דף ביאור
מסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳
מסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־496 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
דשמעה קליה ביממא שהקול אינו נשמע ביום כבלילה:
עובדא דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:
מברא גשר:
מיצרא חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:
במאי אוקימתא לדרבי יוסי ב"ר שאול:
אימא מאתמול הואי דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:
דרבי יוחנן לא שכיחא הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:
תומא שחיקא שומין שחוקין:
ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
דשמעה קליה ביממא ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום:
כי לא בדק אימר מאתמול הואי וא"ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א"כ ספקא לחומרא וי"ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה:
לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה פירש רש"י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא"ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי ע"כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת:
דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (. שאור) ולא יראה לך (. חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ"ל הצריכתות וא"ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר' זירא י"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:
Tosafot on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רבנו חננאל
וכר' יוחנן איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצים ובשחר השכים ומצא בה ביצים אסורות ואוקימנא התם בדספנא בארעא.
אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר ואפילו בחצר אחרת ושמעה קליה ביממא לא ספנא מארעא. עבד רב מארי עובדא עד שיתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא כו'. א"ר יוסי בן שאול אמר רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. בש"א שאור בכזית וחמץ ככותבת ובה"א זה וזה בכזית. תוספתא איזהו שאור המחמיץ אחרים ואיזהו חמץ שנתחמץ מאחרים. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב: מתני' השוחט חיה או עוף ביו"ט כו'. ואקשינן וכי ב"ש ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בה"א לא ישחוט ופרקינן הא דקתני לא ישחוט לא יכסה הוא. וכך היא הצעה של משנה אמרו ב"ש אם שחט דאיעבד יכסה לכתחלה ואמרי בית הלל לא יכסה. ודחינן להאי פירוקא מדקתני סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לכתחלה הוא. ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בש"א אומרים לו שחוט מקודם ואח"כ חפור וכסה. ובה"א לא ישחוט כו'. ואסיקנא דכ"ע אית להו דר' זירא דאמר בשחיטת חולין השוחט צריך שיתן עפר למטה וישחוט עליו ואח"כ יכסהו בעפר מלמעלה ובהא פליגי רבה סבר אי איכא עפר מוכן מאתמול למטה ישחוט ואם לאו לא יחפור ויתן עפר למטה כדי שישחוט עליו. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ואתי למיעבר. ורב יוסף אמר הא עדיפא דאי לא שרית ליה למיחפר זמנין דלית ליה עפר ואתי לאימנועי משמחת יו"ט וקיי"ל כב"ה דאמר לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וכרבה. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. פי' דקר כמן יתד וכמן נגר. ואוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול. ואקשינן והא עביד כתישה כלומר כשסומך על הדקר מכתש את העפר כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
כי לא בדק נמי אימר מאתמול הואי ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא וקיימא לן כרב אשי דאמר לעיל (ביצה ד, א) דבכל דבר שיש לו מתירין ספיקו להחמיר, פירש רש"י ז"ל (ד"ה אימא): דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. והילכך לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של י"ט ואפילו של ר"ה דרובן של זכרים, ואפילו ספנא מארעא רובן ביממא ילדן, וכן בליל שני של יום טוב אבל של ראש השנה לא דאימא מאתמול הואי ואסירא.
אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא. קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי בהדיא דהא קתני שיחפור בדקר ויכסה אלמא כיון ששחט מכסה, וניחא לי דניחא טפי לאקשויי בה דהיינו (את) [אי] השוחט לכתחלה או דיעבד.
והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח, ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט לב"ה דקסבר[י] (דהתם) [דהכנת] דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי.
Rashba on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
מאירי
לענין ביאור זה שאמרו והוא שיש לו דקר נעוץ יש מפרשים שלא בא למעט אלא חפירה גמורה שהיא אב מלאכה ומפני שהיה עולה על הדעת שתהא מצות כיסוי דוחתה וקשה לפרש שאם כן לבית שמאי דשרו לכתחלה היאך היה עולה על הדעת להתירה ונראה שזו של משנתנו פשוט היה להם שלא נשנית אלא בעפר תיחוח שאינו צריך חפירה גמורה ודקר נעוץ לצורך הכנה נאמר וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה בענין מוקצה אלא שהמקשה חשב שמאחר שהעמידה בדקר נעוץ אין צורך לעפר תיחוח והקשה לו והא עביד כתישה דהיא מלאכה והעמידה בתיחוח וחזר והקשה מעשיית גומא שמאחר שהדקר נעוץ הסרתו עושה גומא מה שאין כן בלא דקר שאין נטילת העפר עושה גומא ותירצה שאינו צריך אלא לעפרה ומה שאמרו למטה דקר נעוץ מאי טעמא דקא עביד כתישה והרי העמידוה בתיחוח כך פירוש הדברים שכשאמר רב יהודה מכניס אדם עפר ועושה בו כל צרכו דמשמע שמטלטלין אותו עפר לכל מה שצריך לו הקשה לו משחיטת כוי שאף אם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתה ליכסייה דלא גרע טלטול לספק חיוב משאר צרכיו וקא מהדר ליה ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ דהוי מוכן מיהא לכסוי ותירץ רבה דקר נעוץ ואפר כירה ומכניס עפר לעשות בו כל צרכיו כלהו לא הוו הכנה אלא כשהכינם לצורך דבר שצריך לו בודאי אבל לספק לא אפילו הכינו בפירוש לספק ומקשה ליה מאי טעמא לא מוקצה ליכא שהרי הכינו לכל מה שיצטרך לו ואי משום גומא הא שרית ליה בודאי וא"כ אף בספק נמי ואי משום כתישה וכגון שאינו תיחוח אף בודאי כן שאין עשה דוחה לא העשה ועשה ותירץ שאם הכינו בפירוש אף לספק ודאי מכסה אלא שזו בשהוכן סתם והכנה סתם אינה מועלת אלא למה שצריך לו בודאי דהכנת ספק מהניא אף לודאי כגון שאם הכין לכסות בו צואה אם יטנף הבית מועיל לכסוי הדם אבל הכנת ודאי והוא הדין להכנה סתם לא מהניא לספק כלומר לכסוי הטנוף ונהרבילאי נמי דשרו לא שרו אלא משום דצואה קרוב לודאי הוא ומ"מ בסוף הסוגיא העלו שאף במוכן גמור אין מכסין דם הכוי ביו"ט שמא הרואה שהוא טורח לכסות ביו"ט יבא לחשוב שהוא מין חיה ויבא להתיר את חלבו:
Meiri on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור כו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קא קשיא להו דהא שפיר איצטריכו ב"ה לצריכותא משום קושיא דב"ש דא"כ ליכתוב חמץ ולא בעי שאור כו' וי"ל דה"ק התוס' דלא ה"ל לתלמודא אליבא דב"ה לאתויי אלא הא דר' זירא דזהו שאור וזהו חמץ כו' וילפינן ביעור מאכילה דחמץ נמי בכזית והא דכתב רחמנא שאור ע"כ אתא ללאו יתירא ואהא תירצו דהואיל וחלקו הכתוב בב' לאוין לא הוה מוקמינן ללאוי יתירא אלא דאין שיעורן שוה וכטעמא דב"ש ודו"ק:
בא"ד וא"ת כו' ל"ל דר' זירא וי"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ כו' עכ"ל ולב"ש ליכא למימר דאצטריך הא דר' זירא משום דאי [לאו] מדר' זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא קאתי אלא מק"ו דחמץ דא"כ השתא נמי דנפקא ליה מדר"ז מהיקשא שאור לחמץ נימא דלא עדיפא שאור מחמץ דאתי מיניה אלא ע"כ דאית לן לאוקמא כרת בכל חד לפום שיעור איסורו וק"ל:
Chidushei Halachot on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
שיטה מקובצת
בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו' אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא"ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש"י ז"ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש"י לא גריס גרסת הספרים. ומורי הרב נר"ו פירש דרש"י ז"ל גריס ליה וכונת רש"י ז"ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר"ו.
ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו' ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי"ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.
שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא"ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש"י ז"ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז"ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש"י ז"ל.
ובית הלל צריכי כו' אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.
פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כי כל אוכל חמץ. ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי"ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.
לא ילפינן ביעור מאכילה פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.
לא ישחוט ויכסה קאמר פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.
השוחט ובא לימלך פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain
גליון הש"ס
רש"י ד"ה שיעורו של זה כו' דלא תימא דיו וכעין זה כ' רש"י בב"מ דף לב ע"א ד"ה לומר לך:
Gilyon HaShas on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
בן יהוידע
דְּאִי לָא שָׁרִיתָ לֵיהּ, אַתִּי לְאִמְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב הקשה הצל"ח ז"ל תמיה לי והרי אליבא דבית הלל קיימינן ואם כן הרי מצינו לקמן דף י"א ע"א דבית שמאי אמרו 'אין מוליכין אצל טבח' וסכין דבית שמאי חיישי לאמלוכי ולא חיישי לאמנועי משמחת יום טוב? ואין לומר בשלמא שם חיישינן לאמלוכי מלשחוט האי בהמה כי ישחוט אחריתא דשמינה מינה אבל הכא איזה חיה ואיזה עוף שישחוט בעי כיסוי, דהרי גם כאן יש לחוש שימלך מלשחוט חיה דבעיא כסוי וישחוט בהמה דלא בעי כיסוי כדאמרינן התם גבי קדרה דנשבוק קדרה דבעי תבלין ונייתי קדרה אחרינא דלא בעי תבלין. ושוב ראיתי שהשיטה מקובצת הרגיש בזה ונדחק וקושיא זו היא לפירוש רש"י וכו' ולשיטת התוספות שם קשה איפכא וכו' יעוין שם. ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו הנזכר לשיטת רש"י ז"ל דבשלמא התם רחוק מקום הבהמה ממקום הטבח וכן התבלין רחוק ממקום המדוך וכמו שכתב רש"י ז"ל שם וכיון דרחוקים חיישי בית שמאי לאמלוכי שישתנה דעתו בזה השיעור של זמן הילוכו ממקום זה למקום זה, מה שאין כן הכא מסתמא בשעה שבא לשחוט חופר בדקר וכיון דסמוכין זה לזה לא חיישינן שישתנה דעתו באותו הרגע. ולשיטת התוספות ז"ל נראה לי בס"ד דהתם כיון דרחוקים זה מזה אחר שכבר טרח והביא לא שביק טרחתו בכדי מה שאין כן הכא בחפירתו בדקר אין בזה טרחא כל כך כדי שנאמר לא שביק טרחתו בכדי ולכן יש לחוש שימלך.
Ben Yehoyada on Beitzah 7b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ביצה, דף ז׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־496 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 13 מילים
נפתחת ב״דְּשָׁמְעָה קָלֵיהּ בִּימָמָא.…״
- קטע 27 מילים
נפתחת ב״עֲבַד רַב מָרִי עוֹבָדָא עַד שִׁתִּין בָּתֵּי.…״
- קטע 321 מילים
נפתחת ב״וְאִי אִיכָּא נַהֲרָא — לָא עָבְרָא. וְאִי…״
- קטע 412 מילים
נפתחת ב״בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא, מַאי אִירְיָא…״
- קטע 522 מילים
נפתחת ב״כִּי לָא בָּדַק, אֵימָא מֵאֶתְמוֹל הֲוַאי. אִי…״
- קטע 612 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַב:…״
- קטע 75 מילים
נפתחת ב״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת.…״
- קטע 842 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל: צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שְׂאוֹר,…״
- קטע 1016 מילים
נפתחת ב״וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ, מִשּׁוּם דְּרָאוּי לַאֲכִילָה.…״
- קטע 1120 מילים
נפתחת ב״וּבֵית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר…״
- קטע 1223 מילים
נפתחת ב״לְעִנְיַן אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי…״
- קטע 1319 מילים
נפתחת ב״אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:…״
- קטע 1431 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאוֹר)…״
- קטע 156 מילים
נפתחת ב״הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְכוּ׳.…״
- קטע 1617 מילים
נפתחת ב״הַשּׁוֹחֵט, דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? אֵימָא סֵיפָא:…״
- קטע 177 מילים
נפתחת ב״הָא לָא קַשְׁיָא: לֹא יִשְׁחוֹט וִיכַסֶּה קָאָמַר.…״
- קטע 1813 מילים
נפתחת ב״אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר…״
- קטע 1933 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לִימָּלֵךְ…״
- קטע 2034 מילים
נפתחת ב״רַב יוֹסֵף אָמַר, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא…״
- קטע 2146 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לֵימָא מָר…״
- קטע 2210 מילים
נפתחת ב״דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְרַבָּה לֵית…״
- קטע 2345 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְדִידִי בֵּין לְרַבָּה אִית…״
- קטע 2431 מילים
נפתחת ב״וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט — שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה.…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי יוסי בר חנינא · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
רבי יוסי בר חנינא דיין היורד לעומקו של דין הוא.
מקור: מסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳ · קטע 13 — “אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַחְלוֹקֶת לְעִנְיַן…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳ · קטע 20 — “רַב יוֹסֵף אָמַר, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לְהִמָּלֵךְ, כֵּיצַד…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת ביצה דף ז׳ עמוד ב׳ · קטע 21 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לֵימָא מָר וְרַבָּה בִּדְרַבִּי…”
לשון המקור
דְּשָׁמְעָה קָלֵיהּ בִּימָמָא.
עֲבַד רַב מָרִי עוֹבָדָא עַד שִׁתִּין בָּתֵּי.
וְאִי אִיכָּא נַהֲרָא — לָא עָבְרָא. וְאִי אִיכָּא מַבָּרָא — עָבְרָא. וְאִי אִיכָּא מִיצְרָא — לָא עָבְרָא. הֲוָה עוֹבָדָא, וְעָבְרָא אַמִּיצְרָא.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא, מַאי אִירְיָא בָּדַק? כִּי לָא בָּדַק נָמֵי!
כִּי לָא בָּדַק, אֵימָא מֵאֶתְמוֹל הֲוַאי. אִי הָכִי כִּי בָּדַק נָמֵי, אֵימָא: יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הִיא, וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן! דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא שְׁכִיחַ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַב: הַאי תּוּמָא שְׁחִיקָא, סַכַּנְתָּא לְגִלּוּיָא.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת.
מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חָמֵץ, וְלָא בָּעֵי שְׂאוֹר, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — בִּכְזַיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. שְׂאוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לוֹמַר לְךָ: שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה.
וּבֵית הִלֵּל: צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שְׂאוֹר, הֲוָה אָמֵינָא: מִשּׁוּם דְּחִמּוּצוֹ קָשֶׁה, אֲבָל חָמֵץ, דְּאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ, מִשּׁוּם דְּרָאוּי לַאֲכִילָה. אֲבָל שְׂאוֹר, שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
וּבֵית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: פְּתַח הַכָּתוּב בִּשְׂאוֹר וְסִיֵּים בְּחָמֵץ, לוֹמַר לְךָ: זֶהוּ שְׂאוֹר זֶהוּ חָמֵץ!
לְעִנְיַן אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן בִּיעוּר. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא יָלְפִינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: יָלְפִינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַחְלוֹקֶת לְעִנְיַן בִּיעוּר, אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה — דִּבְרֵי הַכֹּל זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאוֹר) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (חָמֵץ)״. זֶהוּ מַחְלוֹקֶת שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בִּכְזַיִת וְחָמֵץ בִּכְכוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת.
הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְכוּ׳.
הַשּׁוֹחֵט, דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? אֵימָא סֵיפָא: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר יִשְׁחוֹט!
הָא לָא קַשְׁיָא: לֹא יִשְׁחוֹט וִיכַסֶּה קָאָמַר.
אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו דִּיעֲבַד הוּא!
אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לִימָּלֵךְ — כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: שְׁחוֹט, חֲפוֹר וְכַסֵּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.
רַב יוֹסֵף אָמַר, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לְהִמָּלֵךְ, כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: לֵךְ חֲפוֹר, שְׁחוֹט וְכַסֵּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לֵימָא מָר וְרַבָּה בִּדְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב קָא מִפַּלְגִיתוּ, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״. ״עָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בֶּעָפָר״ — מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה.
דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְרַבָּה לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא?
אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְדִידִי בֵּין לְרַבָּה אִית לַן דְּרַבִּי זֵירָא. וְהָכָא בְּהָא קָא מִפַּלְגִינַן, רַבָּה סָבַר: אִי אִיכָּא עָפָר לְמַטָּה — אִין, אִי לָא — לָא. חָיְישִׁינַן דִּלְמָא מִמְּלִיךְ וְלָא שָׁחֵיט. וּלְדִידִי (אַדְּרַבָּה) הָא עֲדִיפָא, דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ — אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב.
וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט — שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּקָר נָעוּץ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהָא קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה! אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: