מסכת ביצה דף ל״ז עמוד ב׳

דלא כר' דוסא:

כאן ברועה אחד שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה ומתניתין בשני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום:

דיקא נמי דמתני' בשני רועים:

שנים ששאלו חלוק מבעוד יום להיות ברשות שניהם:

זה לילך בו שחרית של יו"ט לבית המדרש:

וזה לילך בו ערבית של יו"ט לבית המשתה:

עליו לצפון על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון:

זה שערב עליו לצפון מהלך מוליכו לצפון:

ושמואל אמר אף חבית אסורה דלית ליה ברירה ותימה דבפרק מי שאחזו (גיטין דף עה:) דאמר דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא אית ליה ברירה דה"נ דייק בריש כל הגט (גיטין דף כה: ושם) וי"ל דהיינו דוקא תולה בדעת אחרים אבל תולה בדעת עצמו כי הכא לית ליה ברירה:

לאיסור מוקצה לא חששו אנן סהדי דכל אחד מנייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה כפ"ה וקשה מאי יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חברו מותר לו לאכול אם נתן לו חברו דאמר לעיל משלחין ביו"ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב ולא אסרת להו למיחש להכי אע"ג דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך:

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כו' אוקימנא בב' רועים לפיכך כרגלי הבעלים אבל הא דתני ר' דוסא הלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה אוקימנא ברועה אחד א"ר יוחנן הלכה כרבי דוסא. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו כלים המיוחדים לאחד מן האחים כרגליו ושאין מיוחדין למקום שכולן הולכין:

ת"ר שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצפון וזה עירב עליו לדרום זה שעירב לצפון מהלך כרגלי מי שעירב עליו לדרום וזה כו' אם יש בו אלפים אמה לכל רוח ואם יערב לצפון בסוף אלף מקיר העיר וחוצה יש לו רשות להלך לצפון ג' אלפים ובדרום אלף בלבד וזה פירושו כגון שעירב אחד מהן לצפון בסוף אלף והאחד בסוף אלף לדרום נשאר לזה שעירב לצפון אלף בדרום כלומר יש לו רשות להלך אלף בדרום שנשארו לו מן האלפים שבצפון וכן הדין בחבירו ואם מיצעו עליו את התחום הרי אלו לא יזיזהו ממקומו כלומר אם עירב האחד בדרום בסוף אלפים נמצא שהעתיק רשותו מן העיר ושבת בסוף אלפים אמה [להלך בדרום אמה] ואין לו בצפון אפילו אמה אחת וכן אם עירב חבירו לצפון בסוף אלפים העתיק אלפים שהיו לו בדרום לצפון ולא נשאר לו בדרום כלום וכיון שחלוק זה קנה שביתה כרגלי שניהן וזה אין לו בצפון כלום רשות להלך בו והאחר אין לו בדרום רשות להלך אפילו אמה אחת לא יזיזהו ממקומן וזה פירוש אם מיצעו עליו את התחום.

איתמר שנים שלקחו חביות בשותפות ביו"ט וזה צריך לילך בדרום וזה צריך לילך בצפון אמר רב חבית מותרת לחלקה וליטול זה חציה בצפון וזה חציה בדרום אבל הבהמה אסורה ואע"ג (דאין) [דיש] ברירה וכיון שחלקו ונוטל זה חציה וזה חציה נתברר כי כל אחד מה שלקח הוא חלקו המגיעו מאתמול. ולמה אוסר רב משום דקא ינקי תחומין מהדדי פירוש הבהמה איבריה יונקין זה האבר אגב זה האבר ואי אפשר שלא נשאר מזה החצי לזה ומזה החצי לזה. ואקשו לרב [לאסור] מוקצה לא חששו כלומר הבהמה כולה אתמול מוקצה היתה ואנו שוחטין אותה ביו"ט לאיסור שינק זה החצי חששו שתיק רב ור' יוחנן אמר אפילו חבית נמי אסורה וקי"ל כר' יוחנן. איתמר רב אמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה.

ואקשינן וסבר ר' (יוחנן) יש ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהן כו' וכבר פירשנוהו למעלה ופירק אפיך רב אושעיא אמר אין ברירה ור' יוחנן אמר יש ברירה.

ומי אית ליה לר' יוחנן ברירה והאמר ר' אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל וא"ת יש ברירה למה מחזירין כיון שלקחו נתברר כי זהו חלקו המגיעו שהורישו אביו מתחלה. וא"ת שאני ירושה שהיא מן התורה ולפיכך אין לו ברירה אבל בדרבנן אית ליה ברירה ומי אית ליה ברירה כלל והתני [איו] ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח עירובו כו'.

הלכה כר' דוסא ואי קשיא לך הלכה מכלל דפליגי ואנן לא אשכחן בהא דפליג עליה, ויש לומר דהא קא משמע לן דשנויא דשניין כאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנויא היא. ואם תאמר אפילו בשני רועים אמאי לא והא (בדרבנן) [לדידיה] יש ברירה, דהא תניא בפרק מרובה (ב"ק סט, א) שחרית בעל הבית עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר דברי ר' יהודה ורבי דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו עניים יהא הפקר ומפכי לה התם נמי דרבי יהודה אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו ורבי דוסא אומר בשחרית אומר כל מה שילקטו. תירצו בתוספות דהכא לא שייך ברירה הואיל ואינו מתנה בעל הבהמה בפירוש על אחד מן הרועים כי התם דמתנה בפירוש, אבל כשאין שם אלא רועה אחד בלא דין ברירה קיימא ברשותיה דודאי בין השמשות למוסרה לרועה קיימא ובודאי ימסרנה לו. ומסתברא דהוא הדין אם מסרה לבנו והוא רגיל למוסרה לו ואין שם רועה שימסרנה לו, ואני תמה מן הרמב"ם ז"ל שחילק בין בנו לרועה וז"ל שכתב בפ"ה של שביתת יו"ט (הלכה י"א) המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו לא נתנה לו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי הרועה ע"כ, ושמא הרב ז"ל פירש משנתנו בבנו שאינו רועה ואינו רגיל למסרה לו, ואינו נראה מסוגית הגמרא דאמרינן לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה, אלמא בנו רועה הוא ודכותה קאמר ואפילו אחד מן הרועים בנו אפ"ה כל שיש רועה אחד שפעמים מסרה לו אם לא מסרה לו מעיו"ט הרי הוא כרגלי בעל הבהמה.

לאיסור מוקצה לא חששו פירש רש"י ז"ל דאנן סהדי דכל חד וחד אקצי דעתיה מחלקו של חבירו, ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק יונק מחבירו, והקשו בתוס' שאם כן אמאי שתיק רב שהרי לא מצינו מוקצה כזה שיהא מותר חלקו לו ואסור לחבירו דמה שמותר לבעליו מותר לחבירו ולא אמרינן שיהא אסור לחברו מפני שהוא מקצה דעתו מחלק חבירו, ומסתברא אי משום הא לא איריא דבעלמא ודאי שחלקו (ידו עלי) [ידוע לו] ויכול לחלוק וליטול הרי הוא מוכן ממש לבעליו וכל שמוכן ממש לו אינו מוקצה לחברו, אבל זה שאין חלקו מבורר לו מערב יו"ט לפי שתמיד כל חלק יונק מחבירו הרי הוא כמוקצה לכל אחד ואחד מהם מפני חלק חבירו שמוקצה ממנו לאחר בין השמשות. אבל מה שפירשו בתוס' משם (רש"י) [רשב"ם] ז"ל יותר נכון והכי פירושו, לאיסור מוקצה ונולד לא חששו שהבהמה מתגדלת ומתוספת ביו"ט ונולד בה לאחר שנכנס י"ט מה שלא היה בה בין השמשות ואפילו הכי לא אסרוה משום נולד זה שבא לו מחמת יניקה זו ואף על גב דרב אית ליה דר' יהודה במוקצה ונולד, לאיסור תחומין חששו לאסור חלקו להוליכו בתחומו מחמת אותה יניקה שינק מחלק חבירו משנכנס יו"ט חששו.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב. הרי"ף ז"ל פסק כרב ביניקת תחומין לא שייך ברירה שהרי התחומין מתערבין זה בזה לאחר בין השמשות, ולדבריו כי שתיק רב לא הודה אלא שלא חשש לדבריהם, וכמוהו פ"ק דסוכה (ז, א) גבי יעמידנו כנגד ראש תור. ובספר המאור כתב עליו: ולא כן כתב ה"ר שלמה ז"ל אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ולרב הושעיא דאמר יש ברירה לא שנא חבית ולא שנא בהמה הכל מותר, ונראין דברי ה"ר שלמה ז"ל דליניקת תחומין לא חיישינן מדקיימא לן כשמואל (לח, א) בשור של פטם ובשור של רעיה, ועוד דרב כהנא ורב אסי פליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק ע"כ. ולי נראה (שאם) [שאין] ראיתו משור של פטם ראיה, דהתם המחוור שבטעמים כדברי התוספות שפירשו דחכמים עשאום כנכסי הפקר ולא קנו שביתה והילכך לא שייך בהו יניקת תחומין, וגם לפי טעמו של הראב"ד ז"ל שנכתוב למטה אין משם שום ראיה, ואי משום דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו וליתנהו מקמי דרב. אבל מכל מקום מסתברא לי דהלכה כן אף על גב דינקי תחומין מהדדי יניקתן [לא] מינכרא ואין לה תובעים, ולא עדיפא ממים ומלח לעיסתה דאקשו בגמרא (לח, א) וליבטל מים ומלח לגבי עיסתה כלומר משום דאיסורא בטיל ברוב ואף על גב דמים ומלח מעמידי העיסה ונותנים בה טעם חדש והוצרך אביי ליתן טעם משום דגזירה שמא תעשה העיסה בשותפות, וכן נמי אינו דומה למים ומלח העשויין ליתן טעם וטעמא לא בטיל כטעמיה דרבא בתבלין ומים ומלח. אלא שאפשר לומר דאפילו הכי אסור משום דההיא יניקת תחומין מהאיברים הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל כדברי ר' אשי במים ומלח, אף על פי שזה דחוק דלכאורה לא עדיפא יניקה זו לכולי עלמא יותר ממים ומלח ברוטב עבה לר' יהודה וכן בעיסה מפני שאין בהם ממש וכדתניא (לט, א) ר' יהודה אומר מים ומלח בטלים בעיסה ואין בטלים בקדרה מפני רוטבה, ואוקימנא ברכה אבל בעבה אף בקדרה בטלים ובהני הוא דפליגי רבנן עליה מפני (שאין) [שהן] ניכרים במלאכת העיסה והקדרה אבל יניקה לא מינכרא ולכולי עלמא בטלה. זהו נראה לי להלכה, אבל לא למעשה שיש לחוש לדברי הרי"ף ז"ל וכן פסק ג"כ הרמב"ן ז"ל.

הא דאמר רב (אשי) [אסי] אמר ר' יוחנן דאחים שחלקו לקוחות הן לקוחות גמורים כלקוחות דעלמא קאמר ולפיכך מחזירין זה לזה ביובל והילכך אי לא דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בשלהי פרק השולח (גיטין מח, א), ואנן דקיי"ל כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי דאחים שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה (ב"ב סה, א) לא קשיא לן לענין בכורים (מאי) [מאן] מייתי, דאנן לאו לקוחות גמורים להחזיר זה לזה ביובל קאמרי דחלוקת האחים דהשתא כחלוקה הראשונה דארץ ישראל וההיא חלוקה גמורה היתה שלא להחזיר השבטים זה לזה, (ולכ"ע) [ותדע] שהרי אפילו לר' יוחנן עד יהושע בן נון קאמר ואם איתא אפילו עד יהושע לא משכחת לה דהא אפילו שבטים מחזירין זה לזה. וכבר הארכתי בזה בשלהי פרק השולח.

הלוקח בהמה מחברו מערב יו"ט אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הלוקח שמן הסתם חלה עליה שביתת הלוקח וכן הדין בשאר הדברים:

כבר ידעת שיש לו לאדם רשות לילך בשבת ויו"ט אלפים אמה חוץ לעיר שהן נדונין מן העיר ונקראי' מגרש העיר אבל מאלפים אמה ואילך אין לו אפילו אמה אחת מאיסור חכמים אע"פ שמן התורה יש לו עד שלש פרסאות וחכמים הקלו שאם הוא צריך לצאת חוץ לתחום למצוה כגון לשמוע דברי חכמים שהיו בתי מדרשות קבועים חוץ לתחום והיו באים לפעמים חכמים שבשאר מקומות לדרוש בבתי מדרשות וכשבני העיר יודעין בכך מערב יו"ט רוצים לצאת לשם והקלו להם חכמים שיניחו עירובם באי זה מקום שירצו בתוך אלפים אמה אפילו בסוף התחום ושיהא אותו מקום שהניח בו עירוב נידון אצלו כביתו ושיהא לו רשות לילך מאותו מקום ואילך אלפים אמה לכל רוח ואין לו עוד לרוחות שבעיר כלום אף כשחוזר לעיר אין לו רשות ליכנס שהרי כלו אלפים ממקום עירוב לסוף העיר ונמצא עכשו שיש לו מעירו ארבעת אלפים לאותו צד שעירב בו שהם אלפים ממקום עירובו אבל אם לא היה צריך לצאת לאותו צד שעירב בו אלא שלשת אלפים מעירו ולהלן מניח עירובו לסוף אלף אמה של עירו ויש לו משם ולאותו צד אלפים והרי שיש לו שלשת אלפים אמה מן העיר באותו צד ונמצאו לו עוד ברוח שכנגדו אלף אמה שהרי ממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו לו ממקום עירובו לצד העיר אלפים אמה אלף שעד העיר ואלף מן העיר ואילך וכבר הקדמנו שכל דבר המשתף אין אחד מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו מעתה שנים ששאלו חלוק אחד מערב יו"ט זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב עליו לצד צפון וזה עירב עליו לדרום והרי חלה עליו שביתת שניהם בין השמשות זה שעירב לצפון אינו מוליכה בצפון אלא כרגלי מי שעירב לדרום וכיוצא בזה בחברו כיצד הגע עצמך שזה שעירב לצפון עירב לסוף אלף אמה שנמצאו לו לדרום אלף אמה וכן זה שעירב לדרום עירב לסוף אלף אמה כל אחד יכול להוליכה לצד שעירב אלף אמה וכן כל כיוצא בזה ואם מיצעו את התחום שעירב כל אחד לסוף אלפים שאין לו בשאר הצדדין כלום אין יכולין להזיזו ממקומו ולשון מצוע התחום הוא שהתחום הוא ארבעת אלפים אמה בקו ישר כשתחבר צד מזרח לצד מערב שכנגדו או צד צפון לצד דרום וכשמערב זה לאלפים במזרח וזה לאלפים במערב נמצאו ארבעת אלפים אמה שהוא תחום שלם בקו ישר ממוצע בין שני עירוביהן:

שנים שלקחו חבית של יין בשותפות מערב יו"ט ולא חלקוה מערב יו"ט ונמצאת שביתת שניהם חלה על החבית וחלקוה ביו"ט מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו למקום שעירב בו שמאחר שחלקוה הוברר הדבר שזהו חלק פלוני למפרע ושביתתו על חלקו שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה כמו שיתבאר לקחו בהמה על דרך זה אם נשחטה מערב יו"ט אע"פ שלא חלקוה אלא למחר מותר כל אחד ואחד להוליך חלקו מדין ברירה כמו שביארנו בחבית אבל אם לא נשחטה עד למחר אע"פ שהובררו החלקים נאמר בה בגמרא לדעת רב שהלכה כמותו שאסור לכל אחד מהם להוליך חלקו אלא עד מקום ששניהם יכולין לילך ופירשו הטעם מפני שמ"מ יש בחלק זה תערובת מחלק חבירו מפני שחלקי הבהמה הראויים ליחלק יינקו זה מזה בין השמשות וכל היום עד שנשחט ושאלו לו רב כהנא ורב אסי היאך חשש ליניקת תחומין ולא חשש לאיסור מוקצה שהיה לו לאסור חלקו מתוך יניקת חלק חברו שבה אפילו בעיר שהרי בכגון זאת הוא מקצה דעתו מחלק חברו אחר שיודע בו שעירב לצד אחר ואע"פ שהתירו לשלוח מנות ולאכלן אין הדבר דומה לזו שראה מחברו שעירב ושהיה בדעתו להוליכה ושלוח מנות אינו מקצה דעתו ממה שלא ראה ושתק רב עד ששתיקתו הביאה רוב מפרשים לפסוק כשמואל שאף חבית אסורה ומטעם אין ברירה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כרב להתיר בחבית ולאסור בבהמה ויראה לי כדבריהם מפני שלדעתי לא שתק רב אלא מפני שלא חשש לדבריהם ולא ראה עצמו צריך להשיב מפני שיניקת תחומין זו מזו אין בה דין מוקצה כלל שאין דעתו של אדם מקצה מה שביד חברו כלל וכל שראוי לחברו ראוי לו אם הוא משלח לו בעודו בעיר ואע"פ שעירב ואם אין מוקצה בגוף חלקו של חבירו כל שכן שאין מקצה חלק עצמו מתוך יניקת חלק חברו אבל הולכת תחומין שגוף חלקו של חברו נאסר לו להוליך עמו אף אני אומר שחלק עצמו נאסר לו מתוך יניקת חלק חברו שהיניקה הבאה בחלק זה מחברתה עושה אותה כגוף חלק האחר ולעולם חבית מותרת ונשארנו על שרשנו שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה וגדולי הצרפתים פוסקים כרב בחבית להתיר אלא שהם פסקו בבהמה שלא כרב ושלא כשמואל אלא שאף בבהמה מותר ומכח שתיקתו של רב ואין חוששין ליניקת תחומין כלל ואנו כבר ביארנו שאין שתיקתו של רב ראיה ומ"מ חכמי הדורות מודים להם ואומרים שאין יניקת תחומין חמורה ממים ומלח שאלמלא גזרת שמא תעשה עיסה בשותפות היינו אומרים שהן בטלות לגבי עיסה ומ"מ אינה ראיה שהרי במים ומלח באו עליה גם כן מצד דבר שיש לו מתירין והרי אף ביניקת תחומין אתה יכול לומר כן אלא שיש להם לדעת זו ראיה חזקה משמועת שור של פטם ושל רעי ואף בזו נראה לי שאינה ראיה כמו שאבאר למטה במקומה:

המת בבית ולו פתחין הרבה על איזה צד כלן טמאין ועל איזה צד אחד טמא וכלן טהורין כבר ביארנו הענין בפרק ראשון:

האחין שחלקו לקוחות הן שלא נאמר אחר חלוקתם שכבר הוברר שזה חלקו של כל אחד ואחד וזו היא ירושתו וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה היה ראוי גם כן לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאו יורדים לירושתם מתורת מקח אא"כ הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירין זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין שכל שהוא מן התורה אין ברירה ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יו"ט בשתי רוחות ומתנה ואומר אם יבא חכם לצד מזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבצד מערב עירוב ולא סוף דבר כשכבר בא חכם מבערב אלא שזה המערב לא ידע באי זה רוח בא שבזו אינו צריך לדין יש ברירה שכבר הוברר מאליו מבערב ואין תנאו אלא גלויי מילתא כלומר יהא עירובי למקום שבא אלא אף בשלא בא חכם מבערב שבזו אנו צריכים לבא בה מטעם יש ברירה וכן לא סוף דבר בחכם אחד אלא שמתנה ברוחות כלומר אם יבא למזרח יהא עירובי למזרח ואם למערב אלא בשני חכמים שהוא מתנה אם יבאו שני חכמים אחד לכאן ואחד לכאן לאיזה שארצה לילך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב והריני כבני העיר לילך אלפים לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה:

כאן ברועה אחד כאן ברועים שנים פירש רש"י כיון שאין בעיר אלא רועה אחד כו' הלכך בין מוכר בין לוקח דעתו שלא תקנה שביתת הבהמה אצלו אלא בשביתת הרועה עד כאן. והקשה מורי נר"ו לוקח במסירת רועה מאן אדכר שמיה. ותירץ נר"ו דאפשר שדעת הרב ז"ל דהך סיפא דהמוסר בהמה לרועה קאי ארישא ולומר אם לקח בהמה מחברו והמוכר מסרה לרועה אף על פי שלא נתנה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה שדעת הלוקח שתהא בהמתו בשביתת הרועה.

דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה פירוש דאי לא ליתני הרועה בלחוד כי הא דר' דוסא וכדהוי אורחא דמלתא.

הלכה כר' דוסא וא"ת הלכה מכלל דפליגי. וי"ל דהיא גופא קא משמע לן דלא פליגי ושנוייא דשנינן דכאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנוייא היא. דלא תימא לא שני ליה לר' דוסא בין רועה אחד לשני רועים ומתניתין נמי לבנו או לרועה קתני או האי או האי ולרוחא דמלתא נקט ליה קא משמע לן דוקא שני רועים.

והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וקשה למורי נר"ו רמאי קושיא שאני התם דלא מסרה לרועה אלא לומר שאם אדם רוצה להוליכה ביום טוב או רוצה להוליך הכלים שאינו יכול להוליכן אלא כרגלי הבעלים אבל המוסר לרועה אינו בכלל. תדע דבמתניתין בתר דתני הבהמה והכלים כרגלי הבעלים איצטריך למיתני המוסר בהמתו לבנו או לרועה כו'. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש מתניתין דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב דלא כר' דוסא. אלא שלשון הגמרא קשיא דקאמר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ואפשר דלישנא קייטא הוא כלומר ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והרי הוא כאילו אמר וכו' וסמך לו אהא דהמוסר לבנו או לרועה כו' עד כאן תורף דברי מורי נר"ו.

זה עירב עליו לצפון כו' פירש רש"י ז"ל על מנת להוליכו לאותו חלוק לצפון עד כאן. וכתב מורי נר"ו דלשון עליו הוא שהזקיקו לפרש כך. ולא שיצטרך לומר כך בשעת הנחת עירובו שהרי אפילו לצורך גופו אינו צריך אמירה וכדאמרינן סוף פרק בכל מערבין אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר לא דאזיל ושתיק ויתיב. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בנעור דאי בעי למימר מצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. ומסתמא כל כליו נמשכין אחריו ואפילו בשתיקה שהרי כלל גדול שנינו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. והא דקתני זה עירב עליו לצפון אשגרות לישן הוא משום דהכי קתני פרק מי שהוציאוהו אמר לשני עבדיו צאו וערבו עלי אחד ערב עליו לצפון ואחד ערב עליו לדרום כו'. והתם דוקא הוא.

ואם מיצעו עליו את התחום כו' וא"ת ומאי לישנא דמיצעו. וי"ל דהכי קאמר ואם שנים שואלי החלוק עירבו ומיצעו עליו כלומר על החלוק את התחום שזה עירב עליו לאלפיים לצפון וזה לאלפיים לדרום ונמצא תחומו של חלוק שהוא ארבעת אלפים בלא עירוב כולו נתון באמצע שני עירובין שעירבו על החלוק שניהם והעיר שבנתים שהיא כ"ד אמות מיצעו התחום שהיה לו לחלק בלא עירוב אלפיים לצפון ואלפיים לדרום וכל התחומין נתונין עליו והילכך לא יזיזהו ממקומו וכן פירש רש"י ז"ל.

ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה פירוש דקסבר אין ברירה. ואף על גב דהתם פרק מי שאחזו משמע דאית ליה ברירה דאתקין בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ודייקינן התם בפרק כל הגט דהאי גיטא משום דיש ברירה. התם שאני שהדבר עומד להתברר על כל פנים דודאי או ימות או יחיה. מה שאין כן הכא שאין הענין עתיד להתברר בהכרח.

לעולם קסבר רב יש ברירה ואף על גב דרב פריק כאלעזר בן תדאי התם בעירובין דלית ליה ברירה גבי בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וצריכין לערב. שאני התם שלא חלקו עדיין יינם אלא שהוא בשותפות ולכך אין ברירה. אבל כאן שחלקו החבית יש ברירה.

בגמ' כאן בשני רועים דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה נראה דעיקר דיוקא מיתורא דלישנא דאי ברועה אחד לא הוי צריך למיתני לבנו או לרועה אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דכיון שדרכו תמיד בחול ליתן לבנו או לרועה מש"ה הם כרגלי הבעלים:

בתוס' בד"ה לאיסור מוקצה לא חששו וכו' וקשה מה יניקת מוקצה יש כאן והלא חלק חבירו מותר לו וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב פירש"י ולע"ד שכמ"ש בסוף דבריו מבואר בפי' בלשון רש"י שכתב אנן סהדי דכל א' מינייהו אקצי דעתו מחלקו של חבירו וזה הלשון לא שייך אלא בכה"ג דוקא דכיון שהם שותפים בבהמה זו ולא שחטו אותה מאתמול לחלקה ביניהם אם כן מסתמא אקצי דעתו כדאמרינן בכה"ג בעיקר עניני מוקצה כמ"ש רש"י להדיא בר"פ אין צדין גבי עכו"ם שהביא דורון והיינו מדלא לקטינהו מאתמול וכדאיתא בדוכתי טובא ומשו"ה שייך לומר אנן סהדי משא"כ במי שנתן לחבירו דרך מתנה לא שייך לומר אנן סהדי ואדרבא מסתמא אין אדם מקצה דעתו מלקבל דורון מחבירו שדרך רוב בני אדם בכך לשלוח מתנות עד שאני תמה על סברת התוס' שדחו פירש"י משום קושיא זו וגם על פי' רבי' שמואל יש לדקדק טובא דמה שהבהמה גודלת ומוסיפה שמנונית שייך בה ענין מוקצה אם כן מאי איריא שותפין אפילו בבהמה שלגמרי שלו נמי שייך הך חששא דמוקצה ונולד אם לא שנאמר דאה"נ דהא דקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאו משום דלקושטא דמילתא משמע להו לאסור בכה"ג אלא דכולה בלשון בתמיה מסקו לה הך מילתא דאי ס"ד דיניקת אברים מהדדי מילתא היא לענין איסור תחומין אם כן לענין איסור מוקצה נמי שייך הך חששא משום דמה שגודלת ומוסיפא באבריה הוי כמו מוקצה ונולד וא"כ אנן בהמה בי"ט היכא שחטינן וממעשים בכל יום בעו למידק דיניקת אברים מהדדי לאו מילתא היא כנ"ל: