Talmud Builders

    Makkot 22b

    Back to index

    English translation — Makkot 22b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and then they assessed him again and concluded that he cannot receive forty lashes and survive, he is exempt from the additional lashes. If the doctors initially assessed concerning him that he is able to receive only eighteen lashes, and once he was flogged eighteen times they assessed that he is able to receive forty, he is exempt from receiving additional lashes.

    2GEMARA: The Gemara begins with a discussion of the number of lashes. What is the reason that the Rabbis said that he receives forty lashes less one? If it had been written: Forty by number, I would say that it means forty as a precise sum; now that it is written: “By number, forty,” the reference is to a sum that approaches forty. Likewise, Rava said: How foolish are the rest of the people who stand before a Torah scroll that passes before them, and yet they do not stand before a great man, when a Sage passes before them; as in a Torah scroll, forty is written and the Sages came and subtracted one, establishing the number of lashes as thirty-nine. Apparently, the authority of the Sages is so great that they are able to amend an explicit Torah verse.

    3The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: He is flogged with a full forty lashes, with the additional lash administered between his shoulders. Rabbi Yitzḥak says: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written: “And one shall say to him: What are these wounds between your arms? Then he shall answer: Those with which I was wounded in the house of my friends” (Zechariah 13:6). Rabbi Yehuda understands that this verse is referring to one with wounds from lashes administered between his arms, indicating that there is one lash administered between the shoulders. And how do the Rabbis, who hold that one is flogged only thirty-nine lashes, explain this verse? They explain that this verse is written with regard to schoolchildren struck by their teacher for laxity in their studies, and is not referring to lashes administered by the court.

    4The mishna teaches: One assesses the number of lashes that the one being punished is capable of withstanding only with a number of lashes fit to be divided into three equal groups. If doctors assessed concerning him that he is able to receive forty lashes and survive, and he is then flogged some of those forty lashes, and they then assessed him again and concluded that he cannot receive forty lashes and survive, he is exempt from any additional lashes. If the doctors initially assessed concerning him that he is able to receive only eighteen lashes, and once he was flogged with eighteen lashes they assessed that he is able to receive forty, he is exempt from receiving further lashes. The Gemara infers: If he was flogged in practice, yes, he is exempt; if he was not flogged, no, he is not exempt from the rest of the forty lashes.

    5And the Gemara raises a contradiction from a baraita : If doctors assessed concerning him that he is able to receive forty lashes and survive, and they then assessed him again and concluded that he cannot receive forty lashes and survive, he is exempt. If the doctors initially assessed concerning him that he is able to receive only eighteen lashes, and they then assessed that he is able to receive forty, he is exempt. Apparently, even if he did not receive any lashes, if the assessment changes, it is as though he was flogged.

    6Rav Sheshet said: This is not difficult, as this case in the mishna is one where doctors assessed his fitness to receive lashes for that day, and there was no change in his condition; rather, it was discovered that the initial assessment was mistaken. He is exempt only if he was already flogged; if not, another assessment is performed. That case in the baraita is one where doctors assess his fitness to receive lashes for the next day or for a different day. In that case, the initial assessment was accurate; it is his condition that changed. Therefore, if it is determined that he is unable to receive lashes, he is exempt.

    7MISHNA: If one performed a transgression that involves two prohibitions, and they assessed concerning him a single assessment of the number of lashes that he could withstand in punishment for both transgressions, he is flogged in accordance with their assessment and is exempt from any additional lashes. And if not, if he was assessed with regard to the lashes that he could withstand for one transgression, he is flogged and is allowed to heal, and then is flogged again for violating the second prohibition.

    8GEMARA: The case in the mishna is one where there is one assessment performed for two sets of lashes. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita : One does not perform one assessment for two prohibitions?

    9Rav Sheshet said: This is not difficult; this ruling in the baraita that one does not perform a single assessment for two prohibitions is in a case where doctors assessed concerning him that he is able to receive forty-one lashes, two lashes beyond a full set. Since those two additional lashes are not divisible by three, which is a requirement based on the previous mishna, he receives only thirty-nine lashes. That constitutes just one set of lashes. He remains liable to receive another set of lashes after he recovers, requiring another assessment and another set of lashes. That ruling in the mishna that one performs a single assessment for two prohibitions is in a case where doctors assessed concerning him that he is able to receive forty-two lashes. In that case, it is possible to ascribe thirty-nine lashes to one prohibition and three additional lashes to the second prohibition. That is tantamount to two separate assessments, although in practice only one assessment was performed.

    10MISHNA: How do they flog him? He ties the two hands of the person being flogged on this side and that side of a post, and the attendant of the congregation takes hold of his garments to remove them. If they were ripped in the process, they were ripped, and if they were unraveled, they were unraveled, and he continues until he bares his chest. And the stone upon which the attendant stands when flogging is situated behind the person being flogged. The attendant of the congregation stands on it with a strap in his hand. It is a strap of calf hide, and is doubled, one into two, and two into four, and two straps of donkey hide go up and down the doubled strap of calf hide. The length of its handle is one handbreadth, and the width of the straps is one handbreadth, and the strap must be long enough so that its end reaches the top of his abdomen, i.e., his navel, when he is flogged from behind.

    11And the attendant flogs him with one-third of the lashes from the front of him, on his chest, and two one-third portions from behind him, on his back. And he does not flog him when the one receiving lashes is standing, nor when he is sitting; rather, he flogs him when he is hunched, as it is stated: “And the judge shall cause him to lie down, and strike him” (Deuteronomy 25:2), which indicates that the one receiving lashes must be in a position that approximates lying down.

    12And the attendant flogging the one receiving lashes flogs [ makeh ] him with one hand with all his strength, and the court crier recites the verses: “If you do not observe to perform all the words of this law that are written in this book, that you may fear this glorious and awesome name, the Lord your God. And the Lord will make your plagues [ makkotekha ] outstanding, and the plagues of your descendants, and even great plagues, and of long continuance, and severe sicknesses, and of long continuance” (Deuteronomy 28:58–59). And then he returns to the beginning of the verse. He also recites: “And you shall observe the matters of this covenant, and do them, that you may make all that you do to prosper” (Deuteronomy 29:8), and concludes with the verse: “And He is merciful and shall atone for transgression, and destroys not; and many a time does He turn His anger away, and does not stir up all His wrath” (Psalms 78:38), and then returns to the beginning of the verse that starts: “If you do not observe to perform.”

    13If the one being flogged dies at the hand of the attendant, the latter is exempt, because he acted at the directive of the court. If the attendant added for him an additional lash with a strap and he died, the attendant is exiled to a city of refuge on his account, as an unwitting murderer. If the one being flogged involuntarily sullies himself, due to fear or pain, whether with excrement or with urine, he is exempt from further lashes. Rabbi Yehuda says that the threshold of shame for men and women is different: The man is exempted if he sullies himself with excrement, and the woman is exempted even with urine.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואמדו שאין יכול לקבל פטורדכיון דנתבזה בבית דין ולקה קצת סגי ליה בהכי אבל לא לקה אלא אמדוהו לארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם לא מיפטר דאין רשאין לגרוע האומד אלא לוקה אחר זמן והכי נמי אם אמדוהו לשמונה עשר ומשלקה חזרו ואמדו שיכול עדיין לקבל ארבעים פטור משום דלקה אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון:

    גמ' כמה טפשאי שאר אינשיכמה שוטים הללו רוב בני אדם: ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול פוטרין אותו. אע"ג דלא לקה אלמא דלא שני בין לקה ללא לקה וה"נ בין שאמדוהו לארבעים בין שאמדוהו לשמונה עשרה לא עבדינן ליה אלא אומד ראשון וקשה בין מרישא ובין מסיפא:

    הא דאמדוהו ליומי'מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או שמונה עשרה והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה ויש לומר דהם טעו באומד הלכך כי אמדו תחלה לארבעים וחזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל אם לקה מקצתן פוטרין אותו שהרי נתבזה ואם לא לקה הרי הוא כמי שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעיינו בדיניה ואמרו אין יכול וממתינין לו עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי לו וכן אמדו תחלה לי"ח ובו ביום חזרו ואמדו שיכול לקבל ארבעים איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון ואינו כלום והלכך אם לקה כבר כל השמונה עשרה פוטרין אותו דכיון דיצא מב"ד כבר בזיון ב"ד הוא להחזירו אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון דאינו כלום:

    וברייתא בדאמדוהו למחר או ליומא אוחראליום אחר דההוא ודאי אומד גמור הוא שיפה עיינו שהיה יכול זה לקבל עד אותו יום כך וכך מכות אלא נשתנה והכחיש הלכך כי אמדוהו לארבעים עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שאין יכול לקבל כולם אומד ראשון אומד גמור היה והואיל ונשתנה ונתקלקל שאין יכול לקבל פטור אע"פ שלא לקה שהרי נתבזה באותו אומד וכי אמדוהו נמי לשמונה עשרה עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שיכול לקבל ארבעים אין לוקה אלא אומד ראשון דאומד גמור היה כך נראה לרבי. לישנא אחרינא מתני' דאמדוהו ליומיה לקבל ארבעים והלכך אין פוטרין אותו אלא אם כן לקה דודאי יהא בו כח לקבל קצת מן המכות אמדוהו לקבל ליום או ליומים ודאי אין בו כח ואם חזרו בהם פטור מיד וכן קיבל ר' מח"ע ולא נהירא דמשום דאמדוהו ליומיה אמאי ברירא לן שיהא בו כח לקבל קצת מן המכות הם אומדין שאין יכול ואנן אמרינן לילקי ולימות ועוד דאם לקה אמרינן במתניתין ולא דמלקינן ליה לכתחלה. מ"ר:

    מתני' עבירה שיש בה שני לאויןכגון חורש בשור וחמור וכלאים בכרם:

    ואם לאודלא אמדוהו אומד אחד אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה לוקה ומתרפא:

    גמ' אמדוהו לארבעים וחדאכל מה שאומדין עליו עד שלשים ותשע חשבינן משום חד לאו דכך הוא דינו למלקות ארבעים חסר אחת על לאו אחד ואם מוסיפין עליו אפילו שלש מכות דהוה להו ארבעים ותרתי חשובין אותן שלש אומד ללאו האחר ואם לא הוסיפו אלא שתים מכות דהוו להו ארבעים וחדא לוקה שלשים ותשע משום לאו אחד ומתרפא וחוזר ולוקה דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקינן ליה:

    מתני' על העמודעץ אחד נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי העמוד:

    חזןשמש הקהל. ולא שמעתי בו שום משמעות:

    נפרמודשקושרר"א בלע"ז קריעה של תפירה:

    מאחריושל נידון:

    כפולה אחת לשתיםועוד רצועה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבע ואותן השתי רצועות עולות ויורדות בה כלומר אותן שתי רצועות היו תלויות באמצע הרצועה ושל חמור לקיים בהן יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו':

    ידה טפחמקל שתלויה בה ארכה טפח ורצועה עצמה רחבה טפח ומגעת עד פי כריסו שמשער כך שכשהוא מכה כלה ראשה של רצועה בפי כריסו בתחלת כריסו שהמכה עומד בצד המוכה ומכה אותו ברוחב גבו הלכך אורך הרצועה ברוחב כל גבו עד מקום שמתחיל שם הכרס ואף ע"ג דאמרן לעיל האבן נתונה לה לאחוריו אעפ"כ היה הוא משלחף עצמו לצד צדו והיה מכה ברחבו:

    שליש מלפניועל הבטן ושתי ידות מאחוריו בגמרא מפרש טעמא:

    והקורא קורא אם לא תשמורהא מיפשט פשיטא לן דבעי קריאה כדאמרן [כריתות] (דף יא.) בקורת תהיה בקרייה תהא דלהכי קתני הכא והקורא:

    אם מת תחת ידו פטורדשליח ב"ד הוא ואמרן לעיל (מכות דף ח.) יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד:

    הוסיף לו רצועהעל האומד ומת ה"ז גולה על ידו ולא דמי להכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דאמרינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) כולן פטורין דההיא אוקימנא לה בגוסס בידי אדם: נתקלקל כו' פטור דכתיב ונקלה והרי נקלה:

    נתקלקל כו' פטור דכתיב ונקלה והרי נקלה:

    מכות 22 עמוד ב

    1ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים פטור. אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמדו שיכול הוא לקבל ארבעים פטור.

    Gemara

    2מ"ט אי כתיב ״ארבעים במספר״ הוה אמינא: ארבעים במניינא, השתא דכתיב ״במספר ארבעים״ מנין שהוא סוכם את הארבעים. אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ״ארבעים״, ואתו רבנן בצרו חדא.

    3רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות וכו'. [בין כתפיו]: אמר ר' יצחק מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ״(זכריה יג״, ו) מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב:

    4אין אומדין אלא במכות הראויות וכו': לקה אין לא לקה לא׃

    5ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים פטור אמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו שיכול לקבל ארבעים פטור׃

    6אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומי הא דאמדוהו למחר וליומא אוחרא:

    Mishna

    7עבר עבירה שיש בה שני לאוין אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור ואם לאו לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה:

    Gemara

    8והתניא אין אומדין אומד אחד לשני לאוין׃

    9אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו לארבעים וחדא הא דאמדוהו לארבעים ותרתי:

    Mishna

    10כיצד מלקין אותו כופה שתי ידיו על העמוד הילך והילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו חזן הכנסת עומד עליו ורצועה בידו של עגל כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה ידה טפח ורחבה טפח וראשה מגעת על פי כריסו׃

    11ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנאמר ״(דברים כה״, ב) והפילו השופט׃

    12והמכה מכה בידו אחת בכל כחו והקורא קורא (דברים כח, נח) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו' וחוזר לתחלת המקרא (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא׃

    13ואם מת תחת ידו פטור הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו נתקלקל בין בריעי, בין במים. פטור רבי יהודה אומר האיש בריעי והאשה במים:

    Tosafot

    הא דאמדוהו ליומיבו ביום שאמדוהו לקבל חזרו ואמדוהו שלא יוכל אז אמרה מתני' דלוקה דאי לא לקי אזלינן בתר אומד הראשון ונמתין לו עד שיבריא וילקה כמו שאמדוהו אבל אם אמדוהו אומד שני למחר שמא הכחיש אחר הראשון ואזלינן בתר האחרון ופטור שהרי אמדוהו שאין יכול ללקות כלל וכן מדינא סיפא אמדוהו מתחלה לקבל י"ח ובו ביום אמדוהו לקבל כולם אזלינן בתר השני ולוקה אם לא לקה כבר כל הי"ח וברייתא באמדוהו ביום אחרון אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתרא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    מאי טעמא דר׳ יהודה דכתיב מה המכות האלה בידךכלומר בין זרועך מקום חבורן בכתף. וא"ת ומשום רצועה אחת היאך אמר מכות לשון רבים. יש מתרצים דכיון שהם ד׳ רצועות מכות קרי להו אי נמי משום מלקיו׳ טובא שהיו מלקין אותו ויש בכל מלקות אחת בין ידיו הוי להו מכות טובא:

    הא דאמדוהו ליומא הא דאמדוה למחר וליומא אחראפי׳ מתניתין בדהדר אמדוה ביומיה הלכך אי לאו שכבר לקה קצת ונלקה מחמת אומד ראשון הולכין אחר אומ׳ שני שהראשון אומ׳ בטעות היה שהרי לא נשתנו זה גופו בנתים ביום אחד לא מבריאות לכחישות ולא מכחישות לבריאות. ברייתא דאמדוה למחר וליומי אוחרי דאפשר שהוכחש גופו של זה בין אומד ראשון לאומד שני ואומד ראשון לא היה בטעות הלכך אע"פ שלא לקה כלל מאותו אומ׳ פטור דמן שמיא הוא דחסו עליה ודמי לרץ מב"ד שהוא פטור וסיפא דברייתא דקתני בה לוקה באומדה ליומיה דומיא דמתניתין ונקט רבותא דאפילו מפטור לחיוב דוקא לוקה הא לא לקה חוזרין ואמדין אותו:

    עבר עבירה שיש בה שני לאויןפי׳ כגון כלאים בכרם או חורש בשור ובחמור מוקדשים ודכותייהו ומפני שהיתה העבירה אחת אמדוהו אומ׳ אחד לשתיהם בפחות משמנים לפי שלא היה יכול לקבלם לוקה אומק׳ זה לבדו ופטור ואע"פ שמצאו שהיה יכול לקבל שמנים ואם לאו שלא אמדוהו אלא ארבעים או פחות מארבעים לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. ופרכינן והתניא אין אומדין אותו אומד א׳ לשני לאוין. א"ר ששת לא קשיא הא דאמדוה לארבעים וחד הא דאמדוהו לארבעים ותרי. פי׳ דמתניתין בשאמדוהו לארבעים ותריץ שיש בו שלשה רצועות יותר ממלקות אחת והם ראויו׳ לעמו׳ במקום מלקות שניה שהרי הן ראויות להשתלש. וברייתא דאמדוהו לארבעים וחדא דליכא יותר על מלקות אחת אלא שתי רצועות שאין ראויות להשתלש וכמאן דליתנהו דמו ונמצא שאין כאן אלא אומ׳ של מלקו׳ אחת ולכך אין נדון אלא במלקו׳ א׳ בלבד ולכך צריך אומד שני כשיתרפא:

    א"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכרה שחין שאין חוסמין אותהכלומר שאין דוחין לדבריה כשאינה רוצה להתייבם לו ונקט לישנהא דקרא דיליף מינה. ודעת המפרשים שכופין את היבם לחלוץ כדרך שכופין לגרש באשה דעלמא כדתנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו׳ ומוכה שדחין לאו דוקא דה"ה לחבריו השנויין שם אלא דנקט חדא מצייהו ואע"ג דבעלמא כופין איצטרך הכא קרא ביבם משום דביבם תלי רחמנא ודלמא הוה אמינא שיקיים מצות יבום ואח"כ נכוף אותו להוציא קמ"ל דלא ולא תלה רחמנא בדידיה אלא בשראוי לקיימה לגמרי ומיהו דוקא במוכה שחין וחביריו אבל ביבם שאין בו מום בגופו אע"פ שיש שם אמתלאות חוסמין אותה ואין כופין לחלוץ לעולם. ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת ההיא למצוה ושאין כותבין עליה אגרת מרד ושאין ליבם התובע לייב׳ אבל לכוף ולחוץ אין כופין לעולם אלא במוכה שחין וחבירו אלא אם אפשר להטעו׳ מטעין דחליצה מועטת כשירה והכי אמרינן במסכ׳ יבמות על משנת בכורות שהבאנו לשם אמר רב ואין כופין ועיקר הפי׳ שם דאפילו אסיפא דחוזרו ואמרו מצות חליצה קודמ׳ אמר רב דאין כופין לחלוץ וכדדכירנא התם בס"ד. וזו דעת רוב רבותינו שבתוספ׳ ז"ל ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדן לכוף ולחוץ באומר מאי׳ עלי בין כזו ובין באשה דעלמא אלא דמפסידות כתובה ואין רבותינו מודים לו באחת מהם וכדפריש׳ בפ׳ אע"פ בשמעתא דמורדת בס"ד. ואף לשיטה זו שפי׳ רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצת מעושת פסולה גט מעושה כשר והא על כרחין דגט מעושה דכשר היינו באותן שכופין להוציא. וא"כ דכותיה חליצה מעוש׳ פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא דהוציא וטעמא משום דיבום כיבם תליא רחמנא אם אם לא יחפוץ האיש וגו׳ לכך היה נראה לי דאפילו במוכה שחין לא קאמר אלא שאין חוסמין אותה ושאין נזקקין ליבם לכוף אותה להתיבם לו ולדון אותה במורדת אבל לכוף אותו לחלוץ אין כופין לעולם אלא מטעין ולפי השיטה הראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט מעושה וחליצה מעושת אלא לפי שאמר דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול נקט איפכא דידיה בכפיה דזימנין דחליצה מעושת פסולה וגט מעושה כשר שאם הוא שלא כדין אפילו בחליצה פסול ואם הוא כדין אפילו בגט כשר וזה דוחק אלא שאין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל:

    ולענין פסק הלכה במצות יבום ובמצו׳ חליצה איזה מהם קודמת מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים ז"ל שהגאונים פסקו שמצות יבום קודמת וכן הסכים הרמב"ן ז"ל ובתוספ׳ פסקו דמצות חליצה קודמת ובפרק אף על פי הארכתי בסיעתא דשמיא בתרי מהדורי:

    מתניתיןכיצד מלקין אותו וכו׳. משנה זו נשתנה בצורתה הפירושי׳ ובמהדורא קמא הארכתי בה הרבה אבל אכתו׳ כאן בקוצר הפי׳ המוכרע בו יותר והכי פירושו כיצד מלקין אותו וכו׳ כופת שתי ידיו על העמוד כלומר שליח ב"ד כופת שתי ידיו של לוקה בב"ד על העמוד המוכן לכך נעוץ בקרקע ומטה קצת וגבוה כשתי אמו׳ והלוקה כפות הוא ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד המוכן לכך וחזן הכנסת כלומר שמש הכנסת שהיה שליח ב"ד להלקות אוחז בבגדיו של נדון בשפת בגדיו מלמעלה מקום כניסת הראש בחזקה אם נקרעו שלא במקום תפירה נקרעו ואם נפרמו במקום תפירה נפרמו פרימה היא במקום תפירה כדכתי׳ גבי בני אהרן ובגדיכם לא תפרומו דש"מ קריעה דחבל שהיא שלא במקום תפר. עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהא המלקות בבשרו ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומאחריו על כתיפו והאבן נתונה מאחריו של נדון וחזן הכנס׳ המלקה אותו עומד עליה ורצוע׳ של עגל בידו כפולה לשתים ושתים לארבעה כי הרצועה היתה ארוכה והיו כופלין אותה ואח"כ חותכין שתיהם באמצע ונעשות ארבעה ושתים רצועו׳ עולות ויורדות בה פרישנא בגמרא כי הרצועו׳ שתיהם היו של חמור האח׳ נתונה בין כפל הרצוע׳ של עגל האח׳ והשנית בין כפל הרצוע׳ השנית לארכה והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות מלמעלה ומלמטה וזהו עולות ויורדו׳ בה. ועוד יש לפרש הלשון כי שתי רצועות אלו היו מחוברות בתפר או בקשרים אחרים בשתי הרצועות הראשונו׳ בענין כי כשהיו מקצרין או מאריכין השתי רצועות הראשונ׳ על ידי אפקתא שאמרו בגמרא היו שתי הרצועות אלו האחרו׳ עולו׳ ויורדו׳ עמה כי לא יסורו מהם. וידה של רצועה זו טפח אורך ורוחב הרצועה כולה הכפולה לשתים טפח ומגעת לארכה לפי כרסו של אדם ולכן לא נתן התנא בארכה שיעור מסוים כמו שנתן ברחבה ומלקה אותו שליש המכות שאמדוהו מלפניו בין דדיו כנגד לבו ושני שלישים מאחריו. י"א כנג׳ האחרות שמלפניו וי"א שליש על כתף זה ושליש על כתף זה. ולזה הסכים הרב ר׳ משה בה"ר מנחם הצרפתי ז"ל בשם רבותיו רבני איברא ז"ל וכן היה אומר כי ההכאות האלו אינם לרוחב הגוף אלא לארכו ולכן אמרו מגעת על פי כרסו וכן היה נוהג במכות מרדות. עפ פי׳ משנה זו. ומדבר ידוע שלא נאמרו כל הדברים האלו שבמשנה ובגמרא אלא במלקות של תורה דהא עלה קיימא ואין מלקות בזמן הזה לפי שאין לנו ב"ד סמוך הראוי לכך וכל מלקיותינו אינן אלא מכות מרדות. והמפרשים הראשונים והאחרונים ז"ל נחלקו בזה כי י"א שאין מדקדקין על מכות מרדות משום דבר מכל זה אלא שמכין אותו בין במקל בין ברצועה מכות שיראו ב"ד לפי מרדו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דסנהדרין גבי כלי הדיינן שאמרו שם מקל ורצועה מקל למכות מרדו ורצועה למלקות וזהו מרדות לשון רידוי כאדם הרודה במקל או ברצועה כמו שירצה כאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ומכין באיזה מקום שירצו בין מלפניו בין מלאחריו. ויש שכתבו דמכות מרדו׳ כעין דאורייתא תקנוה קצת להכותו לפניו ולאחריו ומכות המשלתלשו׳ וברצוע׳ של עגל ושל חמור אלא שאין מדקדקין בכל אלו דברים משנויים כאן ולא בכפיתה על העמוד וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל במסכ׳ כתובות וכתה הוא ז"ל שאין מוסיפין על מלקות ארבעים ואדרבה פוחתין מהם לעולם. ומורי ז"ל היה אומר כי מנין הרצועות כפי מה שיראו ב"ד שיכול לקבל כפי רשעו ומרדו ואם הוא של עבירה שכבר עשה יהיה במנין פחות ממלקות אבל אם הוא על דבר העתי׳ כגון שמזלזל שלא לקיים דבר של תורה או של דבריהם מכין אותו עד שיחזור ממרדו וכעין מה שאמרו לענין מלקות דאורייתא דתניא אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות שלו. והא דתנן ואם מת תחת ידו פטור פי׳ פטור אף מגלות וכדאמרינן לעיל בפ׳ הגולין טעמא דבעינן דומיא דחטבת עצים שהוא רשות. הוסיף לו רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה פיר׳ דרצועה זו רצועה דרשות היא והויא דומיא דחטבת עצים ואוקימנא דדוקא דטעה דיינא במנינה דהשתא הוי שליח ב"ד שוגג אבל לא טעה דיינא במניינה קרוב למזיד הוא ואין לו כפרה בגלות שהיה לו לחוש שמא ימות במכה האחת היותר על האומד. לתקלקל בין ברעי וכו׳ והלכתא כרבנן:

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 22b

    Makkot 22b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 336 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואמדו שאין יכול לקבל פטור דכיון דנתבזה בבית דין ולקה קצת סגי ליה בהכי אבל לא לקה אלא אמדוהו לארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם לא מיפטר דאין רשאין לגרוע האומד אלא לוקה אחר זמן והכי נמי אם אמדוהו לשמונה עשר ומשלקה חזרו ואמדו שיכול עדיין לקבל ארבעים פטור משום דלקה אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון:

    גמ' כמה טפשאי שאר אינשי כמה שוטים הללו רוב בני אדם: ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול פוטרין אותו. אע"ג דלא לקה אלמא דלא שני בין לקה ללא לקה וה"נ בין שאמדוהו לארבעים בין שאמדוהו לשמונה עשרה לא עבדינן ליה אלא אומד ראשון וקשה בין מרישא ובין מסיפא:

    הא דאמדוהו ליומי' מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או שמונה עשרה והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה ויש לומר דהם טעו באומד הלכך כי אמדו תחלה לארבעים וחזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל אם לקה מקצתן פוטרין אותו שהרי נתבזה ואם לא לקה הרי הוא כמי שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעיינו בדיניה ואמרו אין יכול וממתינין לו עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי לו וכן אמדו תחלה לי"ח ובו ביום חזרו ואמדו שיכול לקבל ארבעים איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון ואינו כלום והלכך אם לקה כבר כל השמונה עשרה פוטרין אותו דכיון דיצא מב"ד כבר בזיון ב"ד הוא להחזירו אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון דאינו כלום:

    וברייתא בדאמדוהו למחר או ליומא אוחרא ליום אחר דההוא ודאי אומד גמור הוא שיפה עיינו שהיה יכול זה לקבל עד אותו יום כך וכך מכות אלא נשתנה והכחיש הלכך כי אמדוהו לארבעים עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שאין יכול לקבל כולם אומד ראשון אומד גמור היה והואיל ונשתנה ונתקלקל שאין יכול לקבל פטור אע"פ שלא לקה שהרי נתבזה באותו אומד וכי אמדוהו נמי לשמונה עשרה עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שיכול לקבל ארבעים אין לוקה אלא אומד ראשון דאומד גמור היה כך נראה לרבי. לישנא אחרינא מתני' דאמדוהו ליומיה לקבל ארבעים והלכך אין פוטרין אותו אלא אם כן לקה דודאי יהא בו כח לקבל קצת מן המכות אמדוהו לקבל ליום או ליומים ודאי אין בו כח ואם חזרו בהם פטור מיד וכן קיבל ר' מח"ע ולא נהירא דמשום דאמדוהו ליומיה אמאי ברירא לן שיהא בו כח לקבל קצת מן המכות הם אומדין שאין יכול ואנן אמרינן לילקי ולימות ועוד דאם לקה אמרינן במתניתין ולא דמלקינן ליה לכתחלה. מ"ר:

    מתני' עבירה שיש בה שני לאוין כגון חורש בשור וחמור וכלאים בכרם:

    ואם לאו דלא אמדוהו אומד אחד אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה לוקה ומתרפא:

    גמ' אמדוהו לארבעים וחדא כל מה שאומדין עליו עד שלשים ותשע חשבינן משום חד לאו דכך הוא דינו למלקות ארבעים חסר אחת על לאו אחד ואם מוסיפין עליו אפילו שלש מכות דהוה להו ארבעים ותרתי חשובין אותן שלש אומד ללאו האחר ואם לא הוסיפו אלא שתים מכות דהוו להו ארבעים וחדא לוקה שלשים ותשע משום לאו אחד ומתרפא וחוזר ולוקה דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקינן ליה:

    מתני' על העמוד עץ אחד נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי העמוד:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Makkot 22b · Sefaria

    Tosafot

    הא דאמדוהו ליומי בו ביום שאמדוהו לקבל חזרו ואמדוהו שלא יוכל אז אמרה מתני' דלוקה דאי לא לקי אזלינן בתר אומד הראשון ונמתין לו עד שיבריא וילקה כמו שאמדוהו אבל אם אמדוהו אומד שני למחר שמא הכחיש אחר הראשון ואזלינן בתר האחרון ופטור שהרי אמדוהו שאין יכול ללקות כלל וכן מדינא סיפא אמדוהו מתחלה לקבל י"ח ובו ביום אמדוהו לקבל כולם אזלינן בתר השני ולוקה אם לא לקה כבר כל הי"ח וברייתא באמדוהו ביום אחרון אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתרא:

    Tosafot on Makkot 22b · Sefaria

    Ritva

    מאי טעמא דר׳ יהודה דכתיב מה המכות האלה בידך כלומר בין זרועך מקום חבורן בכתף. וא"ת ומשום רצועה אחת היאך אמר מכות לשון רבים. יש מתרצים דכיון שהם ד׳ רצועות מכות קרי להו אי נמי משום מלקיו׳ טובא שהיו מלקין אותו ויש בכל מלקות אחת בין ידיו הוי להו מכות טובא:

    הא דאמדוהו ליומא הא דאמדוה למחר וליומא אחרא פי׳ מתניתין בדהדר אמדוה ביומיה הלכך אי לאו שכבר לקה קצת ונלקה מחמת אומד ראשון הולכין אחר אומ׳ שני שהראשון אומ׳ בטעות היה שהרי לא נשתנו זה גופו בנתים ביום אחד לא מבריאות לכחישות ולא מכחישות לבריאות. ברייתא דאמדוה למחר וליומי אוחרי דאפשר שהוכחש גופו של זה בין אומד ראשון לאומד שני ואומד ראשון לא היה בטעות הלכך אע"פ שלא לקה כלל מאותו אומ׳ פטור דמן שמיא הוא דחסו עליה ודמי לרץ מב"ד שהוא פטור וסיפא דברייתא דקתני בה לוקה באומדה ליומיה דומיא דמתניתין ונקט רבותא דאפילו מפטור לחיוב דוקא לוקה הא לא לקה חוזרין ואמדין אותו:

    עבר עבירה שיש בה שני לאוין פי׳ כגון כלאים בכרם או חורש בשור ובחמור מוקדשים ודכותייהו ומפני שהיתה העבירה אחת אמדוהו אומ׳ אחד לשתיהם בפחות משמנים לפי שלא היה יכול לקבלם לוקה אומק׳ זה לבדו ופטור ואע"פ שמצאו שהיה יכול לקבל שמנים ואם לאו שלא אמדוהו אלא ארבעים או פחות מארבעים לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. ופרכינן והתניא אין אומדין אותו אומד א׳ לשני לאוין. א"ר ששת לא קשיא הא דאמדוה לארבעים וחד הא דאמדוהו לארבעים ותרי. פי׳ דמתניתין בשאמדוהו לארבעים ותריץ שיש בו שלשה רצועות יותר ממלקות אחת והם ראויו׳ לעמו׳ במקום מלקות שניה שהרי הן ראויות להשתלש. וברייתא דאמדוהו לארבעים וחדא דליכא יותר על מלקות אחת אלא שתי רצועות שאין ראויות להשתלש וכמאן דליתנהו דמו ונמצא שאין כאן אלא אומ׳ של מלקו׳ אחת ולכך אין נדון אלא במלקו׳ א׳ בלבד ולכך צריך אומד שני כשיתרפא:

    א"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכרה שחין שאין חוסמין אותה כלומר שאין דוחין לדבריה כשאינה רוצה להתייבם לו ונקט לישנהא דקרא דיליף מינה. ודעת המפרשים שכופין את היבם לחלוץ כדרך שכופין לגרש באשה דעלמא כדתנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו׳ ומוכה שדחין לאו דוקא דה"ה לחבריו השנויין שם אלא דנקט חדא מצייהו ואע"ג דבעלמא כופין איצטרך הכא קרא ביבם משום דביבם תלי רחמנא ודלמא הוה אמינא שיקיים מצות יבום ואח"כ נכוף אותו להוציא קמ"ל דלא ולא תלה רחמנא בדידיה אלא בשראוי לקיימה לגמרי ומיהו דוקא במוכה שחין וחביריו אבל ביבם שאין בו מום בגופו אע"פ שיש שם אמתלאות חוסמין אותה ואין כופין לחלוץ לעולם. ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת ההיא למצוה ושאין כותבין עליה אגרת מרד ושאין ליבם התובע לייב׳ אבל לכוף ולחוץ אין כופין לעולם אלא במוכה שחין וחבירו אלא אם אפשר להטעו׳ מטעין דחליצה מועטת כשירה והכי אמרינן במסכ׳ יבמות על משנת בכורות שהבאנו לשם אמר רב ואין כופין ועיקר הפי׳ שם דאפילו אסיפא דחוזרו ואמרו מצות חליצה קודמ׳ אמר רב דאין כופין לחלוץ וכדדכירנא התם בס"ד. וזו דעת רוב רבותינו שבתוספ׳ ז"ל ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדן לכוף ולחוץ באומר מאי׳ עלי בין כזו ובין באשה דעלמא אלא דמפסידות כתובה ואין רבותינו מודים לו באחת מהם וכדפריש׳ בפ׳ אע"פ בשמעתא דמורדת בס"ד. ואף לשיטה זו שפי׳ רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצת מעושת פסולה גט מעושה כשר והא על כרחין דגט מעושה דכשר היינו באותן שכופין להוציא. וא"כ דכותיה חליצה מעוש׳ פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא דהוציא וטעמא משום דיבום כיבם תליא רחמנא אם אם לא יחפוץ האיש וגו׳ לכך היה נראה לי דאפילו במוכה שחין לא קאמר אלא שאין חוסמין אותה ושאין נזקקין ליבם לכוף אותה להתיבם לו ולדון אותה במורדת אבל לכוף אותו לחלוץ אין כופין לעולם אלא מטעין ולפי השיטה הראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט מעושה וחליצה מעושת אלא לפי שאמר דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול נקט איפכא דידיה בכפיה דזימנין דחליצה מעושת פסולה וגט מעושה כשר שאם הוא שלא כדין אפילו בחליצה פסול ואם הוא כדין אפילו בגט כשר וזה דוחק אלא שאין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל:

    ולענין פסק הלכה במצות יבום ובמצו׳ חליצה איזה מהם קודמת מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים ז"ל שהגאונים פסקו שמצות יבום קודמת וכן הסכים הרמב"ן ז"ל ובתוספ׳ פסקו דמצות חליצה קודמת ובפרק אף על פי הארכתי בסיעתא דשמיא בתרי מהדורי:

    מתניתין כיצד מלקין אותו וכו׳. משנה זו נשתנה בצורתה הפירושי׳ ובמהדורא קמא הארכתי בה הרבה אבל אכתו׳ כאן בקוצר הפי׳ המוכרע בו יותר והכי פירושו כיצד מלקין אותו וכו׳ כופת שתי ידיו על העמוד כלומר שליח ב"ד כופת שתי ידיו של לוקה בב"ד על העמוד המוכן לכך נעוץ בקרקע ומטה קצת וגבוה כשתי אמו׳ והלוקה כפות הוא ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד המוכן לכך וחזן הכנסת כלומר שמש הכנסת שהיה שליח ב"ד להלקות אוחז בבגדיו של נדון בשפת בגדיו מלמעלה מקום כניסת הראש בחזקה אם נקרעו שלא במקום תפירה נקרעו ואם נפרמו במקום תפירה נפרמו פרימה היא במקום תפירה כדכתי׳ גבי בני אהרן ובגדיכם לא תפרומו דש"מ קריעה דחבל שהיא שלא במקום תפר. עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהא המלקות בבשרו ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומאחריו על כתיפו והאבן נתונה מאחריו של נדון וחזן הכנס׳ המלקה אותו עומד עליה ורצוע׳ של עגל בידו כפולה לשתים ושתים לארבעה כי הרצועה היתה ארוכה והיו כופלין אותה ואח"כ חותכין שתיהם באמצע ונעשות ארבעה ושתים רצועו׳ עולות ויורדות בה פרישנא בגמרא כי הרצועו׳ שתיהם היו של חמור האח׳ נתונה בין כפל הרצוע׳ של עגל האח׳ והשנית בין כפל הרצוע׳ השנית לארכה והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות מלמעלה ומלמטה וזהו עולות ויורדו׳ בה. ועוד יש לפרש הלשון כי שתי רצועות אלו היו מחוברות בתפר או בקשרים אחרים בשתי הרצועות הראשונו׳ בענין כי כשהיו מקצרין או מאריכין השתי רצועות הראשונ׳ על ידי אפקתא שאמרו בגמרא היו שתי הרצועות אלו האחרו׳ עולו׳ ויורדו׳ עמה כי לא יסורו מהם. וידה של רצועה זו טפח אורך ורוחב הרצועה כולה הכפולה לשתים טפח ומגעת לארכה לפי כרסו של אדם ולכן לא נתן התנא בארכה שיעור מסוים כמו שנתן ברחבה ומלקה אותו שליש המכות שאמדוהו מלפניו בין דדיו כנגד לבו ושני שלישים מאחריו. י"א כנג׳ האחרות שמלפניו וי"א שליש על כתף זה ושליש על כתף זה. ולזה הסכים הרב ר׳ משה בה"ר מנחם הצרפתי ז"ל בשם רבותיו רבני איברא ז"ל וכן היה אומר כי ההכאות האלו אינם לרוחב הגוף אלא לארכו ולכן אמרו מגעת על פי כרסו וכן היה נוהג במכות מרדות. עפ פי׳ משנה זו. ומדבר ידוע שלא נאמרו כל הדברים האלו שבמשנה ובגמרא אלא במלקות של תורה דהא עלה קיימא ואין מלקות בזמן הזה לפי שאין לנו ב"ד סמוך הראוי לכך וכל מלקיותינו אינן אלא מכות מרדות. והמפרשים הראשונים והאחרונים ז"ל נחלקו בזה כי י"א שאין מדקדקין על מכות מרדות משום דבר מכל זה אלא שמכין אותו בין במקל בין ברצועה מכות שיראו ב"ד לפי מרדו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דסנהדרין גבי כלי הדיינן שאמרו שם מקל ורצועה מקל למכות מרדו ורצועה למלקות וזהו מרדות לשון רידוי כאדם הרודה במקל או ברצועה כמו שירצה כאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ומכין באיזה מקום שירצו בין מלפניו בין מלאחריו. ויש שכתבו דמכות מרדו׳ כעין דאורייתא תקנוה קצת להכותו לפניו ולאחריו ומכות המשלתלשו׳ וברצוע׳ של עגל ושל חמור אלא שאין מדקדקין בכל אלו דברים משנויים כאן ולא בכפיתה על העמוד וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל במסכ׳ כתובות וכתה הוא ז"ל שאין מוסיפין על מלקות ארבעים ואדרבה פוחתין מהם לעולם. ומורי ז"ל היה אומר כי מנין הרצועות כפי מה שיראו ב"ד שיכול לקבל כפי רשעו ומרדו ואם הוא של עבירה שכבר עשה יהיה במנין פחות ממלקות אבל אם הוא על דבר העתי׳ כגון שמזלזל שלא לקיים דבר של תורה או של דבריהם מכין אותו עד שיחזור ממרדו וכעין מה שאמרו לענין מלקות דאורייתא דתניא אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי׳ המשניות שלו. והא דתנן ואם מת תחת ידו פטור פי׳ פטור אף מגלות וכדאמרינן לעיל בפ׳ הגולין טעמא דבעינן דומיא דחטבת עצים שהוא רשות. הוסיף לו רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה פיר׳ דרצועה זו רצועה דרשות היא והויא דומיא דחטבת עצים ואוקימנא דדוקא דטעה דיינא במנינה דהשתא הוי שליח ב"ד שוגג אבל לא טעה דיינא במניינה קרוב למזיד הוא ואין לו כפרה בגלות שהיה לו לחוש שמא ימות במכה האחת היותר על האומד. לתקלקל בין ברעי וכו׳ והלכתא כרבנן:

    Ritva on Makkot 22b · Sefaria

    Meiri

    אמדוהו שלא לקבל אלא שמונה עשר או שנים עשר או איזה סכום הראוי להשתלש ואחר שלקה אותו אומד אמדוהו בחזק וראוי לקבל יותר או לקבל את כל הארבעים פטור ואינו לוקה יתר על האומד:

    עבר עבירה שיש בה שני לאוין כגון שחרש בשור וחמור וחפה בחרישתו כלאים בכרם וכן כל שנתחייב שני מלקיות אם למעשה אחד אם לשתי עברות מיוחדות ואמדוהו אומד אחד לשתי המלקיות והוא שאמדוהו לסבול יותר על מלקות ראשונה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים או לארבעים וחמש וכיוצא בזה לוקה ופטור על שניהם שכל שאפשר לו לסבול מכות הראויות להשתלש יתר על מלקות אחת אומדין לו שתי מלקיות כאחת ואפי' בשליש המועט שבכלם והוא חשבון שלשה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים ואם לאו אלא שאמדוהו מראשונה לבד לוקה כפי מה שאמדו לו עד תשלומו והוא ל"ט ומתרפא וחוזר ולוקה על השניה וכן אתה דן בו אם נתחייב כמה מלקיות:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    כשם שאדם חייב לעמוד מפני ספר תורה כך אדם חייב לעמוד מפני לומדיה כל שהוא בקרוב ארבע אמות סמוך להם וכבר התבארו שרשי ענינים אלו במסכת קדושין:

    מי שאמדוהו במלקות שלו וקודם שהתחיל ללקות כלל הם חוזרים ואומדים שטעו באומד ראשון הן חסר הן יתר יש צדדים שהולכים אחר אומד ראשון ויש צדדין שחוזרין בהם כיצד אמדוהו שיכול ללקות ביומו מ' וחזרו ואמדו שאינו יכול לסבול אלא שמונה עשר או שאמדוהו תחלה שלא יוכל לסבול אלא שמונה עשר וחזרו למ' אין האומד הראשון כלום שנתבררה טעותם והולכין אחר האומד השני אבל אם לא אמדוהו תחלה ליומו אלא למחרתו או ליום שלישי הולכין להקל והוא שאם אמדוהו לסבול למחרתו או לשלישי שמנה עשרה ובשעת המלקות נכר שיכול לסבול את המ' אין מלקין אותו אלא שמנה עשרה ואם אמדוהו למ' ובשעת המלקות למחרתו או ליום שלישי נכר שאינו יכול לסבול אלא שמנה עשר אין מלקין אותו אלא שמנה עשר שכל שלא נתברר טעותם ביומו אומד גמור היה אלא שלפעמים הטבע מתחזק או מקבל חולשה בזמן ארוך יותר על מה שאין יד האומד שולטת ויש פוסקין דבר זה בדרך אחרת מצד פי' אחר שיש להם במה שאמרו בסוגיא זו הא דאמדוה ליומיה הא דאמדוה למחר וליומא אחרינא ואף גדולי המחברים כתבוה בדרך אחרת ומה שכתבנו היא השטה המיושרת:

    המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ושתי רצועות עולות ויורדות בה אמר הר"ם אלה השתי רצועות של עגל לפי שעשה מעשה הבהמות יענש בעורותיהם כמו שנאמר על דרך משל ידע שור קונהו ידה טפח ורחבה טפח ומגעת פי כריסו ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו אין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנאמר והפילו והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו יהיה בבית היד של מלקות נקב שבו יהיו נתלין הרצועות וימשוך בו המלקות כשירצה ויקצור אותו לפי שאין לוקין לאדם אלא ברצועה שהגיעה עד טבורו כמו שנזכר ויגביה הרצועה בשעת ההלקאה בשתי ידיו ויכה בידו אחת לפי שזה שלם יותר בהכאה ויהיה המכה אדם משכיל ממוצע בכחו לא יהיה איש מתעורר ולא משתגע שיכה מכת נקמה באיש ההוא וצריך שיכה שליש המכות על לבו והשליש בכתף אחת והשליש בכתף אחרת והרמז בזה דאמר רחמנא והכהו לפניו כדי רשעתו ולא לאחריו כדי רשעתו והקורא קורא אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלה י"י ה' את מכותיך ואת מכות זרעך וחוזר לתחלת המקרא אם מת תחת ידו פטור הוסיף לו רצועה ומת האי זה גולה על ידו נתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו ר' יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים גדול הדיינין קורא אלו הפסוקים הנזכרים בשעה שמלקין את הלוקה והסמוך לו במעלה ימנה לו המכות והשלישי יצוה המכה להכות ויאמר לו הכה כל זמן שיכה ואם היה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה ואם היו מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שישלים הקריאה כשתשלם ההכאה וחוזר לראש ופי' נתקלקל שיוציא הרעי בשעת ההכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שנתבזה נסתלק ממנו ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד ר"ל עמוד שהיה נעוץ בקרקע וגבוה מן הקרקע כשיעור אמה וחצי או שתי אמות והלוקה עומד כפוף ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על הדף ותולה ידיו למטה וכופתין אותן בצדי העמוד וחזן הכנסת ר"ל השמש אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו ר"ל שאין לו לדקדק בכך והקריעה והפרימה שניהם ענין אחד הם וחכמי הצרפתים מפרשים שהקריעה במקום תפירה והפרימה במקום חתיכת הבגד עצמה ואחיזת בגדיו הוא שמתחיל להפשיטו עד כמה שיגביה בגדיו כלפי ראשו ככל מה שיוכל ולפחות עד שיגלה את לבו שאין ההכאה על הבגד שנאמר והכהו הוא ולא כסותו והאבן נתונה מאחריו של לוקה שהחזן עומד עליה ומשלחף עצמו משם לצד רוחב הלוקה ומכה דרך רוחב גבו של לוקה ורצועה של עור עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ר"ל שני כפלים שהם רצועה אחת המתפרנסת לארבעה רצועות ושתי רצועות פשוטות בלא שום כפל עולות ויורדות ברצועה זו הכפולה אחת בכל כפל וכפל ורצועות אחרונות יתבאר בגמרא שהיו של חמור כלומר יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר ובהם היה מכה והראשונות של עגל ולא לסבה זו אע"פ שכתוב בו גם כן ידע שור קונהו וכו' שהרי לא היה מכה בהן אלא לדרשת סמוכין דרך רמז שנאמר ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו כך התבאר בגמ' וזה שנאמר עולות ויורדות בה הוא שהיה בחבורן עם שאר הרצועות עניבות שלפעמים היה מתירן עד שהיו ארוכות ולפעמים קולטן עד שהיו קצרות לפי רחב גבו של לוקה:

    ויש חולקין בזה לענין פי' שהרי בגמ' נתחדש לנו כן במה שאמרו אבקאתא אית לה כי בעי מקלט כי בעי מרפה ופי' בעולות ויורדות לומר שבהן היה מכה וכשמגביה ידיו ומשפילן כדי להכות הן עולות ויורדות עם ההכאה וי"מ עולות ויורדות על התפירה שכשתופרן ומחברן עם שאר הרצועות תוחב ראש הרצועות דרך מטה וחוזר ותוחבה בנקב אחר למעלה הימנה וכן תמיד ונראה כמעלה ומוריד:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Makkot 22b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' מ"ט אי כתיב ארבעים במספר כו' למחר וליומא אוחרא כצ"ל:

    בפירש"י בד"ה ורמינהו כו' אומד ראשון וקשיא בין מרישא כו' ובד"ה וברייתא כו' או ליומא אוחרא כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Makkot 22b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי שְׁאָר אִינְשֵׁי, דְּקַיְמֵי קַמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא קַיְמֵי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה. קשא צריך לקרותם רשיעי ולא טִפְּשָׁאֵי כיון דמבטלים מצות עשה מן התורה! ונראה לי בס"ד דאיירי באותם שעושים הידור לתלמיד חכם ולא עושים קימה ולכן אמר 'דְּלָא קַיְמֵי קַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה'. ובזה ניחא לתרץ עוד דקדוק אחר דאמר 'שְׁאָר אִינְשֵׁי' שלא אמר 'כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי אִינְשֵׁי' ומאי 'שְׁאָר' דזה ליכא למימר על כלהו אינשי דאותם אינשי שהם תלמידי חכמים אין צריכין לעשות קימה אלא סגי להו בהידור וכנזכר בשולחן ערוך (יורה דעה רמד, ח) ולזה אמר 'שְׁאָר אִינְשֵׁי' כלומר אנחנו וכיוצא בנו אם נעשה הידור ולא קימה לית לן בה דסגי לן בהידור אך שאר אינשי דאינם תלמידי חכמים דעושין רק הידור ואין עושין קימה טפשאי נינהו.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב "מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ? וְאָמַר: אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" (זכריה יג, ו). כתבו בשם הריטב"א דהקשה למה אמר מכות לשון רבים והלא מכה אחת היא בין כתפיו? ותירץ דעל הרבה מלקיות קאמר וכן כתב מהרש"א ז"ל ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד כי מפורש בהרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טז) וזה לשונו: ומלקהו שליש מלפניו בין דדיו ושני שלישים מאחוריו שליש על כתף זה ושליש על כתף זה עיין שם. וכן כתב רבינו עובדיה ז"ל ושליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים לוקה אותה בין כתפיו עיין שם. ולפי סברת רבי יהודה לכך אומרים 'מַּכּוֹת הָאֵלֶּה' לשון רבים 'בֵּין יָדֶיךָ' כי אותה שלפניו היא בין ידיו ואותה שלאחריו היא כנגדה ממש וגם זו נקראת 'בין ידיו' מפני שהיא כנגד אותה שלפניו והם רואים הרושם שלהם ולכן שואלין אותו עליהם. והנה לרבי יהודה דמפרש לקרא במלקות נראה דהיינו טעמא דאמר 'בֵּית מְאַהֲבָי' משום דמספר המלקות הוא משולש שלש פעמים מספר אהבה [13×3=39] לרמוז שצריך לקבלו מאהבה ולכן קורא למקום שנלקה בו 'בֵּית מְאַהֲבָי' אבל לרבנן דמפרשי ליה בתינוקות של בית רבן קרי ליה 'בֵּית מְאַהֲבָי' על דרך מה שאמרו בערכין (ערכין טז:) אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבה על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (משלי ט, ח).

    Ben Yehoyada on Makkot 22b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 22, Amud Bet, about 336 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים פטור. אמדוהו…”

    2. Segment 242 words

      Opens “גמ׳ מ"ט אי כתיב ״ארבעים במספר״ הוה…”

      Named: רבא, רבה.

    3. Segment 337 words

      Opens “רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות וכו'. [בין…”

      Named: רבי יהודה, רבן הוא.

    4. Segment 411 words

      Opens “אין אומדין אלא במכות הראויות וכו': לקה…”

    5. Segment 521 words

      Opens “ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין…”

    6. Segment 613 words

      Opens “אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו…”

      Named: רב ששת.

    7. Segment 718 words

      Opens “מתני׳ עבר עבירה שיש בה שני לאוין…”

    8. Segment 88 words

      Opens “גמ׳ והתניא אין אומדין אומד אחד לשני…”

    9. Segment 913 words

      Opens “אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו…”

      Named: רב ששת.

    10. Segment 1058 words

      Opens “מתני׳ כיצד מלקין אותו כופה שתי ידיו…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו…”

    12. Segment 1247 words

      Opens “והמכה מכה בידו אחת בכל כחו והקורא…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “ואם מת תחת ידו פטור הוסיף לו…”

      Named: רבי יהודה.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 22b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026