Talmud Builders

    Makkot 22a

    Back to index

    English translation — Makkot 22a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1for violating the prohibition of kindling a fire on a Festival. And if it is so, that there is no division of labors on a Festival, he is not liable for violating the prohibition of kindling a fire, as he is already liable for violating the prohibition of cooking the sciatic nerve on a Festival. Rava said: Remove kindling from the list of five prohibitions for which he is flogged, as he is not liable for violating that prohibition, and insert the prohibition of eating the sciatic nerve of an unslaughtered animal carcass.

    2The Gemara asks: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita that summarizes the prohibitions listed in this mishna: One is flogged with two sets of lashes for his eating and three sets of lashes for his cooking? And if it is so, that the prohibition of kindling a fire is replaced with the prohibition of eating the sciatic nerve of an unslaughtered animal carcass, he is liable to receive three sets of lashes for his eating; for eating a sciatic nerve, for eating meat cooked in milk, and for eating an unslaughtered animal carcass. Rather, say: Remove kindling from the list of prohibitions, and insert the prohibition of using wood of a tree worshipped as part of idolatrous rites [ ashera ], whose prohibition is derived from here: “And nothing of the dedicated item shall cleave to your hand” (Deuteronomy 13:18), indicating that it is forbidden to derive benefit from accoutrements of idol worship.

    3Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If the reference is to the wood of an ashera , let him also be flogged for violating the prohibition: “You shall not bring an abomination into your house” (Deuteronomy 7:26), in addition to the other prohibitions enumerated. Rather, say: What are we dealing with here? We are dealing with a case where one cooked the sciatic nerve with wood consecrated for use in the Temple, whose warning, the source of its prohibition, is from here: “And their asherim you shall burn in fire…you shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4), indicating that one who destroys a consecrated item violates a prohibition.

    4§ The Gemara provides a mnemonic: Shin , nun , beit , alef , yod ; shin , nun , zayin ; representing the amora’im who suggest additions to the eight prohibitions violated by the person in the mishna who plows the field with diverse kinds: Hoshaya; Ḥananya; Abbahu; Abaye; Ashi; Ravina; Zeira.

    5Rav Hoshaya objects to this: And let the tanna also enumerate in his list the prohibition of sowing in a forceful stream, the land where a heifer’s neck is broken by the Elders of the city closest to the corpse of a murder victim whose murderer is unknown, and its prohibition is from here: “And the Elders of that city shall bring the heifer down to a forceful stream, which will be neither plowed nor sown” (Deuteronomy 21:4). The verse is written in the future tense as a prohibition for the future: It is prohibited to work the land there after the heifer’s neck is broken.

    6Rav Ḥananya objects to this: And let the tanna also enumerate one who erases the name of God in the course of his walking and plowing, and its prohibition is from here: “And you shall destroy their names…you shall not do so to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4).

    7Rabbi Abbahu objects to this: And let the tanna also enumerate one who severs his snow-white leprous mark in the course of his plowing, and its prohibition is from here: “Take heed of the plague of leprosy” (Deuteronomy 24:8), indicating the prohibition against severing the mark.

    8Abaye objects to this: And let the tanna also enumerate one who loosens the breastplate from upon the ephod in the course of plowing, or one who removes the staves of the Ark of the Covenant. And its prohibition is from here: “The staves shall be in the rings of the Ark; they shall not be removed from it” (Exodus 25:15), while the relevant verse with regard to the breastplate is: “And the breastplate shall not be loosened from the ephod” (Exodus 28:28).

    9Rav Ashi objects to this: And let the tanna also enumerate one who plows with a plow crafted from the wood of an ashera , and its prohibition is from here: “And there shall cleave nothing of the dedicated item to your hand” (Deuteronomy 13:18).

    10Ravina objects to this: And let the tanna also enumerate one who chops down beautiful fruit trees in the course of plowing, and its prohibition is from here: “For you may eat of it, and you shall not chop it down” (Deuteronomy 20:19).

    11Rabbi Zeira said to Rabbi Mani: And let the tanna also enumerate a case where one says: On my oath I will not plow on the Festival, and then proceeds to violate his oath. Rabbi Mani said: There, the oath does not take effect, as he is already under oath from Mount Sinai not to plow on a Festival, and an oath does not take effect when another oath is already in effect. Rabbi Zeira said to him: The oath can take effect in a case where one says: On my oath I will not plow whether during the week or on a Festival, as in that case, since the oath takes effect in his regard during the week, it takes effect in his regard on a Festival as well. Rabbi Mani replied: The mishna did not include that prohibition because the tanna is not teaching a matter that is in the category of those matters subject to dissolution by means of posing a request to a Torah scholar. As oaths fall into that category, this case is not enumerated in the mishna.

    12Rabbi Zeira asked: And did the tanna not teach matters subject to dissolution by means of a Torah scholar? But isn’t there the matter of consecrated animals, whose sanctity can be repealed by means of dissolution of the vow by a Torah scholar, which was included in the mishna? Rabbi Mani answered: The tanna is referring to a firstborn animal, which is consecrated from the womb. Since it was not consecrated by means of a vow, the sanctity cannot be dissolved by a Torah scholar. Rabbi Zeira asked: But isn’t there the matter of the impurity of a nazirite, whose vow of naziriteship can be dissolved by a Torah scholar, which was included in the mishna? Rabbi Mani answered: The reference in the mishna is to one who is a nazirite like Samson, for whom there is no dissolution.

    13Rabbi Zeira asked: Is a nazirite like Samson subject to the prohibition of contracting impurity imparted by corpses? He is not. As the tanna enumerated the prohibition of a nazirite becoming impure with impurity imparted by a corpse, clearly he is not a nazirite like Samson. Rather, the tanna does not enumerate the case of one who violated an oath not to plow both during the week and on a Festival, because this tanna is not of the opinion that a more inclusive prohibition takes effect when the standard prohibition does not take effect. Just as with regard to one who takes an oath not to perform labor on a Festival, the oath does not take effect, so too, even if he adds to it an oath not to plow during the week, it does not take effect, because he is already under oath from Sinai not to plow on a Festival.

    14Rabbi Hoshaya says: One who breeds a disqualified consecrated ox with a female even of the same species is flogged with two sets of lashes, one for labor with a disqualified consecrated animal, and one for breeding two animals of diverse kinds. Even after the animal is desacralized through redemption, it remains prohibited to perform labor with it. It is considered diverse kinds because the Torah accorded disqualified consecrated animals the status of two animals, one consecrated and one non-sacred. If one breeds such an animal with an ox, it is as though he bred it with an animal of a different species, thereby violating the prohibition. Likewise, Rabbi Yitzḥak says: One who drives a disqualified consecrated ox to plow the field is flogged, as it is one body, and the verse accorded it the status of two bodies. One who plows with two different species of animals together is liable to receive lashes.

    15MISHNA: With how many lashes does one flog a person sentenced to receive lashes? One flogs him with forty lashes less one, as it is stated: “And he shall strike him before him, in accordance with his wickedness, by number. Forty he shall strike him, he shall not add” (Deuteronomy 25:2–3). The mishna joins the end of the first verse and the beginning of the second, forming the phrase: “By number, forty,” which is interpreted as: A sum adjacent to forty. Rabbi Yehuda says: He is flogged with a full forty lashes. And where is he flogged the extra lash? As the mishna proceeds to explain, the thirty-nine lashes are divided into three and administered in three places on the body of the person being flogged; according to Rabbi Yehuda there is one lash that remains. That lash is administered between his shoulders.

    16One assesses the number of lashes that the one being punished is capable of withstanding only with a number of lashes fit to be divided into three equal groups. If the assessment was that he can survive twenty lashes, he is flogged with eighteen. Likewise, if doctors assessed concerning him that he is able to receive forty lashes and survive, and he is then flogged some of those forty lashes,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משום הבערהדאי הוה איהו מבעיר וחבירו מבשל הוו תרוייהו חייבין דמבעיר ומבשל אבות מלאכות אלמא מיחייב משום יו"ט שתים הבערה ובישול:

    ה"ג ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא איחייב ליה משום מבשל:

    גיד הנשה של נבילהדלוקה אף משום נבילה שאכל:

    שלש על בישולובישול בשר בחלב ובישול שלא לצורך יו"ט והבערה שלא לצורך ושתים על אכילתו אכילת גיד ואכילת בשר בחלב ואם איתא דמפקת הבערה ומעיילת אכילת נבילה הוי איסור ג' על אכילתו:

    ואזהרת עצי הקדש מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם:

    השמר בנגע הצרעתואמרינן (שבת דף קלג.) בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והשמר הוא לא תעשה:

    נילקי נמיכגון שהיו כלי מחרישה מעצי אשירה:

    קוצץ אילנות טובותבהליכתו:

    מי קא חיילא עליההא הוה ליה נשבע שלא יבטל המצוה ונפקא לן מלהרע או להיטיב בשבועות (דף כה.) דאין זו שבועה:

    מיגו דחיילא עליה שבועה כו'היינו איסור כולל ואיסור מוסיף כגון שבחתיכה עצמה נוסף איסור כגון אילו נוסף על היו"ט איסור ע"י שבועה זו וה"ל מוסיף דומיא דאשת איש ונעשית חמותו דמוסיף הוא דמעיקרא קיימא ליה בחנק והשתא קיימא ליה. בסקילה א"נ חלב דנותר מעיקרא קאי עליה באיסור חלב והשתא איתוסף עליה איסור נותר ואיסור כולל היינו שאין איסור נוסף על החתיכה אלא כולל אחרים באיסורא כגון שנשא אחות חמותו דמיגו דמיתסר בכולהו אחוותא איתסר נמי בחמותו משום אחות אשה אי נמי כגון חמותו ונעשית אשת איש דמיגו דכיילה כולי עלמא באיסור אשת איש כללה נמי לדידיה לחייבו שתים:

    בנזיר שמשוןע"י מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי שלמעלה הוא:

    נזיר שמשון בר טמויי למתים הוא כלום אסור הוא להיטמא למתים אדם שמקבל נזירתו ע"י מלאך הא אמרינן במס' נזיר דף ד:) שמשון הותר ליטמא למתים ובעי לאפוקי מהאי קרא ויך מאה וחמשים וגו' ופריך ליה אימא דשוינהו גוססין אלא גמרא ואית דמפרשי נזיר שמשון נזיר מן הבטן וקשיא לן ההיא נמי בשאלה איתיה שהיה אביו יכול לישאל עליו ואפילו מת אביו בשאלה מיהא הוה ההוא שעתא:

    המרביע שור פסולי המוקדשיןשנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופין דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן בספרי בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה הרי כבר אמור כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כי תאוה נפשך וגו' אם באכילת קדשים הרי כבר אמור כי אם במקום וגו' שם תעלה וגו' הא אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה דאסור בגיזה ועבודה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך והלכך אסור להרביעו אפי' עם מינו משום כלאים שמרביע חולין על קדשים או קדשים על חולין וכן במנהיג אפילו מנהיג עם מינו ואפילו מנהיגו בפני עצמו חולין וקדשים הוא וחייב משום כלאים דחרישה דהוא עצמו כלאים שעשאן הכתוב שני גופין ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא:

    מתני' שנאמר במספר ארבעיםוהפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר (דברים כ״ה:ב׳-ג׳) וסמיך ליה ארבעים יכנו ודרשינן כמאן דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים כדמפרש בגמ' דמדלא כתיב יכנו ארבעים במספר אלא במספר ארבעים יכנו שמעינן דהכי קאמר מנין הסוכם הארבעים חשבון המשלים סכום של ארבעים שגורם לקרות אחריו ארבעים והיינו שלשים ותשע:

    ראויות להשתלשבגמרא מפרש:

    מכות 22 עמוד א

    1משום הבערה. ואם איתא, משום הבערה לא מחייב, דהא איחייב ליה משום בשולו! אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה.

    2והתני ר' חייא: לוקה שתים על אכילתו ושלש על בשולו. ואי איתא, שלש על אכילתו הוא חייב! אלא: אפיק הבערה ועייל עצי אשירה, ואזהרתיה מהכא: (דברים יג, יח) ״ולא ידבק בידך וגו'״.

    3א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולילקי נמי משום (דברים ז, כו) לא תביא תועבה אל ביתך אלא, הכא במאי עסקינן כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתיה מהכא (דברים יב, ג) ואשריהם תשרפון באש (דברים יב, ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם:

    4סימן שנבא"י שנ"ז:

    5מתקיף לה רב הושעיא: וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא (דברים כא, ד) אשר לא יעבד בו ולא יזרע׃

    6מתקיף לה רב חנניא וליחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו ואזהרתיה מהכא (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם וגו' (ו) לא תעשון כן לה' אלהיכם׃

    7מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו ואזהרתיה מהכא (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת׃

    8מתקיף לה אביי וליחשוב נמי המזיח החושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון ואזהרתיה מהכא (שמות כה, טו) (ו) לא יסורו (שמות כח, כח) ולא יזח החושן׃

    9מתקיף לה רב אשי וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה ואזהרתיה מהכא (דברים יג, יח) ולא ידבק בידך מאומה וגו'׃

    10מתקיף לה רבינא וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מהכא (דברים כ, יט) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות׃

    11א"ל רבי זעירא לרבי מני וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב התם לא קא חלה שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא א"ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט דמגו דחלה עליה שבועה בחול חלה עליה נמי ביו"ט מידי דאיתיה בשאילה לא קתני׃

    12ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר בנזיר שמשון׃

    13נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא אלא האי תנא איסור כולל לית ליה׃

    14אמר רבי הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים אמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים:

    Mishna

    15כמה מלקין אותו ארבעים, חסר אחת שנא' (דברים כה, ב) במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים ר' יהודה אומר ארבעים שלימות הוא לוקה והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו׃

    16אין אומדין אותו אלא במכות ראויות להשתלש אמדוהו לקבל ארבעים ולוקה מקצת,׃

    Tosafot

    אלא הכא במאי עסקינן שבישלו בעצי הקדשואם תאמר לילקי משום הזיד במעילה באזהרה וי"ל דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה:

    מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי משום זורע בנחל איתןקשה דהשתא פריך טובא (ונפרוך דלא) משני מידי וצריך לומר דע"כ דתנא תנא ושייר ולעיל קאמר אלא תני תנא שמונה ואת אמרת תנא ושייר ואומר הר"ם דלא דמי לעיל דקתני שמונה ומני י"ט בחד ואם איתא דאיכא תו מלקות משום י"ט היה לו למנותן בשתים אבל הכא יכול להיות דלא איירי תנא למיחשב כל הני גווני דזורע בנחל איתן ומוחק את השם:

    אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול בין ביו"טוקשה דאכתי ליתא בלאו והן כדפריך פ"ג דשבועות (דף כד. ושם) גבי שלא אוכל נבילה ושחוטה: דפריך מי איתא בלאו והן ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה:

    שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב ב' גופיםהקונטרס פירש כגרסתו ור"ת פירש בענין אחר כמין חומר דכתיב ביה כצבי וכאיל שהם ב' מינין ובזה הפירוש מיושב הא דאמרי' בבכורות (דף לג.) תלתא צבי ואיל כתיבי בו חד לכדרב יצחק וחד לכדר' (יהושע) ופירוש הקונטרס לא אתפרש למילתייהו והשתא ניחא הא דרבי יצחק ורבי יהושע דהכא:

    המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקהודוקא אי מושך השור משוי בגופו אבל בלא המשכה אין לוקה בהנהגה דאם לא כן לעולם לא יוכלו להנהיג שור פסולי המוקדשים ממקום אחר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    וחדא משום הבערה ואם איתא דאין חלו׳ מלאכו׳ בי"ט אהבערה לא ליחייבכן גורס במקצת נוסחאות ופירושא ברור דכיון דאין חלוק מלאכות בי"ט אין לנו להתחייב בי"ט משום הבערה כיון דחייב משום די"ט וה"ה דיכול לומר דלא ליחייב על בישול י"ט כיון דמחייב אהבערה דקדמה לה אלא משום דאיתניא הבערה בתרייתא נקט הכי. ויש ספרים שמוסיפין בגרסא ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה לצורכיה ולשון מיותר הוא דכיון דקושיאן הכא משום דאיך חלוק מלאכות בי"ט אפילו לא חזיא כלל ולית ליה שום מתוך אית לן למיפטריה הכא ואולי באשגרת לישן בעלמא נקטיה תלמודא הכא אגב דנקט הכי בפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מו) דפריך מינה למ"ד דאפילו ב"ש אית להו מתוך ופרכינן מינה דא"כ אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה קצת מנפשיה ואית בה מתוך וטובא איכא בתלמודא. ורבינו מאי׳ הלוי ז"ל פי׳ דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזיא ליה לצרכיה ואי בעית לחיובי משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי׳ משום מבשל ואין חלוק מלאכות בי"ט ע"כ:

    אלא הב"ע בשבשלו בעלי אשרהוא"ת וליתנייה תנא בגיד הנשה של נבלה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכי למרבי בלאוין אלא על משנתינו דקתני יש חורש תלם וכל דתני יש בעי לרבויי לאוין כפרישית לעיל אבל בהא דלא קתני יש לית לן למיפרך הכא דלא בעי תנא למתני אלא דבר שיש בו חידוש. ובגי׳ של נבלה מאי חידוש איכא למתני שילקה משום אוכל נבלה אי משום דיש בגידין בנותן טעם סבירא ליה הא אשמועינן הא בבשר וחלב והיינו דלא פרכינן לקמן דלית ליה במבעיר בעצי אשרה דאית ביה תרי לאוין וע"ג דפרכינן בסמוך ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה התם כיון דאוקמינא בעצי אשרה אית להו למימני כל לאוין דאית ביה אבל אי לא בעי למתני עצי אשרה אלא עצי הקדש לא פרכינן ליה דליתני עצי אשרה לרבות בלאוין וזה ברור:

    ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה׳ אלהיכםוא"ת ולימא נמי דלילקי נמי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאיתהנויי מיניה בהיתירא לית ביה משום מעילה. ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי ליה לאיתהנויי מיניה והנכון דאי משום מעילה בעי לאיתהנויי בשוה פרוטה וניחא ליה לאוקומי אפילו בלא איתהני מעצים אלו בשוה פרוטה כיון דאפשר ליה וקתני לה תנא סתם וכן פי׳ ר"י ז"ל. ופרכינן אמתני׳ דקתני יש חורש וכו׳ וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע פי׳ דההוא ללאו אתא וכדאיתא במס׳ סוטה. וא"ת והלא נחל איתן אין ראוי לזריעה ולעבודה וכדמתרגמינן נחל בייר. וי"ל דאינהי דהוי בייר השתא יש לו תיקון על ידי טורח עבודה ואסריה רחמנא. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהלכות רוצח ע"ש:

    וליחשוב נמי הקוצץ בהרתו פי׳ וכגון שקוצצו במחרישה בשעת הפרישה:

    וליחשוב נמי המזית את החשן והמסיר בדי ארוןפי׳ ומשכחת לה בחריש זו כגון שהסיר בדי ארון לחרוש בהם וכל שעה שחורש בהם ואינו מחזירין לארון עובר משום לא יסורו ממנו ואפילו אינו נהנה בשוה פרוטה. ומזיח את החשן משכחת לה אליבא דאמרו לו חשוב נמי כלאים שהוא לבוש וכגון שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום לא יזח כנ"ל. ואגב אורחין שמעינו משמעתינו דלא יזח החשן ולא יסורו לשון לאו ואזהרה הם וכל לשון נתינת טעם בלב׳ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו:

    וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"טופרישנא בשנשבע בכולל וכדמשמע ואזיל דמגו דחייל אהתירא חייל נמי איסורא דאלו בפרט לא חיילא עליה שבועת ביטוי ואע"ג דאיכא משום שבועת שוא מ"מ בשעת חרישה אינו עובר בלאו דשבועה ואנן לאוין דאתו ליה בשעת חרישה מנינן וזה ברור. ולמאן דסבר מרבנן ז"ל דנדרים חלין על האיסורין לקיימם בדין הוא דמצי לאוקומא בפורט בסדר שאמר קונס עלי כלי חרישה לחרוש בהם ביום טוב אלא דניחא ליה לאוקומה בנשבע ובכולל ומיהו הא איכא מאן דסבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיים ולההיא סברא לא מצי לאוקומה בנודר. וכבר הארכתי בענין ההוא במס׳ נדרים בס"ד:

    מידי דאיתיה בשאילה לא קתניפי׳ לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל. ופרכינן והרי הקדש דאיתיה בשאלה. פי׳ דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש וקס"ד השתא דשור וחמור מוקדשין דקתני קדשי בד׳ הבית הן ובדין הוא דמצי לתרוצי בהקדש שבא לידי גזבר שאין עליו שאלה כדאית׳ במס׳ ערכין אלא דניחא ליה לתרוצה בבכור:

    בנזיר שמשוןפי׳ שהיה ע "י מלאך ואין לו שאלה אבל במדירו בנזיר מן הבטן כשמשון הא אפשר בשאלה ע "י האב המדירו ואפילו מת האב מ"מ חדא שעתא בשאלה הוי. ופרכינן נזיר שמשון בר איטמויי לאחרי׳ הוא. פי׳ בפירושין דבלשון אתמה פריך כלומר הא מוזהר על טומאת מתים. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי׳ נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא פיר׳ יכול הוא ליטמא להם והכל ענין אחד:

    אלא האי תנא איסור כולל לית ליהפי׳ דלעולם מידי דאיתיה בשאלה קתני וקושיא דנשבע שלא יחרוש דלא קתני משום דהאי תנא איסור כולל לית ליה או דלית ליה שום איסור כולל ואפי׳ דאתי ממילא בנבלה ביום הכפורים וכד׳ שמעון או דלית ליה איסו׳ בדבר בא מעצמו מיהת כדאמרינן במסכת שבועות ולפוס האי תירוצא אית לן למימר דסבירא ליה אין נדרי חלין על האיסורין לקיים דאי לא לתניה בנודר בפרט על חרישה ביום טוב דהא נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו בפרט אלא ודאי כדאמרן. כנ"ל. והקשו בתוספ׳ נהי דתריץ הא דשבועה כיצ׳ יתרץ אידך פרכי דקוצץ בהרתו ומסיר בדי ארון וחורש בעצי אשרה וקוצץ אילנות טובים. ותירצו דלא חש תלמודא להא משום דאע"ג דקתני יש חמש ולא אמרינן תנא ושייר וכדאי׳ לעיל שאני התם דהוי מידי די"ט וכיון דאיירי בי"ט אית ליה למיתני כל לאוי דאפש׳ מי"ט מה שאין כן באידך דהוו מידי דמילי בעלמא ודלא שכיחי נמי:

    א"ר הושעיא המרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה וא"ר יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף א׳ ועשאו הכתוב שני גופין. פירשו בפירושין שנ תן עליו הכתוב תורת חולין ותור׳ מוקדשין. תורת מוקדשין שאסור מחיים בגיזה ועבודה ותור׳ חולין שמותר באכיל׳ לכל אדם כדכתיב תזבח ואכלת ודרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ואכלת ולא לכלביך הילכך המנהיג בו לבדו כמנהיג בשני מינין וכן המרביעו אפילו במינו במרביע על שאינו מינו שהרי מרביע קדשים על חולין או חולין על קדשים. והקשו בתוספות דהיכי שמענו דקדשי׳ וחולין הם כלאים זה בזה עד שנא׳ כן אפילו בגוף אח׳ המורכב מהם. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי׳ דהואיל והבשר והעור שני מינין הם והכא פלגינהו רחמנא בקדשים שעשה הבשר חולין והעור והגיזה קדש נחלקים העור והבזר זה מזה ונעשה כאלו הם שתי גופים ממש. וכל אלו הפירושים תמהים שנעשה מסברא שלנו ולא מגזרת הכתוב מגוף א׳ שני גופים חלוקים ושני מינין מפני שיש בו שלי דיני הלכות ובודאי שאין לנו בזה אלא מה שאמרו בתוספות שפי׳ ר"ת ז"ל סמוך לפטירתו ליישב לזו וליישב מה שנתקשה לכל במסכת בכורות דאמרינן התם דגבי פסולי המקודשין תלתא צבי ואיל כתיבי ואמרינן דחד מינייהו לכדר׳ הושעיא ור׳ יצחק וכתב רש"י ז"ל התם דלא איתפרשא מילתייהו. ופי׳ ר"ת ז"ל סמוך לפטירתו דהיינו משום דר׳ הושעיא ור׳ יצח׳ דכתב רחמנא כצבי המקודשים חד כצבי וכאיל לדונו לענין כלאים בהרבעה והנהגה כאלו הוא מורכב מבהמה או מצבי ואיל שהם שני מינין ונצטרך לומר שגזרת הכתוב הוא זה וחדוש הוא שחדשה תורה לעשות גוף אח׳ כשני גופים וחדוש אחר גדול יש בו שהרי אפילו בשני מינין וגופין מחולקין אין איסור כלאים לדע׳ הרמב"ם ז"ל ומן התוספתא שבפ"ח דכלאים. אלא במנהיג בשני מינין א׳ טמא וא׳ טהור דומיא דשור וחמור ולא בשני מינין טמאים או שני טהורים ובשור זה הכל טהור. ואיכא למיד׳ לדברי ר׳ יצחק אמאי קתני תנא החורש בשור ובחמור ליתני בשור לבדו ובשל פסולי המוקדשים למאי דאסיקנא דקתני מידי דאיתיה בשאלה. וי"ל דפשטיה דקרא דשור וחמור ממשמע בעי למינקט. ובמהדורא קמא יש לי בזה פי׳ אחר ולא כתבנו כאן משום כבודם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל וסוגיא דבכורות דמסייע להו:

    והא דתנן כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחתאמרינן עלה בגמ׳ מ"ט דהא ארבעים כתיב ומהדרינן דאי כתיב כדי רשעתו ארבעים במספר הוא משמע ארבעים שלימות השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים. פי׳ דאע"ג דבתרי קראי נינהו כרכי׳ להו כחדא כאלו כתיבי בחד קרא כדי רשעתו במספר ארבעים ולהכי לא כתיב כדי רשעתו ארבעים וכתב במספר ארבעים לומר דלאו ארבעים ממש אלא מספר שסוכם את ארבעים וזה ידוע מחכמת המספר כי האחדים שבכלל העשרות הם תשעה הם נקראים י׳ מספר לאותו עשרה ופשיטא דמילתא דהא הלכתא גמירי לה דמלקות ארבעי׳ חסר א׳ הם שהם ראויות להשתלש אלא שיש לו רמז במקרא כמו שאמרו ור׳ יהודה לא גמיר להו נקיט קרא כפשוטיה. ומכאן מצאנו תירץ בתוספות למנין העומר שהוא מ"ט ימים והכתוב אומר תספרו חמשים יום אלא שיש לומר כדאמרינן הכא דלהכי כתוב תספרו מעיקרא כלומר תספרו מספר של חמשי׳ יום כלומר הסוכם את החמשים. ויש מתרצים דה"ק עד מחרת השבת השביעית תספרו ולחמשים יום והקרבתם וגו׳ ושם יש סעד יותר מכאן דכתב קרא אחרינא שבעה שבעות תספר לך שהם מ"ט ימים:

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 22a

    Makkot 22a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 360 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    משום הבערה דאי הוה איהו מבעיר וחבירו מבשל הוו תרוייהו חייבין דמבעיר ומבשל אבות מלאכות אלמא מיחייב משום יו"ט שתים הבערה ובישול:

    ה"ג ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא איחייב ליה משום מבשל:

    גיד הנשה של נבילה דלוקה אף משום נבילה שאכל:

    שלש על בישולו בישול בשר בחלב ובישול שלא לצורך יו"ט והבערה שלא לצורך ושתים על אכילתו אכילת גיד ואכילת בשר בחלב ואם איתא דמפקת הבערה ומעיילת אכילת נבילה הוי איסור ג' על אכילתו:

    ואזהרת עצי הקדש מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם:

    השמר בנגע הצרעת ואמרינן (שבת דף קלג.) בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והשמר הוא לא תעשה:

    נילקי נמי כגון שהיו כלי מחרישה מעצי אשירה:

    קוצץ אילנות טובות בהליכתו:

    7 more comments on this page.

    Rashi on Makkot 22a · Sefaria

    Tosafot

    אלא הכא במאי עסקינן שבישלו בעצי הקדש ואם תאמר לילקי משום הזיד במעילה באזהרה וי"ל דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה:

    מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי משום זורע בנחל איתן קשה דהשתא פריך טובא (ונפרוך דלא) משני מידי וצריך לומר דע"כ דתנא תנא ושייר ולעיל קאמר אלא תני תנא שמונה ואת אמרת תנא ושייר ואומר הר"ם דלא דמי לעיל דקתני שמונה ומני י"ט בחד ואם איתא דאיכא תו מלקות משום י"ט היה לו למנותן בשתים אבל הכא יכול להיות דלא איירי תנא למיחשב כל הני גווני דזורע בנחל איתן ומוחק את השם:

    אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט וקשה דאכתי ליתא בלאו והן כדפריך פ"ג דשבועות (דף כד. ושם) גבי שלא אוכל נבילה ושחוטה: דפריך מי איתא בלאו והן ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון עפר תיחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה:

    שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב ב' גופים הקונטרס פירש כגרסתו ור"ת פירש בענין אחר כמין חומר דכתיב ביה כצבי וכאיל שהם ב' מינין ובזה הפירוש מיושב הא דאמרי' בבכורות (דף לג.) תלתא צבי ואיל כתיבי בו חד לכדרב יצחק וחד לכדר' (יהושע) ופירוש הקונטרס לא אתפרש למילתייהו והשתא ניחא הא דרבי יצחק ורבי יהושע דהכא:

    המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה ודוקא אי מושך השור משוי בגופו אבל בלא המשכה אין לוקה בהנהגה דאם לא כן לעולם לא יוכלו להנהיג שור פסולי המוקדשים ממקום אחר:

    Tosafot on Makkot 22a · Sefaria

    Ritva

    וחדא משום הבערה ואם איתא דאין חלו׳ מלאכו׳ בי"ט אהבערה לא ליחייב כן גורס במקצת נוסחאות ופירושא ברור דכיון דאין חלוק מלאכות בי"ט אין לנו להתחייב בי"ט משום הבערה כיון דחייב משום די"ט וה"ה דיכול לומר דלא ליחייב על בישול י"ט כיון דמחייב אהבערה דקדמה לה אלא משום דאיתניא הבערה בתרייתא נקט הכי. ויש ספרים שמוסיפין בגרסא ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה לצורכיה ולשון מיותר הוא דכיון דקושיאן הכא משום דאיך חלוק מלאכות בי"ט אפילו לא חזיא כלל ולית ליה שום מתוך אית לן למיפטריה הכא ואולי באשגרת לישן בעלמא נקטיה תלמודא הכא אגב דנקט הכי בפ׳ אלו עוברין (פסחים דף מו) דפריך מינה למ"ד דאפילו ב"ש אית להו מתוך ופרכינן מינה דא"כ אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה קצת מנפשיה ואית בה מתוך וטובא איכא בתלמודא. ורבינו מאי׳ הלוי ז"ל פי׳ דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזיא ליה לצרכיה ואי בעית לחיובי משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי׳ משום מבשל ואין חלוק מלאכות בי"ט ע"כ:

    אלא הב"ע בשבשלו בעלי אשרה וא"ת וליתנייה תנא בגיד הנשה של נבלה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכי למרבי בלאוין אלא על משנתינו דקתני יש חורש תלם וכל דתני יש בעי לרבויי לאוין כפרישית לעיל אבל בהא דלא קתני יש לית לן למיפרך הכא דלא בעי תנא למתני אלא דבר שיש בו חידוש. ובגי׳ של נבלה מאי חידוש איכא למתני שילקה משום אוכל נבלה אי משום דיש בגידין בנותן טעם סבירא ליה הא אשמועינן הא בבשר וחלב והיינו דלא פרכינן לקמן דלית ליה במבעיר בעצי אשרה דאית ביה תרי לאוין וע"ג דפרכינן בסמוך ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה התם כיון דאוקמינא בעצי אשרה אית להו למימני כל לאוין דאית ביה אבל אי לא בעי למתני עצי אשרה אלא עצי הקדש לא פרכינן ליה דליתני עצי אשרה לרבות בלאוין וזה ברור:

    ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה׳ אלהיכם וא"ת ולימא נמי דלילקי נמי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאיתהנויי מיניה בהיתירא לית ביה משום מעילה. ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי ליה לאיתהנויי מיניה והנכון דאי משום מעילה בעי לאיתהנויי בשוה פרוטה וניחא ליה לאוקומי אפילו בלא איתהני מעצים אלו בשוה פרוטה כיון דאפשר ליה וקתני לה תנא סתם וכן פי׳ ר"י ז"ל. ופרכינן אמתני׳ דקתני יש חורש וכו׳ וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע פי׳ דההוא ללאו אתא וכדאיתא במס׳ סוטה. וא"ת והלא נחל איתן אין ראוי לזריעה ולעבודה וכדמתרגמינן נחל בייר. וי"ל דאינהי דהוי בייר השתא יש לו תיקון על ידי טורח עבודה ואסריה רחמנא. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהלכות רוצח ע"ש:

    וליחשוב נמי הקוצץ בהרתו פי׳ וכגון שקוצצו במחרישה בשעת הפרישה:

    וליחשוב נמי המזית את החשן והמסיר בדי ארון פי׳ ומשכחת לה בחריש זו כגון שהסיר בדי ארון לחרוש בהם וכל שעה שחורש בהם ואינו מחזירין לארון עובר משום לא יסורו ממנו ואפילו אינו נהנה בשוה פרוטה. ומזיח את החשן משכחת לה אליבא דאמרו לו חשוב נמי כלאים שהוא לבוש וכגון שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום לא יזח כנ"ל. ואגב אורחין שמעינו משמעתינו דלא יזח החשן ולא יסורו לשון לאו ואזהרה הם וכל לשון נתינת טעם בלב׳ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו:

    וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט ופרישנא בשנשבע בכולל וכדמשמע ואזיל דמגו דחייל אהתירא חייל נמי איסורא דאלו בפרט לא חיילא עליה שבועת ביטוי ואע"ג דאיכא משום שבועת שוא מ"מ בשעת חרישה אינו עובר בלאו דשבועה ואנן לאוין דאתו ליה בשעת חרישה מנינן וזה ברור. ולמאן דסבר מרבנן ז"ל דנדרים חלין על האיסורין לקיימם בדין הוא דמצי לאוקומא בפורט בסדר שאמר קונס עלי כלי חרישה לחרוש בהם ביום טוב אלא דניחא ליה לאוקומה בנשבע ובכולל ומיהו הא איכא מאן דסבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיים ולההיא סברא לא מצי לאוקומה בנודר. וכבר הארכתי בענין ההוא במס׳ נדרים בס"ד:

    מידי דאיתיה בשאילה לא קתני פי׳ לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל. ופרכינן והרי הקדש דאיתיה בשאלה. פי׳ דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש וקס"ד השתא דשור וחמור מוקדשין דקתני קדשי בד׳ הבית הן ובדין הוא דמצי לתרוצי בהקדש שבא לידי גזבר שאין עליו שאלה כדאית׳ במס׳ ערכין אלא דניחא ליה לתרוצה בבכור:

    בנזיר שמשון פי׳ שהיה ע "י מלאך ואין לו שאלה אבל במדירו בנזיר מן הבטן כשמשון הא אפשר בשאלה ע "י האב המדירו ואפילו מת האב מ"מ חדא שעתא בשאלה הוי. ופרכינן נזיר שמשון בר איטמויי לאחרי׳ הוא. פי׳ בפירושין דבלשון אתמה פריך כלומר הא מוזהר על טומאת מתים. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי׳ נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא פיר׳ יכול הוא ליטמא להם והכל ענין אחד:

    3 more comments on this page.

    Ritva on Makkot 22a · Sefaria

    Meiri

    המבשל בעצי אשרה וכן הנהנה בע"ז ומשמשיה ובתקרובת שלה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה ואחת משום לא תביא תועבה אל ביתך:

    האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו לוקה משום טמאה שמאחר שאין בגידין בנותן טעם אינן מכלל הבשר אבל אם אכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה מתוך שנכלל שאר גופה באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים:

    המכלה ממון הקדש במזיד שלא בדרך הנאה יראה מכאן שהוא לוקה אע"פ שמשלם את הקרן ואזהרתו מואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן ליי' אלהיכם ולא ראיתי לאחד מן המחברים שיזכירה במנינו ושמא מפני שלאו זה נתיחד לאזהרת מוחק את השם ולגדולי המחברים ראיתי שהנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ומשלם את הקרן ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' מפי השמועה למדו שהיא אזהרה לאוכל עולה והוא הדין לשאר קדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שלוקה אע"פ שמשלם ואיני יודע למה לא מנאוה במצות לא תעשה ר"ל שלא ליהנות בקדשים ולא מנו בהם אלא גזה ועבודה ומצות עשה של תשלומין ושמא נכללת היא בלאו שלא יאכל זר בקדשים או באזהרת בשר עולה לכל אחד שהיא נכללת באזהרת לא תוכל לאכול בשעריך:

    הזורע בנחל שנערפה בו עגלה והמוחק את השם מן השמות שאין נמחקין והחותך סימני צרעת קודם שיתרפא או שיוחלט והמזיח את החשן מעל האפוד והמסיר את הבדים מן הארון והקוצץ אילני מאכל דרך השחתה כל אלו לאוין מיוחדים הם להיות העובר לוקה עליהם כמו שביארנו במשנה:

    השבועה אינה חלה על דבר מצוה כמו שיתבאר במקומו מעתה האומר שבועה שלא אחרוש ביום טוב וחרש אינו לוקה משום שבועת בטוי שלא חלה שבועה זו עליו ומ"מ חלה היא בכולל ר"ל שאם נשבע שלא יחרוש כלל וחרש ביום טוב לוקה אף על בטול השבועה גדולי הדורות למדים מסוגיא זו שאע"פ שהנדרים חלים על המצוה כמו שיתבאר במקומו לא נאמר כן אלא בבטול מצוה כגון שאמר ישיבת סוכה עלי וכו' אבל למניעת עבירה כגון אם אמר הרי עלי שלא לחרוש ביום טוב וחרש שנחייבהו משום בטול נדר לא שאלו כן כשהקשה וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב והוא משיבו שאין שבועה חלה עליו וחזר והקשה דליחשבה בדקא משתבע ביום טוב ובחול בו השבועה חלה אף על היום טוב בכולל עד שהוצרך לדחוק האי תנא כולל לית ליה היה לו להקשות ליחשב נמי כגון שאסרה עליו בנדר שהוא חל על דבר מצוה וכן בשמועת גיד הנשה האמורה למעלה היה לו להוסיף ולמנות שאסרו עליו בנדר אלא שאין אומרים כן בקיום מצוה ר"ל למניעת עברה אלא בבטול מצוה ובמסכת שבועות יתרחבו בה הדברים בע"ה:

    השבועות והנדרים יכול אדם לישאל עליהם על ידי חכם או שלשה הדיוטות ומתירין לו ואף הנזירות בכלל זה וכן ההקדשות יש להן שאלה כל שלא הגיעו ליד גזבר וכן תרומות ומעשרות וחלות ודומיהן כל שלא הגיעו ליד כהן כמו שיתבאר במקומו ומ"מ מה שהוא קדוש מאליו כגון בכור אין בו שאלה לעולם וכן מי שאמר הריני נזיר כשמשון אין לו שאלה ששמשון לא היה נזיר מתורת נדר עצמו אלא ממה שהמלאך הפרישו מן הטומאה וכל שכיוצא בזה אין לו שאלה וכן כל שהוא בנזירות שמשון מותר ליטמא למתים ואסור ביין ובתגלחת לעולם כמו שיתבאר במקומו:

    י"מ בנזירות שמשון כל שהוא נזיר מבטן על ידי אביו וכמו שאמרו האיש מדיר את בנו עד שיגדל בנזיר ר"ל שאם אמר פלוני בני נזיר נדר וקיים והאב נוהג בו כל דקדוקי נזירות ואין זה כלום שמ"מ אף האב בדין שאלה:

    כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין לשאר קדשים ואפי' הוממו ונפדו הרי הן באיסור גזה ועבודה וזהו הנקרא שור פסולי המוקדשין ומעתה בהמה זו אע"פ שהיא גוף אחד הואיל וקדש וחולין מעורבין בה הרי היא כשני גופין והרי הן לענין חרישה כטמאה עם טהורה שהרי הכתוב קראה טמאה וכמו שאמרו ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין והחורש או המנהיג בה לבדה כחורש ומנהיג בכלאים ולוקה וכן המרביע עליו אפי' מינה לוקה אף משום הרבעה:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Makkot 22a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפירש"י בד"ה היינו איסור כו' דומיא דא"א ונעשית חמותו כו' והשתא קיימא ליה בשריפה א"נ כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

    תוס' בד"ה מתקיף לה כו' תנא ושייר ואומר הר"ם כו' ואי דאיתא דאיכא תו מלקות כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה שהרי גוף א' כו' הקונט' פי' כגירסתו ור"ת פי' בע"א כו' וחד לכדר' הושעיא כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה המנהיג כו' משום דמושך השור משוי כו' דאל"כ לא ללקי דאל"כ לעולם לא כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 22a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה מתקיף וכו' ואומר הר"ם דלא דמי וכו' ר"ל ולעיל הכי פריך תנא קתני שמנה ד"ל בהנך דקא חשיב לא משכחת כי אם שמנה לאוין מכלל דלא מנה בי"ט כי אם חד וזה אינו דהא משכחת ביה שתי' זהו עיקר קושיתו ואין קושיתו דליחשוב יותר אלא קושיתו היא דלא תני האמת וק"ל:

    ד"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש וכו' עד ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תיחוח. אין ר"ל דהברייתא איירי בעפר תיחוח דא"כ לא היה חייב משום חורש בי"ט אלא ר"ל כיון דאשכחן הן כגון בעפר ולכך הלה בענין זה שבועת ביטוי דנשבע להרע ולהיטיב קרינן ויש לדקדק א"כ מאי דאמר נמי התם לא קא הלה שבועה דמושבע ועומד וכו' הא אשכחן שפיר דהלה כגון בעפר תיחוח דאינו מושבע ועומר דלית ביה חיובא מן התורה וצ"ל דלענין מושבע ועומד צריך להיות דבעינן דאתינן לחייבי משום שבועה לא יהא בו איסור מקודם דאל"כ לא היה חייב עליה משום שביעה והואיל והברייתא ע"כ איירי בעפר שאינו תיהוה כדלעיל לא חייב עליה משום שבועת דלא חיילא עלה איסור שבועה כיון דכבר אסיר משום מלאכת י"ט (לכך הוצרך לשנויי דחיילא מטעם איסור כולל וק"ל):

    Maharam on Makkot 22a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה מיגו דחיילא וכו' כללה נמי לדידיה לדידה כצ"ל. תשו' נ"ב מ"ת סי' ק"כ:

    תוס' ד"ה מתקיף וכו' דלא דמי כעין זה נזיר דף לח ע"ב תוס' ד"ה וללקי:

    Gilyon HaShas on Makkot 22a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 22, Amud Aleph, about 360 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “משום הבערה. ואם איתא, משום הבערה לא…”

    2. Segment 232 words

      Opens “והתני ר' חייא: לוקה שתים על אכילתו…”

    3. Segment 342 words

      Opens “א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:…”

      Named: רב אחא, רב אשי, רבא.

    4. Segment 43 words

      Opens “סימן שנבא"י שנ"ז:…”

    5. Segment 520 words

      Opens “מתקיף לה רב הושעיא: וליחשוב נמי הזורע…”

      Named: רב הושעיא.

    6. Segment 625 words

      Opens “מתקיף לה רב חנניא וליחשוב נמי המוחק…”

      Named: רב חנניא.

    7. Segment 717 words

      Opens “מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי הקוצץ…”

    8. Segment 826 words

      Opens “מתקיף לה אביי וליחשוב נמי המזיח החושן…”

      Named: אביי.

    9. Segment 919 words

      Opens “מתקיף לה רב אשי וליחשוב נמי החורש…”

      Named: רב אשי.

    10. Segment 1019 words

      Opens “מתקיף לה רבינא וליחשוב נמי הקוצץ אילנות…”

    11. Segment 1148 words

      Opens “א"ל רבי זעירא לרבי מני וליחשוב נמי…”

      Named: רבי זעירא, רבי מני.

    12. Segment 128 words

      Opens “ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר בנזיר…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא אלא…”

    14. Segment 1425 words

      Opens “אמר רבי הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשים…”

      Named: רבי הושעיא, רבי יצחק.

    15. Segment 1531 words

      Opens “מתני׳ כמה מלקין אותו ארבעים, חסר אחת…”

    16. Segment 1612 words

      Opens “אין אומדין אותו אלא במכות ראויות להשתלש…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Makkot 22a · Segment 7 — “מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Makkot 22a · Segment 3 — “א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולילקי נמי…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Makkot 22a · Segment 10 — “מתקיף לה רבינא וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתיה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Makkot 22a · Segment 8 — “מתקיף לה אביי וליחשוב נמי המזיח החושן מעל האפוד…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 22a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026