מסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳

דשמעה קליה ביממא - שהקול אינו נשמע ביום כבלילה:

עובדא - דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:

מברא - גשר:

מיצרא - חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:

במאי אוקימתא - לדרבי יוסי ב"ר שאול:

אימא מאתמול הואי - דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:

דרבי יוחנן לא שכיחא - הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:

תומא שחיקא - שומין שחוקין:

לגלויא - הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס:

אם כן - דחד שיעורא לתרוייהו:

שיעורו של זה כו' - להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני:

לית להו דרבי זירא - בתמיה והא קרא בהדיא כתיב:

פתח הכתוב בשאור - שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב):

וסיים בחמץ - כי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו:

זהו שאור וכו' - כזה כן זה:

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי - דאפילו ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן:

תניא נמי הכי - דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה:

השוחט דיעבד - דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו עפר מוכן תיחוח:

מכלל דת"ק סבר ישחוט - בתמיה והא השוחט קאמר:

הא לא קשיא - לא ישחוט דב"ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי:

לא ישחוט ויכסה - אע"פ ששחט לא יגמור:

השוחט שבא לימלך - אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו':

רב יוסף אמר כו' - ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש:

בעפר - משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי:

וכסהו עפר - הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי:

אית לן דר' זירא - ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו:

דלמא - לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם:

הא עדיפא - דלא תגזור הכי:

והא קא עביד כתישה - לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא: