Talmud Builders

    Makkot 8b

    Back to index

    English translation — Makkot 8b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1“He shall be impure” (Numbers 19:13), indicating that the same halakhot apply in any case, unrelated to the manner in which he became impure.

    2The Gemara challenges: He requires that verse for a different derivation, as that which is taught in a baraita : The phrase “He shall be impure” serves to include one who immersed that day and whose purification process will be completed at nightfall. If he enters the Temple before nightfall, he is also liable to receive karet . The phrase later in that verse: “His impurity is upon him,” serves to include one who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, e.g., a leper or a zav . Rava said to Ravina: I said that the halakha that one rendered impure by a met mitzva is liable to receive karet is derived from the extraneous term “yet,” in the phrase later in that same verse: “His impurity is yet upon him,” which indicates that one is liable for entering the Temple in a state of impurity regardless of the manner in which he became impure. That is one version of the discussion.

    3Some teach this exchange with regard to this baraita : “In plowing and in harvest you shall rest” (Exodus 34:21). Rabbi Akiva says: This verse is referring to the Sabbatical Year. The Torah does not need to state the prohibition against plowing during the Sabbatical Year or harvesting during the Sabbatical Year, as it is already stated: “You shall neither sow your field, nor prune your vineyard” (Leviticus 25:4). What, then, is derived from this verse? Rather, it is derived that even plowing on the eve of the Sabbatical Year, which facilitates growth of crops when the Sabbatical Year enters, and the harvest of crops that grew during the Sabbatical Year, which emerged and were reaped after the conclusion of the Sabbatical Year, are prohibited.

    4Rabbi Yishmael says: This verse in Exodus is not referring to the Sabbatical Year; rather, the reference is to plowing and harvesting on Shabbat. Just as plowing is optional, as there is no case where there is a mitzva to plow per se, so too, the harvesting mentioned in the verse is optional. This serves to exclude from the prohibition the harvesting of barley for the omer offering, which is a mitzva, and is therefore permitted on Shabbat.

    5One of the Sages said to Rava: From where does Rabbi Yishmael ascertain that the plowing mentioned in the verse is referring to plowing that is optional? Perhaps the reference is to plowing a field to grow barley for use in the omer offering, which is a mitzva, and even so the Merciful One states: “You shall rest.” Rava said to him: Since if one found the field already plowed, he need not plow the field but he may directly proceed to sow the barley in the plowed field, clearly, even if one plows a field to facilitate fulfillment of a mitzva, plowing is not a mitzva per se.

    6Ravina raised an objection to the opinion of Rava from the clause of the mishna that states that the example of the forest serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court. And according to your opinion, why are a father who strikes his son and a teacher who oppresses his student excluded from exile? Let us say with regard to a father who strikes his son: Since if the son was learned, it is not a mitzva to strike him, now, in a case where the son is not learned and he strikes him to facilitate his education too, it is not a mitzva, and therefore he should be exiled. Rava replied: There, even if the son is learned, the father is performing a mitzva by striking him from time to time, as it is written: “Chastise your son, and he will give you rest; and he will give delight to your soul” (Proverbs 29:17).

    7Rava then said: That which I said is nothing, as there is a different proof that the verse is not referring to plowing that is a mitzva. Based on the juxtaposition of the two, it is derived that harvesting is similar to plowing: Just as in the case of plowing, if one found the field already plowed, he need not plow, as there is no case where there is a mitzva to plow per se, so too with regard to harvesting as well, as if one found the barley already harvested, he need not harvest. And if it enters your mind that the reference in the verse is to plowing and harvesting for the purpose of a mitzva, is it so that if one found the barley already harvested, he need not harvest? There is a mitzva to harvest and bring the barley for the omer offering. The prohibition in the verse applies only to harvesting that is optional.

    8MISHNA: The father is exiled to a city of refuge due to his unintentional murder of his son. And the son is exiled due to his unintentional murder of his father. Everyone is exiled due to their unintentional murder of a Jew, and a Jew is exiled due to his unintentional murder of any of them, except for the unintentional murder of a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ ger toshav ]. And a ger toshav is exiled only due to his unintentional murder of a ger toshav .

    9GEMARA: The mishna teaches: The father is exiled to a city of refuge due to his unintentional murder of his son. The Gemara asks: But didn’t you say in the previous mishna: To exclude a father who strikes his son, who is not exiled? The Gemara answers: This mishna is referring to a son who is learned, and there is no mitzva to strike him; therefore, since the striking is optional, the father is exiled. The Gemara asks: But didn’t you say: Even if the son is learned, the father performs a mitzva by striking his son? The Gemara answers: This ruling of the mishna is stated with regard to a carpenter’s apprentice [ bishevaleya ]. Since the father is teaching his son carpentry, not Torah, there is no mitzva to strike him to spur him to study.

    10The Gemara challenges: In the case of a carpenter’s apprentice, his father is teaching him a livelihood, which is also a mitzva. The Gemara answers: The reference is to a son who has already learned another craft, and since he is able to earn his livelihood there is no mitzva to teach him a second craft.

    11§ The mishna teaches: And the son is exiled due to his unintentional murder of his father. And the Gemara raises a contradiction from a baraita . It is written: “And a murderer shall flee there, one who strikes a person unintentionally” (Numbers 35:11), from which it is derived that one who strikes a person is exiled. This serves to exclude one who strikes his father, whose punishment for doing so intentionally is more severe than that of the standard intentional murderer, and therefore the son is not subject to exile. Rav Kahana said: This is not difficult; this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and that mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rabbi Shimon and the Rabbis disagree ( Sanhedrin 50a) whether a son who kills his father intentionally is executed by strangulation or by the sword.

    12According to Rabbi Shimon, who says: Strangulation is more severe than execution by the sword, which is why a son who kills his father is liable to be executed by strangulation, one who commits the unwitting violation of a prohibition generally punishable by execution by the sword, i.e., intentional murder of one who is not a parent, is eligible for atonement by means of exile; one who commits the unwitting violation of a prohibition generally punishable by the more severe death of strangulation, i.e., intentional murder of a parent, is not eligible for atonement by means of exile.

    13By contrast, according to the Rabbis, who say: Execution by the sword is more severe than strangulation, which is why a son who kills his father is liable to be executed by the sword, a son who unintentionally kills his father has performed an unwitting violation of a prohibition generally punishable by execution by the sword. And one who commits an unwitting violation of a prohibition generally punishable by execution by the sword, i.e., intentional murder of one who is not a parent, is eligible for atonement by means of exile.

    14Rava says: That which was derived in the baraita that one who strikes a person is exiled, to exclude one who strikes his father, who is not exiled, is not referring to a son who unintentionally kills his father, as in that case the son is certainly exiled. Rather, it is to exclude one who inflicts a wound on his father unwittingly. The novel element of this derivation is that it enters your mind to say: Since in a case where he wounded his father intentionally, he is liable to be executed like a murderer (see Exodus 21:15), if he did so unwittingly, let him also be exiled like an unintentional murderer. Therefore, this derivation teaches us that exile is administered specifically to an unintentional murderer, but it is not administered to the unwitting performer of any other transgression.

    15§ The mishna teaches: Everyone is exiled due to their unintentional murder of a Jew, and a Jew is exiled due to his unintentional murder of any of them. The Gemara asks: Everyone is exiled due to their unintentional murder of a Jew: What case that was not already specified does this phrase serve to add? The Gemara answers: It serves to add a Canaanite slave and a Samaritan. The Gemara notes: We learn by inference from this mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita : A Canaanite slave and a Samaritan are exiled and flogged due to a Jew, and a Jew is exiled and flogged due to a Samaritan and a Canaanite slave.

    16The Gemara analyzes the baraita : Granted, a slave and a Samaritan are exiled and flogged due to a Jew; either of them is exiled in a case where he killed a Jew unintentionally, and flogged in a case where he cursed the Jew, thereby violating a Torah prohibition. But with regard to the halakha that a Jew is exiled and flogged due to a Samaritan, granted, the Jew is exiled in a case where he killed the Samaritan unintentionally, but the Jew is flogged for violating what prohibition? For cursing the Samaritan? Isn’t that prohibition derived from the verse: “And a leader in your people you may not curse” (Exodus 22:27), from which it is inferred that the prohibition is in effect only with regard to one who performs an action characteristic of your people, who comports himself as an observant, God-fearing Jew? Even if the conversion of the Samaritans was valid, they regularly violate numerous prohibitions, and they do not comport themselves as observant Jews.

    17Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: This baraita is not referring to lashes administered for cursing; rather, one is flogged in a case where a Jew testified against a Samaritan and a Samaritan testified against a Jew and he was rendered a conspiring witness. The Gemara asks: Does that mean that in the corresponding situation with regard to a Canaanite slave, a slave is flogged in a case where he testified against a Jew and was rendered a conspiring witness? Is a slave eligible to give testimony? Rather, Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: What are we dealing with here? The Jew is flogged due to a slave and a Samaritan, and the slave and the Samaritan are flogged due to the Jew in a case where one struck the other with a blow

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לרבות טבול יוםשאם נכנס למקדש ענוש כרת:

    לרבות מחוסר כיפוריםמאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע:

    מעוד קאמינאעוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא:

    איכא דמתני להלהא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא:

    אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו'דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות:

    הנכנס לשביעית(וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית:

    וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעיתשאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית:

    רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו'ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר:

    אם מצא חרוש אינו צריך לחרושאבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר:

    לאו מילתא היא דאמרישהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי:

    מאי טעמא קציר דומיא דחרישמה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי' שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה לקצור:

    ואי ס"ד מצוהבקציר של מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא היא זו:

    מתני' ע"י הבןאם הרגו לבנו בשוגג:

    חוץ מגר תושבשאין ישראל גולה על ידו:

    הכל גוליןמפרש בגמרא לאיתויי מאי:

    גמ' בשוליא דנגריבלימוד חרש עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות שוליא יויינד"רינו:

    חיותיה הואואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) דכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות:

    מכה נפשגבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה:

    פרט למכה אביושלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא וקא ס"ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו:

    לרבן שמעון דאמרבסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף מט:) חנק חמור מסייף ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן (שם דף פא.) מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר"ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה כפרה לשגגת חנק:

    ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הואשהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות:

    רבא אמרברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף היא והא דקתני פרט למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג:

    לוקה דלטייהואמרינן [בשבועות] (דף לה.) המקלל את חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.):

    שהעיד בושהוא חייב מלקות:

    מכות ח עמוד ב

    1״טמא יהיה״ מ"מ׃

    2ההוא מיבעי ליה לכדתניא: ״טמא יהיה״ לרבות טבול יום, ״טומאתו בו״ לרבות מחוסר כיפורים! א"ל אנא מעוד (טומאתו) קא אמינא.

    3איכא דמתני לה אהא: (שמות לד, כא) ״בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר: אינו צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה, ד) ״שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית.

    4רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות. יצא קציר העומר שהוא מצוה.

    5א"ל ההוא מרבנן לרבא: ממאי דחרישה דרשות? דלמא חרישת עומר דמצוה, ואפ"ה אמר רחמנא תשבות א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש, לאו מצוה.

    6איתיביה רבינא לרבא: יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד ואמאי? לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה! התם אע"ג דגמיר נמי מצוה קא עביד, דכתיב: ״(משלי כט״, יז) ״יסר בנך ויניחך״.

    7הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי. קצירה דומיא דחרישה, מה חרישה, מצא חרוש אינו חורש, אף קצירה נמי, (מצא קצור אינו קוצר), ואי ס"ד מצוה, מצא קצור אינו קוצר?! מצוה לקצור ולהביא!

    Mishna

    8האב גולה על ידי הבן, והבן גולה ע"י האב. הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב. וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.

    Gemara

    9האב גולה ע"י הבן. והאמרת: יצא האב המכה את בנו! דגמיר. והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד! בשוליא דנגרי.

    10שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה! דגמיר אומנותא אחריתי.

    11והבן גולה ע"י האב כו'. ורמינהי, (במדבר לה, יא) ״מכה נפש״ פרט למכה אביו. אמר רב כהנא: לא קשיא, הא ר"ש והא רבנן.

    12לר"ש דאמר חנק חמור מסייף, שגגת סייף ניתנה לכפרה, שגגת חנק לא ניתנה לכפרה.

    13לרבנן, דאמרי סייף חמור מחנק, הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא, ושגגת סייף ניתנה לכפרה.

    14רבא אמר: פרט לעושה חבורה באביו בשוגג. ס"ד אמינא: כיון דבמזיד בר קטלא הוא, בשוגג נמי ליגלי, קמ"ל:

    15הכל גולין על ידי ישראל וכו'. ״הכל גולין על ידי ישראל״ לאיתויי מאי? לאיתויי עבד וכותי. תנינא להא דת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד.

    16בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל ולוקה, גולה דקטליה, ולוקה דלטייה. אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי? בשלמא גולה דקטליה, אלא לוקה, אמאי? דלטייה? (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך!

    17אלא אמר רב אחא בר יעקב: כגון שהעיד בו והוזם. דכוותיה גבי עבד, שהעיד בו והוזם, עבד בר עדות הוא? אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן, כגון שהכהו הכאה׃

    Tosafot

    טמא יהיה מכל מקוםקשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר דאשר אורחיה דקרא הוא:

    אינו צ"ל חריש וקציר של שביעית כו'תימה דבשלמא קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח קצירך לא תקצור אבל חרישה לא כתיב כלל התם וכ"ת דילפינן מקראי דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא איכא מ"ד פ"ק דמו"ק (דף ג:) דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט התם מדקאמר החורש בשביעית אינו לוקה וי"ל דכיון דקסבר דקציר אתי לתוספת חריש נמי אתא לתוספת:

    דלמא חרישת העומר דמצוה ואמר רחמנא תשבותקצת קשה לישתוק מיניה דתשבות ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן קרא וי"ל דהא לא חייש רק לסתור דרשא דאשמעינן מה חריש רשות ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחרינא:

    והא אמרת יצא האב המכה בנוקשה [לר"י] דהיינו דוקא כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם הלך ביער והורגו בשוגג למה לא יגלה וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל ענין אף אם מכהו לייסרו דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומשני שאני התם דכתב עוד טומאתו בו עוד לרבויי למת מצוה.

    טמא יהיה לרבות טבול יוםטומאתו בו לרבות מחוסר כפורים.

    איכא דמתני לה להא דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא ושינויא דשני ליה רבא אהא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית כו' ופשוטה היא:

    האב גולה על ידי הבןכלומר אם הכה האב את בנו והרגו הרי זה גולה ואוקמה שלא הכהו ללמדו תורה ולא מוסר אלא הכהו ללמדו אומנות והוא דידע אומנות אחרת דכיון דאית ליה אומנות אחרת הא אית ליה חיותא נמצא האב מכהו שלא ברשות לפיכך גולה אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה. רמינן ברייתא דקתני בן המכה אביו אינו גולה. כלומר לא סגי ליה בגלות. אמתני' דקתני הבן גולה ע"י האב. ופריק רב כהנא ברייתא ר' שמעון מתני' לרבנן ופשוטה היא. ורבא אמר בשהרגו הבן לאביו דברי הכל גולה וברייתא שעשה בו חבורה ולא הרגו והכי קתני מכה נפש פרט למכה אביו בשוגג ועשה בו חבורה שאינו גולה מ"ט דסד"א כיון שהבן עושה חבורה באביו במזיד אע"פ שלא הרגו נהרג בשוגג נמי כיון שעשה בו חבורה ליגלי קמ"ל דלא: הכל גולין ע"י ישראל כלומר כל ההורג ישראל גולה. וישראל גולה על ידיהן לאיתויי עבד וכותי שאם הרגן ישראל גולה על ידיהן.

    כדתניא עבד וכותי גולה ע"י ישראל אם הרגו ואם קללו לוקה מדכתב נשיא בעמך לא תאור.

    ישראל גולה ע"י עבד וכותי אם הרגן ואם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 8b

    Makkot 8b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 405 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לרבות טבול יום שאם נכנס למקדש ענוש כרת:

    לרבות מחוסר כיפורים מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע:

    מעוד קאמינא עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא:

    איכא דמתני לה להא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא:

    אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות:

    הנכנס לשביעית (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית:

    וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית:

    רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Makkot 8b · Sefaria

    Tosafot

    טמא יהיה מכל מקום קשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר דאשר אורחיה דקרא הוא:

    אינו צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' תימה דבשלמא קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח קצירך לא תקצור אבל חרישה לא כתיב כלל התם וכ"ת דילפינן מקראי דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא איכא מ"ד פ"ק דמו"ק (דף ג:) דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט התם מדקאמר החורש בשביעית אינו לוקה וי"ל דכיון דקסבר דקציר אתי לתוספת חריש נמי אתא לתוספת:

    דלמא חרישת העומר דמצוה ואמר רחמנא תשבות קצת קשה לישתוק מיניה דתשבות ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן קרא וי"ל דהא לא חייש רק לסתור דרשא דאשמעינן מה חריש רשות ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחרינא:

    והא אמרת יצא האב המכה בנו קשה [לר"י] דהיינו דוקא כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם הלך ביער והורגו בשוגג למה לא יגלה וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל ענין אף אם מכהו לייסרו דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:

    Tosafot on Makkot 8b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ומשני שאני התם דכתב עוד טומאתו בו עוד לרבויי למת מצוה.

    טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים.

    איכא דמתני לה להא דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא ושינויא דשני ליה רבא אהא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית כו' ופשוטה היא:

    האב גולה על ידי הבן כלומר אם הכה האב את בנו והרגו הרי זה גולה ואוקמה שלא הכהו ללמדו תורה ולא מוסר אלא הכהו ללמדו אומנות והוא דידע אומנות אחרת דכיון דאית ליה אומנות אחרת הא אית ליה חיותא נמצא האב מכהו שלא ברשות לפיכך גולה אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה. רמינן ברייתא דקתני בן המכה אביו אינו גולה. כלומר לא סגי ליה בגלות. אמתני' דקתני הבן גולה ע"י האב. ופריק רב כהנא ברייתא ר' שמעון מתני' לרבנן ופשוטה היא. ורבא אמר בשהרגו הבן לאביו דברי הכל גולה וברייתא שעשה בו חבורה ולא הרגו והכי קתני מכה נפש פרט למכה אביו בשוגג ועשה בו חבורה שאינו גולה מ"ט דסד"א כיון שהבן עושה חבורה באביו במזיד אע"פ שלא הרגו נהרג בשוגג נמי כיון שעשה בו חבורה ליגלי קמ"ל דלא: הכל גולין ע"י ישראל כלומר כל ההורג ישראל גולה. וישראל גולה על ידיהן לאיתויי עבד וכותי שאם הרגן ישראל גולה על ידיהן.

    כדתניא עבד וכותי גולה ע"י ישראל אם הרגו ואם קללו לוקה מדכתב נשיא בעמך לא תאור.

    ישראל גולה ע"י עבד וכותי אם הרגן ואם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה.

    Rabbeinu Chananel on Makkot 8b · Sefaria

    Ritva

    לרבות מחוסר כפורים פי׳ שאע"פ שטבל והעריב שמשו אם נכנס למקדש קודם שיביא כפרתו באותן שהן מחוסרין כפרה כזב וכזבה ויולדת ומצורע חייב כרת ובודאי מיניה שמעינן לטבול יום שלא העריב שמשו שאינו מחוסר אלא הערב שמש בלבד דההוא לא חשיב טהור והאי חשיב טהור כדכתי׳ ובא השמש וטהר. ואיכא מאן דאמר טהר גברא אלא כיון דלשון סתום הוא אי לא כתב אלא חדא ייתורא הוא מוקמינן לה בטבול יום דוקא:

    אנא מעוד קאמינא פירושו אנא מעו׳ קאמינא דנפיק מת מצוה ולרווחא דמילתא נקט טמא יהי׳ והכי אורחא דתלמוד׳ למנקט חד קרא במקו׳ קרא אחרינא כ"ש בזה שהכל מקרא א׳ ותפס ראשו. ויש לפרש עוד אנא מעו׳ קאמינא לה לההיא דטבול יום ומחוסר כפורי׳ והא דפרכינן לעיל ממת מצוה ה"ה דמצי למיפרך מטומאת קרובים למאן דסבר לה יטמא מצוה דמצו׳ להטמא לקרובים אלא דניחא לי׳ למנקט מת מצוה שהיא לד"ה דנפק׳ לן מול אחותו:

    אין צריך לומ׳ חריש של שביעי׳ וכו’ פי’ קרא כתי׳ ששת ימי׳ תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבו׳ ולא משמע ליה לר"ע לפרושי בחריש ובקציר תשבות בענין שבת כפשוטו דאמאי נקיט קרא חריש וקצי׳ יותר משאר מלאכות דהא בכולהו אינא עשה ולא תעשה וכרת וסקילה וליכא למימר שבא לחלק לחייב על כל מלאכה ומלאכה דההיא נפקא לן או מלא מבערו למ"ד הבערה לחלק יצאתה או מאחת מהנה כדאיתא בפ׳ כלל גדול וליכא למימר נמי דאתי לאוקמי בעשה בלחוד שכבר יצא לא תבערו ללמד על כולן שהן במיתה הלכך ליכא לאוקומי בשבת בראשי׳ וכיון דכן מוקמינין ליה לשבת של שביעי׳ דקרייה רחמנא נמי שבת. ואין זה מדרש העוקס את המקרא דהא איכא לפרושי קרא כדפי׳ רש"י ז"ל דה"ק ששת ימים תעשה מעשיך בחול וביום השביעי ממש תשבות ופעמים שאפי׳ בימי החול בחריש ובקציר תשבו׳ וזה בשבת של שמיטה. ור"מ הלוי ז"ל מפרש דכולה קרא נדרש בימי שמיטה וימים האמורי׳ כאן שנים הם. ואין זה נכון בעיני דאע"ג דכתב קרא ימים במקום שנה כדכתי׳ ימים תהיה גאולתו ימים או עשור אבל כשיש שם מנין כך וכך או ביום כך וכך לא קרי להו ימי׳ ולא קאמר יום פלוני במקו׳ שנה פלו׳ ולסתום חזון א׳ המלאך לדניאל ימים אלף למאן דמפרש דבעי לומר שנים. ואין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל:

    שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וליכא למימר דאתא הא לאוקמי גם בעשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו בשבת וי"ט דהא בר מהא איכא עשה מדכתי׳ ושבתה הארץ שבת שבתון יהיה לארץ ולא מוקמינן טפי בעש׳ יתירי כיון דאיכא למידרשי׳ בער׳ שביעית לרבותא נקט הכא דלא מיבעיא דלא צריכין לעשה דהא אפי׳ ל"ת אית ביה דכתי׳ שדך לא תזרע:

    יצא קציר׳ עומר שהיא מצוה פי׳ ודוחה שבת ומאן דלא דריש הכי או סבירא ליה דקצירת העומר אינ׳ דוחה שבת דהא פלוגתא היא במנחו׳ או דסבירא ליה דהלכה למשה מסיני הוא וכדאיתא נימי בפ"ק דמוע׳ קטן וכדכתיבנ׳ התם בסנהדרין:

    שוליא דנגרי חיותא היא פי׳ ומצוה נמי איכא ללמדו אומנו׳ ופריק דגמיר אמנת׳ אחריתי דאי׳ ביה לחיותיה:

    ורמינהי מכה נפש פרט למכה אביו פי׳ קס"ד דבעי לומר פרט להורג אביו וקרא ה כי מידרש כל מכה נפש דוקא שאין בזדונו מיתה אלא בהריגת נפש יהיה גולה פרט להורג אביו שבלא הריג׳ יש בזדונו מית׳ בחבל׳ בעלמ׳:

    לר"ש דאמ׳ חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה ושגגת חנק לא נתנה לכפרה. פי’ שההורג את אביו יש בו שתי מיתו׳ חנק משום חובל וסייף משום רוצח וקי"ל דכל שנתחיי׳ שתי מיתות נדון בחמור׳ הלכך לר"ש נדון זדונו בחנק החמור הלכך אין בשגגתו גלות דשגגת סייף הקל יש לו כפרה ולא שגגת חנק החמור אבל לרבנן נדון בסייף החמור׳ הלכך יש לשגגתו כפרה בגלו׳:

    5 more comments on this page.

    Ritva on Makkot 8b · Sefaria

    Meiri

    עבודת הארץ ועבודת אילנות שבה אסורה בשביעית שנאמר ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע וכו' ובזמן שבית המקדש קיים אף עבודת ששית בסמוך לשביעית שלשים יום אסורה מכח הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו והוסיפו על הלכת סיני בשדה אילן מעצרת ואילך ובשדה לבן מפסח ואילך אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אף שלשים יום של ערב שביעית הותרו כמו שביארנו בראשון של מועד קטן ושלשים אלו פירושן אחר קליטה ששיעורה שני שבתות כמו שיתבאר במקומו:

    פירות שביעית שיצאו לשמינית כל שהגיעו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הן בקדושת שביעית ואם לא באו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הם כשל שמינית ושיעור זה בתבואה וקטנית ואילנות אבל ארז ודחן ופרגין ושמשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהם אחר גמר פרי והירק אחר לקיטתו וכבר ביארנו קצת דינין אלו במסכת ראש שנה:

    העומר הוא מנחת צבור וזמנו קבוע בששה עשר בניסן ומתוך שזמנו קבוע דוחה את השבת כמו שאמרו מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ואי אתה רשאי לומר שאף חרישה לצורך העומר מצוה ואעפ"כ נאסרה שאין החרישה מצוה שאלו מצאו חרוש אין צריך לחרוש אבל הקצירה אתה צריך לקצירה לשמה שמצוה לקצור ולהביא כמו שיתבאר במקומו:

    המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב אמר הר"ם כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזאת הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:

    אמר המאירי האב גולה על ידי הבן ר"ל שאם הרג את בנו בשוגג גולה וכן הבן על ידי האב ר"ל אם הרגו בשוגג ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ' והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו' והעלו בענין זה על דעת פסק שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה וכן כל מיני חכמה אפילו למד כל צרכו פטור וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה הוא הא באומנות אם למד כל צרכו והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו חייב שלמוד אומנות אחר שיש לו אומנות אחרת בכדי חיותו אין בו מצוה וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה כגון שהיה מבקע עצים אלא שזו לא הוצרך ללמדה שאלו הוצרך ללמדה כשהקשה לו והא אמרת יצא האב וכו' היה לו לתרץ כגון שהרגו בלא עסק מצוה אלא שזו לא הוצרכה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ונתחדש עליה בגמרא שלא אמרו בבן על האב שגולה אלא שהרגו אבל אם חבל בו אע"פ שבמזיד נהרג ונמצאת חבלת אב כהריגת אדם אחר אינו גולה עליה שלא נאמר דין גלות אלא להורג נפש בשגגה:

    כבר ביארנו בסנהדרין שההורג נפש מיתתו בסיף הן שהרג את אביו הן שהרג ישראל אחר והחובל באביו בחנק שהוא קל מסיף ובאדם אחר בתשלומין:

    המשנה הששית וענינה כענין זה החלק גם כן הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולה על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב גר תושב גולה על ידי גר תושב אמר הר"ם ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Makkot 8b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אף קצירה נמי ואי ס"ד מצוה מצא קצור כו' מה חריש רשות אף קציר רשות כו' גולין על ידיהן חוץ מגר תושב כו' הורג אביו בשוגג שגגת כו' עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל כו' גולה כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה הנכנס לשביעית שלא יחרוש בששית כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 8b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה טמא יהיה וכו' וקשה לישתוק מאשר ומטמא יהיה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Makkot 8b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 8, Amud Bet, about 405 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “״טמא יהיה״ מ"מ…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ההוא מיבעי ליה לכדתניא: ״טמא יהיה״ לרבות…”

    3. Segment 346 words

      Opens “איכא דמתני לה אהא: (שמות לד, כא)…”

      Named: רב שביעית.

    4. Segment 414 words

      Opens “רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף…”

      Named: רבי ישמעאל.

    5. Segment 524 words

      Opens “א"ל ההוא מרבנן לרבא: ממאי דחרישה דרשות?…”

      Named: רבא.

    6. Segment 639 words

      Opens “איתיביה רבינא לרבא: יצא האב המכה את…”

      Named: רב הרודה, רבא.

    7. Segment 733 words

      Opens “הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי.…”

      Named: רבא.

    8. Segment 831 words

      Opens “מתני' האב גולה על ידי הבן, והבן…”

    9. Segment 919 words

      Opens “גמ' האב גולה ע"י הבן. והאמרת: יצא…”

    10. Segment 108 words

      Opens “שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה! דגמיר אומנותא…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “והבן גולה ע"י האב כו'. ורמינהי, (במדבר…”

      Named: רב כהנא.

    12. Segment 1214 words

      Opens “לר"ש דאמר חנק חמור מסייף, שגגת סייף…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “לרבנן, דאמרי סייף חמור מחנק, הורג אביו…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “רבא אמר: פרט לעושה חבורה באביו בשוגג.…”

      Named: רבא.

    15. Segment 1531 words

      Opens “הכל גולין על ידי ישראל וכו'. ״הכל…”

    16. Segment 1634 words

      Opens “בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל ולוקה,…”

    17. Segment 1733 words

      Opens “אלא אמר רב אחא בר יעקב: כגון…”

      Named: רב אחא בר יעקב, רב אחא, רב איקא.

    Sages named on this page

    • Rav Aha b. Rav Ika · Amoraim · Fifth Generation of Amoraim

      Rav Ika, a prominent Amora, was the nephew of Rav Aha bar Yaakov and a key figure in Rav Ashi's academy.

      Source: Makkot 8b · Segment 17 — “…הוא? אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Makkot 8b · Segment 4 — “רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות.…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Makkot 8b · Segment 11 — “…למכה אביו. אמר רב כהנא: לא קשיא, הא ר"ש…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Makkot 8b · Segment 17 — “אלא אמר רב אחא בר יעקב: כגון שהעיד בו…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Makkot 8b · Segment 6 — “איתיביה רבינא לרבא: יצא האב המכה את בנו, והרב…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 8b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026