Talmud Builders

    Makkot 5b

    Back to index

    English translation — Makkot 5b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: If Rabbi Yehuda states that this situation is a conspiracy, and there is suspicion that the second set is not truthful, let even the first set of witnesses who were rendered conspiring witnesses based on their testimony also not be executed. Rabbi Abbahu said: The mishna is referring to a case where the judges already executed the first set of witnesses. Rabbi Yehuda is saying that no witnesses are executed other than the first set of witnesses, who were already executed.

    2The Gemara challenges: If so, what was, already was; there is no point in stating it as a halakha . Rather, Rava said this is what Rabbi Yehuda is saying: If it is only one set of witnesses that is rendered conspiring witnesses by the second set, the witnesses are executed; if there is more than one set they are not executed at all. The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yehuda say: It is only the first set alone that is executed? This indicates that contrary to Rava’s explanation, it is a case involving more than one set of witnesses. The Gemara notes: Indeed, this matter is difficult.

    3Apropos the dispute in the mishna, the Gemara relates: There was a certain woman who brought witnesses to testify on her behalf, and they were proven to be liars. She brought other witnesses, and they too were proven to be liars. She went and brought yet other witnesses, who were not proven to be liars. There is an amoraic dispute whether the testimony of the third set of witnesses is accepted. Reish Lakish said: This woman has assumed the presumptive status of dishonesty because of her repeated reliance on false witnesses; therefore, the testimony of the third set is rejected. Rabbi Elazar said to him: If she has assumed the presumptive status of dishonesty, has the entire Jewish people assumed that presumptive status? Why assume that these witnesses are dishonest?

    4The Gemara relates: On another occasion, Reish Lakish and Rabbi Elazar were sitting before Rabbi Yoḥanan and an incident similar to this one came before them for judgment. Reish Lakish said: This woman has assumed the presumptive status of dishonesty. Rabbi Yoḥanan said to him: If she has assumed the presumptive status of dishonesty, has the entire Jewish people assumed that presumptive status? When Reish Lakish heard Rabbi Yoḥanan respond in a manner identical to the earlier response of Rabbi Elazar, he turned his head and glared angrily at Rabbi Elazar, and he said to him: You heard this matter from bar Nappaḥa, i.e., Rabbi Yoḥanan, and you did not say it to me in his name? Had I known that you were stating Rabbi Yoḥanan’s opinion I would have accepted it.

    5The Gemara suggests: Let us say that Reish Lakish stated his opinion that this woman has assumed the presumptive status of dishonesty in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who invalidates the testimony of witnesses based on suspicion that arises due to the circumstances even though there is no proof that they lied. And Rabbi Yoḥanan stated his opinion in accordance with the opinion of the Rabbis, who do not invalidate testimony based on unsubstantiated suspicion.

    6The Gemara rejects this suggestion: Reish Lakish could say to you: I state my opinion even in accordance with the opinion of the Rabbis, as the Rabbis say that one relies on witnesses who render multiple sets of witnesses conspiring witnesses only there, in the mishna, in a case where there is no one who is seeking to hire witnesses to testify on his behalf, and one could assert that their testimony is true. But here, there is this woman who is seeking to hire witnesses to testify on her behalf, which arouses suspicion that she hired them to lie on her behalf.

    7And Rabbi Yoḥanan could say to you: I state my opinion even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda says that the testimony of the second set is invalid based on unsubstantiated suspicion only there, in the mishna, where circumstances exacerbate the suspicion that they are lying, as we say: Is that to say that everyone, the numerous sets of witnesses, was standing near these witnesses who testify in order to render them conspiring witnesses? But here, perhaps these witnesses who came last and were not proven to be liars know the content of the testimony, and these witnesses who were proven to be liars do not know the content of the testimony. The fact that the testimony of the first sets of witnesses was rendered void has no bearing on the status of other witnesses.

    8MISHNA: The conspiring witnesses are executed only if they are rendered conspiring witnesses after the verdict of the accused is concluded. This is in contrast to the opinion of the Sadducees, as the Sadducees say: Conspiring witnesses are executed only if they are rendered conspiring witnesses after the accused is killed on the basis of their testimony, as it is stated: “A life for a life” (Exodus 21:23; see Deuteronomy 19:21).

    9The Rabbis said to the Sadducees: But wasn’t it already stated: “And you shall do to him as he conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19), and this latter verse indicates that his accused brother is alive? And if so, why is it stated: “A life for a life”? One might have thought that if they are rendered conspiring witnesses from the moment the judges accepted their testimony in court, they will be executed, even though no verdict was concluded. Therefore, the verse states: “A life for a life,” teaching that they are executed only if they are rendered conspiring witnesses after the verdict of the accused will be concluded, from the moment that the court is on the verge of taking his life.

    10GEMARA: It is taught with regard to the halakha in the mishna that a Sage referred to as the Distinguished [ Beribbi ] says: If the conspiring witnesses have not yet killed the accused with their testimony they are executed, but if they killed the accused with their testimony they are not executed. The father of that Sage, who was also a prominent Sage, said to him: My son, is this matter not derived through an a fortiori inference? If, when they were unsuccessful in their attempt to kill the accused they are executed, all the more so if they were successful in killing him should they be executed.

    11He said to his father: You have taught us, our teacher, that one does not administer punishment based on an a fortiori inference. The punishment must be stated in the Torah. As it is taught in a baraita that among the relatives with whom engaging in intercourse is forbidden it states: “A man who takes his sister, the daughter of his father or the daughter of his mother” (Leviticus 20:17): I have derived only the daughter of his father who is not the daughter of his mother, or the daughter of his mother who is not the daughter of his father. From where is it derived that one is liable for engaging in intercourse with his sister who is both the daughter of his mother and the daughter of his father? It is derived from a verse, as the verse states: “He has uncovered the nakedness of his sister” (Leviticus 20:17), indicating that one is liable for engaging in intercourse with any sister.

    12The baraita continues: Even if the verse had not stated that one is liable for engaging in intercourse with his sister, i.e., one’s sister with whom he has both parents in common, I have proof from an a fortiori inference: If the Torah punished an individual for engaging in intercourse with the daughter of his father who is not the daughter of his mother, or for engaging in intercourse with the daughter of his mother who is not the daughter of his father, is it not all the more so clear that he should be punished for engaging in intercourse with his sister who is both the daughter of his father and the daughter of his mother? From the fact that the Torah explicitly prohibited intercourse in that case and did not rely on the inference, you learn that one does not administer punishment based on an a fortiori inference.

    13The baraita continues: We heard from that verse (Leviticus 20:17) the punishment for engaging in intercourse with one’s sister with whom he has both parents in common. From where is the prohibition against engaging in those acts of intercourse derived? It is derived from a verse, as the verse states: “The nakedness of your sister, the daughter of your father or the daughter of your mother… you shall not uncover” (Leviticus 18:9). I have derived the prohibition against engaging in intercourse only with the daughter of his father who is not the daughter of his mother, or with the daughter of his mother who is not the daughter of his father. From where do I derive a prohibition against engaging in intercourse with his sister who is both the daughter of his father and the daughter of his mother? It is derived from a verse, as the verse states: “The nakedness of the daughter of your father’s wife, born of your father; she is your sister” (Leviticus 18:11), indicating that engaging in intercourse with any sister is prohibited.

    14The baraita continues: Even if the verse had not stated that engaging in intercourse with one’s sister with whom he has both parents in common is forbidden, I have proof for this from an a fortiori inference: If one was prohibited from engaging in intercourse with the daughter of his mother who is not the daughter of his father, and with the daughter of his father who is not the daughter of his mother, is it not all the more so clear that he is prohibited from engaging in intercourse with his sister who is both the daughter of his father and the daughter of his mother? You learn from this that one does not derive a prohibition based on an a fortiori inference.

    15The baraita continues: From where is it derived that one does not administer punishment to those liable to receive lashes based on an a fortiori inference, and that the principle is not limited to capital punishment? The verse states a verbal analogy between the term “wicked” written with regard to those liable to be executed and the term “wicked” written with regard to those liable to receive lashes. With regard to those liable to be executed, it is written: “Who is wicked and deserves to die” (Numbers 35:31). With regard to those liable to receive lashes, it is written: “And it shall be if the wicked is deserving of lashes” (Deuteronomy 25:2).

    16From where is it derived that one does not administer punishment to those liable to be exiled based on an a fortiori inference? It is derived by means of a verbal analogy between the term “murderer” written with regard to those who kill intentionally (see Numbers 35:21) and the term “murderer” written with regard to those who kill unwittingly (see Numbers 35:11). The conclusion is that one does not administer any punishment based on an a fortiori inference.

    17§ Apropos the dispute between the Sadducees and the Sages, it is taught in a baraita : Rabbi Yehuda ben Tabbai says in the form of an oath: I will not see the future consolation of the Jewish people if I did not as a member of the court kill a single conspiring witness, in order to eradicate this reasoning from the hearts of the Sadducees, who would say: The conspiring witnesses are executed only if they are rendered conspiring witnesses after the accused will be killed. Rabbi Yehuda ben Tabbai killed the conspiring witness while the accused remained alive.

    18Shimon ben Shataḥ said to him: I will not see the consolation of the Jewish people if you did not shed thereby innocent blood, as the Sages said: Conspiring witnesses are not executed unless both of them are rendered conspiring witnesses, and they are not flogged unless both of them are rendered conspiring witnesses. In this case, only one was rendered a conspiring witness.

    19Rabbi Yehuda ben Tabbai immediately accepted a commitment upon himself that he would issue a halakhic ruling only when he was before Shimon ben Shataḥ, to avoid mistakes in the future. And throughout all of Rabbi Yehuda ben Tabbai’s days he would tearfully prostrate himself on the grave of that witness whom he executed, to request forgiveness for having done so, and his voice was heard from a distance. And the people thought to say that it was the voice of the executed witness that was heard. Rabbi Yehuda ben Tabbai said to them: It is my voice. Know that this is so, as tomorrow, i.e., sometime in the future, he, referring to himself, will die, and his voice will no longer be heard.

    20Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: The fact that the voice will cease after Rabbi Yehuda ben Tabbai’s death is inconclusive as proof that the voice is not that of the executed witness. Perhaps the reason that the voice of the executed person will no longer be heard is that he confronted Rabbi Yehuda ben Tabbai in trial before the heavenly court, obviating the need for crying from his grave. Alternatively, perhaps Rabbi Yehuda ben Tabbai appeased the executed witness in the World-to-Come, and there is silence because no grievances remained.

    21MISHNA: It is written: “At the mouth of two witnesses or three witnesses shall he who is to die be executed” (Deuteronomy 17:6). The question is: If the testimony is valid with two witnesses, why did the verse specify that it is valid with three? Rather, it is to juxtapose and liken three to two: Just as three witnesses can render the two witnesses conspiring witnesses, so too, the two witnesses can render the three witnesses conspiring witnesses. And from where is it derived that two witnesses can render even one hundred witnesses conspiring witnesses? It is derived from a verse, as the verse states: “Three witnesses.” Since the verse is obviously discussing witnesses, the term witnesses is superfluous, as it could have stated: Two or three. The term “witnesses” teaches that two witnesses can render a set of witnesses conspiring witnesses irrespective of their number.

    22Rabbi Shimon says that three witnesses are mentioned in the verse in order to teach: Just as two witnesses who testified that a person is liable to be executed are not killed for this testimony unless both of them are found to be conspiring witnesses, so too, three witnesses who testified together are not killed unless all three of them are found to be conspiring witnesses. And from where is it derived that the same halakha applies even to one hundred witnesses? It is derived from a verse, as the verse states: “Three witnesses.” The superfluous term “witnesses” teaches that the status of all witnesses who come to court as a single set of witnesses is that of one testimony with regard to this halakha .

    23Rabbi Akiva says: The third witness mentioned in this verse does not come for the judges to be lenient concerning him; rather, its mention comes for the judges to be stringent concerning him and to render his halakhic status like that of these two witnesses who testified with him. One could claim that since the testimony of the third witness is superfluous, as the testimony of the other two witnesses sufficed, the third witness and any other witnesses beyond the first two should be exempt. Therefore, the verse teaches that since he testified with them and was rendered a conspiring witness with them, he too is executed.

    24One can learn a moral from this halakha : And if the verse punished one who associates with transgressors with a punishment like the one received by the transgressors, even though his role in the transgression is ancillary, all the more so will God pay a reward to one who associates with those who perform a mitzva like the reward of those who perform the mitzva themselves, even though his role in performing the mitzva is ancillary.

    25The mishna cites another derivation based on the juxtaposition of two to three: And just as with regard to two witnesses, if one of them is found to be a relative or is otherwise disqualified, their entire testimony is voided, as it is no longer the testimony of two witnesses, so too, with regard to three witnesses who came to testify as one set, if one of them is found to be a relative or is otherwise disqualified, their entire testimony is voided, even though two valid witnesses remain. From where is it derived that the same halakha applies even in the case of one hundred witnesses? It is derived from a verse, as the verse states: “Witnesses.”

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Where they already killedthe first group [of witnesses] before the second group came in.

    Aloneimplies that they were others.

    She has been establishedto bring in false witnesses, and we should no longer accept any addition witnesses.

    To do their brotherimplies that their brother is yet alive.

    GEMARABerebi says: this was his name.

    License: CC0

    מכות ה עמוד ב

    1אי איסטטית היא זו, אפי' כת ראשונה נמי לא! אמר ר' אבהו: שקדמו והרגו.

    2מאי דהוה הוה! אלא אמר רבא, הכי קאמר: אם אינה אלא כת אחת נהרגת, אי איכא טפי אין נהרגין. הא ״בלבד״ קאמר! קשיא.

    3ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור, אייתי סהדי ואישתקור. אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אישתקור. אמר ריש לקיש: הוחזקה זו. א"ל ר' אלעזר: אם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו?

    4זימנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן, אתא כי האי מעשה לקמייהו. אמר ריש לקיש: הוחזקה זו. א"ל רבי יוחנן: אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו? הדר חזיה לרבי אלעזר בישות, אמר ליה: שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה?

    5לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה, ורבי יוחנן דאמר כרבנן?

    6אמר לך ריש לקיש: אנא דאמרי לך אפי' לרבנן עד כאן לא קא אמרי רבנן התם, דליכא דקא מהדר. אבל הכא, איכא הא דקא מהדרא.

    7ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפי' לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם, דאמרינן: ״אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי״, אבל הכא, הני ידעי בסהדותא, והני לא ידעי בסהדותא.

    Mishna

    8אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין. שהרי הצדוקין אומרים: עד שיהרג, שנאמר ״(שמות כא״, כג) ״נפש תחת נפש״.

    9אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר (דברים יט, יט) ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו״, והרי אחיו קיים! ואם כן למה נאמר ״נפש תחת נפש״? יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו? תלמוד לומר: ״נפש תחת נפש״, הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין:

    Gemara

    10תנא בריבי אומר: לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביו בני לאו קל וחומר הוא׃

    11אמר לו לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא (ויקרא כ, יז) איש אשר יקח [את] אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אמו ובת אביו מנין ת"ל ערות אחותו גילה׃

    12עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו לא כל שכן הא למדת שאין עונשין מן הדין׃

    13עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר (ויקרא יח, ט) ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר (ויקרא יח, יא) ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא׃

    14עד שלא יאמר יש לי מן הדין מה אם הוזהר על בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו בת אביו ובת אמו לא כל שכן הא למדת שאין מזהירין מן הדין׃

    15חייבי מלקיות מנין תלמוד לומר רשע רשע׃

    16חייבי גליות מנין אתיא רוצח רוצח׃

    Baraita

    17תניא אמר רבי יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון׃

    18אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין לוקין עד שיזומו שניהם׃

    19מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע וכסבורין העם לומר קולו של הרוג אמר קולי שלי הוא תדעו למחר הוא מת אין קולו נשמע׃

    20אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי דלמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה:

    Mishna

    21(דברים יז, ו) על פי שנים ״עדים״. או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש (שלשה לשנים) מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזומו את הג' ומנין אפי' מאה ת"ל עדים׃

    22ר' שמעון אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפי' מאה ת"ל עדים׃

    23רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו׃

    24ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה׃

    25ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה מנין אפי' מאה ת"ל עדים׃

    Tosafot

    איסטטית היאברב אלפס פי' לשון סטים (שבת דף פט:):

    חייבי מלקיות מניןפי' מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין על. פיהם וא"ת ואמאי לא בעי נמי כן חייבי ממון מנין דאין משלמין ממון עד שיגמר דינו על פיהם וי"ל דכמו דבדיני נפשות דרשינן עד שיגמר דינו מקרא דנפש בנפש דכתיב בעדים זוממין כמו כן כתיב ממון בעדים זוממין דכתיב. יד ליד לא ינקה דמפקי מיניה (כתובות דף לב:) דממונא משלמין ודרשינן מיניה עד שיגמר הדין:

    חייבי גליות מניןפירוש מנין דאין לוקין עד שיגמר דינו וקשיא דהא כשהעידו אחייבי גליות הרי הן חייבי מלקות וחייבי מלקות כבר גמרנו מרשע רשע ופ"ה דמההיא לא ילפינן אלא עדים הזוממין שהרשיעו הנדון ללקות או למיתה דהאי קרא דרשע רשע בנידונין כתיב אבל כשהרשיעו הנדון לגלות לא גמרינן:

    אף השנים מזימין הג' ומנין אפי' הן מאה ת"ל עדיםתימה אימא דעדים אתא אפי' לארבעה ונמצא אחד קרוב או פסול יותר מן הג' דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא וי"ל כיון שכת אחת מזמת שתי כתות הוא הדין מאה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    פי' לא נכון הוא זה ואוקמה ר' אבהו לטעמא דר' יהודה בשקדמו והרגו הראשונה ולולי כן אפי' הראשונה אינה נהרגת. ההיא דמייתי סהדי ואישתקיד אייתי אחריני ואישתקור אייתי שהדי אחריני אמר ריש לקיש הוחזקה זו.

    א"ר יוחנן אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו כלומר כשרין הן כרבנן דמתניתין דאמרי כל זמן שלא הוזמו כשרין הן.

    ואמר לך ר' יוחנן אפילו ר' יהודה לא פסלינהו אלא דאמר אטו הני הוו בהדי הני והני בהדי הני דקא מסהדי הכי אבל הכא אפי' ר' יהודה מודה דכשרין מ"ט הני הוא דהוו ידעי בשהדותא אבל הני דאישתקור לא הוו ידעי. והלכתא כר' יוחנן. פי' הדר חזא (ליה ר') [לר'] אלעזר בישות. החזיר פניו ריש לקיש ונסתכל בר' אלעזר בן פדת תלמיד ר' יוחנן בפנים רעות כלומר תשמע השמועות מפי ר' יוחנן ואינך אומרן משמו אילו הגדת לי כי ר' יוחנן אמר כך לא הייתי שונה בפניו:

    אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין.

    תניא רבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגיןא"ל אביו ק"ו הוא. א"ל לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא כו' ופשוטה היא. ואסיק' שאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין. וכן בחייבי מלקיות אתיא רשע (הוא) [רשע]. כתיב בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ובחייבי מלקיות כתיב והיה אם בן הכות הרשע מה בחייבי כריתות ובחייבי מיתות אין עונשין ואין מזהירין מן הדין כך חייבי מלקיות. בחייבי גליות נמי אתיא רוצח רוצח. תניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהן וכך אין לוקין ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. הצדוקין היו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון:

    על פי שנים עדים או שלשה עדים כו' עד מנין אפילו הן מאה ת"ל עדים. פי' כשם שג' עדים מזימין ב' כך ב' מזימין ג' ומנין אפילו ק' שהעידו שב' באין ומזימין אותן ת"ל עדים.

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 5b

    Makkot 5b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 664 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Where they already killed the first group [of witnesses] before the second group came in.

    Alone implies that they were others.

    She has been established to bring in false witnesses, and we should no longer accept any addition witnesses.

    To do their brother implies that their brother is yet alive.

    GEMARA Berebi says: this was his name.

    Rashi on Makkot 5b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    איסטטית היא ברב אלפס פי' לשון סטים (שבת דף פט:):

    חייבי מלקיות מנין פי' מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין על. פיהם וא"ת ואמאי לא בעי נמי כן חייבי ממון מנין דאין משלמין ממון עד שיגמר דינו על פיהם וי"ל דכמו דבדיני נפשות דרשינן עד שיגמר דינו מקרא דנפש בנפש דכתיב בעדים זוממין כמו כן כתיב ממון בעדים זוממין דכתיב. יד ליד לא ינקה דמפקי מיניה (כתובות דף לב:) דממונא משלמין ודרשינן מיניה עד שיגמר הדין:

    חייבי גליות מנין פירוש מנין דאין לוקין עד שיגמר דינו וקשיא דהא כשהעידו אחייבי גליות הרי הן חייבי מלקות וחייבי מלקות כבר גמרנו מרשע רשע ופ"ה דמההיא לא ילפינן אלא עדים הזוממין שהרשיעו הנדון ללקות או למיתה דהאי קרא דרשע רשע בנידונין כתיב אבל כשהרשיעו הנדון לגלות לא גמרינן:

    אף השנים מזימין הג' ומנין אפי' הן מאה ת"ל עדים תימה אימא דעדים אתא אפי' לארבעה ונמצא אחד קרוב או פסול יותר מן הג' דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא וי"ל כיון שכת אחת מזמת שתי כתות הוא הדין מאה:

    Tosafot on Makkot 5b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    פי' לא נכון הוא זה ואוקמה ר' אבהו לטעמא דר' יהודה בשקדמו והרגו הראשונה ולולי כן אפי' הראשונה אינה נהרגת. ההיא דמייתי סהדי ואישתקיד אייתי אחריני ואישתקור אייתי שהדי אחריני אמר ריש לקיש הוחזקה זו.

    א"ר יוחנן אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו כלומר כשרין הן כרבנן דמתניתין דאמרי כל זמן שלא הוזמו כשרין הן.

    ואמר לך ר' יוחנן אפילו ר' יהודה לא פסלינהו אלא דאמר אטו הני הוו בהדי הני והני בהדי הני דקא מסהדי הכי אבל הכא אפי' ר' יהודה מודה דכשרין מ"ט הני הוא דהוו ידעי בשהדותא אבל הני דאישתקור לא הוו ידעי. והלכתא כר' יוחנן. פי' הדר חזא (ליה ר') [לר'] אלעזר בישות. החזיר פניו ריש לקיש ונסתכל בר' אלעזר בן פדת תלמיד ר' יוחנן בפנים רעות כלומר תשמע השמועות מפי ר' יוחנן ואינך אומרן משמו אילו הגדת לי כי ר' יוחנן אמר כך לא הייתי שונה בפניו:

    אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין.

    תניא רבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין א"ל אביו ק"ו הוא. א"ל לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא כו' ופשוטה היא. ואסיק' שאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין. וכן בחייבי מלקיות אתיא רשע (הוא) [רשע]. כתיב בחייבי מיתות אשר הוא רשע למות ובחייבי מלקיות כתיב והיה אם בן הכות הרשע מה בחייבי כריתות ובחייבי מיתות אין עונשין ואין מזהירין מן הדין כך חייבי מלקיות. בחייבי גליות נמי אתיא רוצח רוצח. תניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהן וכך אין לוקין ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. הצדוקין היו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון:

    על פי שנים עדים או שלשה עדים כו' עד מנין אפילו הן מאה ת"ל עדים. פי' כשם שג' עדים מזימין ב' כך ב' מזימין ג' ומנין אפילו ק' שהעידו שב' באין ומזימין אותן ת"ל עדים.

    Rabbeinu Chananel on Makkot 5b · Sefaria

    Ritva

    גמרא אי אסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי פי׳ מדקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה משמע דאפילו כת הראשונה קיימת לפנינו כשנעשת כת המזמת אסטטית אפ"ה אינה ניצולת כת הראשונה ולהכי פרכינן דכיון שהוחזקה כת המזמת בשקדנות אפילו כת הראשונה ראויה שלא תהרג ופריק ר׳ אבהו דמיירי כשקדמו והרגו את הראשונה קודם שנמצאת זו אסטטית ופרכינן מאי דהוה הוה כלומר פשיטא שאם כבר קדמו והרגו תהרג ומאי קמ"ל במאי דקתני אלא כת הראשונה אלא אמר רבא ה"ק אי איכא כת אחד בלחו׳ נהרגין איכא טפי אין נהרגין כלל ופרכינן והא בלבד קתני פי׳ דמשמע דאיכא אחריני עם הראשונה וה"ה דקשיא לשון ראשונה דמשמע דאיכא אחרות עמה שהיא ראשונה להם אלא דנקטינן חדא מתרי פרכי׳ ואמרינן קשיא כלומר דודאי לישנא דמתני׳ לא דק בה תנא והכי בעי למימר אינה נהרגת אלא כשלא באה להזים כת אחרת בלתי אומתה כת שהיא עכשיו אלינו ראשונה דהשתא שהיא ראשונה אינה נהרגת ואלו היתה היא בלבד נהרגת והאי שינויא הכרחה הוא דאי אפשר לפרש מתניתין באנפא אחריני:

    ההיא איתתא דאתיא סהדי ואישתקור אתיא סהדי ואישתקור הדר אייתי סהדי אחריני דלא אשתקור אר"ל הוחזקה זו א"ל ר׳ אליעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו. קשה לי כיון דמודינן דהוחזקה היא אלמא טענת שקר היא טוענת וכיון שטענתה שקר העדים במעידים כדבריה שקר הם מעידים וזה מושכל ראשון. וי"ל דהא דאמרינן דהוחזקה היא לא שהוחזקה לטעון שקר אלא שהוחזקה להביא עידי שקר ואולי טענתה אמת ולכך אמרינן שאעפ"י שהוחזקה להביא עדות שקר כל ישראל לא הוחזקו להעי׳ שקר ואולי אע"פ שהשתי כתות הראשונות העידו שקר כי לא היו בענין אולי הכת השלישית מעידין האמת והיו בענין:

    שמעת מילי יניה דבר נפחא ולא אמרת לי ומיהו ר"א דלא אדכר לר׳ יוחנן לומר דבר בשם אומרו אולי לא שמעת ממנו לזו עדיין אע"פ שהוא רבו או אולי לא חשש שהכל יודעין שדבריו דברי ר׳ יוחנן רבו כאותן שאמרו ביבמות על יהושע הכל יודעין שהיא תורתו של משה:

    לימא ר"י ור"ל בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי הריא"ף ז"ל שינה עכשיו בכאן הפירוש שפירש במשנתינו שעל כת המזמ׳ אומר ר׳ יהודה אסטטית ושעליה נחלקו ר"י ורבנן משום דקשיא ליה למר"ן ז"ל דא"כ מה ענין הכת ההיא אצל האשה הזאת הוחזקת בשתי כתי עדים להביא עידי שקר ואלו הכת המזמת אין לנו עליה שום ראיה שהעי׳ שקר כלל ולכך פירש כאן דהשתא ס"ל דעתין דתלמודא דפלוגתא דרבנן ור"י אינו אלא על העדים שבאו להעי׳ על הנדון שהרג את הנפש והאי דקתנו באו אחרים והזימום לאו שהזימום הכת הראשונה המזמת אלא כת אחרת כי על כל עדים שבאו להעי׳ על ראובן שהרג באו כת עדים שהזימום ואמרי אבנן שכל הכתות ההם שהעידו על ראובן נהרגין שכבר הוזמה כל אחת מהן בכת אחרת ור"י אומר כי עדות זו שמעידין על ההריגה אסטטית וכל העדים שמביאן אחר שהוזמה הראשונה אין מקבלין אותם כלל דודאי שקר הם מעידין ואפילו לא הוזמו והיא הנותנת שאינן נהרגין אם הוזמו דליכא למימר בהו כאשר זמם לעשות כיון שלא היו עושין מעשה על פיהם כי בודאי היו באין להעיד סרה או לצבע העולם בדם נקי להרוג ראובן שלא כדין ועל זה הוא שאמרו כאן דרבנן דאמרי כר"י דאמר דישראל לא הוחזקו ואע"פ שהוזמו הראשוני׳ או אפילו השניים אולי השלישים שמעידים על ראובן שהרג אמת הם מעידים. ור"ל דאמר הוחזקה זו כר"י דאמר אסטטית היא ואע"פ דר"ל לא חשיב לה מוחזקת אלא בתר תרי זימני דאתו סהדי ואשתקור ואולי ר׳ יהודה מחזיק להו בחדא זימנא בכת הראשונה שהוזמו דלמא ה"ה לר"ל דמחזיק לאשה זו בחדא זימנא אלא זלא היה שם ר"ל עד שהוחזקה שני פעמים היינו מאי דקס"ד מעיקרא. וגם על דרך זה תירץ התלמו׳ אליבא דר"ל אבל כשתירץ אליבא דר׳ יוחנן ואמר אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דאמרינן אטו כל הני סהדי קמי הני הוו קיימי הדר מהאי פירושא וס"ל כפירושא דפרישנא דמתני׳ דר"י לכת המזמת קרי אסטטית וכדי כמה פליג על רבנן ובודאי דלמאי קס"ד השתא שפיר אתי לישנא דמתני׳ דקתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד דאפילו בשלא קדמו והרגו היא נהרגת דכי מסהדי ראויה היתה לקבל עדותה ולדון על פיה ושפיר קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות. וכל מאי דאקשינן ופרכינן לעיל אינו על דעת המסקנא הזאת שהיא כפי׳ משנתינו דהא ידע לה ר׳ אבהו וסוגיא דלעיל אינו אלא על דעת המסקנא הזאת להאי מסקנא ושיטת רבי׳ הריא"ף ז"ל. והקשה עליו בעל המאורי׳ ז"ל דא"כ ר׳ יהודה דסבר למאי ס"ד השתא דבחדא זימנא הוי חזק׳ לאסטטית דאמר כמאן לא כר׳ דאמר בתרי זימנא הויא חזקה ולא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני. ויש שתירצו בזה דאית לי הדר׳ או דרשב"ג בעלמא אבל בדיני נפשות ס"ל דבחדא זימנא הויא חזקה. וזה דוחק גם לשון הסוגיא דחוק מאוד דאי ס"ל דלא כסוגיא דלעיל היכי סתים ליה ולא אמרינן בה סברוה. ועוד כי פרקי׳ אליבא דר׳ יוחנן והדרין מהאי פירושא ולמעב׳ פירושא אחריני למתני׳ הוה ליה לתלמודא לפרושי שכן שיטת התלמו׳ בכל מקום. לכך הנכון כמו שפירש הר"ז בעל המאור ז"ל וכן נרא׳ מפי׳ רש"י ז"ל דהשתא נמיס בירא לן כפי׳ משנתינו והכי קא מדמינן לה דר׳ יהודה ורבנן בכת המזמת באומדנא בלא ראיה דאיכא עלייהו פליגי דר"י אזיל בתר אומדנא והא מיחזי ליה אומדנא דמוכח דשקרא קאמרי כיון ששמו עצמם להזים כל הבאים בעדות זו לומר להם עמנו הייתם ודמיא להאי עובדא דאיתתא דאנן לית לן שום ראיה על גופא של כת שלישית זו שמעידין שקר אלא מאומדן דעתא בעלמא דחזינן להאי איתתא דהדרי תרי זימני בתר עידי שקר. ורבנן דמתני׳ לא אזלי בתר אומדנא וכן ר׳ יוחנן וקס"ד שהאומדנות הללו שוות הן ותלמודא מתרץ ואזיל שאין האומדנות והחזקות הללו שוות דריש לקיש ס"ל דאומדנא דאיתתא המירא טפי ומודה בה רבנן דכיון דהיא מהדרא אסהדי שקרי וחשו לה לאסהודי שקרא וקרוב לומר כי כשם שהסיתה לשתי הכתות האלה הסיתה לזו מה שאין כן בשטותינו דליכא דמשדל להו ור׳ יוחנן אמר דלר׳ יהודה אלימא ליה אומדנא דמתני׳ כי האומדנא באה אלינו מחמת גופן של עדים דאטו כ"ע גבייהו הזו קיימי אבל בעובדא דההיא אתתא אין האומדנא והחזקה הרעה הזאת באה אלינו מחמת שום ריעות שראינו בכת השלישית שאנו באין לשקר אלא מחמת האשה שהביאתם והרי זה נכון וברור ואע"פ שהר"ז הלוי קצר בלשונו זה פי׳ דבריו בבידור. והלכתא כר׳ יוחנן ולא דמיא הא למאי דאמרינן בפ׳ אלו נערות (כתובות דף לו ע"ב) בהאי דאפיק שטרא אחבריה ואמר מזוייף הוא ואתו סהדי ואסהידו דלדידהו אמר להו זייפא לי שטרא דקי"ל דכל שטרא דנפיק מתותיה ידה פסול ואפילו מקויים ולא אמרינן אם הוא מוחזק כל ישראל מי הוחזקו דשאני התם מטעמ׳ דאמרי׳ עלה דכיון דאזיל לזויופי שטרי אמרי׳ דכי לא משכחי ציורי צייריה איהו גופיה וכדפרישנא התם בסנהדרין:

    מתני׳ אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו׳ עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם וכו’. והרי אחיו קיים לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דהאי ודאי שפיר מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם בישראל וכתיב קרבו שאו את אחיכם ובגמרא לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ושאין עונשין מן הדין אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקלה אחיך לעיניך בעינן שיהא אחיך קיים לבתר דנקלה ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מכין אותו כ"א ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחייא מתי הא מיית בסוף כ"א ובעינן לאחר שנקלה שיהא אחיך התם מדכתי׳ אחיך לעיניך שיהא קיים לעינינו ולאו מלשון אחיך בלחוד אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים ואף ע"ג דלא נפקו להו מאחיו ודכותא טובא דנקטי חדא קרא במקום קרא אחרינא:

    ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים ואע"ג דעדים לא משמע אלא תרי מ"מ כיון שאפיקתיה מתלתא וארבעה קים לן דלא שני לן בין ארבעה למאה דהא איכא דעת טובא והא דאמרינן בעלמא תרי כמאה מהכא הוא דנפקא לן:

    ר"ע אומר לא בא השלישי אלא להחמי׳ עליו לפום פשטא נראה דר"ע חולק על ר"ש וסבירה דאם נמצאו שנים זוממין נהרגין אותם שני׳ מיהת אע"פ שלא הוזמו כולם כי לא בא השלישי להקל עליהם כיון דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים ושלישי להחמיר על עצמו בא שאם הוזם עמהם שיהא חייב ואע"ג דבלאו דידיה היה הנדון מחוייב ע"פ השנים. ומיהו ר׳ שמעון מודה לר"ע שכשם שיצא לדבריו להקל יוצא להחמיר דהא קאמר שאם נזומו כולם נהרגין כולם. אבל רש"י ז"ל פי׳ לא הוצרך השלישי לבא להקל על השאר אלא להחמיר ולפי זה לא פליג ר"ע אלא שאמר שלא הוצרך לכך דהא פשיטא דעד שסתירה כל העדות אין חייבין כלל ולהחמיר הוא שהוצרך הכתוב וכיון שכן ור׳ שמעון לא פליג על ר"ע כדאמרינן א"כ ליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. ואפשר דפליגי בלהחמיר דאע"ג דקתני ר׳ שמעון שאין נהרגין עד שיזומו כולם דמשמע שאם הוזמו כולם שנהרגין כולם התם בשבאו כולם ביחד אבל אם השלישי בא בפני עצמו פטור ובא ר"ע ואמר שאפילו בא אחרי כן בפני עצמו חייב כיון שנטפל לעוברי עבירה:

    ומה שנים נמצא א׳ מהם קרוב וכו’ בגמרא מתפרשא בסנהדרין:

    5 more comments on this page.

    Ritva on Makkot 5b · Sefaria

    Meiri

    מי שהביא כת של עדים הן גואל הדם על קרובו שפלני הרגו הן בעסקי ממון שפלני חייב לו כך וכך וכיוצא באלו והוזמה אותה הכת ואח"כ חזר זה והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה והוזמה זו הכת גם כן ואח"כ חזר והביא כת אחרת על אותה עדות בעצמה ואין לה מזימין דנין על פי כת זו שאין לה מזים שאע"פ שהדברים מוכיחים על המביאם שהוא משתדל בעדות שקר מ"מ אין מחזיקין את העדים בשקרנים עד שיוזמו ושמא כתות שעברו העידו על פי האומד וזו מעידה על ברור ומ"מ שטר שקרא עליו ערער ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו חתימות אלו אין מגבין בו אפילו נתקיים שטר בחותמיו וכן פסקו גדולי המחברים אלא שהם כתבו שאם באו עדי השטר בעצמו והעידו שהם חתמוה וזו היא כתב ידם מגבין בה:

    המשנה התשיעית וענינה ג"כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהיו צדוקים אומרים עד שיהרג הנדון שנאמר נפש בנפש אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו והרי אחיו קיים א"כ מה תלמוד לומר נפש בנפש יכול משעה שקבלו עדותם יהרגו תלמוד לומר נפש בנפש הא אינם נהרגים עד שיגמר הדין אמר הר"ם כשנהרג אותו שהעידו עליו ואחר מותו הוזמו העדים לא יהרגו שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים אבל החכמים מעידים שהרי הסכימו עליו:

    אמר המאירי אין העדים זוממין נהרגין ר"ל מטעם כאשר זמם אא"כ נגמר הדין על פיהם ואח"כ הוזמו שהרי הצדוקים היו אומרים עד שיהרג הנדון שאם לא הרגו לא יהרגו ואינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה וטעם שלהם מדכתיב נפש בנפש והשיבו להם תשובה מאמרו לעשות לאחיו מלמד שעדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש ללמד שלא משהעידו נהרגין אלא משנגמר הדין על פיהם הא משהרגו אין נהרגין אבל בממון אע"פ שהוציאו ממון על פיהם מחזירין אותו והם משלמים וכן כתבו גדולי המחברים במלקות שאם לקו על פיהם לוקין ויש חולקין במלקות וכן יש חולקין אף בממון כמו שביארנו למעלה בסוגיית המשנה השניה ולדעת גדולי המחברים מיהא זה שאמרו בגמ' חייבי מלקיות מנין אין פירושן מנין שאם לקו לא ילקו אלא על דין המשנה הוא חוזר כלומר מנין שלא יענשו עד שיגמר הדין על פיהם כמו שפי' גדולי הרבנים כמו שנבאר:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

    כבר ביארנו בהרבה מקומות שאין עונשין מן הדין ולא מזהירין מן הדין לא בדיני נפשות ולא בדיני מלקות ומהיכן למדנו דבר זה שנאמר איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מנין שבת אב ואם אין הכתוב קורא לה אחותו בת אביו אלא אחותו סתם תלמוד לומר ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי לדון כן אם ענש על בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אב ואם לא כל שכן הא למדת שאין עונשין מן הדין עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה אין לי אלא וכו' בת אב ואם מנין תלמוד לומר אחותך היא לא תגלה ערותה עד שלא יאמר יש לי בדין אם הזהיר וכו' הא למדת שאין מזהירין מן הדין:

    אין העדים נעשין זוממין לדונם בכאשר זמם עד שיזומו שניהם לא לדיני נפשות ולא למלקות ולא לתשלומין וזה שביארנו במשנה שאין נעשין זוממין עד שנגמר הדין לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני מלקות וגלות כגון אם העידוהו שחייב מלקות והוזמו שלוקין או שהעידוהו שחייב גלות והוזמו שהם לוקין כמו שביארנו במשנה השניה ולמדנו דבר זה למלקות מגזירה שוה של רשע רשע ולגלות מגזירה שוה של רוצח רוצח ולממון מיהא הדבר פשוט בו שכן שהרי כתוב יד ביד דבר הנתן מיד ליד:

    אע"פ שבקצת דברים ניתנה רשות לחכמים לעשות מעשה בקצת נטייה מן הדין אף להקל לפעמים להוציא מלב החולקים כעין מה שאמרו בפרה שהיו עושים אותה בטבול יום להוציא מלבן של צדוקים וכן בהרבה מקומות לענין דיני נפשות אין סומכין על זה שאין הורגין את זה שלא מן הדין כדי לקבוע הלכה ובשביל להוציא מלבן של אותם החולקים וכל העושה כן הרי זה שופך דם נקי:

    כל שיודע שיש בעירו גדול ממנו אע"פ שיודע בעצמו שבעל הוראה הוא ראוי לו לימלך עמו בהוראתו שאם יפול בהוראתו שום טעות יבא חברו ויורהו וטובים השנים מן האחד ובלבד שלא יהא אחד מהם מכוין לנצוח אלא לידיעת האמת:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Makkot 5b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    במשנה שנאמר נפש בנפש כו' למה נאמר נפש בנפש כו' ובגמ' אם ענש על בת אביו כו' בת אביך או בת אמך כו' כצ"ל:

    גמ' לימא ר"ל דאמר כרב יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן כו' כתב מהרש"ל דבר תימה הוא איך מדמה פלוגתייהו כו' ואפשר דה"ק ר"ל כר"י כו' עכ"ל ע"ש נעלם ממנו דברי הרי"ף והמאור והמלחמות שכבר קדמו אותו ליישב דבר זה ע"ש באורך ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה חייבי גליות כו' שהרשיעו הנידון ללקות דהאי רשע כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה איסטטית היא זו ברב אלפס פי' לשון סטים עכ"ל כצ"ל והוא מלשון ספיחי סטים דפרק כלל גדול והוא צבע ולשון הרי"ף וכי עדות זו יורה של איסטים שכל הנוגע בה יצטבע כו' ועיין במאור בזה וק"ל:

    בד"ה וחייבי מלקיות כו' דכתיב יד ביד דמפיק מיניה ממונא כו' עכ"ל כצ"ל והיינו הא דדרשינן בר"פ החובל יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון כו' ע"ש:

    בד"ה חייבי מלקיות כו' צ"ל חייבי גלות מנין פי' מנין דאין לוקין עד שנגמר דינו כו' כשהעידו אחייבי גלות הרי כו' שהרשיעו הנידון למלקות ממיתה כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 5b · Sefaria

    Maharam

    גמ' לימא ריש לקיש דאמר כר' יהודה וכו' צ"ע מה דמיון יש זה לזה דהא טעמא דר"ל משום דהכת הראשונה שהביאה האשה נמצאו שקרנים ולכך אמר ר"ל הוחזקה מה שאין כן בההיא דדבי יהודה דמתני' וכן לר' יוחנן אין ענין לההיא דרבנן דהכא טעמיה של ר' יוחנן משום דאטו כל ישראל מי הוחזקו מה שאין שייך בההיא דדבנן וק"ל:

    תוס' ד"ה חייבי מלקות מנין דכתיב יד ליד לא ינקה נ"ל דטעות הוא וצריך לגרוס דכתיב יד ביד דהכי כתיב בעדים זוממין אבל קרא דיד ליד לא ינקה אינו פסוק של תורה:

    ד"ה אף שנים מזימין הג' וכו' תימה אימא דעדים אתא אפי' לארבע אחר יותר מן השלשה דכתיבי בקרא וכו' נ"ל להגיה והמותר טעות סופר הוא או קושיא בפני עצמה היא אנמצא אחד מהן קרוב או פסול:

    Maharam on Makkot 5b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה אין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי צדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש כך הנוסחא בכל הגמרות שלנו ובכל ספרי המשניות וכן בסיפא דמתניתין אלא דמהרש"א ז"ל הגיה שנאמר נפש בנפש וכ"כ בתי"ט וודאי דהכי קושטא דמלתא דמקרא הכתוב בעדים זוממין כך הוא וכמ"ש רש"י כאן אלא דאפ"ה נראה דוחק לשבש כל הספרים ודבר שנאמר ונשנה פעמיים במשנה לכך נראה לי לקיים הנוסחאות דכיון שכל זה מדברי הצדוקים הן שרצו להביא ראיה לדבריהם מהאי קרא ולכאורה הוי הך ראיה לסתור דהא ודאי פשטא דלישנא דכאשר זמם אפילו הצדוקים מודים בו שאינו אלא לשון מחשבה וכוונה בלבד ואפ"ה ענש הכתוב כיון שהעידו שקר וזממו להרוג נפש בעדותן וא"כ לפ"ז שפיר שייך נמי לפרש לשון נפש בנפש בכה"ג גופא שאם זממו להרוג נפש ידונו בנפש וה"ה בכולהו ואדרבה מדלא כתיב נפש תחת נפש כדכתיב בחובל בפ' משפטי' ע"כ דהאי בנפש לאו תחת הוא אלא דאפ"ה משמע להו להצדוקין דהאי נפש בנפש משמעותו ע"כ היינו כמאן דכתיב נפש תחת נפש אי משום דבתר דכתיב כאשר זמם אשכחן דכתיב קרא אחרינא לא תחוס עינך נפש בנפש וכולה קרא יתירא הוא דהא בכאשר זמם לחוד סגיא דכל מיני עדיות במשמע אע"כ דאיצטריך האי קרא דלא תחוס עינך עליו אפילו בעדות נפשות וטעמא הוא דקיהיב למה לא תחוס עינך לפי שגם הם הרגו נפש כדאשכחן בהאי פרשה גופא גבי רוצח דכתיב ושלחו אותו זקני עירו ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת לא תחוס עינך עליו וה"ה לענין עין בעין וכן נמי אשכחן כיוצא בזה וקצותה את כפה לא תחוס עינך או משום שאם נפרש כאשר זמם כפשטא דלישנא יש במשמע דאפילו קודם שנגמר הדין נמי דמשעה שקבלו עדותן יהרוגו וזה לא מסתבר להו כלל ולא שייך נמי נפש תחת נפש אע"כ דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ממש מכל זה משמע להו בהדיא דהאי נפש בנפש היינו תחת נפש ע"כ הוצרכו לפרש דבכה"ג נמי שייך לשון כאשר זמם כיון שלא עשו מעשה בפועל כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

    שם אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים כו' עד סוף המשנה ופירש"י לעשות לאחיו משמע שהרי אחיו עדיין קיים עכ"ל. ולכאורה משמע דכוונת רש"י בזה לאפוקי שאם הרגו אינן נהרגין ולשון שהרי שכתב רש"י משמע כן דדוקא קאמר ודייקי חכמים להך מילתא מיתורא דלאחיו דאי לאשמעינן דאפילו לא הרגו נהרגין לשתוק מיניה דמכאשר זמם לחוד נפקא אע"כ דלדיוקא אתי ולאפוקי מק"ו וכמו שאבאר בסמוך בלשון הגמרא וכ"נ מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דהא דאמרינן הרגו אין נהרגין היינו מהאי טעמא מדכתיב לאחיו ע"ש ובזה נתיישב היטב לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"כ מהל' עדות הלכה ב' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשו ודבר זה מפי מפי הקבלה משמע להדיא מדבריו דלא סגיא ליה להרמב"ם ז"ל בהאי טעמא דאין עונשין מן הדין לחוד אי לאו דמסייע ליה קרא והיינו ע"כ אסיפא דקרא סמיך מדכתיב לאחיו מדלא מייתי האי קרא לעיל בהלכה א' אלמא שעיקר דבריו בזה היינו להך מילתא דהרגו אין נהרגין לחוד וא"כ לפ"ז נראה שבחנם השיג עליו הראב"ד ז"ל במ"ש הרמב"ם בסוף דבריו אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא ממון מיד זה חוזר לבעליו ומשלמין לו ונראה מבואר שהשגת הראב"ד הוא משום דמשמע ליה שהוא נגד סוגית הגמרא בהאי ברייתא דבסמוך דמשמע דמטעם דאין עונשין מן הדין אתינן עלה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין חייבי מיתות לחייבי מלקות וממון ונהי דלענין ממון כתב הכ"מ שם דמלשון התוס' בריש ב"ק משמע כדברי הרמב"ם אלא דלענין מלקות נתקשו כל מפרשי דבריו וכתבו שלא ידעו מניין לו להרמב"ם ז"ל דין זה לחלק בין מיתה למלקות וחתרו למצוא טעמים שאינם מספיקים ע"ש וכמ"ש התי"ט כאן במשנתינו והניח בקושיא ולמאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לישנא דמתניתין מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דעיקר הילפותא היינו מדכתיב לאחיו דבעינן דוקא שיהיה אחיו קיים ולענין מלקות וממון שהרי אחיו קיים שפיר יש לחייבו מכח האי ק"ו וכמו שאבאר בסמוך דאפי' אי אמרינן בעלמא אין עונשין מן הדין אפ"ה בכה"ג דהכא מודה כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

    בגמרא תנא בריבי אמר לא הרגו כו' אמר אביו בני לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין. לכאורה נראה דהנך תנאי דברייתא פליגי אמתניתין דיליף להך מילתא דהרגו אין נהרגין מדכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים או שנאמר דתנא דמתניתין גופא נמי לא משמע ליה הך ילפותא אלא דלדחות הצדוקים הוצרכו לומר כך וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם אלא דלעולם עיקר הטעם דהרגו אין נהרגין היינו משום דאין עונשין מן הדין אמנם לאחר העיון דהך מילתא אי אמרינן אין עונשין מן הדין בכה"ג דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא בסנהדרין דף נ"ד פלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין הבא על אביו דיליף בק"ו מאחי אביו ואמרינן התם דפלוגתא דאביי ורבא היא דפליגי להדיא בפ' הנשרפין לענין הבא על בתו מאנוסתו דיליף אביי מק"ו ומקשינן וכי עונשין מן הדין ומשני דגילוי מלתא בעלמא הוא ורבא פליג ויליף לה מג"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' איסורי ביאה כתב להדיא דמה ששתק הכתוב באיסור בת אנוסתו מאחר שאסור בת הבת כו' והיינו כאביי וכ"כ עוד בפ"א מהל' טומאת מת לענין טומאת משא במת ששתק ממנה הכתוב והביא שם ראיה ודוגמא מאיסור הבת נמצינו למידין מדבריו שפסק כאביי דהיכא דליכא אלא גילוי מלתא בעלמא עונשין מן הדין ומה שיש לדקדק בזה במה שפסק כאביי לגבי רבא אין כאן מקומו כיון דבלא"ה איכא למימר דבכה"ג דהכא רבא נמי מודה דלא שייך לומר אין עונשין מן הדין כיון דפשטא דקרא כאשר זמם שייך נמי בהרגו כיון דעיקר החיוב אפי' בהרגו אינו על המעשה דהעדים זוממין אין צריכין התראה אלא כיון שזמם לעשות וניכר מתוך מעשיו שהוא מזיד גמור כדפרישית מש"ה כתיב כאשר זמם דהכל בכלל בין הרגו ובין לא הרגו כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' בפי' המשניות ובחיבורו הך טעמא דמתני' דיליף לה מקרא דאי לאו קרא שפיר הוי ילפינן לה בק"ו והיינו כדפרישית בסמוך דמהאי טעמא גופא כתב הרמב"ם דחייבי מלקות אפי' נעשה המעשה אפ"ה חייבים מלקות דמיקיים בהו לעשות לאחיו שהרי אחיו קיים:

    ועוד נראה ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בדרך אחר דלענין מלקות לא שייך לומר אין עונשין מן הדין דכיון דגלי רחמנא בעדים זוממין דלוקין אפילו בלאו שאין בו מעשה כדכתיב והיה אם בין הכות הרשע מש"ה אית לן למימר בפשיטות דלאו דידהו היינו מלא תענה דסתמא כתיב בין נעשה מעשה על פיהם בין לא נעשה ודוקא לענין מיתה אמרינן הכא בברייתא דהרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין דהא לאו דלא תענה לא ניתן למיתה דלא עדיף משאר לאוין דלמלקות נאמרו כן נראה לי נכון מיהו בעיקר הדבר בהא דקי"ל הרגו אין נהרגין אע"ג דילפינן לה מקרא כדמשמע במשנתינו וכן פירש"י בחומש אפ"ה בקשו חז"ל למצוא טעם ודבר חפץ גם ע"פ סברא להוציא מלבן של צדוקין וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ע"ש באריכות ולי נראה להוסיף על דבריו דאדרבה לגודל חומר העבירה שנשתרשו בחטא וזממו ועשו לשפוך דם נקי מש"ה לא סגי להו כפרה כלל דדינם מסור לשמים לדונם בחמורה אם לא יעשו תשובה כהוגן משא"כ בשאר חייבי מיתות ב"ד דכיון דאיקטלו הוי להו כפרה ועוד נראה דהכא לענין עדים זוממין שייך טפי הך סברא כדי שלא יהא גנאי בדבר להב"ד שמכוין שנהרג הנידון ע"פ עדות הללו בב"ד וא"כ אם יגמרו ג"כ לעדים זוממין בהריגה יהא גנאי גדול בדבר דממה נפשך נהרג אחד מהם שלא כדין לכן גזר הכתוב שלא יהו נהרגין והרבה שלוחין למקום להפרע מהם ממקום אחר וכן מצאתי אח"כ בדברי מהר"י אברבנאל פ' שופטים ע"ש:

    במשנה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים כו' נראה דהא דלא דרשינן איפכא דהכי קאמר קרא זימנין דמתקיים העדות בשנים וזימנין דבעינן שלשה כגון בהכחשה דתרי ותרי ואשמעינן דשלשה מכחישין את שנים דאזלינן בתר רוב דעות בין בהכחשה ובין בהזמה הא ודאי ליתא דאכתי איכא תרי להדי תרי נמצא שאנו ממיתין ע"פ עד א' ורחמנא אמר בסיפא דקרא לא ימות ע"פ ע"א ודוקא בדיינים אזלינן בתר רוב דיעות בין בדיני ממונות דהוי בשלשה ובב' מזכין הרי הוא זכאי וכן להיפך ובין בדיני נפשות מש"ה בעינן כ"ג וי"א מחייבין וי"ב מזכים זכאי ולחיוב' בעינן שנים כדדרשינן ברפ"ק דסנהדרין משא"כ בעדים אלא דאכתי איכא למידק דלמא הכי קאמר קרא דזימנין דבעינן ג' עדים כגון דאיכא ע"א דמכחיש ומש"ה לא סגי בתרי דא"כ מתקיים העדות ע"פ עד א' ואע"ג דלקושטא דמילתא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דאפ"ה מתקיים העדות ע"פ שנים אכתי היא גופא מנ"ל כיון דמפשטא דקרא משמע איפכא דזימנין דבעי ג' וכמו שאבאר. והנראה בזה דכולה מילתא דמתניתין מיתורא דעדים עדים ילפינן לה שפיר דאי ס"ד דקרא או או קאמר ולחלק לכתוב ע"פ שנים או שלשה עדים ותרי זימני עדים ל"ל אע"כ להקיש ולג"ש דהנך עדים דב' כהנך עדים דג' וכדדרשינן דאפילו שנים מזימין את הג' דלענין הזמה עדות המזימין עיקר ותרי כמאה דלא אזלינן בתר רוב דיעות בעדות ומה"ט גופא פשיטא לן בכולא תלמודא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו לגבי תרי כי היכי דודאי עד א' לא מהני לגבי תלתא. ודע שהרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' שופטים כתב אהאי קרא שרבי' סעדיה גאון אמר ע"ד הפשט שמה שנאמר שנים עדים או שלשה היינו ששלשה מקבלין עדות השנים וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל וז"ל ואין בכתוב קבלת עדות רק עדים אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בסנהדרין של כ"ג עכ"ל ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים ורמים אעפ"כ תורה היא וללמוד אני צריך דבמאי פשיטא ליה להרמב"ן ז"ל דלקבלת עדות נפשות בעינן כ"ג דהא קרא דושפטו העדה והצילו העדה בגמר דין איירי דתלוי ברוב דיעות משא"כ לענין קבלת עדות מה לי ב"ד של ג' או ב"ד של כ"ג מה לי דיני ממונות מה לי דיני נפשות דמן התורה בתרווייהו בעינן דרישה וחקירה דכתיב משפט אחד יהיה לכם ואע"ג דודאי מסתמא אורחא דמלתא שאין עדים מעידין בדיני נפשות אלא קרוב לגמר דין והיינו לפני ב"ד של כ"ג אכתי מיהא אשכחן שהעדים חולין או שהם במדינת הים במקום שאין שם סנהדרין ואשמעינן קרא דאפילו בכה"ג נמי אשכחן דיומת המת על פיהם כגון שנתקבל עדותן בג' ועוד שאף אם נאמר דפשיטא ליה לרמב"ן ז"ל הך מילתא דבכל ענין בעינן כ"ג אפ"ה קשיא מדידיה אדידיה שהרי הרמב"ן ז"ל גופא כתב בהשגותיו על הרמב"ם בשורש מנין המצות בשורש שני על מ"ש הרמב"ם ז"ל דדין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי עדים ולא מפי כתבם אלא מדברי סופרים וע"ז השיג וכתב וז"ל ואני מוצא ד"נ בעדות שבשטר כגון שקידש ראובן את אשה בעידי חתימה ובא עליה שמעון כו' נהרג עליה עכ"ל ואף דבאמת אין זה השגה על הרמב"ם ז"ל כמו שהארכתי בחידושי גיטין וקידושין שעידי הגט וקידושין שנכתב בלשון הבעל הרי את מקודשת לי או הרי את מגורשת ממני הרי את אין זה מענין שאר עדות דבאמת אם כתבו בפנינו גירש אה"נ דקרינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא אי משכחת לה דנהרגין ע"י עדות שבשטר היינו אם נתקבל עדותן של עדות בפני ב"ד של ג' שהעידו בפניהם שקידש או גירש וא"כ לפ"ז יפה כתב רבינו סעדיה דזימנין לא יומת המת אלא ע"פ ג' דוקא והיינו בכה"ג גופא ע"י קבלת עדות כן נראה לי נכון להמליץ בעד רבינו סעדיה גאון זכרונו לברכה וצ"ע ודוק היטב:

    שם אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים כו' לכאורה לשון המשנה אינו מדוקדק דאיפכא ה"ל למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה כו' וכן דיקדק בעל תי"ט מיהו לע"ד נראה דלשון המשנה מיותר דכיון דעיקר היקישא דהאי קרא דיומת המת לאו בעדים זוממין איירי אלא בכל חייבי מיתות כגון עובד עבודת כוכבים דאיירי בהך פ' מש"ה לא שייך למימר להקיש שנים לשלשה מה שלשה מזימין את השנים ולדונם בעדים זוממין וה"נ בשנים שמזימין לג' דא"כ לא שייך הך היקישא הכא אלא באידך פרשה דעדים זוממין דבהך פרשה נמי כתיב ע"פ שני עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר אע"כ דהאי היקישא דהכא לאו אעדים זוממין קאי אלא לענין דין המחויב מיתה וה"ק דכיון דפשיטא לן דג' מזימין את השנים אבע"א קרא ואבע"א סברא וא"כ ע"כ דהא דקאמר קרא ע"פ שנים עדים יומת המת לאו מילתא דפסיקא שיומת המת על פיהם דהא היכא שהוזמו לא מהני עידותן כלל לגבי הנידון אדרבה יש עליהם דין עדים זוממין ה"נ האי או שלשה עדים נמי בכה"ג איירי כשלא הוזמו אבל אם הוזמו אין ממיתין הנידון על פיהם והיינו ע"כ אפילו ע"י שנים כיון דתרי כמאה ולא אזלינן בתר רוב דיעות כדפרישית בסמוך דעיקר היקישא ממה דכתיב נמי תרי זימני עדים משמע שבא להשוותן יחד דהנך כהנך א"כ ע"כ דעדים זוממין דכתיב בקרא היינו אפילו בתרי ותרי דחידוש הוא דלעולם אחרונים נאמנים כדתנן במשנה דלעיל בפירקין כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

    שם ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין כו' ר"ע כו' משמע מל' כל מפרשי המשנה דהנך תנאי לא פליגי לדינא דכולהו אית להו דהדדי וה"נ מסתברא דהא קי"ל אין היקישא למחצה ועיין בתי"ט שכתב בשם נימוקי יוסף שריב"א בעל התוס' מפרש דר"ע לית ליה דר"ש והביא ג"כ שאר פירושים דר"ע פליג אדר"ש ומדברי כולם משמע מיהא דת"ק נמי אית ליה דר"ש אלא דאכתי יש לדקדק במאי פליגי דהא קי"ל אין היקש למחצה ור"ש נמי מאי אתא לאשמעינן ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב משום דאיכא למימר דעיקר היקישא דהאי קרא אינו אלא לענין מיתת הנידון דאיירי ביה האי קרא דיומת המת מה שאין כן לענין הך היקישא דר"ש דלא איירי אלא לענין דין חיוב עדים זוממין גופייהו משא"כ לענין מיתת הנידון לא נפקא מיניה מידי בהך היקישא דבין אי בעינן שיוזמו כולם או לא מ"מ פשיטא דעדותן בטילה לגבי נידון דלא גרע מהכחשה וכדאמרינן נמי בסמוך נמצא א' מהם קרוב או פסול לכ"ע עדותן בטילה בדיני נפשות א"כ לפ"ז אפשר דלא שייך הך היקישא דהכא לענין דיני עדים זוממין ור"ש סבר דאפ"ה אין היקש למחצה או אפשר דר"ש גופא לאו מהאי היקישא דקרא דיומת המת יליף אלא מאידך קרא דכתיב בעניינא דעדים זוממין גופייהו ע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר וכיוצא בזה כתב התי"ט במלתא דר"ע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

    שם ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו כו' כך הגירסא בכל הגמרות שלנו ובספרי ה"ר ר"י אלפס ז"ל אלא דבקצת ספרי המשניות ראיתי דלא גרסינן להקל והגירסא לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ונראה שכך היתה גירסת רש"י שכן נראה מפירושו ממה שנדחק לפרש דלא הוצרך ללמדינו דזה הפירוש לא שייך כלל לא מיבעיא לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן לא בא הג' להקל אלא אפי' לגירסא השנייה נמי פירושו דחוק דודאי לאו מילתא פשיטא היא כל כך ששנים מזימין ג' ואפילו מאה ואפילו כמה כיתות כדלעיל עד שהוצרכו כמעט כל מפרשי התורה למצוא טעם לדבר כדפרישית לעיל וא"כ ודאי איצטריך קרא להכי אלא ע"כ דרש"י הוכרח לפרש כן לפי לשון המשנה ולפי גירסתו וגם הר"ן ז"ל נראה דגרס כגירסת רש"י דלא גרסינן להקל ולכן הוכרח להביא פירושים אחרים בשם ריב"א ובשם מהרי"ץ גיאת והביאם ג"כ בעל התי"ט ולולי פירושם היה נ"ל לפרש בפשיטות לפי גירסת הספרים שלנו דה"ק ר"ע דלא משמע ליה לפרש הקישא דקרא כת"ק או כר"ש משום דלדבריהם לא שייך הך היקישא כפשטא דקרא דכתיב יומת המת משמע דלחובת הנידון איירי ואי לענין הזמה לת"ק הוי לקולא דידיה שאפי' הם ג' עדים השנים מזימין אותם ופטור הנידון דאיירי בי' קרא ולר"ש נמי לא אתי הך הקישא לחובת הנידון דהא אפי' אי בעינן שיזומו כולם ולא הוזמו אלא שנים אפ"ה מודה ר"ש דהנידון מיהא הוא פטור דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי מש"ה משמע לר"ע דהאי היקישא להחמיר על השלישי בא ושייך ביה שפיר יומת המת דסיפא דקרא דמה"ט גופא החמיר הכתוב על השלישי אע"ג שאינו אלא נטפל דבלא"ה גברא קטילא הוא ע"פ השנים והוי כמת מעיקרא אפ"ה ענשו הכתוב כאילו הומת המת ע"פ וממילא שמעי' נמי להך מילתא דמסיים ר"ע בסיפא דלענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול הושוו שלשה לשנים דאלת"ה לא הוי נטפל אלא מהעוברי עבירה עצמו דנראה שעיקר עדותו הוה בשביל כך שאם ימצא קרוב או פסול בהנך תרי יומת המת ע"פ עדותו וכן נ"ל בכוונת הרי"ץ גיאת או שנאמר דהא דמסיים בסיפא ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב כו' לאו אהאי קרא דיומת המת דלעיל קאי אלא אאידך קרא דכתיב ע"פ ב' עדים או ע"פ ג' עדים יקום דבר דמייתר להך דרשא והכי משמע להדיא מלשון הגמרא למאי דמסיק רבא לקמן אהך פיסקא גופא דיקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודוק היטב:

    2 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Makkot 5b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה על אחת וכו' שמצינו מדה הטובה עי' לקמן דף כג ע"א ברש"י ד"ה על אחת כמה וכמה:

    Gilyon HaShas on Makkot 5b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה. הנה הגרסא בתלמוד שהובאה בעין יעקב הוא 'שָׂכָר טוֹב' כלומר אף על פי שהוא נטפל לעושי מצוה ואינו מעושי מצוה גמורה עם כל זה ישלם 'שָׂכָר טוֹב' רצונו לומר שלם ומשובח מעידית של השכר. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיהו ל, יז) כלומר מעונש מכותיך תלמדי ותביני ותדעי רפואתך שהוא שכר הטוב שהנטפל יקבל שכר שלם כעושה מצוה גמורה מדין קל וחומר הנזכר. וזהו שנאמר כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיהו כו, ט) כלומר ממשפטיך שעשית לנטפל לעוברי עבירה כמו עוברי עבירה גמורה 'צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל' לענין זכות.

    Ben Yehoyada on Makkot 5b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 5, Amud Bet, about 664 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “אי איסטטית היא זו, אפי' כת ראשונה…”

    2. Segment 223 words

      Opens “מאי דהוה הוה! אלא אמר רבא, הכי…”

      Named: רבא.

    3. Segment 329 words

      Opens “ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור, אייתי סהדי…”

    4. Segment 441 words

      Opens “זימנין הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן, אתא…”

      Named: רבי יוחנן, רבי אלעזר.

    5. Segment 510 words

      Opens “לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה, ורבי…”

      Named: רבי יהודה, רבי יוחנן.

    6. Segment 625 words

      Opens “אמר לך ריש לקיש: אנא דאמרי לך…”

    7. Segment 733 words

      Opens “ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפי'…”

      Named: רבי יוחנן, רבי יהודה.

    8. Segment 820 words

      Opens “מתני׳ אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר…”

    9. Segment 941 words

      Opens “אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר (דברים…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “גמ׳ תנא בריבי אומר: לא הרגו נהרגין…”

    11. Segment 1144 words

      Opens “אמר לו לימדתנו רבינו שאין עונשין מן…”

    12. Segment 1232 words

      Opens “עד שלא יאמר יש לי בדין אם…”

    13. Segment 1347 words

      Opens “עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר (ויקרא…”

    14. Segment 1434 words

      Opens “עד שלא יאמר יש לי מן הדין…”

    15. Segment 157 words

      Opens “חייבי מלקיות מנין תלמוד לומר רשע רשע…”

    16. Segment 166 words

      Opens “חייבי גליות מנין אתיא רוצח רוצח…”

    17. Segment 1726 words

      Opens “תניא אמר רבי יהודה בן טבאי אראה…”

      Named: רבי יהודה.

    18. Segment 1827 words

      Opens “אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה…”

    19. Segment 1949 words

      Opens “מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי…”

    20. Segment 2016 words

      Opens “אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב…”

      Named: רב אחא, רב אשי, רבא.

    21. Segment 2140 words

      Opens “מתני׳ (דברים יז, ו) על פי שנים…”

    22. Segment 2224 words

      Opens “ר' שמעון אומר מה שנים אינן נהרגין…”

    23. Segment 2314 words

      Opens “רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל…”

      Named: רבי עקיבא.

    24. Segment 2420 words

      Opens “ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה…”

    25. Segment 2525 words

      Opens “ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Makkot 5b · Segment 23 — “רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Makkot 5b · Segment 1 — “…נמי לא! אמר ר' אבהו: שקדמו והרגו.

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Makkot 5b · Segment 20 — “אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי דלמא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 5b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026