מסכת ביצה דף י״א עמוד ב׳

התם לא מוכחא מילתא שתהא שטיחתו לצורך עבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב התירו שאף שטיחתו צורך י"ט דחזי למזגא עליה אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד דתנן (שבת דף עג.) והמולחו והמעבדו:

בבת אחת דחד טרחא לכלהו:

מערים לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה:

תריסין דלתות פתחיהן:

חנויות כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו' לקרקע:

התירו סופן שאינו צורך יום טוב:

משום תחלתן שהוא צורך יום טוב ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן:

עור לפני הדורסן הותרה שטיחתן משום שחיטתן:

מערים ומלח גרמא גרמא וכן רגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת ואוכלין הכבד ומיהו ה"ר שמואל היה אומר היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא:

אמר רחבא אמר ר' יהודה פי' רש"י יש מפרשים דלהכי קאמר האי לישנא משום שהיה מסופק אם שמע שמועה זאת מרבי יהודה הנשיא או מרב יהודה ולא נהירא דרחבא היה בפומבדיתא ולא מצינו שעלה לא"י ועוד מצינו בפסחים (דף נב:) דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא כו' ואם כן שהיה מסופק ממי שמע שמועה היה לו לומר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמר בחולין (דף יח:) בשמעתין דמוגרמת לכך נראה לי דלכך אמר רבי יהודה משום שהיה רבו מובהק והא דקאמר וגמר שמעתתא מפומיה קאי אהא דקאמר סטיו לפנים מסטיו ולא קאמר. אסטונית דאותו לשון שמע מרבו ולא רצה לשנותו:

מהו דתימא טעמייהו דב"ה דאין בנין וסתירה כו' דקי"ל אין בנין וסתירה כשהוא מהדק ומפרק כי אם בעושה כלי שהוא חייב משום מכה בפטיש או בבונה על גבי קרקע כדאמרינן בשבת (דף קב:) הבונה כל שהוא חייב קמ"ל ותימה הא קיימא לן אין בנין וסתירה בכלים י"ל מ"מ אסור שמא יתקע:

אמר רב מתנה הלכתא כר' יהושע איכא דאמרי אין הלכה כו' אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות כאחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. ורב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא כגון דמלח האי חתיכה ואימלך ואמר לא בעינא האי אחריתי בעינא: ירושלמי מערים ומלח הכא עד דמלח כולה. כלומר היה ממלח ע"ג העור מעט מעט.

וישאל מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות והני מילי חנויות אבל בתים לא.

ג' דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן תריסי חנויות משום להוציא תבלין ומיני מאכל התירו לו. ואם תאמר לו אסור לסגור בהן כי יש בנין בכלים מתחלה לא יפתח. וכן עור לפני הדריסה. אם לא תתיר לו להניחו במקומו שטוח לא ישחוט תחלה.

וכן החזרת רטיה במקדש כמפורש בסוף עירובין ורב יהודה אמר אף עם הארץ הפותח חביתו ברגל והמתחיל עיסתו ברגל יגמור לאחר הרגל כר' יהודה. ואע"ג דקיי"ל מגע ע"ה בחזקת טומאה הוא הכא אם לא תטהר לו לא אתי למיעבד לכתחלה ושקלינן וטרינן בענין תריסי חנויות ואסקה אביי בשיש לה ציר מן הצד דברי הכל אסור. כדתנן מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה.

בשאין לה ציר כל עיקר דברי הכל מותר.

אמר לך התם לא מוכחא מילתא כלומר משום דחזי למזגא עלייהו. קשיא לי בא לישאל מאי איכא למימר. ויש לומר דכי שרינן ליה אמרינן ליה זיל (והב) [ותיב] עלייהו ואי דרסי דרסי, הא למימר ליה דשרי למשטחיה לפני הדורסן לא אמרינן ליה.

רב אדא בר אהבה (אמר) מערים ומלח גרמא גרמא ואין אומרים בהערמות זו דומה לזו דלגבי עור התירו למלוח עליו לצלי ואמרינן בירושלמי (הלכה ו) מלח הכא ומלח הכא עד דמלח ליה כוליה, ואלו בפרקין דלקמן (ביצה יז, ב) גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין (אמרינן) אסרינן ליה טפי ממזיד, ויש לי לומר דהערמות דהכא היינו דוקא בדברים שההפסד בא להן מחמת שמחת יום טוב ושלא מחמת פשיעתו, כמליחת העור ומליחת גרמא גרמא דאי אפשר לו לחתיכות שהוא צריך ליום טוב בלא שחיטה ויפסדו עליו כל שאר החתיכות הילכך שרי ליה הערמה, אבל גבי עירוב דפשיעתו גרמה לו שלא הניח עירובי תבשילין או שנאבד ונאכל בפשיעתו שלא שמרו כראוי לפיכך אסרו עליו הערמה וכן כל כיוצא בזה.

גמרא מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דחזי למזגא עלייהו ואפילו מערב יום טוב נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן. כלומר: קא משמע לן שאין הכל תלוי במאי דחזי למזגא עלייהו, דאי לאו משום דהתירו סופן משום טעמא דחזי למזגא עלייהו [לבד לא שרינן] וכל חד מהני תרי טעמי צריך לחבריה, וההיא דתריסין נמי הכי מפרשינן ליה דלתרי טעמי היא צריכה כלומר משום דאין בנין וסתירה בכלים ואי לא התירו לו בסופו אתי לאמנועי בתחלתו שרינן ליה הא בחד מהני טעמי לא שרינן, והיינו תריסין דבתים ואף על גב דליכא משום בנין וסתירה, ובשיש להם ציר מן הצד אף על גב דאתי לאמנועי משום שמחה אפילו הכי כיון דאיכא למיחש לשמא יתקע דחייב לא שרינן ליה משום תחלתן. ואיכא למידק דהכא אמרינן דעור לפני הדורסן דוקא משום דהתירו סופן משום תחלתן אין בעור של עי"ט לא, דאלמא אסור לטלטליה ואפילו (לומר) [לבית הלל] דהא משמע דאפילו בלא יטלטלנו (מידו) [מודו] לבית שמאי אי לאו משום תחלתן, ואלו בשבת (מט, א) בפרק במה טומנין תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליג התם בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה הא לענין טלטול לא שנא עבודין ולא שנא שאינן עבודין מטלטלין אותן, ותנן נמי בפרק כל כתבי הקדש (קכ, א) פורסין עור על גבי תיבה כדי שלא יאחוז בה האור. ויש לומר דהכא בלחין וגו' והתם ביבשין ממש דחזו שפיר למזגא עלייהו בהדיא. והא דאמרינן בפרק כל כתבי הקודש (קטז, ב) אם נטלטל תיק אגב ספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלא בשר אסור, התם נמי מהאי טעמא הוא דלא חזי למזגא עלייהו (דלא) [דלח] הוא בשעת הפשטו וכן תירץ ר"ת ז"ל.

מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואיכא למידק דאין הכי נמי דאיכא טובא דשרי משום דאין שבות במקדש וכדתנן התם בפרק בתרא דעירובין (קג, ב) כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש (ובמדינה) [אבל לא במדינה], וכן (שם עמוד א) חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וטובא נמי כדתנינן התם דכלהו שרינן להו משום דאין שבות במקדש, ויש לומר דאין השבותין שוין דאיכא דהתירו ואיכא דגזרו ולפי מה שיש לחוש ולגזור (אי) [או] שלא לחוש ולהתיר.

קא משמע לן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא דלא התירו סופן אלא משום תחלתן. קשיא לי ולמה התירו סופן דהא אפשר בלאו הכי וכגון שהפרישה ע"ג כלי (עירובין ק"ג, ב, עי"ש), ויש לומר דמפלוגתא הוא. ועוד יש לומר דאי לא שרית ליה אלא בשפירשה על גבי כלי זמנין דלא מיתרמי ליה ואתי לאימנועי מעבודה לפיכך התירו לו בכל ענין כך נראה לי.

בפלוגתא לא קא מיירי ואם תאמר ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מד, ב) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד (ר"ה כד, ב) והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן. ויש לומר דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קא משמע לן וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת.

אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור פירוש: לבית שמאי משום דסבירא להו דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובשיש להן ציר מן הצד, ולבית הלל אף על גב דסבירא להו דאין בנין וסתירה בכלים ואפילו בשיש להם ציר מן הצד מכל מקום אסור גזירה שמא יתקע, ובשאין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר דבהכי ליכא משום בנין ולבית הלל נמי ליכא משום שמא יתקע כי פליגי באמצע גו'.

מי שהיו לו חתיכות הרבה של בשר ואין צריך לכלן מולח את האחת בחזקת שיתננה לקדירה ואחר כך ימלך עליה שחברתה חביבה לו יותר וימלחנה וכן בכלן וכן הדין בנקור חתיכות של ירך הרבה ומה שאמרו שאני הערמה דאחמירו בה טפי ממזיד דוקא בהערמה הניכרת שהרי אמרוה על מי שאכל סעודתו ורוצה להכין לצורך מחר ומערים ומבשל ואומר שעכשו הוא צריך לו ומותיר והואיל ועקר כונתו אינה אלא לצורך מחר זו היא הערמה שהחמירו עליה אבל זה שהוא מערים קודם שיאכל ואינו יודע איזו חתיכה יאכל מותר וכן מליחת צלי אין הדבר ניכר ומה לו אם נישר המלח בקרקע או אם הוא נישר בכאן ולפי דרכך למדת שהמליחה שלא לצורך אוכל נפש אסורה ביו"ט וכל שכן בשבת בשוחט לחולה שאין לו למלוח אלא להכשיר לאכילה מה שרוצה לבשל לו ואע"פ שמליחת בשר אין בה דין מלאכה שאין עיבוד באוכלין מ"מ אסורה היא:

אין מולחין את החלבים מפני שהמליחה בכל שאינו אוכל נפש מלאכה גמורה היא ואף על הדרך שהתרנו במליחת בשר על העור אין מתירין בחלבים מפני שאף בזו תקון גמור הוא וכן שאין פסידא בהם כל כך במניעתה ואע"פ שאינו עבוד גמור מ"מ הואיל והחלבים אינן אוכל גמור ועקר ענינם למלאכה מליחה שלהם הויא לה קצת עבוד והוא הדין שאין מהפכין אותם מצד אחד לצד אחר ולא מאיסור טלטול שהרי ראויים הם לכלבים אלא שההפוך נעשה כדי שיהא שואף את האויר מכל צד ולא יסריח ויש כאן גזירת מליחה וכן אסור לשטחו על גבי יתדות כדי להיות האויר שולט על פני כלו שמא יבא למלוח שהוא אב מלאכה ויש שמתירין שטיחה על גבי יתדות ואע"פ שבהיתר זה רבים נחלקו עליו בגמרא עם יחיד אין אומרים יחיד ורבים הלכה כרבים במקום שסברת היחיד נראית ביותר והרי בכאן טעם ההיתר נראה ביותר מפני שמחת יו"ט:

המשנה התשיעית וכונתה ככונת המשנה שלפניה ואמר על זה אין מסלקין את התריסי' וכו' ופי' בגמ' תריסי חנויות והוא שדרך סוחרים מוכרי תבלין שיש להם חנויות בשוק או באיזה מקום שבעיר קבוע לכך ואותן חנויות אין משתמשין בהם אלא לסחורה ויש בדלתות החנויות חלונות כעין חלונות שבשערי הבתים וכשרוצים להוציא תבלין שלהם למכור פותחין אותן חלונות ומסלקין דלתות החלון מצדיהן ואותן הדלתות נקראים תריסין מפני שהן דומין לתריסין בשיעורן ומניחים אותם על ארבעה עמודים שתקועין לפני חנויותיהן ונותנין שם תבלין העשויין למכור וכשעבר זמן מכירתו מצניע את הנשאר ומחזיר את הדלתות למקומם וסוגר את חלונותיו והולך לו ואסרו בית שמאי לסלק תריסין אלו ביו"ט מפני שהם סוברין שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואין שמחת יו"ט מפקעת איסור סתירה ובנין ולבית הלל אין בנין גמור וסתירה גמורה בכלים ואע"פ שיש באלו סרך בנין וסתירה שאע"פ שהם רפויים עד שאין צריך לתקוע הואיל ומ"מ אין רפויים מכל וכל הרי יש בהם סרך בנין ואינו כזקיפת מנורה של חליות שאין בה סרך בנין כלל אעפ"כ שמחת יו"ט באה ומפקעת סרך איסור כזה ואף חזרתן הותרה מפני סלוקן כשאר דברים שהותר סופן משום תחלתן:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ובתנאים ידועים כמו שיתבאר ומה שבא בביאור המשנה בסוגיית הגמרא כך הוא:

מה שהתבאר במשנה זו מענין סלוק התריסין וחזרתן יש בענין זה חלוק על שלשה דרכים האחת שאין לדלתות אלו ציר כלל אלא שפתח חלון זה הוא נסר רחב כשיעור החלון וכשרוצה לילך ולסגרו סומך את הנסר לחלון ויש בפתח הגדול שבו החלון שתי טבעות אחת למעלה ואחת למטה וכשסומך את הנסר לחלון מניח בריח אחד בתוך הטבעות ודבר זה אין בו סרך בנין כלל ומותרין לדברי הכל השני הוא שיש להם ציר מן הצד כעין שלנו אחת למעלה ואחת למטה כעין ידות הדלת הנכנסות בנקב המשקוף ודבר זה אסור אף בסילוקן ואין צריך לומר בחזרתן לדברי הכל שמא לא יכנסו שם מרוב דוחק הנקבים אלא על ידי תקיעה או יצטרך לתקיעת מסמר או יתד או שיש לגזור עליהם משום דלתות הבתים הדומות להם ודלתות הבתים מחוברות לקרקע ודינם כקרקע ויש עליהם תורת בנין ויש אומרין שאין בית הלל אוסרין בזו אלא חזרתן אבל סלוקן אף בזו מותר לדבריהם ולא יראה לי כן מפני שהסלוק והחזרה תלויים הם זה בזה ולעולם אינו מסלק אא"כ אתה מתיר לו החזרה הדרך השלישי הוא ממוצע בין שני אלו והוא שיש להם ציר באמצע שיוצאין בדלת זה שתי יתדות של עץ אחת למעלה ואחת למטה ויש בפתח שני נקבים כנגד אותן שתי היתדות וכשרוצה לילך מכניס יתדות אלו באותן נקבים ויש שלשלת נכנסת באחת מן היתדות ויוצאה דרך נקב העליון וממנה מכניסין ראש השלשלת במנעול וסוגרין אותו במפתח ומחלוקת משנתנו בענין זה הוא שבזו אין בנין כלל אלא שבית שמאי גוזרין בזו על גב אותן שיש להם ציר מן הצד ובית הלל הואיל ומן הצד עצמו אינו אסור אלא מטעם גזרה אין גוזרין גזרה אחרת עליה והלכה כבית הלל:

אף זו שהתרנו לא התרנו אלא בחנויות הנזכרים שהם בשוק או במקום אחר שאינן בתוך ביתו של בעל הבית ונמצא שיש פסידא בדבר כשמניחים אותם פתוחים שהרי אינו משתמר אבל חנויות של בעלי בתים כגון בעל הבית שמוכר תבלין בביתו ויש לו בתוך ביתו חנות כעין חנויות שבשוק שבהם הוא מכניס סחורותיו ויש בהם חלונות אלו הנזכרים ועמודים הנזכרים אלא שהוא סוגר מבפנים ונכנס מתוך החנות לביתו והואיל ומ"מ בתוך ביתו הם ומקום המשתמר לא התירו בית הלל להחזיר ומ"מ סלוקן מותר ואם אין להם ציר כלל אף חזרתן מותרת ושאר דלתות הבית שאין בסלוקן צורך יו"ט אסור אף בסלוקן ואם אין להם ציר כלל אף בשאר דלתות מותר:

כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטייה מעל ידו משום חציצה מותר לו להחזירה לאחר שגמר עבודתו אע"פ שהנחת רטייה בשבת אסורה מגזרה שמא ימרח מ"מ התירו סופה משום תחלתה שאם לא תתיר להחזירה אף הוא נמנע מליטלה ונמצא בטל מעבודתו הא הנחה מתחלה אף במקדש אסור ובמדינה אף החזרה אסורה אם פירשה על גבי קרקע הא אם פירשה על הכר או הכסת אין החזרתה כהנחה מתחלה ומותר וכל שכן שאם נשמטה ממקומה מחזירה לשם כמו שביארנו בסוף עירובין וגדולי המחברים כתבו שבמקדש אף הנחה לכתחלה מותרת ומפני שאין שבות במקדש והדברים מתמיהין אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ולא הותרה שם אלא חזרה ובמי שרוצה לעבוד שאע"פ שהנחת רטייה וכל רפואה שאין בה מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנין ואין שבות במקדש מ"מ צריכה התירו שאין צריכה לא התירו והוא שאמרו כאן מהו דתימא טעמא דשרינן החזרת רטיה משום דאין שבות במקדש הוא ואפילו בכהן דלאו בר עבודה לישתרי קמ"ל התירו סופה משום תחלתה ובכהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא:

אע"פ שבקצת דברים התירו סוף הענין מפני תחלתו הפותח את חביתו על גב הרגל ומוכרו אף לעמי הארץ שהרי עשאום טהורים ברגל וכמו שאמרו טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן ולא חשו בנגיעתו בכלים אלו אם לא הספיק זה למכרו ברגל ועבר הרגל לא יגמור למכרו אלא לעמי הארץ שכל שעבר הרגל חזרו לטומאתן ישנה ונטמאו הכלים במגען ואע"פ שנזהר הוא מכאן ולהבא שלא יגעו בהם מ"מ מה שנגעו בו ברגל חוזר וניעור עכשו לטמאן וכמו שאמרו עבר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה ולא נאמר בזו להתיר סופה משום תחלתה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק אחרון:

תוספות בד"ה אמר רחבא כו' ולא קאמר אסטוונית כו' עכ"ל צ"ל איצטבא ועיין בזה פרש"י בפרק אין עומדין:

גמ' מ"ד טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה כו' עכ"ל [א] צ"ע דא"כ לכתחלה נמי ובמתני' קתני מחזירין רטיה במקדש כו' ומסיים בסיפא אבל לכתחלה כאן וכאן אסור ויש ליישב בדוחק:

שם הנך נמי פלוגתא נינהו ב"ש במקום ב"ה כו' יש מקשים אמאי לא דחו התוס' לעיל מהך דהתירו מאן דמפרש מוחלפת השיטה ההיא דתריסין והוי ב"ש לקולא דהתירו סופן משום תחילתן וע"כ עולא בפלוגתא לא קמיירי ולאו קושיא היא דודאי עולא דאמורא הוא לפי דנשנית קמיה בטעות קחשיב ג' דהתירו סופן כו' דלא הוו בפלוגתא אבל לפי מוחלפת השיטה קושטא דלא הוו אלא ב' דלא הוו בפלוגתא וק"ל:

בגמ' הנך נמי פלוגתא נינהו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה מקשין העולם לפרש"י דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה דהיינו ההיא דתריסין ואם כן מתירים אף להחזיר משום דהתירו סופן משום תחילתן והשתא ודאי פלוגתא היא דהא ב"ה מחמירים ואסרי אף לסלק ואדרבה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ואעפ"כ קאמר לה עולא ולדידי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר הוצרך עולא לאומרה משום דעל ידי כן ידעינן דפלוגתייהו תלוי אי הקילו משום שמחת י"ט אי לא ואם כן תקשה לה מתניתין דהשוחט דשם מחמירים ב"ה והכא גבי תריסין גבי שמחת י"ט ב"ה לקולא וע"י כך אנו מוכרחים להחליף השיטה ולתקן טעות המשנה שטעו לשנות רברי ב"ה להקל ואם כן ע"י טעמו של עולא יודע לנו סברת ב"ה על האמת אבל אי לא אשמועינן עולא הוה סלקא אדעתין לומר דטעמייהו דב"ה בסילוק תריסין הוי משום דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים והוה ס"ד לומר דאפילו איסור דרבנן ליכא בסילוק וחזרה לגבן אלא משום טלטול שלא לצורך ולכך מתירין ב"ה ולא מטעם שמחת י"ט כלל ולא הוה קשה לן מידי מההיא דהשוחט וא"כ היה נשארה המשנה בטעות בסברת ב"ה:

ברש"י ד"ה ורחבא אמר רבי יהודה י"מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה וכו' יש לדקדק בזה דבשלמא מה שמפרשים דספק רבי יהודה שפיר דאי ודאי ליה דשמע מרב יהודה היה לו לומר רחבה אמר רב יהודה ולא רבי יהודה אכל מה שמפרשים ספק רבי יהודה נשיאה דלמא אימא לך שודאי מרבי יהודה נשיאה שמע ולכך אמר א"ר יהודה וצ"ל דס"ל דאם כן היה לו לומר א"ר יהודה נשיאה ומדלא אמר נשיאה ש"מ מספקא ליה:

בתוס' ד"ה מהו דתימא טעמייהו דב"ה ער י"ל מ"מ אסור מדרבנן שמא יתקע יש לדקדק אם כן לעיל בדף ט' ע"ב ד"ה אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה דמקשו שם התוס' וז"ל וע"ק כיון דמוחלפת ההיא דתריסין ס"ל לב"ה דאין מסלקין משום דיש בנין וסתירה בכלים ובריש כל הכלים סתים לן תנא דאין בנין וסתירה בכלים ומאי קשה דלמא אימא לך דלעולם ב"ה ס"ל נמי אין בנין וסתירה בכלים ואפילו הכי אית להו דאין מסלקין משום דהא מ"מ אסור מדרבנן שמא יתקע כדאמרינן הכא ונראה דאיסור דרבנן משום שמא יתקע לא שייך כי אם גבי חזרת התריסין דשמעתין דהכא אחזרה קאי דאמר דהתירו סופן משום תחילתן אבל גבי סילוק לא שייך למגזר שמא יתקע דלמה צריך ליתקע כשמסלק התריסים הלכך אי מוחלפת ההיא דתריסין וב"ה יאמרו דאין מסלקין ע"כ לא הוי אלא מטעם דאית להו דיש בנין וסתידה בכלים ולכך הקשו התוס' שפיד מההיא דכל הכלים וק"ל נ"ל:

מולח אדם כמה חתיכות וכו' רב אדא בר אהבה מערים וכו'. כלומר כשנמלח הראשונה היה אומר כי האחרת טובה ממנה וכן כולם. ודוקא קודם סעודתו אבל לאחר סעודתו אסור. ויש מפרשים דהא דרב יהודה ודרב אדא לצלי על העור קאמרי כי היכי דלימלח כוליה. וכן פירש ר"ח ז"ל וכן נראה בירושלמי. אבל הריטב"א ז"ל אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן למלוח בשר שלא לצורך היום ועוד למולחו על העור אלא תקנה הוא דיהבי כי היכי דלא ליפסיד למחר לפי שמליחת בשר אפילו היא מליחה גדולה מאוד אינה אלא שבות דרבנן כל היכא דלא הוי כדעבדי לאורתא. והכא התירו לו כדי שירבה בסעודת יום טוב בשר לרוב ולא יצמצם מחשש שיותיר ויפסיד. ודעת המפרשים ז"ל דלכל אדם התירו ולא אמרינן דלצורבא דרבנן דוקא שהתירו להערים כהנהו דמסכת שבת כיון דלא פריש תלמודא. וא"ת כיון דלמליחה גדולה אינה אלא מדרבנן אמאי לא שרינן מליחה מועטת בחלבים דגזרה לגזרה היא. וי"ל דכולה חדא גזרה היא:

גמרא מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות פירש רש"י ז"ל חנויות כמין תיבות הם ועומדות בשוק ואינם מחוברות בקרקע עד כאן. ויפה פירש דאלו היו בקרקע פשיטא דאסור אפילו לבית הלל משום דהוי בנין. ודין זה למדנו מדבריו. ולעיל פירש ז"ל תריסין דלתות של חנויות שסוגרין בהם את החלונות. ולא נהיר דאם כן הוי בנין גמור ואסור לכולי עלמא.

גירסת הרמב"ן ז"ל אמר רב יהודה אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו וכו' וכן גריס הרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל. ויש גורסים ורחבה אמר רב יהודה ומספקא להו אי אמרה בשם רבי יהודה או בשם רב יהודה. ורש"י הכריח דבשם רב יהודה אמרה שהרי לא ראה רחבה את רבי יהודה כמו שכתב ז"ל בפירושיו.

משום דאין בנין בכלים כו' קא משמע לן וכו'. אין לפרש קא משמע לן דיש בנין בכלים אלא דמשום תחלתן התירו. משום דלא הוה שרינן איסורא דאורייתא משום שמחת יום טוב. אלא הכי קאמר אף על גב דאין בנין בכלים מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא גזרה שמא יתקע אלא דמשום שמחת יום טוב התירו. ואמרו רוב המפרשים ז"ל דהא דאמרינן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים היינו בדבר העשוי של פרקים שמפרקין אותו ומחזירין אותו כגון תריסי חנויות ומנורה של חוליות וכיוצא בהן. אבל העושה בכלים בנין מחודש בגופו של עץ או סותרו יש בנין וסתירה. ולאפוקי קודח כל שהוא דאין חייב משום בונה אלא אם כן גמר מלאכה. ולא כמו שכתב רש"י ז"ל כאן דלמאן דאמר אין בנין בכלים קא סבר דאיסור בנין בבתים או בקרקע הוא הכל כמו שכתב ז"ל בפירושיו.. בפלוגתא לא קא מיירי. פירוש לפי שאין הלכה כרבי יהודה במקום חכמים: הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בערובין בפרק מי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד דהתירו סופן משום תחלתן. וכתב מורי נר"ו דהך קושיא לאו בדוקא נקטה ז"ל שהרי מפני הסכנה התירו לחזור ואפילו בכלי זיינן. ומה שאמר ז"ל וכן חכמה הבאה לילד אינה בעירובין אלא בראש השנה איתא ואינה חוזרת למקומה כאלו שיוצאין להציל אלא שיש לה אלפיים אמה וכדתנן התם. אלא כונתו להקשות מרישא דמתניתין דעירובין דמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה לכל רוח ואף על פי שאין שום סכנה אם לא ילך אלפיים אמה. והטעם כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וכדאיתא בראש השנה וכן חכמה הבאה לילד כיוצא בזה. עד כאן. ועוד כתב מורי נר"ו דמכל מקום עיקר הקושיא ליתא משום דלא דמיא להנך דחזרת רטיה וחזרת תריסין התירו להחזיר סופן כבתחלתן אבל במי שיוצא ברשות וחכמה הבאה לילד אינן חוזרין כבתחלתן שהרי לא התירו להם לחזור לבתיהם שיצאו מהם אם הן חוץ מארבעת אלפים ממקום לכתן ואפילו למאן דאית ליה הבלעה. והלכך לא מני להו בהדי הנך. וליכא לאקשויי מההיא דהיוצאין להציל שחוזרין למקומן דהתם משום סכנה הן שחוזרין ונושאין כלי זיינן אפילו בשבת ולא התירו משום תחלתן.

אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד פירוש שתי ידות בראשן ובסופן שנכנסים בגופה של תיבה דברי הכל אסור. בשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל מותר משום דלא דמי לשל בתים וגם אין דרך לתקוע כי מנעול אחד או נגר עושין להם להעמידם כי בתקיעה בלבד לא היו עומדין. כי פליגי בשיש להם ציר באמצע כלומר באמצע הלוח בולטין אותו משני צדיו ונכנסין בחורים שהם עשויין בלוחות שבצדו זה מימין וזה משמאל.

בפירש"י חנויות כמו תיבות וכו' ואינן מחוברין לקרקע עכ"ל הוצרך לפרש כן משום דבמחוברת לקרקע כ"ע מודו דאסור משום דיש בנין וסתירה בקרקע כדאמרינן בר"פ כל הכלים וכן משמע להדיא מדאמרינן לקמן בשמעתין סד"א משום דאין בנין בכלים ע"כ דבחנות שהן כלים איירי ואע"ג דלקמן מסקינן דאיירי הכא באין להם ציר באמצע אלא מן הצד וא"כ י"ל דאפילו במחוברת לקרקע כה"ג לא מיתסר למאן דלא גזר אטו מן הצד דהא לב"ש לא שני ליה בין קרקע לכלים דאית ליה יש בנין בכלים כמו בקרקע ואפ"ה אמרינן דבאין להם ציר כלל מותר אפילו לב"ש וביש להם ציר באמצע נמי לא אסור לדידיה אלא משום דגזר וא"כ היה באפשר לומר דמאן דלא גזר מותר אפילו בקרקע וכ"ש למאן דמיקל משום שמחת י"ט מיהו לקמן אפרש דהא דלא גזרו ב"ה היינו משום הא גופא דס"ל אין בנין בכלים אלא מדרבנן וא"כ הו"ל גזירה לגזירה משא"כ במחוברים לקרקע דודאי אסור מדאורייתא בציר מן הצד כ"ע מודו דגזרינן אפילו ביש להם ציר באמצע מיהו באין להם ציר כלל במחוברים לקרקע צ"ע. אח"ז ראיתי עוד בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב להדיא דאף בקרקע מותר כשאין להם ציר. אח"ז ראיתי שגם הב"ח סי' תקי"ט נסתפק בזה:

בגמ' מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים וכו' קמ"ל דחנויות אין דבתים לא ופרש"י דטעמא דמלתא דאע"ג דאין בנין בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן עכ"ל. ולכאורה נראה דהאי מדרבנן היינו כמ"ש התוספות גזירה שמא יתקע וכן הוא להדיא בפרק כל הכלים דמה"ט אסור להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל משום שמא יתקע ופרש"י שם שמא יתקע ביתידות וחייב משום מכה בפטיש וקשה א"כ מאי קאמר הכא דחניות דוקא אבל לא דבתים והיינו ע"כ דומיא דחניות דהא בסמוך מסקינן דפלוגתא דחניות היינו שיש להם ציר באמצע וקשרי ב"ה משום דלא גזרינן וא"כ ע"כ נפרש דבבתים גזרינן אפילו בציר באמצע ואמאי הא הו"ל גזירה לגזירה דבציר מן הצד גופא שרי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור שמא יתקע ואנן ניקום וניגזור דאפילו מן האמצע גזרינן אטו מן הצד דהא בכולי סוגיין מוכח דבציר באמצע לא שייך שמא יתקע. ובשלמא לשיטת רש"י לעיל א"ש שפי' לעיל בסוף המסקנא דמוחלפת השיטה והיינו משום דאף למ"ד אין בנין בכלים שייך איסור בחזרה משום טרחא שלא לצורך ומאן דמתיר היינו משום שמחת יום טוב ואם כן על כרחך דבשידה תיבה ומגדל לא שייך טרחא ומש"ה אמרינן בפרק כל הכלים דאפילו בשבת הוי שרי אי לאו משום שמא יתקע משא"כ בחניות איכא נמי איסורא דטרחא דמה"ט אסרינן כה"ג בתריסין דבתים אף בציר באמצע משום טרחא אם הם גדולים דומיא דתריסי חניות והיינו דקאמר הכא דחניות אין משום שמחת י"ט דבתים לא משום טרחא אם הציר באמצע ובציר מן הצד אסור נמי משום שמא יתקע. ולפ"ז הא דאסרינן פרק כל הכלים בשידה תיבה ומגדל היינו דוקא בציר מן הצד אבל באמצע דליכא טרחא שרי דלא גזרינן אטו ציר מן הצד משום דהו"ל גזירה לגזירה וכמדומה לי שכן משמע מל' השלטי גבורים בשמעתין בשם ר"י אור זרוע ע"ש וכמו שנפרש עוד בסמוך אבל לשיטת התוס' ושאר פוסקים דלא נחתו לסברא דטרחא שלא לצורך הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דאפ"ה אסור כיון שבמחובר לקרקע לא חלקו בין ציר מן הצד לציר באמצע לא חלקו נמי בשל כלים כי היכי דלא ליטעי ודוקא בחניות התירו כה"ג משום שמחת יו"ט ודו"ק:

בתוס' בד"ה מהו דתימא וכו' ותימא הא קי"ל אין בנין וכו' וי"ל מ"מ מדרבנן אסור שמא יתקע עכ"ל אע"פ שזה מפורש בלשון רש"י רק שלא פי' הטעם למה אסור מדרבנן וכבר כתבתי דאפשר שסובר הטעם משום טרחא שלא לצורך וכן מצאתי שכתב הב"ח אבל התוספות לעיל בסוגי' דמוחלפת השיטה נראה דלא ס"ל ה"ט לכך הוצרכו לפרש שמא יתקע מיהו שני הטעמים לא שייכי אלא להחזיר אבל לענין לסלק לא שייך שמא יתקע כדמוכח בפרק כל הכלים גבי שידה תיבה ומגדל וטרחא נמי לא שייך בסילוק אם כן ע"כ דטעמא דב"ש דאסרי אף לסלק לתנא דמתניתין והיינו משום דסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ולפ"ז הא דקאמר בסמוך באין להם ציר ד"ה מותר היינו משום דבכה"ג לא שייך ביה שום בנין לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש דאפשר במחובר לקרקע נמי שרי כה"ג או אפשר דבמחובר לקרקע לא שייך כלל לחלק בין יש לו ציר או אין לו וכן משמע קצת בסוף מסכת עירובין:

בגמ' אמר אביי דכ"ע ביש להם ציר וכו' כי פליגי בשיש להם ציר באמצע מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן כבר כתבתי דאע"ג דנראה דפליגי אי יש בנין בכלים או לא נראה דדא ודא אחת היא דמאן דאית ליה בנין בכלים מדאורייתא ביש להם ציר מן הצד ממילא דגזרינן באמצע אטו מן הצד ומאן דלית ליה בנין בכלים אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע א"כ ממילא סובר דלא גזרינן באמצע אטו מן הצד דהו"ל גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג"כ דלשיטת התוס' בסוגיא דמוחלפת השיטה דטעם האיסור מאן דאסר להחזיר היינו משום טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולפ"ז צ"ל דבלית להם ציר כלל לא שייך טרחא ומש"ה קאמר ד"ה מותר אבל ביש להם ציר באמצע ע"כ דאיכא טירחא שהרי ע"ז הם דברי רש"י לעיל ואם כן קשה ל"ל לתלמודא לומר פלוגתא חדשה דמ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן הול"ל דפליגי בטרחא שלא לצורך דמאן דאסר היינו מטעם טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולמאי דפרישית א"ש דלקושטא דמלתא פליגי בתרווייהו דכיון דמאן דאסר אוסר לתנא דמתניתין אפילו לסלק והתם לא שייך שום טעם אם לא שסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ואם כן ממילא סבר דגזרינן כמו בכל איסורי דאורייתא שעשו חכמים הרחקה כדאמרינן בשבת בפשיטות נהי דבנין כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהו אסור ומאן דאית ליה דאף בציר מן הצד מדרבנן הוא דאסור א"כ באמצע אפילו מדרבנן מותר אלא דאכתי הו"ל לאסור משום טרחא אלא דאפ"ה מתיר משום שמחת י"ט. מיהו טעמא דר"ש ב"א לא ידעינן אי סובר דלסלק כ"ע מודו דשרי היינו משום דסובר דכ"ע סברי אין בנין בכלים מדאורייתא אלא להחזיר פליגי אי שייך שמא יתקע ללישנא דפרישית דלא חשיבא גזירה לגזירה משא"כ לסלק לא שייך כלל לומר שמא יתקע או שסובר נמי דב"ש סובר יש בנין בכלים מדאורייתא מן הצד ואפ"ה שרי לסלק ביש לו ציר באמצע משום שמחת י"ט ודו"ק. וראיתי ביש"ש דלמסקנא אף לסלק נמי אסור ביש להם ציר. ולענ"ד נראה ברור דליתא כדמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים דלא שייך שמא יתקע אלא לענין חזרה ודבריו צ"ע. ודע שזו הסוגיא למאן דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה היינו האי דתריסין א"כ צריך להפוך בכל הסוגיא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש ואפ"ה לא תקשי מההיא דאין זוקפין המנורה דמשמע דב"ש ס"ל יש בנין וב"ה ס"ל אין בנין דאיכא למימר דהכא מחמרי ב"ה משום דאיכא למגזר אטו ציר מן הצד דשייך שמא יתקע משא"כ במנורה לא שייך שום גזירה ומש"ה שרו ב"ה וב"ש סובר להיפך דהכא אע"ג דאיכא למיגזר אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ במנורה דלא שייך שמחת י"ט אסור:

גמ' שלשה דברים התירו סופן עיין ר"ה דף כג ע"ב תוס' ד"ה שיהו מהלכים ועיין יומא דף עז ע"ב ומו"ק דף ז ע"א: