Talmud Builders

    Makkot 16b

    Back to index

    English translation — Makkot 16b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: There, the man who appropriated the collateral is liable to remit monetary payment, and it is only that the lien of the convert on the property has lapsed, as there is no one to receive payment. Therefore, he is not flogged, based on the principle: One is not both flogged and liable to pay restitution.

    2The Gemara asks: But isn’t there the case of pe’a , where there is a prohibition, as the Merciful One states: “You shall not wholly reap the corner of your field” (Leviticus 23:22), followed by the mitzva: “To the poor and the convert you shall leave them” (Leviticus 23:22)?

    3And you find one liable to receive lashes in those cases both if the criterion is whether he fulfilled the mitzva or did not fulfill the mitzva, and if the criterion is whether he nullified the mitzva or he did not nullify it, as we learned in a baraita : The mitzva of pe’a is to separate it from the standing grain still growing from the ground. If he did not separate it from the standing grain, but reaped the entire field, he separates a portion from the sheaves as pe’a . If he did not separate it from the sheaves, he separates it from the pile where one places the kernels after threshing, before he smooths the pile. Once he smooths the pile, the produce is considered grain from which one is obligated to separate terumot and tithes. If he already smoothed the pile before designating the pe’a , he tithes the grain in the pile and then gives the pe’a to the poor person. Once he grinds the kernels into flour, he no longer separates pe’a .

    4Apparently, it is possible to nullify the possibility of fulfilling the mitzva of leaving pe’a by grinding the grain; why, then, did Rabbi Yoḥanan omit this case from his list of prohibitions rectified by a positive mitzva for which one is flogged? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: One separates pe’a even from the dough. He maintains that the possibility of fulfilling the mitzva of pe’a is never nullified, as one may separate pe’a even after grinding and kneading. The Gemara challenges: And according to Rabbi Yishmael, you also find a way to nullify the possibility of fulfilling the mitzva, in a case where one ate the dough.

    5Rather, the Gemara retracts its previous understanding of the statement of Rabbi Yoḥanan: We have only this mitzva and another where one would be flogged if not for the relevant mitzva. The term: This, is in reference to the sending away of the mother bird, and the term: Another, is in reference to this halakha of pe’a . But in the case of a rapist, no, the possibility of remarrying the rape victim whom he divorced is not nullified, even if he vows on the basis of the consent of the public. Where do we say that a vow on the basis of the consent of the public has no nullification? It is only in a case where one seeks nullification of the vow for the purpose of a matter that is optional, i.e., not a mitzva; but if one seeks nullification of the vow for the purpose of a matter that is a mitzva, even a vow taken on the basis of the consent of the public has the possibility of nullification. In the case of the rapist, he could seek nullification of his vow to enable him to fulfill the mitzva of remarrying his divorcée, and therefore the vow can be nullified.

    6The Gemara relates an incident that proves this point. As this happened in that incident where there was a certain teacher of children who was negligent in his supervision of the children, and Rav Aḥa vowed on the basis of the consent of the public that he would no longer be allowed to teach children. And nevertheless Ravina restored him to his position, because no other teacher was found who was as accurate as he. Apparently, even a vow taken on the basis of the consent of the public has the possibility of nullification, if that nullification is sought in order to fulfill a mitzva.

    7§ The mishna teaches: And one who eats unslaughtered animal or bird carcasses, or tereifot , or repugnant creatures, or creeping animals, is liable to receive lashes. Rav Yehuda says: One who eats a fish- like creature found in the furrows of a field formed by a plow [ binnita devei kerava ], we flog him due to violation of the prohibition: “Creeping animals that creep on the ground… shall not be eaten” (Leviticus 11:41). The Gemara relates: There was a certain person who ate a fish- like creature found in the furrows of a field formed by a plow, and Rav Yehuda flogged him.

    8Abaye says: One who ate a putita , a creeping animal found in the sea, is flogged with four sets of lashes. There are two prohibitions stated with regard to creeping animals in the sea: “And any that do not have fins and scales in the seas and in the rivers…you shall not eat of their flesh” (Leviticus 11:10–11), and: “And any that do not have fins and scales you shall not eat” (Deuteronomy 14:10). In addition, there are two other prohibitions stated with regard to creeping animals in general: “You shall not render yourselves detestable with any creeping animal that creeps, neither shall you render yourselves impure with them” (Leviticus 11:43), for a total of four.

    9If one ate an ant, he is flogged with five sets of lashes. In addition to the two prohibitions stated with regard to repugnant creatures in general, he is also flogged for violating the prohibitions: “Creeping animals that creep on the ground… shall not be eaten” (Leviticus 11:41), and: “And all creeping animals that creep on the ground, you shall not eat them” (Leviticus 11:42), and: “Neither shall you render yourselves impure with any manner of creeping things that crawls upon the ground” (Leviticus 11:44).

    10If one ate a wasp, he is flogged with six sets of lashes. In addition to the five prohibitions violated by one who eats an ant, he is flogged with an additional set of lashes due to violation of the prohibition with regard to winged creeping creatures: “And all winged creeping creatures are impure for you, they may not be eaten” (Deuteronomy 14:19).

    11Rav Aḥai says: One who delays relieving himself through his orifices when the need arises violates the prohibition of: “You shall not make your souls detestable” (Leviticus 20:25). Rav Beivai bar Abaye says: One who drinks from the horn of a bloodletter through which blood has passed violates the prohibition of: “You shall not make your souls detestable.”

    12Rava bar Rav Huna says: If one crushed nine ants and brought another one that was alive and thereby completed their measure to an olive-bulk and ate them, he is flogged with six sets of lashes: Five for eating an entity for which one is flogged five times as stated above with regard to one who eats an ant, and one for eating an olive-bulk of an unslaughtered carcass all together. Rava says that Rabbi Yoḥanan says: Even if he ate two crushed ants and the ant that was alive, he is flogged with six sets of lashes. Rav Yosef says: Even if he ate one crushed ant and the ant that was alive. The Gemara comments: And they do not disagree; this case, where Rava and Rav Yosef say that he is flogged for eating one or two crushed ants and one that is alive, is referring to large ants, which together amount to an olive-bulk. And that case, where Rava bar Rav Huna mentions nine ants, is referring to small ants, as a greater number of ants is required to constitute an olive-bulk and render him liable. Consequently, there is no halakhic dispute in this case.

    13§ The mishna teaches that among those flogged is one who ate untithed produce or first-tithe produce whose teruma of the tithe was not taken. Rav says: If one ate untithed produce from which teruma and first tithe were separated and poor man’s tithe was not separated, he is flogged.

    14The Gemara explains: In accordance with whose opinion did Rav issue this ruling? It is in accordance with the opinion of this tanna , as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: One might have thought that one is liable for eating only untithed produce from which no gifts were taken at all; but if teruma gedola was taken from the produce, but first tithe was not taken from it, or if the first tithe was separated but not second tithe, or even if only poor man’s tithe was not separated, from where is it derived that the halakhic status of the produce is that of untithed produce and one is liable for eating it?

    15The baraita continues: It is derived as the verse states: “You may not eat within your gates the tithe of your grain or of your wine or of your oil” (Deuteronomy 12:17), and there it states: “And you shall give to the Levite, to the convert, to the orphan, and to the widow, and they shall eat within your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Just as there, with regard to the phrase “and they shall eat within your gates,” it is referring to poor man’s tithe, here too, “you may not eat within your gates” is referring to produce in which there is poor man’s tithe, as it has not yet been separated, and the Merciful One states a prohibition: You may not eat it.

    16Rav Yosef said: This matter is subject to a dispute between tanna’im . Rabbi Eliezer says: One need not separate by means of calling the name upon poor man’s tithe of doubtfully tithed produce [ demai ]. With regard to produce purchased from an am ha’aretz , i.e., one who is unreliable with regard to tithes, there is a rabbinic ordinance requiring one to separate first and second tithe and teruma of the tithe from it. Nevertheless, one is not required to separate poor man’s tithe from that produce, because poor man’s tithe is a monetary debt owed to the poor, and in a case of uncertainty, the principle is: The burden of proof rests upon the claimant. Rabbi Eliezer holds that failure to separate poor man’s tithe does not accord the produce the status of untithed produce. And the Rabbis say:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    התם גברא בר תשלומין הואכששרפו ולא נתחייב מלקות בביטול זה והאי דלא משלם משום דשיעבודא דגר קא פקע לאחר זמן:

    תעזוב אותםוקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כליתיה תעזוב אותם:

    משכחת לה בביטלוכגון שטחן את החטין דתו לית ליה לקיומיה לעשה שהרי קנאן בשינוי כדתניא דבעודן חטה היא מחייבו ליתנה אבל אם טחנן לא:

    מירחוונתחייב במעשר מעשר תחלה את הכרי ואחר כך נותן לו הפאה שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאן לידי חיוב:

    אבל לדבר מצוהכגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה:

    דהוה פשע בינוקימכה אותם יותר מדאי:

    אדריה רב אחאשלא ילמד עוד תינוקות:

    ביניתא דבי כרבאתולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א:

    אכל פוטיתאבלע שרץ המים:

    לוקה ארבעהשני לאוין כתובין בשרץ המים אחד בתורת כהנים (יא) ואחד במשנה תורה (יד) ושני לאוין כתובין בשרץ סתם (. ולא) תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד':

    נמלהבלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש שני לאוין הכתובין בשרץ סתם כמו שפירשתי ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ בתורת כהנים:

    צרעה לוקה ששחמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת:

    בקרנא דאומנאמקיזי דם בקרן במציצה:

    ריסקמיעך וכיתת וביטלן מתורת בריה: משום כזית נבלה: שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה:

    אפילו שניםמרוסקין והוא אם גדולים הן להיות כזית בין שלשתם כדמפרש ואזיל ולא פליגי:

    טבל של מעשר ענישהופרשו כל מעשרותיו חוץ מזה לוקה ואע"ג דמעשר עני אין בו קדושה שהרי לזרים נאכל ובכל מקום אפ"ה טביל:

    מה להלן מעשר ענידכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובענינא דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני וה"ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר בתוכו שכתב בו בשעריך:

    אין צריך לקרות את השם[דאמרינן] (סוטה דף מח.) דיוחנן כה"ג שלח בכל גבול ישראל וראה את עמי הארץ חשודין על המעשרות חוץ מתרומה גדולה אמר להן לישראל בניי כשם שהתרומה במיתה כך הטבל במיתה עמד ותיקן הלוקח מעם הארץ יפריש כל המעשרות ומעכבן לעצמו ואוכל מעשר ראשון שהרי מותר לזרים ומעשר שני אוכלו בירושלים ואם שנת מעשר עני היא נחלקו ר' אליעזר וחכמים וקאמר ר' אליעזר דלא מיבעי אפרושי מספק דלא צריך אלא אפילו לקרות עליו את השם ולומר מעשר עני של כרי זה יהא בצפונו או בדרומו נמי לא צריך:

    מכות 16 עמוד ב

    1התם, גברא בר תשלומין הוא, ושיעבודא דגר הוא דקא פקע.

    2והא איכא פאה, דרחמנא אמר (ויקרא כג, כב) ״לא תכלה פאת וגו'״ ״לעני ולגר תעזוב אותם וגו'״,׃

    3דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו, ביטלו ולא ביטלו! דתנן: מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין. לא הפריש מן העומרין מפריש מן הכרי, עד שלא מירח. מירחו מעשר ונותן לו!

    4כדרבי ישמעאל, דאמר: אף מפריש מן העיסה. ולר' ישמעאל נמי משכחת לה, דאכל עיסה!

    5אלא, ״זאת ועוד אחרת״ אהא, אבל אונס לא. דהיכא אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.

    6כי הא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי, אדריה רב אחא, ואהדריה רבינא, דלא אשתכח דדייק כוותיה.

    7והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום (ויקרא יא, כט) ״שרץ השורץ על הארץ״. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה.

    8אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה.

    9נמלה לוקה חמש, משום ״שרץ השורץ על הארץ״.

    10צרעה לוקה שש, משום (דברים יד, יט) שרץ העוף.

    11אמר רב אחאי: המשהה את נקביו עובר משום (ויקרא כ, כה) ״לא תשקצו״. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום ״לא תשקצו״.

    12אמר רבא בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ו' ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבילה. רבא א"ר יוחנן: אפילו שנים והוא. רב יוסף אמר: אפילו אחד והוא. ולא פליגי, הא ברברבי, והא בזוטרי.

    13״אכל טבל ומעשר ראשון״ כו'. אמר רב: אכל טבל של מעשר עני לוקה.

    14כמאן כי האי תנא, דתניא, אמר ר' יוסי: יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר; הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפי' מעשר עני, מנין?

    15ת"ל (דברים יב, יז) ״לא תוכל לאכול בשעריך וגו'״ ולהלן הוא אומר: (דברים כו, יב) ״ואכלו בשעריך ושבעו״, מה להלן מעשר עני, אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא: ״לא תוכל״.

    16אמר רב יוסף: כתנאי, ר"א אומר: אין צריך לקרות את השם על מעשר עני של דמאי, וחכ"א׃

    Tosafot

    ביניתא דבי כרבאפי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקר' צייל"א וקשה דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר"ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ"ל דאע"ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה לוקה אע"ג דאי הוי במים טהור:

    ריסק ט' נמלים ואחד חיפי' שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש א"כ היאך משלים לכזית נבילות וא"ת ול"ל שיהא שלם בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים דלכך אתא אכילה דשרצים לומר דאי איכא כזית הרבה ואכל חד זית חייב דליכא למימר דאתא לומר דבעינן דאית ביה כזית ולעולם בעינן שיהא שלם דהא ליתא דנמלה כל שהוא חייב א"כ על כרחך אכילה אתא למידרש היכא דאיכא ה' זיתים או ד' ואכל חד מינייהו דחייב וי"ל לכך נקט אחד שלם דאיכא לאוי דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלימה אבל ודאי היכא דכתיב ביה לאו בלשון אכילה לקי אף כשהבריה אינה שלימה אבל קשה היכא יצטרף אותו שלם לכזית נבילות והלא אין איסור נבלה חל עליו דה"נ אמר במס' מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז. ושם) דאין איסור נבילה חל על איסור (נבלת) בהמה טמאה וי"ל דהכא אתיא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור דאיכא מאן דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה ואע"ג שאין איסור כולל ולא איסור מוסיף והטעם משום דמצינו דאיסור נבלה חל על איסור דחלב ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור כלל אמרינן נמי דטמאים מצטרפין מהאי טעמא [וע"ע תוס' חולין צו: ד"ה ור' יהודה]:

    ואפילו שנים והוא וא"ת ומאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר כיון דבשנים [והוא] איכא כזית וי"ל דקמ"ל רבותא טפי דכיון דעתה כשהוא חי שלם משלימו לכזית אע"פ שאם היה מרוסק כמו האחר לא היה משלימו לכזית אבל בט' נמלים דאיכא סגי אפילו נתרסקו כולם היה משלים שיש מהם הרבה:

    ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטריפי' ברברבי אחד והוא ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד לבד לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח׳ לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו. פי׳ לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר׳ ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי׳ בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר׳ ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

    מירחו מעשר ונותן לופי׳ רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי׳ את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי׳ לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

    אלא זאת ועוד אחרת אהא פי׳ דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

    אבל אונס לאפי׳ לא משכחת ביה חיוב מלקו׳ בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר׳ יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר׳ יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

    כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי. פי׳ רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי׳ הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי׳ דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי׳ ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי׳ באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ׳ נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ׳ השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריה׳ ותו לא מידי:

    מתני׳ השוח׳ או מעלה בחוץנקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס׳ זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר׳ בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי׳ מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ׳ הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח׳ הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ׳. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי׳ רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ׳ בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי׳ דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ׳ גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

    גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי׳ משום רמש האדמה. פי׳ רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר׳ קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ׳ אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב׳ הוה לי למימ׳ ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר׳ יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי׳ דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמאי נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ׳ מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי׳ ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

    אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד׳ וכו׳כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו׳ כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד׳ ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו׳ דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע׳ שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי׳ ר׳ מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו׳ הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר׳ יעקב מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

    א"ר ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו’מפורש במהדורא קמא פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה ונרא׳ ממנו דס"ל שזה אסור תורה אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ׳ כאידך דהמשהה נקביו:

    א"ר בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא א׳ חי והשלימו לכזית לוקה שש. פי’ אחד חי שלם שהיה בחיותו בריותו ולא חי ממש דהא כל שהוא בריה אפילו מת חייבין עליו כדאיתא בפר׳ גיד הנשה וכדקאמר הכא שחייב עליו משום נבלה אחת משום בריה כלומר שרץ הארץ ואחת משום כזית נבלה וסבר לה כמ"ד התם דאיסור נבלה חל על איסור טומאה וה"ק בתוספתא למה לי אחד חי ואפילו כולם מרוסקין נמי כיון שיש בהם כזית חייב עליו חמש משום אכילת נמלה וסתם אכילה בכזי׳ ותירצו משום דבכולה חמש לאוין של שרץ הארץ לא כתיב בהון לשון אכילה לחייב עליהם בכזית כשאין שם בריה שלמה להכי נקטי א׳ חי ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל דלהכי נקט וא׳ חי לאשמועינן דאפ"ה לא לקי אלא שש דד"א דלחייב חד סרי חמש משום חד חי וחמש משום אכילת כזית נמלה שני פעמים ועוד דא"כ הוה לי׳ למימר אינו לוקה אלא שש דלישנא דלוקה שש דמנין שש גופיהו אתא לאשמועינן בההיא דאביי דלעיל:

    ול"פ הא ברברבי הא בזוטריפי׳ ורבותא דאפילו לאו בעיקר דינא אלא רבותא לאשכוחי נמלים גדולים כולי האי ולא נקט שש בנמלה אותה מתה משו׳ דלא שכיחא נמלה גדולה כזית:

    ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריךפי׳ ומופנה לג"ש ופי׳ רש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תוכל אכול טבל בעוד שיש בו מעשר שני שנאמר בו בשעריך פי׳ לפירושו דכל ג"ש הוא ליתן את האמור של זה בזה והוא כאלו כתוב כן תרי בשעריך חד לחייב מלקות על האוכלו בגבולין מעשר שני בלא פדיון כדלקמן וחד להביא טבל של מעשר עני הא דאמרינן מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן במסכת סוטה ששלח ר׳ יוחנן בכל גבול ישראל ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. ויש מתרצים דהא פליגי אדההיא. והנכון דהתם לא קאמר אלא שלא היו זריזין להפריש בחברים אלא תרומה גדולה בלב אבל במעשר עני לא היו מפרישין כל כך בזריזות אבל מ"מ לא היו חשודין בו כמו במעשר ראשון ומעשר שני:

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 16b

    Makkot 16b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 339 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    התם גברא בר תשלומין הוא כששרפו ולא נתחייב מלקות בביטול זה והאי דלא משלם משום דשיעבודא דגר קא פקע לאחר זמן:

    תעזוב אותם וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כליתיה תעזוב אותם:

    משכחת לה בביטלו כגון שטחן את החטין דתו לית ליה לקיומיה לעשה שהרי קנאן בשינוי כדתניא דבעודן חטה היא מחייבו ליתנה אבל אם טחנן לא:

    מירחו ונתחייב במעשר מעשר תחלה את הכרי ואחר כך נותן לו הפאה שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאן לידי חיוב:

    אבל לדבר מצוה כגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה:

    דהוה פשע בינוקי מכה אותם יותר מדאי:

    אדריה רב אחא שלא ילמד עוד תינוקות:

    ביניתא דבי כרבא תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Makkot 16b · Sefaria

    Tosafot

    ביניתא דבי כרבא פי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקר' צייל"א וקשה דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר"ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ"ל דאע"ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה לוקה אע"ג דאי הוי במים טהור:

    ריסק ט' נמלים ואחד חי פי' שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש א"כ היאך משלים לכזית נבילות וא"ת ול"ל שיהא שלם בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים דלכך אתא אכילה דשרצים לומר דאי איכא כזית הרבה ואכל חד זית חייב דליכא למימר דאתא לומר דבעינן דאית ביה כזית ולעולם בעינן שיהא שלם דהא ליתא דנמלה כל שהוא חייב א"כ על כרחך אכילה אתא למידרש היכא דאיכא ה' זיתים או ד' ואכל חד מינייהו דחייב וי"ל לכך נקט אחד שלם דאיכא לאוי דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלימה אבל ודאי היכא דכתיב ביה לאו בלשון אכילה לקי אף כשהבריה אינה שלימה אבל קשה היכא יצטרף אותו שלם לכזית נבילות והלא אין איסור נבלה חל עליו דה"נ אמר במס' מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז. ושם) דאין איסור נבילה חל על איסור (נבלת) בהמה טמאה וי"ל דהכא אתיא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור דאיכא מאן דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה ואע"ג שאין איסור כולל ולא איסור מוסיף והטעם משום דמצינו דאיסור נבלה חל על איסור דחלב ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור כלל אמרינן נמי דטמאים מצטרפין מהאי טעמא [וע"ע תוס' חולין צו: ד"ה ור' יהודה]:

    ואפילו שנים והוא וא"ת ומאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר כיון דבשנים [והוא] איכא כזית וי"ל דקמ"ל רבותא טפי דכיון דעתה כשהוא חי שלם משלימו לכזית אע"פ שאם היה מרוסק כמו האחר לא היה משלימו לכזית אבל בט' נמלים דאיכא סגי אפילו נתרסקו כולם היה משלים שיש מהם הרבה:

    ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי פי' ברברבי אחד והוא ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד לבד לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית:

    Tosafot on Makkot 16b · Sefaria

    Ritva

    והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח׳ לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו. פי׳ לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר׳ ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי׳ בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר׳ ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

    מירחו מעשר ונותן לו פי׳ רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי׳ את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי׳ לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

    אלא זאת ועוד אחרת אהא פי׳ דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

    אבל אונס לא פי׳ לא משכחת ביה חיוב מלקו׳ בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר׳ יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר׳ יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

    כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי. פי׳ רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי׳ הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי׳ דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי׳ ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי׳ באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ׳ נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ׳ השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי׳ במצוה של דבריה׳ ותו לא מידי:

    מתני׳ השוח׳ או מעלה בחוץ נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס׳ זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר׳ בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי׳ מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו׳ מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ׳ הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח׳ הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ׳. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר׳ שמעון ור׳ שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי׳ מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי׳ רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ׳ בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי׳ במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו׳ אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי׳ דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ׳ גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

    גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי׳ משום רמש האדמה. פי׳ רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר׳ קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ׳ אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדידי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב׳ הוה לי למימ׳ ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר׳ יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי׳ דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמאי נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ׳ מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי׳ ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

    אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד׳ וכו׳ כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו׳ כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד׳ ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו׳ דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע׳ שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי׳ ר׳ מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו׳ הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר׳ יעקב מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

    4 more comments on this page.

    Ritva on Makkot 16b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו שהפאה לאו הנתק לעשה הוא לא סוף דבר בעוד שהקציר בעין אלא אפילו טחנו קמח או אפאו פת נותן שיעור פאה לעניים והוא שאמרו מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנן אפילו לשן ועשאן פת וכן הדין בלקט ושכחה ופרט ועוללות שכלם נתקים לעשה הם וכל שלא קיים עשה שבהן לוקה:

    זה שיעדנו לבאר באונס ומוציא שם רע שאין אתה מוצא בהם דין בטלו אחר שגרשה ודאי כך הוא שאם תפרש בטלו כגון שהמיתה בידים הרי קם לו בגדולה הימנה ואם שקבל לה קדושין מאחר ונאסרה לו אם בשליחותה עשה לא על ידו בא הביטול אלא על ידה ואם שלא בשליחותה אין קבלתו כלום ואפילו ברצויה ואפי' למי שמפרש שברצויה חלים הקדושין מ"מ רצויה הוא המבטל ואם שהדירה הנאה הרי יש לו הפרה ואפי' הדירה ברבים ואם שהדירה על דעת רבים ומצד מה שאמרו נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה כבר אמרו שלא נאמר כן אלא לדבר הרשות הא לצורך דבר מצוה כגון זו שיש בה קיום עשה אף על דעת רבים יש לו הפרה ויראה שאף במצוה מדברי סופרים כן שהרי מצינו במלמד אחד שהיה פושע בהכאת התינוקות והביאו רב אחא להדיר הנאה שלא ילמד עוד לתינוקות ואח"כ ראו שלא נמצא מלמד בדייקנות כמותו והתירו את נדרו והחזירוהו ואין ספק שכשהדירו רב אחא על דעת רבים היה שהרי עסקי רבים ונמלך עמהם להעבירו והדירו על דעת כלם או על דעת עצמו וישיבתו ואעפ"כ בטלוהו לצורך מצוה שדעת רבים גלויה היא שאין מתכוונים לבטול מצוה:

    על דעת רבים זה שהזכרנו פי' בו שהרבים לשם ומדירין אותו על דעתם או שהוא אומר להם על דעתכם אני נודר וכן נראה דעת גדולי הרבנים במסכת גיטין ואף גאוני הראשונים כתבוה כן בתשובותיהם אבל אם אמר כן בסתם אינו כלום וי"מ אף בשנודר בסתם על דעת רבים ואפי' שלא בפניהם ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו שאם הוזכר בפרט על דעת מי נדר יש לו הפרה בדעת אותם שבירר אפילו היו כמה ואפילו לא תלה נדרו אלא באחד הואיל וייחודו צריך להפרתו בדעתו של זה ומ"מ יראה דוקא בבא לישאל דרך פתח אבל אם בא לישאל בחרטה יראה שאין צריך בדעתו של זה וי"א כן אף בעל דעת רבים כמו שיתבאר למטה והדברים נראין כדעת ראשון ורבים אלו בהודר ברבים נחלקו בה ברביעי של גיטין רב נחמן אמר שלושה ומדדרשינן בדם של זיבה ימים שנים רבים שלשה ור' יצחק אמר עשרה ומדכתיב בגבעונים עדה אבל בעל דעת רבים לא נתפרש ונחלקו בה הפוסקים במחלקת שנויה בהודר ברבים מהם שפסקו בעשרה ומהם שפסקו בשלשה ואנו רגילין לפרש שלשה שהן בית דין וסתם הדברים שהוא תולה ענינו בדעת בית דין אבל כל שנדר על דעת שנים יש לו שאין רבים אלא בשלשה כמו שכתבנו ימים שנים רבים שלשה ובמסכת נזיר פרק שני נזירים אמרו שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהו הא תלת הוה ליה רבים אלמא אין רבים אלא בשלשה ואם בירר אחד או שנים ונדר על דעתם גדולי המפרשים סוברים לומר הואיל ובפרט נדר על דעתם שצריך בהתרתו לידיעתם ולהמלכתם:

    יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה לדבר הרשות אלא כשהודר לדבר מצוה שאם הודר לדבר הרשות אין דעת רבים חלה עליו כלל וכשאנו משיבין להם מסוגיא זו שהיינו מעמידין בטול עשה של אונס בהדרה על דעת רבים הם משיבים לנו מדברי גדולי הרבנים שפרשו הענין בשמצא לה עון שהיא אסורה לו ואע"פ שאין דבריהם מכוונים שהרי אם היא אסורה לו אין כאן עוד דין עשה ואם עשה אין כאן בטולו מהיכן מ"מ יש לפרש את דבריהם בשמצא בה דבר מכוער או יצא עליה עדות אחד והוא מאמין בו שמצוה עליו לגרשה אע"פ שאינה אסורה לו בכח בית דין והדירה ונמצא אחר כן שידע שאינו שאסורה לו מצד הנדר ומתירין לו והדרת מקרי דרדקי שהוזכר לשם מצוה היה ממה שהיה הוא פושע בתינוקות ואף אחרוני הרבנים מפרשים שאין לעל דעת רבים הפרה לדבר מצוה אלא כשנתכונו לדבר מצוה ונמצא שהוא צד עבירה כגון זה של מקרי דרדקי ונתכוין לדבר מצוה לחוס על התינוקות ונמצא באותו ענין בעצמו עבירה שלא נמצא כמותו אבל למצוה אחרת לא וזהו לשון כי הא וכו' ואף הם מחדשים בענין זה הוראה אחרת לומר שלא נאמר שיש לו הפרה בדבר מצוה אלא בשיש לומר שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם כגון זו של מקרי דרדקי שמן הסתם ראו את הבטול ודעתם היה שאם ימשך הבטול והוא שלא ימצאו אחר הגון כמותו יחזירוהו אבל בדבר שאין לומר בו שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם אפילו היתה התרתו לדבר מצוה אין לו הפרה שאין מקילין בעל דעת רבים לרבנן יותר מברבים לר' יהודה והרי ברבים לר' יהודה אין לו הפרה אף לדבר מצוה שהרי ר' יהודה מגבעונים מייתי לה והרי בענין היו צריכין להפרה לקיום מצות לא תחיה כל נשמה ולא מצאו פתח להיתרם הואיל ולא היה דעתם על כך בשעת הנדר אלא שמ"מ יש לומר שלא היה שם בטול מצוה כמו שפירשנו ברביעי של גיטין ולא עוד אלא שיש להקשות עליהם מסוגיא זו שהרי בהדרתו לא היה דעתו בהחזרתה ואעפ"כ הואיל ויש כאן קיום עשה מחזירה ותירצו שבזו בשעת הנדר נודע לכל שבטול מצוה היה שם והוא בטול לאו דלא יוכל לשלחה ואין דעת רבים חלה עליה ואם חלה דעתם היה בהפרתו מעקרא אבל כל שבשעת הנדר אינו יודע וניכר שיהא שם בטול מצוה דעת רבים חל עליה ואין לו הפרה אף לכשיזדמן בה בטול מצוה ואף זו של מקרי דרדקי כך הוא שבשעת ההדרה היה שם בדעתם בטול תורה ואין ספק שדעתם הוא שאם ימשך הבטול יפרו את הנדר הא כל שהוא דבר שאין ההפרה עולה על הדעת בשעת ההדרה וכן שאין באותה שעה בטול מצוה דעת רבים חלה עליו ואין לו הפרה ולדעתנו כל לדבר מצוה יש לו הפרה וענין גבעונים משום חלול השם נגעו בה ששבועתם היתה מפורסמת לכל וההיתר אינו נודע לכל וכל שכן לאומות שאין יודעות ענין היתר והיה שם חשד וחלול השם אבל כל שאין חלול השם בהיתרו מתירין לכל דבר מצוה אנן סהדי שכמו שלא חלה דעת רבים על בטול מצוה שמעכשו כך אין דעת רבים חלה לעולם בדבר שיהא בטול מצוה עתידה לבא:

    יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה אלא על ידי חכם אבל בעל מיפר אף בנדר שעל דעת רבים שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואחר שהבעל אינו בא בצד היתר אלא בהפרה אין בו חלוק בין נדר לנדר והדברים נראין ויש אומר מזו ר"ל ממה שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת שאם נדרה וקיים הוא או החריש כל היום שאין חכם יכול עוד להתיר אותו הנדר ואין הדברים נראין שלא נתנה תורה רשות לבעל להקים אלא שבהקמתו יהא אותו נדר כנדר מי שאין שולטנות עליו וחכם מ"מ יכול להתירו כנדרי האיש וכן נראה לי ברור ושמא תאמר והרי לדעת האומר ברבים אין לו הפרה אמרו כן אף בבעל כמו שכתבנו במסכת גיטין והיאך יהא ברבים חמור מעל דעת רבים יש לומר שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה טעם הדבר שכל שהוא מפורסם ביותר אין חכם ולא בעל יכולין להתיר או להפר ואין הלכה כן אבל איסור על דעת רבים סתם הדברים מצרפת היא דעת הבעל עמהם וכל עצמה אינה נגררת אלא אחר דעתו ואין הכוונה בדבריה אלא שאם רצה בעלה יהא הנדר על דעת רבים ומתוך כך כל שרצה להפר יפר:

    מגדולי קדמונינו כתבו להלכה ולא למעשה שלא נאמר על דעת רבים אין לו הפרה אלא בבא לישאל דרך פתח שצריך לישאל באיזה דעת נדר וכבר תלה נדרו באחרים אבל הבא לישאל מצד חרטה לומר שהכעס הביאו לכך ולדעת האומר פותחין בחרטה אף על דעת רבים יש לו הפרה אלא שלא ראינו מי שיקל ראש בכך:

    כבר ביארנו במשנה שהאוכל שרץ לוקה מן התורה ושיש בענינו חמשה לאוין א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וחגב טמא וצרעה ודבורה ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות ד. שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים ה. תולעת הפירות שפרשו ויצאו תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורין בפרטיהם והאוכל לוקה על הפרט ועל הכלל מעתה אכל פוטיתא והוא דג טמא הן קטן שנכלל בשרץ המים משום קטנות הן גדול שהרי אף הגדולים בכלל שרץ המים הם שאין לאו אמור בשרץ המים אלא אותם האמורים בדגים טמאים וכלם בכלל שרץ המים כמו שנאמר בכלם דרך כלל ושקץ יהיו לכם ואף הפוטיתא בפרט רוב מפרשים כתבו בה שהיא דג טמא גדול וגדולי הרבנים פי' בה בשלישי של ערובין דג טמא קטן שאין בו כזית ואמרו עליה שהאוכלה לוקה משום שני לאוין האמורים בשרץ המים אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ומשום שני לאוין האמורים בשרץ סתם שאין לאו האמור בשרץ סתם נקרא לאו שבכללות שאם כן אף לאו של נבלה כולל נבלת שור וכבש וכל הבהמות הטהורות אלא שלא נקרא לאו שבכללות אלא שכלל שמות חלוקים בלאו אחד כגון נא ומבושל ואתנן ומחיר או שכולל הרבה ענינים בפירושו כגון לא תאכלו על הדם על הדרך שביארנו וארבעה לאוין אלו הם שנאמר בפרשת שמיני בדגים טמאים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ובמשנה תורה בפרשת ראה אנכי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ושנים בשרץ סתם בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע שרץ שורץ בין בים בין ביבשה ואל תשקצו ואל תטמאו הרי שנים:

    אכל נמלה והוא שרץ הארץ לוקה חמש שנים האמורים בשרץ סתם ושלשה לאוין האמורין בשרץ הארץ בתורת כהנים בפרשת שמיני וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Makkot 16b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' ונותן לו כדרבי ישמעאל דאמר כו' משום שרץ השורץ על הארץ ההוא דאכל כו' ואפילו מעשר עני כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה ריסק ט' כו' חל על איסור בהמה טמאה כו' טמאה וטהורה אע"ג שאין איסור כולל כו' חל על איסור חלב עכ"ל כצ"ל ומ"ד נמי התם דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה מודה דחל על איסור חלב משום דהוי איסור כולל ועיין על כל דבריהם דהכא בתוס' בפ' גיד הנשה:

    בד"ה ואפילו שנים כו' כיון דבשנים והוא איכא כזית וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 16b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אכל פוטיתא עיין מ"ק דף ב ע"ב תוס' ד"ה חייב:

    רש"י ד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת עיין חולין דף קב ע"ב ברש"י ד"ה בחיי' ואולי י"ל דנמלה זוטרא חיותיה ומת בשעת הבליעה אבל צפור אלים חיותיה:

    Gilyon HaShas on Makkot 16b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 16, Amud Bet, about 339 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “התם, גברא בר תשלומין הוא, ושיעבודא דגר…”

    2. Segment 217 words

      Opens “והא איכא פאה, דרחמנא אמר (ויקרא כג,…”

    3. Segment 335 words

      Opens “דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו, ביטלו ולא…”

    4. Segment 414 words

      Opens “כדרבי ישמעאל, דאמר: אף מפריש מן העיסה.…”

      Named: רבי ישמעאל.

    5. Segment 524 words

      Opens “אלא, ״זאת ועוד אחרת״ אהא, אבל אונס…”

    6. Segment 617 words

      Opens “כי הא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע…”

      Named: רב אחא.

    7. Segment 733 words

      Opens “והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. אמר…”

      Named: רב יהודה, רבא.

    8. Segment 86 words

      Opens “אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה.…”

      Named: אביי.

    9. Segment 98 words

      Opens “נמלה לוקה חמש, משום ״שרץ השורץ על…”

    10. Segment 109 words

      Opens “צרעה לוקה שש, משום (דברים יד, יט)…”

    11. Segment 1128 words

      Opens “אמר רב אחאי: המשהה את נקביו עובר…”

      Named: רב אחאי, רב ביבי בר אביי, אביי.

    12. Segment 1240 words

      Opens “אמר רבא בר רב הונא: ריסק תשעה…”

      Named: רב הונא, רב יוסף, רבא.

    13. Segment 1313 words

      Opens “״אכל טבל ומעשר ראשון״ כו'. אמר רב:…”

    14. Segment 1438 words

      Opens “כמאן כי האי תנא, דתניא, אמר ר'…”

    15. Segment 1530 words

      Opens “ת"ל (דברים יב, יז) ״לא תוכל לאכול…”

    16. Segment 1617 words

      Opens “אמר רב יוסף: כתנאי, ר"א אומר: אין…”

      Named: רב יוסף.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Makkot 16b · Segment 12 — “אמר רבא בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים והביא…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Makkot 16b · Segment 12 — “…אפילו שנים והוא. רב יוסף אמר: אפילו אחד והוא.…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Makkot 16b · Segment 6 — “…פשע בינוקי, אדריה רב אחא, ואהדריה רבינא, דלא אשתכח…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Makkot 16b · Segment 6 — “…רב אחא, ואהדריה רבינא, דלא אשתכח דדייק כוותיה.

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Makkot 16b · Segment 8 — “אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 16b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026