Talmud Builders

    Makkot 21a

    Back to index

    English translation — Makkot 21a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: Rabbi Yosei derives that halakha from a different source, as Rabbi Yosei holds that an incision over the dead and a laceration over the dead are one transgression, and it is written there, with regard to laceration: “You shall neither lacerate yourselves, nor place a bald spot between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), indicating that one is liable for cutting oneself in mourning only over a dead person. Therefore he can derive from the term “for the soul” that one is liable for each and every soul over whom he cut the incision.

    2On a related note, the Gemara cites that which Shmuel says: One who cuts [ mesaret ] his flesh with a utensil in mourning over the dead is liable. The Gemara raises an objection from a baraita : An incision [ serita ] and a laceration are one transgression, as they are both performed over the dead; but the difference is that an incision is cut by hand, i.e., with one’s fingernails, while a laceration is cut with a utensil. Apparently, cutting an incision is not accomplished with a utensil. The Gemara answers: Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that an incision and a laceration are synonymous in every sense.

    3The Gemara relates: A tanna taught a baraita before Rabbi Yoḥanan: One who cuts an incision over a dead person, whether he did so by hand or with a utensil, is liable. Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is liable, but if he does so with a utensil, he is exempt. Rabbi Yoḥanan was puzzled by this baraita : But isn’t the reverse written with regard to the priests of Baal: “And they lacerated themselves in accordance with their custom, with swords and lances” (I Kings 18:28), indicating that customarily laceration is with a utensil? Rabbi Yoḥanan instructed the tanna : Rather, emend the baraita and say: Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is exempt; but if he does so with a utensil, he is liable.

    4§ The mishna teaches: And for rounding the edges of his head, one is liable to receive two sets of lashes, one from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear. The Gemara relates that when he taught this mishna, Rav Sheshet would gesture toward his temple, which is the point between the two parts of the head, the front and back. Similarly, with regard to the halakha in the mishna: For marring the edges of his beard there are two edges from here, and two from there, and one from below, Rav Sheshet would gesture toward the point between the parts of the beard.

    5§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: If he removed the hair on all the edges of his beard in one action, he is liable to receive only one set of lashes. The Gemara clarifies: He maintains that the prohibition of marring the edges of the beard is a single prohibition, and therefore, one is not liable for marring each edge.

    6The mishna teaches: And one is liable for marring the edges of his beard only if he removes the hair with a razor. The Sages taught a halakhic midrash: The verse states: “And the edge of their beard they may not shave” (Leviticus 21:5). One might have thought that for any manner of shaving, even if he shaved the beard with scissors, he would be liable; therefore, the verse states: “You may not mar the edge of your beard” (Leviticus 19:27), indicating that one is liable only for shaving that destroys the hair from the root, which is not the case with scissors. If the verse had stated only: “You may not mar,” one might have thought that even if he removed the hair with tweezers or with a plane he would be liable to receive lashes, as they destroy the hair from its roots; therefore, the verse states: “They may not shave,” indicating that only hair removal by means of shaving is prohibited, and that is not accomplished with a tweezers and a plane.

    7How so? Based on these two verses, for what form of hair removal is one liable? One is liable only for shaving that involves marring. You must say that this is shaving with a razor.

    8The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: Even if he removed the hair with tweezers or with a plane, he would be liable to receive lashes. The Gemara objects: Whichever way you look at it, it is difficult. If he derives the halakha by means of a verbal analogy that he received from his teachers between the halakhot of shaving written with regard to priests (Leviticus 21:5) and the halakhot of marring written with regard to non-priests (Leviticus 19:27), let Rabbi Eliezer require shaving with a razor in order to render him liable, as did the Rabbis. If he does not derive the halakha by means of a verbal analogy, he should also not exempt one who removes the hair with scissors, as that should be included in the category of shaving.

    9The Gemara answers: Actually, he derives the halakha by means of a verbal analogy, and he holds that these too, the tweezers and the plane, accomplish shaving. His dispute with the Rabbis does not relate to the derivation of the halakha ; rather it is a dispute with regard to the definition of shaving.

    10MISHNA: One who imprints a tattoo, by inserting a dye into recesses carved in the skin, is also liable to receive lashes. If one imprinted on the skin with a dye but did not carve the skin, or if one carved the skin but did not imprint the tattoo by adding a dye, he is not liable; he is not liable until he imprints and carves the skin, with ink, or with kohl [ keḥol ], or with any substance that marks. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: He is liable only if he writes the name there, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord” (Leviticus 19:28).

    11GEMARA: Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Is Rabbi Shimon saying that one is liable only if he actually inscribes the words “I am the Lord” in his skin? Rav Ashi said to him: No, he is saying as bar Kappara teaches: One is liable only if he inscribes a name of an object of idol worship, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord,” which means: Do not place an idolatrous name on your skin, as I am the Lord, and no one else.

    12Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: It is prohibited for a person to place burnt ashes on his wound to promote healing, because it looks like a tattoo. Since few statements were attributed to Rav Malkiyya, and there was another Sage named Rav Malkiyyu who also cited statements in the name of Rav Adda bar Ahava, the Gemara provides a mnemonic for these halakhot . Rav Naḥman, son of Rav Ika, says: The halakhot of skewer, maidservants, and follicles were stated by Rav Malkiyyu. The halakhot of forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.

    13Rav Pappa says: The distinction is a different one. Those statements that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiyya. Independent halakhot were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic, to remember that distinction, is: The Mishna is queen [ malketa ], indicating the connection between Rav Malkiyya and the Mishna. The Gemara asks: What is the practical difference between the criteria of Rav Naḥman and Rav Pappa in this regard? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the halakha of maidservants, which appears in a mishna. According to Rav Pappa, this halakha was stated by Rav Malkiyya, not Rav Malkiyyu.

    14The Gemara addresses the matter of placing burnt ashes on a wound. The Gemara relates: Rav Beivai bar Abaye was fastidious and did not place ashes even on the wound of bloodletting [ arivda dekhusilta ], as that too appears like a tattoo. Rav Ashi says: Any place where there is a wound, his wound proves about itself that the person’s intent when he covers it with ashes is to promote healing, and it is not a tattoo.

    15MISHNA: A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If onlookers said to him: Do not drink, do not drink, forewarning him several times, and he drinks after each forewarning, he is liable to receive lashes for each and every drink. If the nazirite was rendering himself impure through exposure to corpses all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not render yourself impure, do not render yourself impure, and he renders himself impure after each forewarning, he is liable for each and every incident. If the nazirite was shaving his hair all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not shave, do not shave, and after each forewarning he shaves, he is liable for each and every time he shaves.

    16If a person was wearing a garment consisting of diverse kinds of wool and linen all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not wear it, do not wear it, and he removes it and dons it after each forewarning, he is liable for each and every time that he dons the garment.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היאדתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו':

    המשרט בכלי חייבהא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי:

    מיתיבי גדידה ושריטה אחת היאכלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה:

    על המת בין ביד בין בכלי חייבדשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא:

    על עבודת כוכביםדיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות:

    ביד חייבדדרך עבודתה בכך ואפי' עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד:

    והא איפכא כתיבדבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי:

    בי פירקי דרישאמקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר:

    בי פירקא דדיקנאפרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולת שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחד מהן לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב' השבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו:

    ופאת זקנם לא יגלחוגבי כהנים כתיב ולא תשחית את פאת זקנך בישראל כתיב וילפינן להו בג"ש האי מהאי דפאה פאה והכי אמרי' בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) ג"ש דפאה פאה להכי הוא דאתא דתניא לא יגלחו כו':

    ת"ל לא תשחיתומספרים אינן משחיתים שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער:

    גילוח שיש בו השחתהדרך לגלח בו ומשחית והיינו תער אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו ומספרים מגלחין ואין משחיתים:

    אי גמיר גזירה שוהההיא גזירה שוה דפאה פאה קאמר ובמסכת קדושין היא (שם):

    מספרים מנא ליהדמותר לגלח בהם דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה:

    גילוח עבדיהשחתתן עושה גילוח כלומר גילוח מיקרי דדרך לגלח בהן:

    מתני' כתובת קעקעכותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פויינטוורי"ר ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב:

    את השםמפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר:

    גמ' עד שיכתוב אני ה' ממשעל תיבות הללו אני ה' אתה מחייבו משום כתובת קעקע:

    וכתובת קעקע לא תתנו בכםשום כתובת קעקע לא יעשו לפני שאני ה' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם עבודת כוכבים הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי' לר"ש אלא דחיוב מלקות ליכא:

    אפר מקלהדוקא. קאמר לפי שקשה היא ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא:

    שפודבפ' אין צדין (ביצה דף כח:) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו א"ר מלכיו א"ר אדא ושומטו ומניחו בקרן זוית והיינו שמעתתא דעילויה מילתא דאמורא אמרה:

    שפחותמשנה היא בפ' אע"פ (כתובות דף נט:) ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה וכו' אמר רב מלכיו א"ר אדא הלכה כרבי אליעזר (שם סא:) והיינו משנה דאמתני' קאי ולא קאמר מילתא באפי נפשה:

    גומות -בנדה בבא סימן (נדה דף נב.) ר' חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין בו שערות:

    בלוריתבפרק אין מעמידין בע"ז (דף כט.) ת"ר עובד כוכבים המסתפר מישראל כו' וכמה אמר רב מלכיו אמר רב אדא שלש אצבעות לכל רוח והיינו מתניתא:

    אפר מקלההכא ושמעתא היא דלאו אמתני' קאי אלא מילתא באנפי נפשה קאמר אסור לו לאדם כו':

    גבינהנמי באין מעמידין דקתני במשנה וגבינות בית אונייקי ובעי בגמרא מ"ט אמר רב מלכיא אמר רב אדא מפני שמחליקין כו' והיינו משנה דאמתני' קאי:

    מתני' ומתנית'רב פפא אסימנא דרב מלכיו קאי לגרועי מיניה שפחות דכולהו מתני' רב מלכיא אמרינהו כלומר משנה דשפחות דאוקמת כרב מלכיו רב מלכיא אמרה ומתניתא דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתני' ושמעתתא רב מלכיו ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו דהיינו שפוד וגומות רב מלכיו אמרינהו והיינו דקאמר איכא בינייהו שפחות ולא קאמר שפחות ואפר מקלה אלא שפחות גרידא מגרעינן ודרב מלכיו כדקאי קאי:

    מתניתא מלכתאמשניות וברייתות עיקר הן והיינו סימן מי ששמו דומה לנקבה מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה והיינו רב מלכיא ששמו דומה לנקבה ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות והיינו משניות וברייתות שהן עיקר ולא שמעתות ואית דמפרש איכא בינייהו שפחות ומקלה משמע שפחות ושכנגדה כך לשון ח"ה:

    ריבדאמכה:

    כוסילתאכלי שמכה בו בלע"ז פליימא:

    מתני' היה לבוש כלאיםאחד מן השוק ולא נזיר:

    מכות 21 עמוד א

    1קסבר רבי יוסי: שריטה וגדידה אחת היא, וכתיב התם ״למת״.

    2אמר שמואל: המשרט בכלי חייב. מיתיבי: שריטה וגדידה אחת היא, אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי! הוא דאמר כרבי יוסי.

    3תני תנא קמיה דרבי יוחנן: על מת, בין ביד בין בכלי חייב, על עבודת כוכבים ביד חייב, בכלי פטור. והא איפכא כתיב: ״(מלכים א יח״, כח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים! אלא אימא: ביד פטור, בכלי חייב.

    4וחייב על הראש. מחוי רב ששת בין פירקי רישא. ועל הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. מחוי רב ששת בין פירקי דיקנא.

    5רבי אליעזר אומר: אם נטלן וכו'. קסבר: חד לאו הוא.

    6ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ת"ר (ויקרא כא, ה). ופאת זקנם לא. יגלחו יכול אפי' גלחו במספרים יהא חייב ת"ל (ויקרא יט, כז) לא תשחית אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב תלמוד לומר לא יגלחו׃

    7הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער:

    8רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט ורהיטני (יהא) חייב מה נפשך אי גמיר גזירה שוה ליבעי תער אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי [לא]׃

    9לעולם גמיר ג"ש וקסבר הני נמי גילוח עבדי:

    Mishna

    10הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם ר"ש בן יהודה משום ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם את השם שנאמר ״(ויקרא יט״, כח) וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה':

    Gemara

    11אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דיכתוב אני ה' ממש אמר ליה לא כדתני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים שנאמר ״וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה' אני ה' ולא אחר״:

    12אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה אסור לו: לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע אמר רב נחמן בריה דרב איקא שפוד שפחות וגומות רב מלכיו בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיא׃

    13רב פפא אמר מתניתין ומתניתא רב מלכיא שמעתתא רב מלכיו וסימניך מתניתא מלכתא מאי בינייהו איכא בינייהו שפחות׃

    14רב ביבי בר אביי קפיד אפי' אריבדא דכוסילתא רב אשי אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו:

    Mishna

    15נזיר שהיה שותה יין כל היום אין חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת׃

    16היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת׃

    Tosafot

    על עבודת כוכבים ביד חייבפי' הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד:

    מחוי ליה רב ששת בין פירקילפ"ה כדאיתא שתים מכאן ושתים מכאן ולפר"ת כמו שפירש בשבועות (דף ג.):

    לא יגלחווא"ת מאי מייתי מלא יגלחו הא גבי כהנים כתיבא וי"ל דגמרינן מיניה:

    רב אשי אומר מכתו מוכחת עליווכן הלכה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    ת"ר ושרט וכו׳ קסבר ר׳ יוסי שריטה וגדידה אחת היאפי׳ ששתיהן בין ביד בין בכלי וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה"ה לשריטה וואיתר לנפש דכתי׳ בשריטה לחייב על כל נפש ומדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה ש"מ שהיא בכל שהוא ומיהו דוקא שריטה אסורה אבל להכות בידו על ראשו אין איסור כלל והיינו דאמרינן על ר׳ עקיבא שהי׳ מכה בידיו על ראשו עד שדמו מגיע לארץ על ר׳ אליעזר רבו מטעמא דאמרו שאין איסור אלא בשריטה ביד או בכלי ואין אנו צריכין למה שכתבו בתוס׳ דהתם על תורה ומצות הוא דקא עביד ורחמנא אמר למת והוא דחק כי הדבר ברור בעצמו. וכן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל בספ׳ תורת האדם:

    אמר שמואל המשרט בכלי חייבפי׳ אפילו בכלי וכ"ש ביד דודאי סתם שריטה ביד משמע וקמ"ל שריטה וגדיד׳ אחת היא ואף המשרט בכלי חייב משום שריטה ומשום גדידה:

    מתיבי שריטה וגדידה אחת היאפי׳ ששתיהן בקריע׳ דוקא ועל מת דוק׳ אלא שהשריט׳ ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לד"ה קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר׳ יוסי ומשום דלא אמר לה ר׳ יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר׳ יוסי:

    אלא אימא על ע"א ביד פטור בכלי חייבפי׳ מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתי׳ ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ"ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוטר עצמו לפטור וזורק אבן למרקולים מיחייב מהתם:

    מחוי רב ששת בין פורקי רישאפי׳ והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה את ומקום הפנים והזקן חתיכ׳ אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל"א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו כתוספתא וחייב על הראש׳ שתים אחת בראש הצדעה מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום ציחת השער בראש לפניו כמצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ׳ בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו׳ פאות הזקן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי׳ בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו׳ מארבעים שערו׳ ע"כ. וקי"ל במס׳ נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניו׳ וחיי׳ על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחיי׳ על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול הקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי׳ שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאח׳ שתים מכאן ושתים מכאן החמישי׳ שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכול את זקנו כולו שיגלח כל הפאו׳ כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר׳ אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר׳ אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו הסרו בו על כל אחת ואח׳ אינו חיי׳ אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבר תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילת׳ דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומיהו יש משניו׳ שגורסין וחיי׳ על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז"ל שזו במקום הזקן שנקרא בלע"ז מונטו"ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז"ל בהם. כן הר"ם ז"ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז"ל אין היתר התע׳ אלא בשפה העליונ׳ או למט׳ בגרון חוץ לעצם בנג׳ תרבץ הסימנים בלב׳ או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור"ח ז"ל כתב א׳ במקום חבור הלחי והצדעים ואח׳ בסוף השפה הימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי"א כי הפאו׳ הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח׳ האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקרא׳ שבולת הזקן. ועכשיו הפאו׳ הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמ׳. וקרובי׳ לזה דברי רש"י ז"ל שכתב שתים מכל צד בצדעי׳ לפי שהלחי רחב כנג׳ הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז"ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח׳ האוזן מקו׳ שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול׳ לחו ושתי השבול׳ שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שי׳ מכאן ושתים מכאן ואח׳ מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו"ן. עכ"ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ׳ שכתבנו לעיל וקורין שבל׳ זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר. שכתבתי לעיל אבל הרמב"ן ז"ל ור׳ חננאל ז"ל קורין שבולת זקן למקום המונטו"ן בלב׳ הפי׳ האחר. ומתוך כל הפירושי׳ הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח׳ הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא ימשוך העור שהוא כנג׳ הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר"א אומר אם נטלן כולן כאח׳ אינו חיי׳ אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי׳ ר"מ ז"ל דאפי׳ בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאח׳ ואפי׳ התרו בו על כל א׳ וא׳ דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר"א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפי׳ בהא פליגי רבנן עילי׳ דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי:

    ת"ר ופאת זקנם וכו׳ עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו׳ כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע"כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת׳ הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתי׳ ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפי׳ במספריים דהא לא תקיפו כתי׳ ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחו׳ אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו׳ דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני׳ ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלות תער ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי שפוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמס׳ נזיר פ"ג מינין (דף מא) דאמרינן גבי מצורע דכתי׳ ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו׳ ושילינן כיון דכתי׳ כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרין דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל"ת דלא תקיפו ולא תשחי׳ ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו׳ מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ"ל פי׳ דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע"כ בסוגיא ההיא וש"מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתי׳ ראשו להתיר הקפה במורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וה הקשו בתוספ׳ ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא א"נ דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ"ה אלו לא כתב אלא ראשו ה"א ודאי ס"ד דגלוח מצור׳ בכל דבר אבל בתר דכת׳ רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנוהל שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח:

    מתני הכות׳ כתובת קעקע וכו׳פי׳ קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב׳ הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ׳ לקעקוע שכות׳ תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר׳ ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ׳ הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת"ק אסור לכתו׳ שום כתיבה בעולם וגזרת הכתו׳ הוא. ר׳ שמעון בן יהוד׳ אומ׳ משום ר׳ שמעון אינו חיי׳ עד שיכתו׳ את השם ופירשו בגמ׳ דהיינו שם ע"א דוק׳ ולפ"ז הא דקתני את השם פי׳ את השם הידוע והמורג׳ לכותי׳ בכתיב׳ קעקע דהינו שם ע"א שהיו מראין עצמן שהם נחתמי׳ ונמסרים לעבודת׳ וטעמ׳ דת"ק דאע"ג דכותי׳ לא רגילי אלא בשם ע"א הפריז הכתוב במדה ואר כל רשימא והילכתא כרבנן דר׳ שמעון יחידאה הוא:

    גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה׳ ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו׳ ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם ע"א דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה׳ ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"א אלא דק"ל דהא מנ"ל לר׳ שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה׳ כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה׳ נאמן ליפרע אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"א ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו׳. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא בר דאת השם היינו שמו של הקב"ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה׳ ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב"ה אלא שם של ע"א ולהכי כתיב אני ה׳ וכדתני בר קפרא. וכן פי׳ רשב"ם ז"ל:

    אמר רב מלכיא אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע פירש איסורא דרבנן:

    א"ב שפחותפי׳ ר"ת ז"ל שפחות וכשנגדה כלומר אפי׳ שפחות ועייל אפר מקלה. וכבר פירשתיה בע"א ובמקומות אחרים. וכתבו בפירושי׳ דדוקא נקט רב מלכיא אפר מקלה שנשאר שם רושם אבן עפר בעלמא מותר אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל כתב דה"ה לעפרא דעלמא אלא דנקט אורחא דמילתא. ואינו נראה:

    ריבדא דכוסילתארש"י ז"ל מפרש בכל מקום שהוא הקזה בכתף ור׳ מאיר ז"ל כתב שהוא שקורין ישמעאלים בלשון ערב אל מחגמ"ה וידועה היא אצל הרופאים:

    ר"א אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליולאפוקי מדרש מלכיא ומדרב ביבי והלכתא כרב אשי ונראין דברים שכל המימרות הללו לא נאמרו אלא לרבנן דאלו לר"ש אין לאסור דבר מכל זהאפילו מדרבנן כיון שהתורהלא אסרה אלא שם של ע"א ומינה שמעינן דהלכתא כרבנן דכל הסוגיא כוותייהו כי משנת בר קפרא לדברי ר׳ שמעון בלחו׳ היא תניא לפרש דבריו ורב אחא נמי ביאור דברי ר׳ שמעון הוא דבעי ולא משו׳ דהלכתא כותיה ואין לדחות בכך כללא דיחי׳ ורבים הלכה כרבים כ"ש כשהסוגיא מכרעת כרבנן אבל הריא"ף ז"ל פסק הלכה כר׳ שמעון וטעם דבריו משום דבר קפרא ודרב אחא ולא נהירא:

    מתניתיןנזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת. פי׳ רש"י ז"ל כי אי אפשר לחייבו אלא על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה דאלו במה ששתה אחרי כן יוכל לומר אשתלאי. והקשו בתוספות דהא כהן שבא על חמש אלמנו׳ או על אלמנה וגרושה וחללה וזונה בגופין מחולקין חייב בהתראה אחת על כל אחת ואחת כדמוכח בפר׳ עשרה יוחסין (קידושין דף עז) משום דהוו גופין מוחלקין. ואמאי לימא אשתלאי אלא ודאי דכיון שהתחיל בעבירה סמוך להתראה תו ליכא למימר אשתלאי על האחרות. וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והתרו עליו על כולם ואכלן כולם חייב על כל אחד ואח׳ כיון שהתחיל באח׳ מהם תוך כדי דיבור של התראה וטעמא דהכא פי׳ ר"י ז"ל דהכא כיון שכל היין ששתה שם אחד וגוף א׳ אע"פ שהולך ושותה בזה אחר זה הכל נחשב שתיה אחת כיון שאין כאן אלא התראה אחת ולאפוקי היכא דהוו איסורין חלוקין או גופין חלוקין דחשיבא התראה אבל חדא וחדא:

    אמרו לו אל תשתה ואל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. אע"פ שהיה שותה בלא הפסק ולדעת ר"י ז"ל ה"ה שאם היה מפסיק בנתיים דחייב בהתראה אחת דאכל שתיה ושתיה חיילא התראה דהא עבדינא הגופין מחולקין. ותנא נקט אידך דמשמע ליה רבותא טפי והא דסגי להתרא׳ באומר אל תשתה לישנא קלילא נקט דהא בעינן שיאמרו לו אל תשתה כדי שלא תלקה אי נמי כיון דבהתראה ראשונה התרו בו לגמרי מסתייא בהתראות אחרונות בלשון אל תשתה לחוד דכולהו על קימתא קמייתא:

    אמרו לו אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחתאוקימנא במס׳ נזיר (דף מג) בשהיה פורש מן המת וחזר ונטמא וכרבי טרפון שאמר פורש לא יטמא ואם נטמא חייב אבל כל זמן שלא פירש אפי׳ ר׳ טרפון פוטר שאינו מוסיף טומאה על טומאתו ולר"ע אפילו כשפירש פטור כל בו ביום כיון שלא הוסיף לעצמו מעין ידי טומאה כדאית׳ התם. והא דטומאה לא אתיא לאידך דשתיה דאלו בשתיה לא בעינן פירש וכן בגלוח חייב אפילו בלא הפסקה:

    היה לבוש בכלאים וכו׳התם הא לאשמועינן מאי דאסקינן בגמרא דאע"ג דלא פשט ולבש חייב על כל אח׳ ואחת אם היה לו פנאי לפשוט וקתני כל איסורי נזיר לפי שהם איסורין חלוקין והיינו דקתני להו כולהו אע"פ שהם סגנון אחד:

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 21a

    Makkot 21a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 429 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו':

    המשרט בכלי חייב הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי:

    מיתיבי גדידה ושריטה אחת היא כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה:

    על המת בין ביד בין בכלי חייב דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא:

    על עבודת כוכבים דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות:

    ביד חייב דדרך עבודתה בכך ואפי' עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד:

    והא איפכא כתיב דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי:

    בי פירקי דרישא מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Makkot 21a · Sefaria

    Tosafot

    על עבודת כוכבים ביד חייב פי' הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד:

    מחוי ליה רב ששת בין פירקי לפ"ה כדאיתא שתים מכאן ושתים מכאן ולפר"ת כמו שפירש בשבועות (דף ג.):

    לא יגלחו וא"ת מאי מייתי מלא יגלחו הא גבי כהנים כתיבא וי"ל דגמרינן מיניה:

    רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו וכן הלכה:

    Tosafot on Makkot 21a · Sefaria

    Ritva

    ת"ר ושרט וכו׳ קסבר ר׳ יוסי שריטה וגדידה אחת היא פי׳ ששתיהן בין ביד בין בכלי וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה"ה לשריטה וואיתר לנפש דכתי׳ בשריטה לחייב על כל נפש ומדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה ש"מ שהיא בכל שהוא ומיהו דוקא שריטה אסורה אבל להכות בידו על ראשו אין איסור כלל והיינו דאמרינן על ר׳ עקיבא שהי׳ מכה בידיו על ראשו עד שדמו מגיע לארץ על ר׳ אליעזר רבו מטעמא דאמרו שאין איסור אלא בשריטה ביד או בכלי ואין אנו צריכין למה שכתבו בתוס׳ דהתם על תורה ומצות הוא דקא עביד ורחמנא אמר למת והוא דחק כי הדבר ברור בעצמו. וכן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל בספ׳ תורת האדם:

    אמר שמואל המשרט בכלי חייב פי׳ אפילו בכלי וכ"ש ביד דודאי סתם שריטה ביד משמע וקמ"ל שריטה וגדיד׳ אחת היא ואף המשרט בכלי חייב משום שריטה ומשום גדידה:

    מתיבי שריטה וגדידה אחת היא פי׳ ששתיהן בקריע׳ דוקא ועל מת דוק׳ אלא שהשריט׳ ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לד"ה קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר׳ יוסי ומשום דלא אמר לה ר׳ יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר׳ יוסי:

    אלא אימא על ע"א ביד פטור בכלי חייב פי׳ מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתי׳ ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ"ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוטר עצמו לפטור וזורק אבן למרקולים מיחייב מהתם:

    מחוי רב ששת בין פורקי רישא פי׳ והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה את ומקום הפנים והזקן חתיכ׳ אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל"א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו כתוספתא וחייב על הראש׳ שתים אחת בראש הצדעה מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום ציחת השער בראש לפניו כמצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ׳ בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו׳ פאות הזקן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי׳ בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו׳ מארבעים שערו׳ ע"כ. וקי"ל במס׳ נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניו׳ וחיי׳ על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחיי׳ על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול הקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי׳ שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאח׳ שתים מכאן ושתים מכאן החמישי׳ שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכול את זקנו כולו שיגלח כל הפאו׳ כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר׳ אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר׳ אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו הסרו בו על כל אחת ואח׳ אינו חיי׳ אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבר תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילת׳ דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומיהו יש משניו׳ שגורסין וחיי׳ על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז"ל שזו במקום הזקן שנקרא בלע"ז מונטו"ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז"ל בהם. כן הר"ם ז"ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז"ל אין היתר התע׳ אלא בשפה העליונ׳ או למט׳ בגרון חוץ לעצם בנג׳ תרבץ הסימנים בלב׳ או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור"ח ז"ל כתב א׳ במקום חבור הלחי והצדעים ואח׳ בסוף השפה הימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי"א כי הפאו׳ הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח׳ האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקרא׳ שבולת הזקן. ועכשיו הפאו׳ הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמ׳. וקרובי׳ לזה דברי רש"י ז"ל שכתב שתים מכל צד בצדעי׳ לפי שהלחי רחב כנג׳ הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז"ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח׳ האוזן מקו׳ שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול׳ לחו ושתי השבול׳ שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שי׳ מכאן ושתים מכאן ואח׳ מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו"ן. עכ"ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ׳ שכתבנו לעיל וקורין שבל׳ זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר. שכתבתי לעיל אבל הרמב"ן ז"ל ור׳ חננאל ז"ל קורין שבולת זקן למקום המונטו"ן בלב׳ הפי׳ האחר. ומתוך כל הפירושי׳ הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח׳ הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא ימשוך העור שהוא כנג׳ הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר"א אומר אם נטלן כולן כאח׳ אינו חיי׳ אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי׳ ר"מ ז"ל דאפי׳ בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאח׳ ואפי׳ התרו בו על כל א׳ וא׳ דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר"א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפי׳ בהא פליגי רבנן עילי׳ דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי:

    ת"ר ופאת זקנם וכו׳ עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו׳ כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע"כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת׳ הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתי׳ ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפי׳ במספריים דהא לא תקיפו כתי׳ ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחו׳ אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו׳ דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני׳ ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלות תער ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי שפוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמס׳ נזיר פ"ג מינין (דף מא) דאמרינן גבי מצורע דכתי׳ ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו׳ ושילינן כיון דכתי׳ כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרין דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל"ת דלא תקיפו ולא תשחי׳ ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו׳ מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ"ל פי׳ דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע"כ בסוגיא ההיא וש"מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתי׳ ראשו להתיר הקפה במורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וה הקשו בתוספ׳ ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא א"נ דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ"ה אלו לא כתב אלא ראשו ה"א ודאי ס"ד דגלוח מצור׳ בכל דבר אבל בתר דכת׳ רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנוהל שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח:

    מתני הכות׳ כתובת קעקע וכו׳ פי׳ קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב׳ הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ׳ לקעקוע שכות׳ תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר׳ ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ׳ הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת"ק אסור לכתו׳ שום כתיבה בעולם וגזרת הכתו׳ הוא. ר׳ שמעון בן יהוד׳ אומ׳ משום ר׳ שמעון אינו חיי׳ עד שיכתו׳ את השם ופירשו בגמ׳ דהיינו שם ע"א דוק׳ ולפ"ז הא דקתני את השם פי׳ את השם הידוע והמורג׳ לכותי׳ בכתיב׳ קעקע דהינו שם ע"א שהיו מראין עצמן שהם נחתמי׳ ונמסרים לעבודת׳ וטעמ׳ דת"ק דאע"ג דכותי׳ לא רגילי אלא בשם ע"א הפריז הכתוב במדה ואר כל רשימא והילכתא כרבנן דר׳ שמעון יחידאה הוא:

    גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה׳ ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו׳ ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם ע"א דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה׳ ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"א אלא דק"ל דהא מנ"ל לר׳ שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה׳ כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה׳ נאמן ליפרע אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"א ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו׳. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא בר דאת השם היינו שמו של הקב"ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה׳ ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב"ה אלא שם של ע"א ולהכי כתיב אני ה׳ וכדתני בר קפרא. וכן פי׳ רשב"ם ז"ל:

    8 more comments on this page.

    Ritva on Makkot 21a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו במשנה על הכותב כתובת קעקע שהוא לוקה וכן ביארנו ענין כתובת קעקע ובמה הוא חייב וכל אלו ר"ל קורח ושורט וכותב כתובת קעקע הרי הן כמקיף שאם עשה אחד בבשר חברו העושה חייב ואת שנעשה בו פטור אא"כ סייע שנמצא שאף הוא עשה מעשה ולוקין שניהם אם היו שניהם מזידין ואם היה אחד מהן שוגג ואחד מזיד לעולם המזיד חייב והשוגג פטור:

    מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על מכתו ואע"פ שיש כאן חשש מראית העין מפני שהוא דומה מעט לכתובת קעקע הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו שהרי הכל רואין שמכה בדופן ושאר השמועות שבאו בכאן על ידי גלגול והם שפוד שפחות וגומות ובלורית וגבינה הגוים יתבאר ענין כל אחד מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת ע"ז פרק שני:

    כבר ביארנו במשנה בנזיר שהיה מיטמא כל היום שאינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת שחייב על כלם למדת לפי דרכך שאע"פ שהוא טמא אינו רשאי ליטמא וכן הדין בכהן והוא שאמרו בתורת כהנים לה יטמא ולא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלוני וכו' ויש מפקפקים בזו ממה שאמרו במסכת נדה פרק דם הנדה נאמנים כותיים לומר שם קברנו את הנפלים ונשאו ונתנו שם בנסח זה והא לית להו משום לפני עור וכו' בכהן עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקיט תרומה בידיה ודלמא תרומה טמאה היא דקא אכיל מינה ומשמע שכהן טמא מותר לעמוד בבית הקברות ואין זה כלום שלא נאמרה אלא בכהן הנוטה לדעת הכותיים שאין הטמא מוזהר מליטמא:

    כבר ביארנו במשנה שלא נאמר דבר זה אלא בשפרש מן הטומאה וחזר ונטמא אבל בעוד שהמת בידו אם נגע במת אחר פטור אפי' התרו בו שהרי חלולו בידו דבר זה כך הוא מפורש במסכת נזיר פרק שלשה מינין ומ"מ דוקא בחבורו למת אבל לחבורו לכלים המיטמאים למת לא והוא שאמרו לא יבא ולא יחלל מי שאינו מחלל וכו' וגמר נזיר מכהן גדול הילכך כל שנטמא כהן גדול בשני מתים כאחד אינו לוקה אלא אחת אף בהתראה על שניהם אבל על ביאה וטומאה בבת אחת והתרו בו על שניהם לוקה על שניהם ואף בחבורין שפטרנו מטומאה השניה דוקא לענין מלקות אבל איסור מיהא לא נפקע בכהן גדול אבל כהן הדיוט כל שהוא מתעסק במתו מותר להתעסק במת אחר ואם פרש הרי זה בלא יטמא:

    Meiri on Makkot 21a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לעולם גמיר כו' וגומות רב מלכיו כו' וגבינה רב מלכיא כו' כצ"ל:

    בפירש"י בד"ה שפחות כו' באנפי נפשיה עכ"ל והס"ד ואח"כ צ"ל ד"ה גומות שמעתתא היא לענין שתי שערות דאין גומא אלא א' ויש בה שער במס' נדה פ' בא סימן עכ"ל ואח"כ מה"ד בלורי' כו' כצ"ל:

    בד"ה מתני' ומתניתא כו' דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 21a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' אי גמיר ג"ש וכו' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לא נ"ל דמכהנים פריך דגבי כהנים ליאסר אפילו במספרים דאי אישראל לא הוי פריך מידי דהא כתיב בהו לא תשחית ובמספרים לא הוה השחתה:

    שם (קסבר) הני נמי גילוח עבדי נ"ל לדידיה הא דכתב רחמנא לא יגלחו אתא למעוטי שאר כלים דאית בהו השחתה ולא עבדי גילוח אבל מלקט ורהיטני ס"ל לר"א דלא אמעוט מלא יגלחו משום דעבדי נמי גילוח אלא אתי למעוטי שאר כלים וק"ל:

    בתוס' ד"ה על עבודת כוכבים וכו' פ"ה חייב מיתה בכדרכה וכו' הלשון מגומגם ונ"ל דר"ל דפ"ה ס"ל דאי הוה אותה עבודת כוכבים דרך עבודתה בשריטה חייב מיתה ואי לא הוי דרך עבודתה בכך דאז אינו חייב מיתה אבל מ"מ חייב מלקות מלאו דלא תעבדם כך הוא מפרש כוונת פ"ה אלא שפ"ה קיצר לשונו לפי' זה:

    בא"ד דאינו בכלל עבודה ואינו חייב אלא ביד כצ"ל:

    שם :

    Maharam on Makkot 21a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 21, Amud Aleph, about 429 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “קסבר רבי יוסי: שריטה וגדידה אחת היא,…”

      Named: רבי יוסי.

    2. Segment 219 words

      Opens “אמר שמואל: המשרט בכלי חייב. מיתיבי: שריטה…”

      Named: רבי יוסי, שמואל.

    3. Segment 336 words

      Opens “תני תנא קמיה דרבי יוחנן: על מת,…”

      Named: רבי יוחנן.

    4. Segment 423 words

      Opens “וחייב על הראש. מחוי רב ששת בין…”

      Named: רב ששת.

    5. Segment 510 words

      Opens “רבי אליעזר אומר: אם נטלן וכו'. קסבר:…”

      Named: רבי אליעזר.

    6. Segment 639 words

      Opens “ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ת"ר (ויקרא…”

    7. Segment 710 words

      Opens “הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי…”

    8. Segment 824 words

      Opens “רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט ורהיטני…”

      Named: רבי אליעזר.

    9. Segment 98 words

      Opens “לעולם גמיר ג"ש וקסבר הני נמי גילוח…”

    10. Segment 1046 words

      Opens “מתני׳ הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע…”

    11. Segment 1139 words

      Opens “גמ׳ אמר ליה רב אחא בריה דרבא…”

      Named: רב אחא, רב אשי, רבא.

    12. Segment 1238 words

      Opens “אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר…”

      Named: רב מלכיא, רב אדא בר אהבה, רב נחמן, רב איקא, רב מלכיו.

    13. Segment 1318 words

      Opens “רב פפא אמר מתניתין ומתניתא רב מלכיא…”

      Named: רב פפא, רב מלכיא, רב מלכיו.

    14. Segment 1419 words

      Opens “רב ביבי בר אביי קפיד אפי' אריבדא…”

      Named: רב ביבי בר אביי, רב אשי, אביי.

    15. Segment 1567 words

      Opens “מתני׳ נזיר שהיה שותה יין כל היום…”

    16. Segment 1623 words

      Opens “היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Makkot 21a · Segment 12 — “…רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה אסור לו:…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Makkot 21a · Segment 11 — “גמ׳ אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Makkot 21a · Segment 2 — “אמר שמואל: המשרט בכלי חייב. מיתיבי: שריטה וגדידה אחת…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 21a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026