Talmud Builders

    Makkot 16b

    Chapter 3 - Ellu Hen HaLokin

    גם: מכות דף ט״ז ע״ב, פרק ג׳ אלו הן הלוקין

    English translation - Makkot 16b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: There, the man who appropriated the collateral is liable to remit monetary payment, and it is only that the lien of the convert on the property has lapsed, as there is no one to receive payment. Therefore, he is not flogged, based on the principle: One is not both flogged and liable to pay restitution.

    2The Gemara asks: But isn’t there the case of pe’a , where there is a prohibition, as the Merciful One states: “You shall not wholly reap the corner of your field” (Leviticus 23:22), followed by the mitzva: “To the poor and the convert you shall leave them” (Leviticus 23:22)?

    3And you find one liable to receive lashes in those cases both if the criterion is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if the criterion is whether he nullified the mitzva or he did not nullify it, as we learned in a baraita : The mitzva of pe’a is to separate it from the standing grain still growing from the ground. If he did not separate it from the standing grain, but reaped the entire field, he separates a portion from the sheaves as pe’a . If he did not separate it from the sheaves, he separates it from the pile where one places the kernels after threshing, before he smooths the pile. Once he smooths the pile, the produce is considered grain from which one is obligated to separate terumot and tithes. If he already smoothed the pile before designating the pe’a , he tithes the grain in the pile and then gives the pe’a to the poor person. Once he grinds the kernels into flour, he no longer separates pe’a .

    4Apparently, it is possible to nullify the possibility of fulfilling the mitzva of leaving pe’a by grinding the grain; why, then, did Rabbi Yoḥanan omit this case from his list of prohibitions rectified by a positive mitzva for which one is flogged? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One separates pe’a even from the dough. He maintains that the possibility of fulfilling the mitzva of pe’a is never nullified, as one may separate pe’a even after grinding and kneading. The Gemara challenges: And according to Rabbi Yishmael, you also find a way to nullify the possibility of fulfilling the mitzva, in a case where one ate the dough.

    5Rather, the Gemara retracts its previous understanding of the statement of Rabbi Yoḥanan: We have only this mitzva and another where one would be flogged if not for the relevant mitzva. The term: This, is in reference to the sending away of the mother bird, and the term: Another, is in reference to this halakha of pe’a . But in the case of a rapist, no, the possibility of remarrying the rape victim whom he divorced is not nullified, even if he vows on the basis of the consent of the public. Where do we say that a vow on the basis of the consent of the public has no nullification? It is only in a case where one seeks nullification of the vow for the purpose of a matter that is optional, i.e., not a mitzva; but if one seeks nullification of the vow for the purpose of a matter that is a mitzva, even a vow taken on the basis of the consent of the public has the possibility of nullification. In the case of the rapist, he could seek nullification of his vow to enable him to fulfill the mitzva of remarrying his divorcée, and therefore the vow can be nullified.

    6The Gemara relates an incident that proves this point. As this happened in that incident where there was a certain teacher of children who was negligent in his supervision of the children, and Rav Aḥa vowed on the basis of the consent of the public that he would no longer be allowed to teach children. And nevertheless Ravina restored him to his position, because no other teacher was found who was as accurate as he. Apparently, even a vow taken on the basis of the consent of the public has the possibility of nullification, if that nullification is sought in order to fulfill a mitzva.

    7§ The mishna teaches: And one who eats unslaughtered animal or bird carcasses, or tereifot , or repugnant creatures, or creeping animals, is liable to receive lashes. Rav Yehuda says: One who eats a fish- like creature found in the furrows of a field formed by a plow [ binnita devei kerava ], we flog him due to violation of the prohibition: “Creeping animals that creep on the ground… shall not be eaten” (Leviticus 11:41). The Gemara relates: There was a certain person who ate a fish- like creature found in the furrows of a field formed by a plow, and Rav Yehuda flogged him.

    8Abaye says: One who ate a putita , a creeping animal found in the sea, is flogged with four sets of lashes. There are two prohibitions stated with regard to creeping animals in the sea: “And any that do not have fins and scales in the seas and in the rivers…you shall not eat of their flesh” (Leviticus 11:10–11), and: “And any that do not have fins and scales you shall not eat” (Deuteronomy 14:10). In addition, there are two other prohibitions stated with regard to creeping animals in general: “You shall not render yourselves detestable with any creeping animal that creeps, neither shall you render yourselves impure with them” (Leviticus 11:43), for a total of four.

    9If one ate an ant, he is flogged with five sets of lashes. In addition to the two prohibitions stated with regard to repugnant creatures in general, he is also flogged for violating the prohibitions: “Creeping animals that creep on the ground… shall not be eaten” (Leviticus 11:41), and: “And all creeping animals that creep on the ground, you shall not eat them” (Leviticus 11:42), and: “Neither shall you render yourselves impure with any manner of creeping things that crawls upon the ground” (Leviticus 11:44).

    10If one ate a wasp, he is flogged with six sets of lashes. In addition to the five prohibitions violated by one who eats an ant, he is flogged with an additional set of lashes due to violation of the prohibition with regard to winged creeping creatures: “And all winged creeping creatures are impure for you, they may not be eaten” (Deuteronomy 14:19).

    11Rav Aḥai says: One who delays relieving himself through his orifices when the need arises violates the prohibition of: “You shall not make your souls detestable” (Leviticus 20:25). Rav Beivai bar Abaye says: One who drinks from the horn of a bloodletter through which blood has passed violates the prohibition of: “You shall not make your souls detestable.”

    12Rava bar Rav Huna says: If one crushed nine ants and brought another one that was alive and thereby completed their measure to an olive-bulk and ate them, he is flogged with six sets of lashes: Five for eating an entity for which one is flogged five times as stated above with regard to one who eats an ant, and one for eating an olive-bulk of an unslaughtered carcass all together. Rava says that Rabbi Yoḥanan says: Even if he ate two crushed ants and the ant that was alive, he is flogged with six sets of lashes. Rav Yosef says: Even if he ate one crushed ant and the ant that was alive. The Gemara comments: And they do not disagree; this case, where Rava and Rav Yosef say that he is flogged for eating one or two crushed ants and one that is alive, is referring to large ants, which together amount to an olive-bulk. And that case, where Rava bar Rav Huna mentions nine ants, is referring to small ants, as a greater number of ants is required to constitute an olive-bulk and render him liable. Consequently, there is no halakhic dispute in this case.

    13§ The mishna teaches that among those flogged is one who ate untithed produce or first-tithe produce whose teruma of the tithe was not taken. Rav says: If one ate untithed produce from which teruma and first tithe were separated and poor man’s tithe was not separated, he is flogged.

    14The Gemara explains: In accordance with whose opinion did Rav issue this ruling? It is in accordance with the opinion of this tanna , as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: One might have thought that one is liable for eating only untithed produce from which no gifts were taken at all; but if teruma gedola was taken from the produce, but first tithe was not taken from it, or if the first tithe was separated but not second tithe, or even if only poor man’s tithe was not separated, from where is it derived that the halakhic status of the produce is that of untithed produce and one is liable for eating it?

    15The baraita continues: It is derived as the verse states: “You may not eat within your gates the tithe of your grain or of your wine or of your oil” (Deuteronomy 12:17), and there it states: “And you shall give to the Levite, to the convert, to the orphan, and to the widow, and they shall eat within your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Just as there, with regard to the phrase “and they shall eat within your gates,” it is referring to poor man’s tithe, here too, “you may not eat within your gates” is referring to produce in which there is poor man’s tithe, as it has not yet been separated, and the Merciful One states a prohibition: You may not eat it.

    16Rav Yosef said: This matter is subject to a dispute between tanna’im . Rabbi Eliezer says: One need not separate by means of calling the name upon poor man’s tithe of doubtfully tithed produce [ demai ]. With regard to produce purchased from an am ha’aretz , i.e., one who is unreliable with regard to tithes, there is a rabbinic ordinance requiring one to separate first and second tithe and teruma of the tithe from it. Nevertheless, one is not required to separate poor man’s tithe from that produce, because poor man’s tithe is a monetary debt owed to the poor, and in a case of uncertainty, the principle is: The burden of proof rests upon the claimant. Rabbi Eliezer holds that failure to separate poor man’s tithe does not accord the produce the status of untithed produce. And the Rabbis say:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    התם גברא בר תשלומין הוא - כששרפו ולא נתחייב מלקות בביטול זה והאי דלא משלם משום דשיעבודא דגר קא פקע לאחר זמן:

    תעזוב אותם - וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כליתיה תעזוב אותם:

    משכחת לה בביטלו - כגון שטחן את החטין דתו לית ליה לקיומיה לעשה שהרי קנאן בשינוי כדתניא דבעודן חטה היא מחייבו ליתנה אבל אם טחנן לא:

    מירחו - ונתחייב במעשר מעשר תחלה את הכרי ואחר כך נותן לו הפאה שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאן לידי חיוב:

    אבל לדבר מצוה - כגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה:

    דהוה פשע בינוקי - מכה אותם יותר מדאי:

    אדריה רב אחא - שלא ילמד עוד תינוקות:

    ביניתא דבי כרבא - תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א:

    אכל פוטיתא - בלע שרץ המים:

    לוקה ארבעה - שני לאוין כתובין בשרץ המים אחד בתורת כהנים (יא) ואחד במשנה תורה (יד) ושני לאוין כתובין בשרץ סתם (. ולא) תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד':

    נמלה - בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש שני לאוין הכתובין בשרץ סתם כמו שפירשתי ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ בתורת כהנים:

    צרעה לוקה שש - חמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת:

    בקרנא דאומנא - מקיזי דם בקרן במציצה:

    ריסק - מיעך וכיתת וביטלן מתורת בריה: משום כזית נבלה: שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה:

    אפילו שנים - מרוסקין והוא אם גדולים הן להיות כזית בין שלשתם כדמפרש ואזיל ולא פליגי:

    טבל של מעשר עני - שהופרשו כל מעשרותיו חוץ מזה לוקה ואע"ג דמעשר עני אין בו קדושה שהרי לזרים נאכל ובכל מקום אפ"ה טביל:

    מה להלן מעשר עני - דכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובענינא דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני וה"ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר בתוכו שכתב בו בשעריך:

    אין צריך לקרות את השם - [דאמרינן] (סוטה דף מח.) דיוחנן כה"ג שלח בכל גבול ישראל וראה את עמי הארץ חשודין על המעשרות חוץ מתרומה גדולה אמר להן לישראל בניי כשם שהתרומה במיתה כך הטבל במיתה עמד ותיקן הלוקח מעם הארץ יפריש כל המעשרות ומעכבן לעצמו ואוכל מעשר ראשון שהרי מותר לזרים ומעשר שני אוכלו בירושלים ואם שנת מעשר עני היא נחלקו ר' אליעזר וחכמים וקאמר ר' אליעזר דלא מיבעי אפרושי מספק דלא צריך אלא אפילו לקרות עליו את השם ולומר מעשר עני של כרי זה יהא בצפונו או בדרומו נמי לא צריך:

    מכות 16 עמוד ב

    1התם, גברא בר תשלומין הוא, ושיעבודא דגר הוא דקא פקע.

    2והא איכא פאה, דרחמנא אמר (ויקרא כג, כב) ״לא תכלה פאת וגו'״ ״לעני ולגר תעזוב אותם וגו'״,׃

    3דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו, ביטלו ולא ביטלו! דתנן: מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין. לא הפריש מן העומרין מפריש מן הכרי, עד שלא מירח. מירחו מעשר ונותן לו!

    4כדרבי ישמעאל, דאמר: אף מפריש מן העיסה. ולר' ישמעאל נמי משכחת לה, דאכל עיסה!

    5אלא, ״זאת ועוד אחרת״ אהא, אבל אונס לא. דהיכא אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.

    6כי הא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי, אדריה רב אחא, ואהדריה רבינא, דלא אשתכח דדייק כוותיה.

    7והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום (ויקרא יא, כט) ״שרץ השורץ על הארץ״. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה.

    8אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה.

    9נמלה לוקה חמש, משום ״שרץ השורץ על הארץ״.

    10צרעה לוקה שש, משום (דברים יד, יט) שרץ העוף.

    11אמר רב אחאי: המשהה את נקביו עובר משום (ויקרא כ, כה) ״לא תשקצו״. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום ״לא תשקצו״.

    12אמר רבא בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ו' ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבילה. רבא א"ר יוחנן: אפילו שנים והוא. רב יוסף אמר: אפילו אחד והוא. ולא פליגי, הא ברברבי, והא בזוטרי.

    13״אכל טבל ומעשר ראשון״ כו'. אמר רב: אכל טבל של מעשר עני לוקה.

    14כמאן כי האי תנא, דתניא, אמר ר' יוסי: יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר; הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפי' מעשר עני, מנין?

    15ת"ל (דברים יב, יז) ״לא תוכל לאכול בשעריך וגו'״ ולהלן הוא אומר: (דברים כו, יב) ״ואכלו בשעריך ושבעו״, מה להלן מעשר עני, אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא: ״לא תוכל״.

    16אמר רב יוסף: כתנאי, ר"א אומר: אין צריך לקרות את השם על מעשר עני של דמאי, וחכ"א׃

    Tosafot

    ביניתא דבי כרבא - פי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקר' צייל"א וקשה דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר"ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ"ל דאע"ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה לוקה אע"ג דאי הוי במים טהור:

    ריסק ט' נמלים ואחד חי - פי' שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש א"כ היאך משלים לכזית נבילות וא"ת ול"ל שיהא שלם בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים דלכך אתא אכילה דשרצים לומר דאי איכא כזית הרבה ואכל חד זית חייב דליכא למימר דאתא לומר דבעינן דאית ביה כזית ולעולם בעינן שיהא שלם דהא ליתא דנמלה כל שהוא חייב א"כ על כרחך אכילה אתא למידרש היכא דאיכא ה' זיתים או ד' ואכל חד מינייהו דחייב וי"ל לכך נקט אחד שלם דאיכא לאוי דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלימה אבל ודאי היכא דכתיב ביה לאו בלשון אכילה לקי אף כשהבריה אינה שלימה אבל קשה היכא יצטרף אותו שלם לכזית נבילות והלא אין איסור נבלה חל עליו דה"נ אמר במס' מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז. ושם) דאין איסור נבילה חל על איסור (נבלת) בהמה טמאה וי"ל דהכא אתיא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור דאיכא מאן דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה ואע"ג שאין איסור כולל ולא איסור מוסיף והטעם משום דמצינו דאיסור נבלה חל על איסור דחלב ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור כלל אמרינן נמי דטמאים מצטרפין מהאי טעמא [וע"ע תוס' חולין צו: ד"ה ור' יהודה]:

    ואפילו שנים והוא וא"ת ומאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר כיון דבשנים [והוא] איכא כזית וי"ל דקמ"ל רבותא טפי דכיון דעתה כשהוא חי שלם משלימו לכזית אע"פ שאם היה מרוסק כמו האחר לא היה משלימו לכזית אבל בט' נמלים דאיכא סגי אפילו נתרסקו כולם היה משלים שיש מהם הרבה:

    ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי - פי' ברברבי אחד והוא ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד לבד לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח׳ לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו. פי׳ לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר׳ ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי׳ בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר׳ ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

    מירחו מעשר ונותן לו - פי׳ רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי׳ את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי׳ לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

    אלא זאת ועוד אחרת אהא פי׳ דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

    אבל אונס לא - פי׳ לא משכחת ביה חיוב מלקו׳ בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר׳ יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר׳ יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

    כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי. פי׳ רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי׳ הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי׳ דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי׳ ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי׳ באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ׳ נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ׳ השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריה׳ ותו לא מידי:

    מתני׳ השוח׳ או מעלה בחוץ - נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס׳ זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר׳ בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי׳ מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ׳ הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח׳ הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ׳. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי׳ רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ׳ בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי׳ דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ׳ גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

    גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי׳ משום רמש האדמה. פי׳ רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר׳ קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ׳ אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב׳ הוה לי למימ׳ ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר׳ יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי׳ דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמאי נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ׳ מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי׳ ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

    אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד׳ וכו׳ - כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו׳ כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד׳ ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו׳ דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע׳ שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי׳ ר׳ מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו׳ הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר׳ יעקב מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

    א"ר ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו’ - מפורש במהדורא קמא פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה ונרא׳ ממנו דס"ל שזה אסור תורה אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ׳ כאידך דהמשהה נקביו:

    א"ר בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא א׳ חי והשלימו לכזית לוקה שש. פי’ אחד חי שלם שהיה בחיותו בריותו ולא חי ממש דהא כל שהוא בריה אפילו מת חייבין עליו כדאיתא בפר׳ גיד הנשה וכדקאמר הכא שחייב עליו משום נבלה אחת משום בריה כלומר שרץ הארץ ואחת משום כזית נבלה וסבר לה כמ"ד התם דאיסור נבלה חל על איסור טומאה וה"ק בתוספתא למה לי אחד חי ואפילו כולם מרוסקין נמי כיון שיש בהם כזית חייב עליו חמש משום אכילת נמלה וסתם אכילה בכזי׳ ותירצו משום דבכולה חמש לאוין של שרץ הארץ לא כתיב בהון לשון אכילה לחייב עליהם בכזית כשאין שם בריה שלמה להכי נקטי א׳ חי ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל דלהכי נקט וא׳ חי לאשמועינן דאפ"ה לא לקי אלא שש דד"א דלחייב חד סרי חמש משום חד חי וחמש משום אכילת כזית נמלה שני פעמים ועוד דא"כ הוה לי׳ למימר אינו לוקה אלא שש דלישנא דלוקה שש דמנין שש גופיהו אתא לאשמועינן בההיא דאביי דלעיל:

    ול"פ הא ברברבי הא בזוטרי - פי׳ ורבותא דאפילו לאו בעיקר דינא אלא רבותא לאשכוחי נמלים גדולים כולי האי ולא נקט שש בנמלה אותה מתה משו׳ דלא שכיחא נמלה גדולה כזית:

    ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך - פי׳ ומופנה לג"ש ופי׳ רש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תוכל אכול טבל בעוד שיש בו מעשר שני שנאמר בו בשעריך פי׳ לפירושו דכל ג"ש הוא ליתן את האמור של זה בזה והוא כאלו כתוב כן תרי בשעריך חד לחייב מלקות על האוכלו בגבולין מעשר שני בלא פדיון כדלקמן וחד להביא טבל של מעשר עני הא דאמרינן מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן במסכת סוטה ששלח ר׳ יוחנן בכל גבול ישראל ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. ויש מתרצים דהא פליגי אדההיא. והנכון דהתם לא קאמר אלא שלא היו זריזין להפריש בחברים אלא תרומה גדולה בלב אבל במעשר עני לא היו מפרישין כל כך בזריזות אבל מ"מ לא היו חשודין בו כמו במעשר ראשון ומעשר שני:

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 16b

    Makkot 16b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 339 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 16b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026