מסכת ביצה דף ל״ט עמוד א׳

שיש לו מתירין למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן:

סדומית דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת:

ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה:

עבה תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה:

מתני' ושלהבת כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין:

מועלין בה הנהנה ממנה מביא אשם:

ושלהבת לא נהנין לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא:

המוציא שלהבת פטור מפרש בגמרא:

משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין וכו' ואם תאמר והא [פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו וי"ל דאין הכי נמי דלא אמרינן ליה אלא במין במינו והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מין במינו בעלמא כיון דממונא הוא ועי"ל דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד:

הקדש דלא בדילי אינשי גזרו רבנן וקשה דבפ"ק דפסחים (דף ו.) קאמר אם של הקדש הוא אין צריך לכסותו מפני שבדלים ממנו אלמא משמע דהקדש בדילי מיניה וי"ל דאין הכי נמי דלגבי חולין בדלין ממנו אבל לגבי ע"ז לא בדילי מיניה:

ותיפוק ליה משום מנא וא"ת ולבטיל מנא אגב שלהבת דהכי אמר בשבת פרק המצניע (שבת דף צג:) פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי דהוי הכלי בטל אגב האוכלין וי"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת לבטל הכלי לגבה דלית בה ממש:

כי הנה הוא בעצמו לא נתערב רב אשי אמר זו העיסה מחר מותרת והויא לה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש כלומר נבלעין הן. ואקשינן לר' יהודה מלח לא בטיל והתניא ר' יהודה אומר מים ומלח בטילין בין בעיסה בין בקדרה.

ופרקינן לא קשיא מתניתין במלח סדומית שאינו נימוח במים אלא עד שישחק ברייתא במלח איסתרוקנית.

והתני ר' יהודה אומר מים ומלח בטילין בעיסה ואין בטילין בקדרה מפני רוטבה כלומר בעיסה נבלעו ואינן ניכרין ולפיכך בטלו וברוטב הנה המים ניכרין. ופרקינן הא דתניא בטלין בקדרה ברוטב עבה והא דתניא אין בטלין ברכה:

הגחלת כרגלי הבעלים אבל שלהבת כגון המדליק מנר לנר וכיוצא בזה כרגלי כל אדם כלומר אין בה ממש לקנות שביתה: ת"ר ה' דברים נאמרו בגחלת גחלת כרגלי הבעלים גחלת של הקדש הנהנין ממנה מועלין בה וגחלת של ע"ז אסורה והמוציא גחלת לרה"ר חייב והמודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבת שלו כלומר מדליק מנרו וכיוצא בו מותר והרי הוא כרגלי כל אדם ואם היא של הקדש לא נהנין ולא מועלין ואם משל ע"ז היא מותרת והמוציא שלהבת ברה"ר כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה ודחה השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור וזה פירוש דאדייה א דויי. אבל אם הוציא שלהבת בקיסם שהוא חתיכת עץ אע"פ דליכא בהאי עץ שיעור כדי לבשל ביצה קלה או שפא משחא בחספא פחות ממה שראוי לתתו בין פצים לחבירו או פתילה דולקת וכיוצא באלו חייב ואינו פטור בשלהבת אלא בזמן דאדייה אדויי כמו שפירשתי למעלה:

מתני' בור של יחיד כרגליו.

ורמינהי נהרות המושכין ומעינות הנובעין כרגלי כל אדם והא סתמא קתני דאפי' [של] יחיד וקתני כרגלי כל אדם וא"ל רב נחמן לרבא מתניתין במכונסין כגון מי גשמים בדותיות וכיוצא בהן הנובעין כרגלי כל אדם ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא.

איתמר מילא מים מבור של עולי בבל ונתנם לחבירו רב נחמן אומר כרגלי מי שנתמלאו לו קסבר בירא דשותפי נינהו ומחלקו נתן לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא קסבר בירא דהפקירא הוא והממלא הוא הזוכה בהן.

רב אשי אמר משום דקיימא לן דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו חכמים שיעור, וטבל ודאי בשאינו מינו בטל הוא בששים כשאר האסורים אלא לא אמרו אלא מין במינו וכן אמרו בירושלמי מפורש (שביעית פ"ו ה"ו), ואם כן מים ומלח הרי הן כמינן של עיסה.

גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת. הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן מה אמרו בברכות פרק אלו דברים (ברכות נא, ב) שאין מברכים על שלהבת של עבודה זרה, ותירצו בתוס' דהתם דוקא בשיש גחלת עמה.

ותיפוק ליה משום מנא בחספא ואם תאמר והא במנא נמי הוה מצי לשנויי לה וכשאין צריך לכלי, וכדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, ב) המוציא אוכלים כשיעור בכלי חייב על האוכלים ופטור על הכלי ושלהבת אפילו כל שהוא ראויה היא וכשיעור היא, ויש לומר הכא שאני דכיון שאי אפשר להוציא השלהבת בפני עצמה כצריך לכלי הוא.

מתני' ושל עולי בבל כרגלי הממלא. פירש רש"י ז"ל מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ולית לן לדרבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין [שביתה] במקומן, ואית ליה לתנא יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר מאתמול להאי גברא חזי וברשותיה. ובתוס' הקשו דאי תנא דהאי מתניתין אית ליה יש ברירה הוה להו לאקשויי מינה למאן דאמר לעיל אין ברירה, אלא טעמא הכא משום דרבנן אוקמיה ארשות כל ישראל וכל אחד יכול למלאות ולהביא עמו במקומו.

ורמינהו נהרות המושכים ומעיינות הנובעין וכו' איכא למידק לוקמיה בשל רבים ושל הפקר הן לא קנו שביתה כרבנן דרבי יוחנן בן נורי, יש לומר דפשיט[א] ליה דסתמא קתני ואפילו של יחיד מדתלי טעמא במשיכתן ונביעתן, וטעמא משום דנייד וכל דנייד לא קני שביתה וכדאיתא בעירובין (מו, א).

ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר פירש רש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אין אחד מהם יכול להוליכו יותר מאלפים אמה, וסובר דכרגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה חד שיעורא הוא, והקשו עליו דהא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) תניא גשמים שירדו (ממעינות) [מעי"ט] יש להם אלפים אמה לכל רוח בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם, ואתינן התם למידק מינה נכסי הפקר קונים שביתה ודחה רב ספרא ואוקמה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי העיר דעתן עליהן ואקשי עליו רב יוסף אי סלקא דעתך בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן האי יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, אלמא רגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח לאו חד שעורא הוא, ורש"י ז"ל נשמר שם מזה ופירש מדקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי העיר, דאי משום אנשי אותה העיר האי לישנא הוה בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו שני אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי שלא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק עצמו בזו, ואפילו לפי סברתו שסובר שאין אחד מאנשי אותה העיר שיערב יכול להוליך למקום שעירב ברייתא דקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע אלפים אמה ממקום מציאתו (ממנו) ולא מתחום העיר ואי משום דעת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעיא ליה ואלפים אמה מתחום העיר משחי' להו, ובזה נראה לי שעלה ליה לרש"י ז"ל תירוץ יפה באותה שמועה. אלא שעיקר דינו אינו מחוור, דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא (וכאנשי) [דשל אנשי] אותה העיר כבור של שותפים והרי הן כרגלי [אחד] מן השותפין שמלא לעצמו, כדמשמע במה שנחלקו בסמוך רב נחמן ורב ששת דכל אחד מן השותפין שמלא לעצמו הרי הן כרגליו דיש ברירה ואמרינן מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, אלא הכי פירושו הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך ברגליו דיש ברירה וכענין שאמר רב (לעיל ביצה לז, ב) בחבית של שותפין, והיינו דאקשינן התם יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד יכול להוליכן כרגליו, אבל אם אחד שאינו מאנשי אותה העיר מלא אם לא עירב אחד מאנשי העי [מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב א' מן העיר למזרח וא' למערב] (הרי הכרי) [הרי הנכרי] שמלא לעצמו אסור להוליכן ולהזיזן ממקומן אלא א"כ ערבו כולן לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן או שמלא אחד מאנשי העיר ונתן לו, וכן דעת הר"ח ז"ל.

הכא במאי עסקינן במכונסין נראה שרש"י ז"ל מפרש במכונסין שאינן נובעין אלא שנתכנסו שם מן הגשמים או שמלא בכתף, שהוא ז"ל פירש נהרות המושכין היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן, מעינות הנובעין ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה ע"כ, אלמא כל שנובעין אין קונין שביתה, אבל הראב"ד ז"ל פי' בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (מו, א) מכונסין שאין מושכים ואף על פי שהן חיין, ולפי פירושו הכי קאמר: נהרות המושכין ממי הגשמים והשלגים שזחילתן מועטת והולכים לאט הרי הן כרגלי כל אדם משום דניידי וכל דנייד ואפילו כל דהו לא קני שביתה, וכדאמרינן התם וליקני שביתה בעבים מיא בעבים מינד ניידי והשתא דאתית להכי מי אוקייאנוס נמי מינד ניידי דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם.

מילא ונתן מים לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו כלומר שמילא מבור של עולי בבל, ורב ששת אמר כרגלי הממלא ובהא פליגי דרב נחמן סבר בירא דשותפי ומדידיה קא ממלא ליה דיש ברירה ורב ששת סבר בירא דהפקרא היא ולפיכך כרגלי הממלא דמיד שמילא קנו שביתה כרגליו, ואקשי' מי אית ליה לרב נחמן ברירה ואפילו בדרבנן והתנן האחים השותפין וגו' ואוקמה דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, ומכל מקום שמעינן מינה דבור של שותפין אחד מן השותפין שמילא לחברו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו לדידן דאית לן ברירה בדרבנן מיהא.

זה שביארנו בדבר שיש לו מתירין שבשאינו מינו בטל ותירצנו זו שבסוגיא זו שמשמעה שאף בשאינו מינו אינו בטל מפני שמתוך הפלגת פעולת דברים אלו באותו התערובת הרי הן כאלו הן בעין במסכת חולין פירשנו בזה טעם אחר והוא שבכאן לא נאמרה לענין אכילה שאלו כן לא הוצרך לבא בה מטעם דבר שיש לו מתירין הואיל ונתינת טעם יש כאן אלא שלענין תחומין היה לנו לומר שיהא הענין הולך אחר העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא ולימד מאחר שנצטרף דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין:

לענין איסור והיתר יתבאר במקומו במסכת חולין שהאיסור בטל בתערובת ההיתר על הרבה צדדין ושם יתבאר לפי שיטתנו שאין חלוק בזה בין מין במינו למין שאינו במינו אלא אף מין במינו בטל כמו שנבאר שם בע"ה ונבלה ושחוטה כל שנתערבו זו עם זו מין במינו הוא ואעפ"כ בטלה נבלה בשחוטה לענין איסור והיתר ואף אחד אצל שנים כמו שביארנו בראשון של מסכתא זו אבל לענין טומאה מין במינו אינו בטל והילכך אם נתערבו נבלה ושחוטה יש בהן דינין חלוקים והוא שאם נתערב כזית נבלה בכמה של שחוטה בטלה היא אצל השחוטה שלא לטמא במגע אלא שהיא מטמאה מ"מ במשא שהרי אי אפשר לרוב לחזור לדין המועט ומצד זה יש לה דין מין בשאינו מינו לענין טומאה ובטלה אבל אם הרוב מן הנבלה כגון שנתערב כזית שחוטה בכמה מן הנבלה אינה בטלה אצל הנבלה להיות מטמאה במגעה שהרי אפשר לרוב לחזור לדין המיעוט שכשתסרח הנבלה תפקע טומאתה שמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה והוה ליה מין במינו שאינו בטל כך פסקוה גדולי המחברים אע"פ שלענין איסור פסקו שמין במינו בטל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שמאחר שלא נאמרה סוגיא זו אלא לר' יהודה ולא פסקנו כמותו לענין איסור והיתר אף לענין טומאה אין הלכה כמותו ובין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה בטלה ובלבד במגע אבל לא במשא וכן הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו:

לענין דיני ממונות יתבאר בבתרא פרק פירות צ"ג ב' שכל שמכר מיני תבואות לחברו ונמצא שם טנופת שיש צדדין שיש (למוכר) [ללוקח] לקבל אותו טנופת על עצמו ואין המוכר חייב לו בכלום ושיעור זה בחטים רובע קב לסאה כמו שיתבאר שם מעתה הבורר צרור מתוך חטיו של חברו שהיה הוא רוצה למכרן נותן לו דמי חטים עד שישלים כשיעור הצרור שבירר שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:

חפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן להוליכן למקום שעירב וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש לו בהן ממקומן אלפים אמה לכל רוח אם הוא יכול לילך לשם אבל אם עירב הוא לצד אחר אין מוליכן אלא אלפים אמה לאותו רוח ויש שפסקו בכאן אף בחפצי הפקר שקונין שביתה במקומן ואף גדולי המפרשים נסכמים בה אלא שבהדיא נפסקה בעירובין פרק מי שהוציאוהו כדעת ראשון:

המשנה השמינית הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין אמר המאירי המשנה השמינית ואמר על גחלת שהיא כרגלי הבעלים אם לקחוה ביום טוב הואיל והוא דבר שיש לו ממש ודבר זה לא היה צריך לומר אלא שבא להשמיענו ענין שאם לקח משלהבתו של חברו כגון שהדליק בה את נרו הואיל ושלהבת אין בה ממש לא חלה עליה שביתת בעליה והרי היא כרגלי המוליך ומוליכה בכל מקום שהוא יכול לילך וזה שאמר בכל מקום ולא אמר כרגלי המוליך הוא מפני שאחר שאין בה ממש אינה בתורת איסור תחומין שיתכן לומר בה רגלי שואל ורגלי מוליך והודיע כונה זו בעצמה בלשון בכל מקום:

גחלת הקדש וכו' מתוך שדבר בגחלת בא דבר זה אגב גררא ואמר על גחלת הקדש שמועלין בה אם נהנה ממנה ומביא קרבן מעילה אבל שלהבת הקדש אין נהנין בה לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מעל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

גחלת של ע"ז אסורה בהנאה אבל שלהבת שלה מותרת שאין בה ממש לחול בו שם איסור ואע"פ שבהקדש אסורה לכתחלה טעם הדבר מפני שאין אדם בדל הימנו רצו להחמיר בה אבל ע"ז שהכל פורשין הימנה אין צריך להחמיר בה ושמא תאמר והרי בכל התלמוד אמרו הקדש בדילי אינשי מיניה פירוש הדברים שכל אצל חולין בדלין הם ממנו אבל כל שאצל ע"ז אינן בדלים שהרבה בדלים מן הע"ז על אחת כמה וכמה:

בפרש"י בד"ה כרגלי הממלא כו' קסבר יש ברירה להחמיר כו' עכ"ל ע"ש ור"נ דאית ליה לקמן אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים כו' אין אומר כו' ופטור ממעשר ולא אמרינן יש ברירה להחמיר לחייבו במעשר י"ל דה"ל חומרא דאתי לידי קולא לפוטר מקלבון ועיין ברא"ש שכתב דכרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הוא ענין אחד וכ"ה בתוס' פרק בכל מערבין ע"ש:

מתני' הגחלת כרגלי הבעלים פירוש אפילו עוממות וכן כולה מתניתין.

גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה ואף על גב דהתם בפסחים אמרינן דאם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחלה אסורה. אי נמי הכא בשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת עבודה זרה או בגחלי הקדש ממש. ואילו התם בשבאו מעצים אסורים. וא"ת אחר דשלהבת עבודה זרה מותרת למה אין מברכין עליה. תירץ מורי נר"ו משום דמאיסה לגבי ברכה וכדאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. וטעמא דלא יטול משום דמאיס.

ותיפוק ליה משום קיסם פירש רש"י ז"ל ותיפוק ליה נמי משום קיסם כלומר וליחייב שתים. ויש מפרשים דכיון דבקיסם מיירי מנא לן דתנא מחייב ליה משום שלהבת דלמא משום קיסם הוא. ויש כיוצא בזה בפרק לא יחפור ובפרק כיצד. ויש מפרשים דכיון דאיכא קיסם בטיל הוא לגבי קיסם והלכך ליחייב משום קיסם לחוד. ופריק בדלית ליה שיעורא. ולא נהיר משום דמשמע דאילו הוי שיעורא בטיל ליה שלהבת לגבי קיסם ואילו לקמן לא משכחת לה דליפטר אלא בדאדייה אדויי.

אביי אמר כגון דשפייה למנא פירש רש"י ז"ל אבל בקיסם מותר. ולא נהיר דאילו בקיסם מותר למה לן לאוקומה בדאדייה אדויי. אלא הנכון דאביי מודה דבקיסם אסור ורבותא אשמועינן וכמו שפירש רש"י בפנים שניים.

דאדייה אדויי פירש רש"י שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים וטפח בידו וניתק ממנו וזרקו. אבל בערוך פירש כגון שנפח בו בפיו וזרקו עד כאן. וזה קשה דכיון דאורחיה בנפיחה בפיו ולא בידו לאו הוצאה כלאחר יד הוא וליחייב. והריטב"א פירש כעין ההיא דאביי דשפייה למנא משחא שהשלהבת מרקדת ויוצאת וחוזרת.

ורמינהי נהרות המושכין כו' הרי הן כרגלי כל אדם. כתב רש"י ז"ל אין להם שום שביתה בעולם לא במקומן פירוש לפירושו שיהו כנכסי הפקר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח לר' יוחנן בן נורי ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו. דכל מידי דנייד בין השמשות לית ליה שביתה בין השמשות. וכיון דבשעת שביתה לית ליה תו לית ליה ואפילו בתר דנייחו חוץ מן האדם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו. ונמצא לפירוש רש"י ז"ל בור היחיד כרגליו ממש. ובור של הפקר כרגלי הממלא. ונהרות המושכין ומעינות הנובעין אינם כרגלי בעליהן ולא כרגלי הממלא אלא כרגלי כל אדם. ונמצא דהאי לישנא דהרי הן כרגלי כל אדם דהכא אינו כאותו לשון שהזכיר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דהא ההוא משמע שאדם הלוקחו מביאו ברגליו אבל ודאי אם לקחו שמעון אסור לראובן להוליכו אלא כרגלי שמעון שהרי שור זה קנה שביתה בין השמשות כרגלי שמעון שאחר שלקחו ביום טוב הוברר הדבר שהיה שלו. וכן נמי בבור של עולי בבל אמרינן כרגלי הממלא ומשום ברירה דהא מים שבבור נייחי וקנו שביתה כרגליו עד כאן לשון מורי נר"ו. ומה שכתב מורי נר"ו חוץ מן האדם וכדאיתא בעירובין לאו למימרא שאם הוא הולך בבין השמשות שיהא קונה שביתה דהא ליתא וכן פירשו בתוס'. אלא לומר דאפילו הולך בבין השמשות בתר דנייח קנה שם שביתה כן נראה לי.

בתוס' בד"ה משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכו' וא"ת הא פרשי' לעיל וכו' וי"ל דאין ה"נ וכו' עש"ה. כוונתן מבואר' דנהי דהנך אמוראי דלעיל דקשיא להו דלבטלו ברובא הוי משמע להו דהכא בתחומין אפילו דבר שיש לו מתירין בטל בחד מתרי טעמי כמו שכתבו התוס' לעיל מכל מקום לרב אשי הוי איפכא דהאי דהכא אפילו מין בשאינו מינו כמין במינו חשיב ליה. ויתכן יותר טעמא דרב אשי לפי מה שכתבתי לעיל דלא מחמרינן בשאינו מינו דלא לבטלו בס' היינו משום דהוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק משם היינו דוקא באיסור דתליא בטעמא וחזותא מה שאין כן לענין תחומין דלא שייך האי טעמא כלל אם כן אין שום סברא להקל בשאינו מינו יותר מבמינו למאי דקיימא לן כרבנן דמין במינו מדאורייתא קיל טפי כנ"ל:

וראיתי להר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב שכתב בענין אחר דהא דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין במין במינו יותר היינו משום דכיון דדבר שיש לו מתירין הוא א"כ הוי מין במינו גמור כיון דטעמא שוין ושוין גם כן באיכותם דהאי היתירא והאי היתירא משום הכי במין במינו כהאי גוונא מודו רבנן לר' יהודה דלא בטיל דדמי לגמרי כדם פר ודם שעיר ע"ש באריכות ואף שהדברים ראויין למי שאמרן מ"מ לע"ד אינן עולין יפה לפי סוגיית הש"ס בכמה דוכתי והנלע"ד כתבתי ומה שיש לי לדקדק עוד בזה ומה שהקשה בעל פרי חדש בסי' ק"י במשנה דשקלים במעות שנמצא' יבואר בק"א אי"ה:

במשנה בור של יחיד וכו' ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ופירש"י אלפים לכל רוח וכו' עכ"ל. משמע מפירושו דאפילו אם עירב שום אדם מאנשי העיר לאחד מן הצדדים אפילו הכי אסור להוליכן יותר מאלפים ממקומן הראשון אבל הר"ן ז"ל כתב דכל אנשי אותה העיר היינו שכל מי שממלא מאנשי אותה העיר יש להמים תחום של הממלא דבדרבנן יש ברירה וכן כתב מהרש"ל ביש"ש בשם הרשב"א ז"ל וכן הוא בש"ע א"ח סי' צ"ז ולכאורה שהוצרכו לפרש מטעם ברירה דאם לא כן אין שום טעם לומר שהן כרגלי מי שמילאן ראשון דהא עיקר דין שביתת תחומין לא שייך כלל בשבת ויום טוב עצמן רק בבין השמשות אלא על כרחך משום ברירה אתינן עלה:

אלא דלפי זה קשיא לי טובא דאם כן תיקשי מתניתין דהכא עליה דרבי יוחנן דאמר בשמעתין דלעיל גבי חבית ובהמה דאפילו בתחומין אין ברירה ואף על גב דהך מילתא דברירה אפילו בדרבנן פלוגתא דתנאי היא כדאיתא בעירובין מברייתא דאיו מכל מקום הא שמעינן לרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואף שאיני כדאי מכל מקום מזו הראיה ומסברא פשוטה נ"ל עיקר כפירש"י דהאי כאנשי אותה העיר היינו אלפים לכל רוח ממקום המים עצמן דאע"ג דקי"ל כרבנן דר"י ב"נ דחפצי הפקר אינן קונין שביתה היינו בהפקר ממש משא"כ הכא דהמים נגררין אחר אנשי אותה העיר וברירה גמורה נמי לא שייך בהו משום הכי מודו חכמים שקנו שביתה במקומן ודוקא של עולי בבל שייך לומר שהן כרגלי מי שממלא כיון שהן כהפקר ובדין היה שיהיה כרגלי כל אדם כמו שפירש"י אלא משום דודאי לכ"ע אמרינן ברירה להחמיר כדפרישית לעיל דהא ר"י נמי מספקא ליה ולחומרא הא דאמר אין ברירה לא שנא מדאורייתא ולא שנא מדרבנן ולא להקל ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בדיבור הסמוך דיש ברירה להחמיר כנ"ל ודוק היטב:

תוס' ד"ה משום וכו' וא"ת עיין בר"ש פ"ו מ"ג דשביעית:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּגַחֶלֶת קשה הוה ליה למימר נאמרו 'בְּגַחֶלֶת וּבְשַׁלְהֶבֶת' דבכל הני מילי חלוק דין השלהבת מדין הגחלת? ונראה לי בס"ד כי עיקר החידוש הוא בגחלת דנקיט בה איסורא אבל בכלהו מילי הוי להתירה ואין ההיתר חדוש בשלהבת כי כן הסברה מחייבת בלאו הכי כיון דהשלהבת אין בה ממש מאי איסורא איכא למתלי בה. אמנם עדיין יש להקשות למה נקיט להו בסדר זה ולא נקיט להו על פי סדר משנה דילהון? ונראה לי בס"ד דנקיט להו בדרך לא זו אף זו על היתר השלהבת והוא דלא מבעיא בדין יום טוב דקיל אלא אפילו שלהבת של הקדש דחמיר ולא מבעיא הנאת הקדש אלא אפילו הנאת עבודה זרה דחמירא טפי ולא מבעיא הנאת עבודה זרה דאין בה איסור סקילה אלא אפילו בענין שבת דאית ביה עונש סקילה ולא מבעיא הוצאה דשבת דמסתברא מילתא בהיתירא כיון דשלהבת אין בה ממש נמצא לא הוציא כלום אלא אפילו במודר הנאה מחבירו דהנאתו מן השלהבת היא כמו הנאתו מן הגחלת כי כמו שהוא מתחמם מזו מתחמם מזו ואדרבה אפשר שיתחמם מן השלהבת טפי עם כל זה מותר בשלהבתו ורק אסור בגחלתו משום דאזלינן בתר גוף הדבר שנהנה ממנו שזה יש בו ממש וזה אין בו ממש ולא אזלינן בתר ההנאה ואף על גב דהאי רבותא איתא נמי בדין העבודה זרה עם כל זה הוסיף להביא עוד האי דינא דנדרים דאית ביה רבותא טפי משום דבנדרים הולכין אחר דעת האדם ובודאי זה המדיר קפיד על הנאתו של זה בכל אופן שיגיע לו הנאה והרי הוא נהנה באמת מן השלהבת ועם כל זה אזלינן בתר גוף הדבר שנהנה ממנו דכיון דאין בו ממש שרי.