מסכת חגיגה דף כ׳ עמוד ב׳

חמריו ופועליו עמי הארץ:

טעונין טהרות כגון יין בחביות של חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו מיטמא מגבו:

טהרותיו טהורות ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא מפליג כל שעתא סברי השתא אתי אלמא אדם משמר מה שביד חברו:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא לא גרסי' ליה ואי גרסי' הכי פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

א"ר יצחק במטהר חמריו ופועליו לכך לעולם אין אדם משמר מה שביד חברו והני אין צריכין שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו דכשהטבילן לכך עסקינן:

בבא להן דרך עקלתון כשיכול לבוא להם פתאום דרך עקלתון שלא יבינו הלכך דחלי מיניה:

מתני' חומר בקדש מבתרומה כו' שמטבילים כלי בתוך כלי ששניהם טמאים:

אבל לא לקדש בגמרא מפרש טעמא:

והתניא וכו' אלמא אדם משמר מה שביד חברו ובפ' בתרא דע"ז (דף סט.) פרש"י גבי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דהא חזי ליה דנגע דקתני טעונין טהרות והני לא בחביות מיירי שהיו סתומות אלא באוכלין מיירי בלא חביות אך קשה להר"ר אלחנן לוקמי בחביות ולא תקשה ליה ועוד דהכא כי אקשי ור"ל שאדם משמר מה שביד חברו היכי מצי משמר ליה כיון דאינו בחביות ותו למה לי נתעלמו עיניו מהם לטמאותם תיפוק ליה שהוא נוגע בהם ועוד אפי' בלא סיפא נמי תיקשי ליה מ"ט דרישא ופי' הר"י דהכא בחביות מיירי ואמנם פתוחות הן דאי סתומות לא יטמאו בהעלמת עין ועוד לא היה צורך לאוקמי רישא במטהר לכך כיון שלא הודיעו שהוא מפליג ומיהו זה יש לדחות דאגב דמוקי ליה הכא משום שינויא דשני' ליה אוקמ' גם התם בע"ז ופריך מינה מכח ההיא דהכא דאי לא תימא הכי אלא אקשי ליה מסברא כי יש לחוש שמא נגעו בהך ברישא א"כ הכא בשמעתין כי פריך מ"ש רישא משום מה שביד חבירו כו' אכתי תיקשי ליה ליחוש שמא יגע בהם אלא ודאי מסברא לא קשיא דלא נגעו דמרתתי כיון שלא הודיעום שהוא מפליג ומיהו הוה מצי לאקשויי ולטעמיך רישא גופא ליחוש שמא נגע וכן בכמה דוכתי ולא פריך ליה:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"ר יצחק רישא במטהר חמריו ופועליו לכך. כך כתוב בספרים ויש פי' כתוב ולא גרסינן ליה אך בפי' שלפני מצאתי כתוב ופירוש לעולם אין אדם משמר מה שביד חבירו וכי תימא מאי שנא רישא במטהר חמריו ופועליו לכך ולפיכך מרתת ובפי' ישנים כתוב וכן פי' מורי דהוי כמו וליטעמיך כלומר אדמוכחת מרישא דאדם משמר תיקשי לסיפא והיינו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דאי אדם משמר סיפא אמאי לא אלא במטהר לכך:

בבא להם דרך עקלתון ואפ"ה בעינן שיטהרם לכך כדי שיהו מרתתים ליגע בו ואי לאו הכי לא מירתתי הואיל ומוסרין להם הטהרות ומחזיקים עצמם כטהורים ואפי' מזהירין אותן שלא ליגע סברי דלא קפדי אהך אבל בנכרי סגי בדרך עקלתון לחוד דלעולם יודע הוא שמקפיד על מגעו ומרתת:

מתני' חומר בקדש י"א מעלות חשיב לרבא ולרבי אילא י' מעלות והיה קשה להר"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל (חגיגה דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קא חשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בבתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה והכי נמי בפ"ק דנדה (דף ו.) לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהן אשתו נדה:

הנושא את המדרס מנעל של זב נושא את התרומה ובלבד שלא יגע בה רק נושא את החבית וכי תניא בתורת כהנים הנושא את המדרס מטמא שנים ופוסל אחד פי' מטמא שנים ופוסל אחד דהוה אב הטומאה ועושה ראשון ושני בחולין ופוסל בתרומה התם בנוגע בה ועל מה שפרש"י נושא מדרס שנושא את התרומה בחבית ואינו נוגע באוירה וקשה לפירושו דחשיב ליה להאי נושא אב הטומאה לטמא כלי כמו זב וא"כ ליטמא האי חבית ותרומה שבתוכו בהיסט מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה הכריע המשכב טימא האוכלין ועוד תניא בת"כ הנוגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו) אין לי אלא בגדים שהוא לבוש בגדים אחרים מנלן ת"ל בגד בגדיו א"כ מה ת"ל בגדיו לפרט פי' לפרט אדם וכלי חרס אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי אפי' בעת נשאו את המדרס אלא ודאי אפי' יגע באוירה אין לחוש:

לא כמדת התרומה מדת הקדש לפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא:

כלים הנגמרים וכו' אומר הר"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשומרם בטהרה בזמן עשייתן עד עת גומרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להן לשומרם בטהרה:

הכלי מצרף מה שבתוכו הקשה הרב רבי אפרים דבפ"ק דחולין (דף כד: ושם) דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנא ליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותירץ הר"י דלא מצינו צירוף לחולין:

פשוטות הן:

הדרן עלך אין דורשין בעריות.

פרק ג חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כו'.

אע"פ שאמרנו שחזקה אין אדם משמר מה שביד חברו אם טיהר בעל הבית את הפועלים עמי ארץ להביא טהרותיו והם יודעים מתוך כך שבעל הבית נזהר עליהם והרי הוא הולך אחריהם אע"פ שאינו עכשו עמהם טהורים הואיל והם יודעים שהוא אחריהם מתיראים הם ממנו שמא יבא עליהם פתאם אחר שלא הודיעם שהוא מפליג מהם ולא יניחו ליגע בהם עם הארץ המתלוה עמהם בדרך ולנגיעת עצמם אין חששא שהרי נטהרו לכך ואם אמר לכו ואני אבא אחריכם הואיל והודיעם שהוא מפליג כיון שנתעלמו [מ]עיניו טמאות שאין עם הארץ מקפיד על מגע חברו ולענין ביאור מיהא מתחלה היה המקשה סבור בזו של היו חמריו ופועליו טעונים טהרות שלא נטהרו חמרים ופועלים ומה שאמרו טהרותיו טהורות מפני שאדם משמר מה שביד חברו והיה מקשה ממנה למה שאמרו חזקה אין אדם משמר וכו' ולמגע עצמם אין חוששין שהענין בשהטהרות בחביות של חרס שאין מטמאין מגבן ואם מתורת משא הרי בתוספתא אמרו אין עם הארץ מטמא במשא שא"כ אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום מ"מ תירצה במטהר חמריו לכך ואין צריכין שמור שאף אם נגעו טהורים ואין לחוש אלא על מגע חבריהם כל זמן שידעו בהפלגתו ושמא תאמר והרי בשמועת נפלה מעפרתו כתבנו שאף כשבעל המעפרת יודע בחברו שהוא טהור מעפרתו טמאה בזה אין השני יודע שבעל המעפרת נזהר בטהרתה ואינו חושש לשמרה וכן שאינו מתירא ממנו אחר שאינו שכיר שלו אבל כאן הואיל והוא טיהרם לכך יודעים בו שקפיד בטהרתם ונזהרים בשמירת עצמם: נשלם הפרק ת"ל:

חומר בקדש וכו' מתוך שנתגלגל הדבר בפרק אין דורשין להזכיר מעלות שבין חולין למעשר ותרומה וקדש ומי חטאת נמשך בעל התלמוד לבאר בפרק זה בארוכה מעלות שבין קדש לתרומה הן מעלות שיש לקדש על התרומה הן מעלות שיש לתרומה על הקדש וזו היא כונת הפרק ונתגלגל על ידי זה לבאר שהרגלים אין לעם הארץ טומאה בהם והרי הם כחברים לענין טומאה אלא שלאחר הרגל חזרו לטומאתן ישנה כמו שיתבאר ועל זה הצד יסוב רוב הפרק על ג' ענינים הראשון לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והשני לבאר מעלות שיש לתרומה על הקדש והשלישי לבאר שהרגלים אין דינן שוה לשאר ימות השנה לענין טומאת עם הארץ ועל איזה צד נטהרו טומאותיו בזמן זה ר"ל ברגלים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה חומר מבקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילי' כלי' בתוך כלים בתרומה אבל לא בקדש אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה אבל לא את הקדש בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל כלים הנגמרים בטהרה צריכי' טבילה בקדש אבל לא בתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה והרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה בקדש מטביל את שתיהן שהיד מטמא חברתה בקדש אבל לא בתרומה אוכלי' אוכלי' נגובים בידים מסואבות לתרומה אבל לא לקדש אונן ומחוסר כפורי' צריכי' טבילה בקדש אבל לא בתרומה אמר הר"מ פי' מטבילי' כלי בתוך כלי בתרומה אבל לא בקדש ענינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלי' ונטבילם במקוה ולא נעשה כן בכלי' שנרצה להשתמש בהם בקדש כי מפני מעלת הקדש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלי' אע"פ שהמי' נכנסי' שם וענין אחוריים ותוך דין אחוריים ותוך לא שנשים אחורי הכלי בתוכו כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאי' אינו מטמא הדבר שבתוכו אם הוא תרומה אבל אם היה קדש מטמא מה שבתוכו והיו עושי' בכליהם בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע כדי להשים האצבע שם בשעת השתיה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי והוא הנקרא בית הצביעה או בית הצביטה ואם נטמאו אחורי הכלי במשקי' טמאי' לא נטמאת בית צביטתו לתרומה ונטמאת לקדש ועוד יתבארו לך אלו העקרי' כלם במס' כלים ובמס' טהרות ואמ' הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה ר"ל שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד והוא שנשים שניהם בלוח וירים אותה ואסור לעשותן כן בקדש ואמרו מנגב ומטביל ר"ל שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית תמנע המים מלהכנס ואמרו ובתרומה קושר ואחר כך מטביל הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלי' והם קשורים קצתם בקצתם כמו המטות ודומיהם צריכים טבילה וכו' פי' ואפי' היה העושה אותם תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכים הערב השמש וזה לקדש ורוצה באמרו הכלי מצטרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא ככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מן הטומאה בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקדש מטמא הכלי וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתו' עשה כל מה שבכף אחת וכבר זכרנו דבר שלישי ורביעי בפרק א' מפסחים כל מה שצריך לה בזה המקום וכשנטמאת ידו בדברים שמטמאים את הידים וכבר זכרנו מה הם במה שקדם ויהיה באותה היד לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש אפי' שלא נגעה היד הטהורה בטומאה ואם אין שם לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטומאה ואז תפסול אותה לקדש ועוד יתבארו כל אלו המקרים כלם במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק משפטיהן עיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחלתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה שלמה ועיון אמתי אוכלי' אוכלי' נגובין וכו' פי' העקר אצלנו חיבת הקדש מכשרתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העקר ואכל אוכלי' נגובין בידו והן טמאי' אין ספק שנטמאו ואין אנו צריכים בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעם בידיו ולא במלקחיים ודומיהם וזה גזרה שמא יאכל לאחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו כמו שנתבארו אותן העקרי' במקומן וזאת הגזירה לא עשינו אותה בתרומה וכבר קדם לך בפסחי' וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכל בקדשים עד שיטבול כמו שבאר לשם ולענין נגיעה מחוסר כפורים פוסל את הקדש כשנגע בו והאונן מותר ליגע בו כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר מעלות שיש לקדש על התרומה והזכיר מהם י"א מעלות אלא שהוזכר בגמ' לדעת קצת שיש בה שתים שהם עולות לטעם אחד ולא נמנו אלא עשר מעלות ומ"מ לפי מה שעלה לנו מסוגיית הגמרא טעמים חלוקים הם ונמצאו י"א כמו שיתבאר בפרטי הדברים:

המעלה הראשונה מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כלו' שמטביל שני כלים כאחד אחד בתוך חברו במקוה של מ' סאה ועולה טבילה לשניהם להשתמש בהם תרומה ולא עלתה טבילתם להשתמש בהם קדש ופי' עליה בגמ' שתי סבות לדעת שני אמוראים והוא שאחד מהם פי' הטעם מפני שכבדו של כלי חוצץ כלו' שאחורים של שולי הכלי הפנימי מתדבק על תוך שוליו של חיצון ואין המים באים ביניהם דרך הרוחה אבל לתרומה אע"פ שחציצה פוסלת בה אבק חציצה כזו אינה פוסלת שהרי מ"מ נכנסות הם על צד הדחק ומצאנו בנימוקי הגאונים שאם היה כבד כליטרא חוצץ אף לתרומה וכן מצאתיה אחרי כן בתלמוד המערב ולטעם זה שכתבנו בין שחיצון טהור בין שחיצון טמא לא עלתה טבילה להם לקדש אלא לתרומה זהו טעם הנזכר בגמ' ראשון אלא שמעלה חמשית והיא שבקדש מתיר ומנגב היא מטעם חציצה כמו שיתבאר ומתוך כך נחשבו לדעת זה שתי מעלות אלו כאחת ונמצאו עשר מעלות אלא שהוזכר על מעלה זו טעם אחר בגמ' שלא מתורת חציצה והוא שמא יטבול כלי בתוך כלי שפיו צר עד שאין בו כשפופרת הנאד כגון שהכניס בו מחטין וצנורות או שאר כלים דקים והרי אותם כלים הדקים שבפנים אין נטבלין אלא במים שנכנסו בתוך הכלי החיצון ואין אותה טבילה מועילה כלל לשום טהרה ואע"פ שפי הכלי החיצון פתוח ומתערב עם מי המקוה אין עירובן מועיל הואיל ואין אותו נקב כשפופרת הנאד והוא כדי להכניס בו שתי אצבעות ויתר משהו בכדי שיוכלו האצבעות להתגלגל בנקב ואמר במעלה זו שאפי' היה רחב כשפופרת הנאד אנו גוזרין לקדש אבל לא לתרומה ונאמרו על מעלה זו בגמרא שני דינין האחד שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיה הכלי הראשון טהור אבל אם היה הכלי החיצון טמא מתוך שעלתה טבילה לחיצון עלתה לפנימי אפי' לקדש ואפי' אין בפיו כשפופרת הנאד וכל שכן אם יש בפיו כשפופרת הנאד שאין גוזרים אטו כלי שאין בו ומ"מ יש חולקים לומר דוקא בשיש בה כשפופרת הנאד מפני שהם מפרשים והני מילי בכלי טהור כלו' והני מילי דלא סלקא טבילה בכלי בתוך כלי אף כשהחיצון רחב דוקא חיצון טהור הא נטמא מותר ואין גוזרי' הא כל שאין שם כשפופרת הנאד אף בחיצון טמא לא עלתה טבילה למה שבתוכו ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים כדעת ראשון כלו' דהני מלי שאין מטבילי' כלי בתוך כלי אא"כ יש בו כשפופרת הנאד דוקא כשחיצון טהור אבל אם חיצון טמא מגו דסלקא טבילה אחיצון לטהר תוכו על ידי מים הנכנסין לתוך פיו טהור כל מה שבפנים והדין השני הוא שלא נאמרה גזרה זו אלא בכלים שיש במינן שפיהם צר כגון אשישה וצלוחית והדומים להם אבל כלים שאין במינן שפיהם צר כגון סלים וקערות מותר ובזו נמצא חולק עם פירוש הראשון ואנו פוסקין כדעת שניה ואף גדולי המחברים פסקו כדעת שניה ואעפ"כ לא הביאו דין זה בהיתר סל וקערה אלא שאף בזו אסרו ולא נראו הדברים:

המעלה השנית אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה אבל לא לקדש כלו' שאחוריו ותוכו ובית הצביטה שלו חלוקין זה מזה ואין נחשבין לכלי אחד ואם נטמא זה בטומאת סופרים לא נטמא חברו לענין תרומה ר"ל שאם נטמאו אחוריו של כלי בטומאת סופרים והיתה תרומה בתוכו או בבית צביטתו לא נטמאת וכן אם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ולא תוכו לתרומה אבל לקדש נטמא אחד מהם אף בטומאת סופרים נטמא כלו ואם נטמא תוכו מ"מ נטמא כלו אף לתרומה ומ"מ בטומאה דאוריתא נטמא אחד נטמא כלו אף לתרומה ואחורים אלו פי' בו שיש להם בית קבול כעין רגל הנעשה בכוס של זכוכית או של כסף וי"מ אחורים גב הכלי וא"כ אין כלי חרס בכלל שאין להם טומאת גב אלא שנראה כמו שפירשנו ומ"מ בריתא שהביאו בגמרא והיא שאמרו כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים פרשוה גדולי הרבנים בשאר כלים ואפשר שלא משום אחוריו הוצרכו להעמידו בכך אלא משום אגנו ואזנו וידיו שמן הסתם אין להם בית קיבול וטומאת גב בכלי חרס ליכא ותוכו פי' חללו ובית צביטתו פי' בגמ' מקום שצובטו כלו' שאוחז בו ומושיטו לאחרים ויש שם בית קיבול מעט ובתלמוד המערב גורסים בית צביעתו ופירושו מקום שאצבעותיו מקבלים בו את הכלי בשעת אחיזתו וי"מ בית אצבע שבעובי שפתו וי"מ חקק שבקצה הקערה החקוק לעצמו שנותנין בו חרדל וחומץ ומטביל שם את הפת אחר שמוציאו מן התבשיל:

המעלה השלישית הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש פי' מדרס עיקר הנחתו למנעל של זב שהוא דורס בו והושאל אח"כ לכל מה שדרס הזב או שכב או נשען או ישב עליו ואמ' בכאן שאם הוא נושא דבר הטמא מדרס בידו אחת נושא את התרומה בידו האחרת בתוך כלי שבידו הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה שהרי המדרס אב הטומאה והנושאה ראשון והכלי שהוא נושא בידו האחרת אינו מקבל טומאה מן האדם שאין כלי מיטמא אלא מאב הטומאה ונמצאת תרומה שבתוכו טהורה ואין גוזרי' שיגע המדרס לכלי ויטמאהו ומ"מ לקדש גוזרי' ואסור וגדולי הרבנים מפרשים מעלה זו בכלי חרס שאין מיטמא אלא מאוירו ואין לגזור שיכניס את המדרס לאוירו של כלי אבל בכלי עץ הואיל ומיטמא מגבו דבר המצוי הוא שיגע במדרס לגבו של כלי וראוי לגזור אף לתרומה וכל שכן לפי' זה שאסור לו לישא את התרומה בלא כלי אע"פ שאינו נוגע בה ויש מתירים אחר שאין הנושאה נוגע בה וכן י"מ מעלה זו במי שסנדלו טמאה מדרס ונושאה על כתפו שנושא את התרומה בכתף השניה ובלבד שלא יגעו זה בזו ומ"מ בגמרא נראה שבכלי חרס היא שנויה ששאלו בה קדש מאי טעמא לא משום מעשה שהיה באחד שהיה מעביר חבית יין ממקום למקום ונפסקה רצועת סנדלו ונפלה לאויר החבית ונטמאת וחזרו ושאלו א"כ בתרומה נמי נגזור ותירצו בה שלא גזרו אלא לכעין המעשה שאירע שהיה יין של קדש אלמא שבכלי חרס נאמרה שאין ההכנסה לאוירה מצויה ואין לגזור בה אלא לכעין מה שאירע ואף בזו יתבאר בגמ' לדעת קצת אמוראים שאם עבר ונשא הואיל והוזהר בנגיעת המדרס לכלי טהור אפי' לקדש וכן פסקוה גדולי המחברים:

המעלה הרביעית בגדי אוכלי תרומה אע"פ שהם טהורים ונזהרים מן הטמאות הרי בגדיהם מדרס לקדש וכבר הוזכרה מעלה זו בפרק שלפנינו ושם פרשנו הטעם ואני תמה מאחר שחזר בכאן מעלה המפורשת שם מפני מה לא חזר להזכיר מה שאמרו שם נוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין ואפשר שהיא רמוזה במעלה תשיעית באמרו ובקדש מטביל את שתיהן וכן מה שהזכירו שם טבל לתרומה לא הוחזק לקדש שאפשר שהיא רמוזה בזו על הצד שפרשנו בפרק שלפנינו הטעם בזו שאין אוכלי תרומה מכוונים בטהרת כליהם אלא למה שהם רגילים לאכול ומתוך כך אין טהרתם מועילה לגדולה מהם ומ"מ מה שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה אין למנותה בכאן הואיל ומן המקראות הוא יוצא לומר כן שלא נמנו כאן אלא מעלות שמתקנת חכמים:

בד"ה והתניא כו' אלמא אדם כו' ועוד לא היה צריך לאוקמי רישא במטהר לכך כיון שלא הודיעו כו' עכ"ל ר"ל אי היה מיירי בסתומות בפ"ב דע"ג לא הוה צריך לאוקמי רישא במטהר כיון דאיירי בלא הודיעו שהפליג דבהכי מפלגינן התם במתני' לגבי עובד כוכבים אבל הכא ודאי דהוצרך לאוקמי במטהר כיון דאין אדם משמר כו' ואהא כתבו דיש לדחות דהתם נמי אע"ג דלא נחית להכי דאין משמר כו' דאגב דהוצרך לאוקמי הכא במטהר משום דשני לעיל ר"י דאין אדם משמר כו' אוקמא לה נמי התם הכי דאדהכא קסמיך והאי ועוד שכתבו הוא הוכחה לפר"י דהמתרץ לאוקמא בסתומות דהשתא לא איצטריך לאוקמא במטהר די"ל דסיפא קשיא ליה דאי סתומות לא יטמא בהעלמת עין כראיה קמייתא שכתב ר"י וכ"ה בתוספות דע"ג שלא הביאו ראייה לפר"י אלא מסיפא דאי בסתומות איירי לא יטמאו בהעלמת עין אף בהודעה שהפליג וע"ש בתוספות:

בד"ה מ"ש רישא מ"ש סיפא כו' אך בפי' שלפני מצאתי כתוב ופי' לעולם כו' וכ"ת מ"ש רישא כו' וכן פירש מורי דהוה כמו וליטעמיך כו' עכ"ל כל זה סותר הדיבור לעיל שפירשו דמ"ש רישא כו' הוא מדברי המקשה שבא להוכיח דאדם משמר מה שביד חבירו והוא שיטת רש"י ור"י הכא ובפ"ב דע"ג אבל בדיבור זה פירשו דמ"ש רישא כו' הם דברי המתרץ ולו ב' פירושים הא' הוא כמו וכ"ת מ"ש רישא כו' ולפי' שני הוא כמו וליטעמיך מ"ש רישא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה חומר בקודש י"א כו' דררא דטומאה קצת ואפילו קמייתא נמי כו' עכ"ל צ"ל ואפילו בתרייתא נמי דקמייתא הוי דררא דטומאה דאורייתא ואפילו בתרייתא נמי דמיהו הוה קצת דררא דטומאה דרבנן:

בד"ה הנושא את כו' שלא יגע בה עכ"ל בתרומה גופה אבל בחבית אפילו יגע באוירה אין לחוש דלא הוי נושא אב הטומאה לטמא כלי חרס כדמפרשי ואזיל לדחות פרש"י וכן מ"ש וכי תניא בת"כ כו' התם בנוגע בה נפרש לה נמי דהאי נושא המדרס נוגע בתרומה גופה דהוה אב הטומאה לממני ראשון ושני אע"ג דלא היה אב הטומאה לטמא כלי לגבי אוכלין ומשקין לממני בהו ראשון ושני ולפסול התרומה הוה נושא המדרס אב הטומאה בשלא פירש מן הטומאה וכן לטמא שאר כלים חוץ מכלי חרס ואדם הוה אב הטומאה כמ"ש דאיתא בת"כ בגדים אחרים מנין כו' וכ"ה במסכת זבין ובריש אהלות. עיין שם וק"ל: