שפטור למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. ומקשינן איני דכל מאן דלא ממלל לא גמר והא הנהו תרי אילמי דבעא רבי רחמי עלייהו ואתפתחו ואשתכחו דהוו גמירי הלכתא וסיפרי וסיפרא ותוספתא וכולה תלמודא ופריק מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו הן לאחרים ורב אשי קאי כוותיה דודאי ילמדו פשטיה וכיון דאילמא הוא אע"ג דגמירי לא מצי לאגמורי הוא לאחריני. הא דא"ר תנחום חיגר ברגלו אחת וחרש באזנו אחת פטורין מן הראיה פשוטות הן.

בת נדיב בת אברהם שנקרא נדיב כו'.

והבור רק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין ואמרו כי ר' אלעזר בן עזריה דרש הקהל את העם האנשים והנשים והטף הא תינח אנשים ונשים וטף למה לי כו'.

ועוד דרש את ה' האמרת היום וכו'.

אתם עשיתוני חטיבה אחת כו':

כשם שלמדנו בסוגיא זו ראיה מהקהל כך נראה ללמוד הקהל מראיה וכל הפטור מראיה פטור מהקהל חוץ מהנשים וטף שהוזכרו בו בהדיא וחוץ מטומטום ואנדרוגינוס שחייבים בו אם מתורת זכר אם מתורת נקבה וכן כתבוה גדולי המחברים:

לענין ביאור זה שאמר רב אשי ודאי למען ילמדו הוא פירושו בלאו פירכא דהנהו דבעי רחמי עלייהו ולמאן דסליק אדעתך דמאן דלא משתעי לא גמר ואע"ג דשמע אתה מוכרח לומר דילמדו קאמר מבנין הקל וילפת מנה דשומע ואינו מדבר פטור ובדקא סלקא דעתך דשומע ואינו מדבר לא גמיר מאי אצטריך למען ישמעו הא מאן דלא שמע אע"פ שמדבר לא גמיר והילכך מדבר ואינו שומע נמי מלמען ילמדו נפקא ואת מפקת לה מלמען ישמעו אלמא מדאצטריך למען ישמעו ש"מ דהאי ילמדו יש בו אם למסורת וילמדו קאמר מבנין הדגוש ואע"ג דשומע ואינו מדבר מצי גמיר ומפקינן ליה מילמדו מבנין הדגוש דאגמורי מיהא לא מצי ומדבר ואינו שומע דודאי לא מצי גמיר מפקא לה מלמען ישמעו וא"ת השתא נמי מדבר ואינו שומע נפיק ליה דהא מדלא שמע לא גמיר ומדלא גמיר לא מגמר יש לומר דאי לאו ישמעו הוה אמינא ילמדו דוקא מבנין הקל ומדבר ואינו שומע הוא דלא הא שומע ואינו מדבר חייב להכי אצטריך ישמעו למעוטי מדבר ואינו שומע כי היכי דנפיק ילמדו למעוטי שומע ואינו מדבר:

בד"ה אלא קרי ביה למען ילמדו כו' וגם יבין למה נקהלו עכשיו כו' עכ"ל הוצרכו לזה דודאי למען ילמדו נמי על ידי הליכה זו קאמר כדכתיב בסיפיה דקרא ומש"ה קאמרי דשפיר גמיר לאחריני ע"י הליכה זו דיבין למה נקהלו עכשיו ושפיר קרינן ביה למען ילמדו וק"ל:

גמ' חרש באזנו אחת פטור מן הראייה שנאמר באזניהם כו' האי קרא גבי הקהל כתיב ונקט פטור מן הראייה דקיימינן ביה הכא וסמיך אהא דגמיר ראיה ראיה מהקהל ומיהו למאי דיליף הכא מבאזניהם למעוטי אפילו חרש באזנו אחת לא איצטריך הא דתני לעיל למעוטי חרש המדבר ואינו שומע מלמען ישמעון ולזה כתבו התוספות אבל אם היו חרשין ממעטין מבאזניהם היינו למאי דמסיק למעוטי חרש באזנו אחת מבאזניהם ולמען ישמעו איצטריך להו דשמעי כדמסיק הכא וק"ל:

תוספות ד"ה חרש וכו' אזן לכל אחד ואחד עיין יומא דף לז ע"א וביבמות דף קא ע"ב תוספות ד"ה ש"מ:

ד"ה מפעמים נפקא וכו' דמפעמים נפקא עיין תוס' ר"ה דף ה ע"א ד"ה שלמי פסח:

תד"ה אלא קרי, קשה לי למאי הוצרכו לדחוק הא בפשוטו י"ל דמה דאמרינן קרי למען ילמדו היינו מכח יתורא, דאינו שומע נפקא מלמען ישמעו וכיון דבאמת גמיר מה ממעט הקרא דלא ילמדו יתורא דקרי ביה לא ילמדו, אבל אלו לא כתיב למען ישמעו הוי אמרינן לא ילמדו כפשוטו ובא למעט אינו שומע דלא מצי גמיר, אבל אינו מדבר דמצי גמיר לא היה ממעט:

תד"ה גמיר, הו"מ לאקשויי למ"ל קרא לא זכיתי לעמוד על עומק כוונתם, הא כמו דחזינן דלפי האמת דהוי דרבנן ולא ילפינן מהקהל, וע"כ משום דנשים פטורות טפלים לכ"ש, א"כ ה"נ להמקשן אם היה דאורייתא היה צריך קרא דכל לרבות קטנים, דמהקהל לא מצי למילף מכח ק"ו הנ"ל:

מַאי דִּכְתִיב "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב", כַּמָּה יָפִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וכו'. נראה לי בס"ד שישראל עושים בירור בניצוצי קדושה הנקראים מיין נוקבין בהליכתם בלבד כמו שאמרו המקובלים במאמר הוו שקלי ואזלי (בבא קמא פא:), לכך מיחס היופי שהוא הבירור לרגלים ונדרש תיבת בַּנְּעָלִים (שיר השירים ז, ב) על עליית מיין נוקבין והיינו בנעלים אותיות עלי במ " ן [מיין נוקבין].

(שיר השירים ז, ב) 'בַּת נָדִיב'; בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא 'נָדִיב' נראה לי הטעם שקרא את אברהם בשם נָדִיב שהוא 'בן יד' אותיות 'נָדִיב' מפני שהוא אחוז בחסד דרועא ימינא. ומה שקרא את ישראל בשם בַּת ולא בשם בן לרמוז כי עתה יש להם דין בת שנוטלת עישור נכסי דוקא לכך מן השבעים אומות לקחו עישור שהם שבעה עממין אך לעתיד יהיה להם דין בן וירשו הכל ולכן עתה ניתנו המועדים לשמחה שהם פסח וסוכות שבעה ושבעה דעתה שמחים בעישור נכסי שהוא שמחת בת ולא בן ולכך קראם בשם בת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כי המשפיע נקרא זכר והנשפע נקרא נקבה הן בגשמיות הן ברוחניות ואברהם אבינו ע"ה היה ראשון בהשפעה ללמד תורה ומצות דכתיב כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט), לכן הוא נקרא בשם נָדִיב לשון זכר וכל זרעו הבאים אחריו נקראים בשם בַּת שנשפעים ממנו שהוא המצוה הראשון אבל הוא לא למד מאביו כלום אלא מאליו ועצמו בהופעת רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.

אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים נראה לי בס"ד לכך קראו נָדִיב דכל המתגייר ראוי לקראו בשם נדיב שעזב אביו ואמו וקרוביו לדבק בדת ישראל וכמו שאמרו במדרש רבא בנשא פרשה כח משל למלך שהיה לו צאן ובקר וכו'. ומה שאמר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים שיש צדיקים שבוראין על ידי התורה נפשות לגרים ואלו הצדיקים הם מצד החסד דכל אתערו דנפשין דגיורין הם מצד החסד שהוא אברהם וכו' וכנזכר בשער הגלגולים הקדמה ל"ד יעוין שם. ובזה מובן מה שאמר על אברהם אבינו שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים, כלומר היה ראשון בצדיקים שהיו בוראין נפשות לגרים מפני שהיה אחוז בחסד ביותר. והנה התוספות ז"ל פירשו תחלה לגרים לפי שנצטוה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. וצריך להבין מה שייכות איכא במילה לענין הגירות באותו זמן דלא הוה להו אלא רק שבע מצות בני נח ועדיין לא ניתנה תורה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (סנהדרין לט.) דאמר לו המין לרבי תנחום תא ונהוי לעמא חד! אמר לו לחיי ברם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אבל אתון דלא מהליתו מציתו למהוי כוותן על ידי המילה! נמצא על ידי המילה יהיה הכרחה לגר שיוכל לפרוש מעובדי עבודה זרה ולהתגייר ואין יכולים עובדי עבודה זרה להכריח הגר להיות כמותם כיון שכבר נמהל ונמצא המילה היתה קיום לתוספת הגרים.

הַנְהוּ תְּרֵי אִלְּמֵי עיין פתח עינים שהיו גלגול אלדד ומידד ונרמזו שתי אותיות של אלדד ושל מידד באותיות אִלְּמֵי. ונראה לי הואיל וגילו נבואתם בדיבור בפיהם נעשו אלמי והואיל והיה זה בעבור משה רבינו ע"ה לכך רפואתם היתה על ידי רבינו הקדוש שהיה בחינת משה רבינו ע"ה וגם אמרו רבותינו ז"ל (גיטין נט.) מימות משה רבינו ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? נראה לי דהוצרך לפרש הַיּוֹם דהם היו אצלו ביום טוב של סוכות כמו שכתב רש"י ז"ל דיום טוב היה, ואפשר כי היו אצלו ביום טוב ראשון של סוכות ובודאי לא אפשר לומר שאותו היום היו בבית המדרש דיבנה ושמעו הדרשה ובאו אצלו לפקיעין אמנם הוא כונתו לשאול על דרשה של יום שבת שובה שהיה קודם יום טוב דאותו היום יש בו חיוב לדרשה שהוא שבת שקודם הרגל שתיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש בהם הלכות הרגל קודם שיכנס הרגל (מגילה ד.), ומחמת שבזה היום הדרשה הוא חיוב לכך שאל ' מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ ' הוא היום הידוע שמיוחד לדרוש בו מתקנת משה רבינו ע"ה והיה המנהג לדרוש בו הנשיא. אך הם הבינו ששאל על חידוש שנעשה בו ביום ממש בית המדרש דפקיעין בלימוד החכמים שגם ביום טוב באים לבית המדרש ללמוד ולכן אמרו לו תַּלְמִידֶיךָ אֲנַחְנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין ומה חידוש ימצא בין החכמים אשר אתה לא תדעהו! והשיב להם אַף עַל פִּי כֵן! אִי־אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ, פירוש אפילו לפי הבנתכם שחשבתם שאני שואל על לימוד שהיה ביום זה בית המדרש אצל החכמים אין מדרש בלא חידוש ולא כאשר אמרתם דלא ימצא דבר שיהיה חידוש אצלי אמנם אני מעיקרא לא על לימוד שהיה יום זה בית המדרש כאן שאלתי אלא כך הוא כונתי בשאלתי על דרשה שדרש הנשיא ביום הידוע וכך אני שואל דרשת שַׁבָּת זו הידועה שֶׁל מִי הָיְתָה? והשיבו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה שזה הדבר היה אחר שהושיבו לרבי אלעזר בן עזריה נשיא ועשו פשרה ביניהם בענין הדרשה כנזכר בגמרא דברכות (ברכות כה.). ונראה לי נקיט לשון זה 'שַׁבָּת שֶׁל מִי' כי הוא מדבר על שבת שובה שהוא בתוך עשרת ימי תשובה שבהם מתגלה אור הבינה הנקראת מִי בסוד מִי יַעֲמֹד (תהלים קל, ג), כי היא סוד תשובה עלאה כידוע, לכן אמר להם שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? רוצה לומר שבת זה שאני שואל עליו הוא שבת של מי שהוא בתוך עשרת ימי תשובה ועל זה השבת של מי? אני שואל של מי היתה כלומר מי היה הדרשן רבן גמליאל או רבי אלעזר בן עזריה והשיבו לו שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וחזר ושאל בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? דגם בזמן הראשונים היה מנהגם בדרשה כמנהג של עתה בזמן הזה שהדרשן פותח תחלה בפסוק אחד מהפרשה של אותו שבת ואחר כך אומר הדרשה וגם דורש על אותו הפסוק שפתח בו וזה הפסוק קורין אותו עתה בשם נושא ולכן אמר בְּמַה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם הַהוּא? כלומר באיזה פסוק עשה הפתיחה של הדרשה והשיבו לו בפסוק בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל אֶת הָעָם, ומיראתם מכח מעשה שהיה נתיראו לומר מעצמם שכך וכך דרש בו והמתינו עד שהוא שאל אותם מַה שֶׁדָּרַשׁ בָּהּ.

אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִין? קשא ממה נפשך אם נשים מבינים הדרשה נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד ואם אינם מבינים אם כן גם על הנשים יש לשאול למה באים דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה? ונראה לי בס"ד דשמיעה לנשים אף על פי שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח לך שראה אותו צדיק היכלות בגן עדן שיושבים שם הנשים דוקא ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו. וחקרנו שם מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה מאחר שבעולם הזה אין עוסקים בתורה כלל? וביארנו שם כי בהיותם בעולם הזה ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור אף על פי שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם אז כשילכו לגן עדן ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנזכר אז יתעורר כח אותה הקליטה בדברי תורה בנפשם ויעסקו בדברי תורה בגן עדן. ונמצא השמועה בדברי תורה בעולם הזה אף על פי שאין מבינים בדברים יש בה תועלת שתקלוט הנפש אותם דברי תורה וכשיהיו בגן עדן יצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל וילמדו שם בדברי תורה לימוד גלוי. וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לדברי תורה ששומעין בעולם הזה אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לדברי תורה אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים כאשר יזדמן בראייתם שרואיי בהיותם שם ועל ידי כך אין נפשם קולטת מדברי תורה כלום ולכן שואל לָמָּה בָּאִין? ואמרי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. ובזה יובן בס"ד לתרץ דקדוק אחר במאמר זה במה שאמר רבי יהושע ' מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם ' דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו וקשא מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כתב יד גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי גם כן קשא דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר וקשא מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו? ולפי האמור ניחא דהא איתא במשנה דאבות (משנה אבות ב, ח) בשבח תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שאמר על רבי יהושע בן חנניה 'אשרי יולדתו' ופירש רבינו עובדיה הכונה דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה עיין שם, וקשא מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזנו אחר שנולד דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר? וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבית המדרש מעת שנולד! אך כפי הדרשא זו שדרש רבי אלעזר בן עזריה דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת דאף על פי שאינם מבינים בדברים עם כל זה כיון דדברי תורה נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה על כן נמצא גם רבי יהושע בן חנניה כשהיה בית המדרש אחר שנולד היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר ולכך נפשו ודאי קולטת דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה. ולכן אמר לו רבי יהושע בן חנניה' מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה לִי בְּיֶדְכֶם ' דדרשה זו של רבי אלעזר בן עזריה נוגעת לי! וגם לספרים דלא גרסי 'לי' גם כן יבא נכון דהשביח דרשתו וקראה מרגלית ושמח בה מפני שנוגעת אליו דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו דברי תורה באזניו אף על פי שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה עד כאן דבריו נר"ו.

כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם נראה לי דרך הלצה כיון דהבאים רבים ודחיק להם המקום ודאי המביא את בנו הקטן מוכרח שיושיבו בחיקו שאין מקום פנוי ואם כן האבות נדחקים מאד שיש להם צער בישיבתם שהיא בדוחק וגם בניהם בחיקם ולכן יש להם שכר יותר דלפום צערא אגרא (משנה אבות ה, כג), וכן אמרו בגמרא (ברכות ו:) איגרא דכלה דוחקא.

אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. יש להקשות מה שייכות יש לדרשה זו בדרשה של פרשת הקהל שמדבר באסיפת אנשים ונשים וטף? ונראה לי בס"ד דכתבו התוספות ז"ל בשם המדרש בדרשה זו דחטיבה שהקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל שהם גוי אחד וישראל מעידין ה' אחד. וידוע מה שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות כד.) זה אומר חבירי כהן וזה אומר חבירי כהן אין נאמנים דחיישינן לגומלין ואם אחד מהם כלי אומנתו בידו נאמנים. ופירשו התוספות שם (דף כה:) כלומר שיש בידו כלי גללים וכלי אדמה להרחקת הטומאה דאז מנכרא מלתא ואין צריך לעדות חבירו כל כך עיין שם. והנה נודע שהתורה מבדלת את ישראל מן העמים ועושה אותם גוי אחד כי ידוע עובדי כוכבים ומזלות שעסק בתורה חייב מיתה ולכן כשישראל עוסקים בתורה ניכרים שהם אחד ונמצא בהיותם עוסקים בתורה חשיב כלי אומנתם בידם. ולכן אחר שדרש בפרשת הקהל המדברת באסיפת כל ישראל יחד בעסק התורה דחשיב בזה כלי אומנתם בידם אז דרש דרשה זו דחטיבה אחת שישראל מעידין בזה על הקדוש ברוך הוא וכן הקדוש ברוך הוא מעיד על ישראל דעדות זו שרירה וקיימת וליכא טענה דגומלין חס ושלום כיון דישראל כלי אומנתם בידם שהם נאספים תמיד לעסוק בתורה שזהו כלי אומנתם שבה נבדלים ונעשים גוי אחד.