Talmud Builders

    Makkot 17a

    Back to index

    English translation — Makkot 17a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1He designates a portion of the produce by means of calling the name upon poor man’s tithe, but he is not required to physically separate that portion and give it to the poor.

    2Rav Yosef suggests: What, is it not that they disagree with regard to this: That one Sage, the Rabbis, holds that produce from which poor man’s tithe was certainly not separated is rendered untithed produce, and therefore, in a case where there is uncertainty whether poor man’s tithe was separated, one is required to separate it; and one Sage, Rabbi Eliezer, holds that produce from which poor man’s tithe was certainly not separated is not rendered untithed produce, and therefore, one need not even designate poor man’s tithe by calling its name upon a portion of the produce? Abaye said to Rav Yosef: If it is so, that this is the point in dispute, rather than disagreeing with regard to a case of uncertainty whether poor man’s tithe was separated, let them disagree with regard to a case of certainty that poor man’s tithe was not separated.

    3Rather, contrary to the previous suggestion, say that everyone agrees that produce from which poor man’s tithe was certainly not separated is rendered untithed produce. And here, it is with regard to this that they disagree: One Sage, Rabbi Eliezer, holds: Amei ha’aretz are not suspected of refraining from separating poor man’s tithe of demai . Since it is merely a matter of money, and no sanctity is involved, he separates poor man’s tithe, although he does not actually give it to the poor. And the Rabbis hold: Since the matter involves exertion for him, he does not even separate poor man’s tithe.

    4§ The mishna teaches: How much does one need to eat from untithed produce and be liable to receive lashes? Rabbi Shimon says: Even if one ate any amount of untithed produce he is liable to receive lashes. And the Rabbis say: He is liable only if he eats an olive-bulk. Rav Beivai says that Rabbi Shimon ben Lakish says: Their dispute is with regard to one who eats one kernel of wheat of untithed produce. But with regard to flour, everyone agrees that one is liable only if he eats an olive-bulk. And Rabbi Yirmeya says that Rabbi Shimon ben Lakish says: Just as there is a dispute with regard to this case of a kernel of wheat, so too, there is a dispute with regard to that case of flour.

    5The Gemara cites proof from that which we learned in the mishna: Rabbi Shimon said to them: Do you not concede to me with regard to one who eats an ant of any size that he is liable to receive lashes? The Rabbis said to Rabbi Shimon: He is flogged for eating an ant of any size due to the fact that it is an intact entity in the form of its creation. Rabbi Shimon said to them: One kernel of wheat is also in the form of its creation. The Gemara infers from Rabbi Shimon’s response: For a kernel of wheat, yes, one is liable; for any amount of flour, no, one is not liable. Apparently, even Rabbi Shimon concedes that one is liable for eating only an olive-bulk of wheat flour, in accordance with the statement that Rav Beivai says that Rabbi Shimon ben Lakish says.

    6The Gemara answers: It is in accordance with the statement of the Rabbis that Rabbi Shimon spoke to them, and he meant as follows: According to my opinion, even if one ate any amount of flour he is also liable. But according to your opinion, concede to me at least that one is liable if he eats one kernel of wheat, as it is in the form of its creation. And the Rabbis say in response: There is a difference; an entity with a soul, i.e., a living creature, is significant, and one is liable for eating an entity of any volume. A kernel of wheat is not significant. The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya, that Rabbi Shimon says: One who eats any amount of food that is forbidden is liable to receive lashes; the Sages said the measure of an olive-bulk only with regard to liability to bring a sin- offering for one who unwittingly ate forbidden food.

    7MISHNA: In the case of a priest who eats first fruits before the one who brought the fruits to the Temple recited over those fruits the Torah verses that he is obligated to recite (see Deuteronomy 26:3–10); and one who ate offerings of the most sacred order outside the curtains surrounding the Tabernacle courtyard, or outside the Temple courtyard; and one who ate offerings of lesser sanctity or second-tithe produce outside the wall of Jerusalem; and also one who breaks the bone of a ritually pure Paschal offering; in all these cases he is flogged with forty lashes. But one who leaves the flesh of the ritually pure Paschal offering until the morning of the fifteenth of Nisan, and one who breaks a bone of a ritually impure Paschal offering, is not flogged with forty lashes.

    8With regard to one who takes the mother bird with her fledglings, thereby violating the Torah prohibition: “You shall not take the mother with her fledglings; you shall send the mother, and the fledglings you may take for yourself” (Deuteronomy 22:6–7), Rabbi Yehuda says: He is flogged for taking the mother bird, and does not send the mother, and the Rabbis say: He sends the mother and is not flogged, as this is the principle: With regard to any prohibition that entails a command to arise and perform a mitzva, he is not liable to receive lashes for its violation.

    9GEMARA: The mishna teaches that a priest who eats first fruits before the one who brought the fruits to the Temple recited the accompanying Torah verses is liable to receive lashes. With regard to this statement, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: This is the statement of Rabbi Akiva, whose statements are often cited in the mishna unattributed. But the Rabbis say: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them, and they may not be eaten; but the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them, and if one placed them and did not recite the accompanying Torah verses, the priest who eats them is not flogged.

    10The Gemara suggests: And let Rabbi Yoḥanan say: This statement in the mishna is the unattributed statement of Rabbi Shimon, who stated this halakha explicitly, rather than attributing the statement to Rabbi Akiva, whose statement was not explicit. The Gemara answers: This teaches us that although he did not say so explicitly, Rabbi Akiva holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    11What is the statement of Rabbi Shimon? It is as it is taught in a baraita with regard to food items that may not be eaten outside the walls of Jerusalem. It is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil, or the firstborn of your herd or of your flock, nor any of your vows that you vow, nor your gift offerings, nor the donation of your hand” (Deuteronomy 12:17). The Sages explain that with regard to the phrase “nor the donation of [ terumat ] your hand,” these are first fruits.

    12Rabbi Shimon said: What does this phrase come to teach us? If it is to teach the prohibition to eat the first fruits outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the lenient case of second- tithe produce. If with regard to the lenient case of second- tithe produce, one who eats them outside the wall is flogged, then with regard to first fruits, all the more so is it not clear that he is flogged? Rather, the verse comes to teach only with regard to a priest who partakes of first fruits before the person who brought the fruits to the Temple recited the accompanying Torah verses over them, teaching that he is flogged.

    13The baraita continues: “Nor your gift offerings”; this is a thanks-offering and a peace-offering that one donates voluntarily. Rabbi Shimon says: What does this phrase come to teach us? If it is to teach that it is prohibited to eat a thanks-offering and a peace-offering outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second- tithe produce, for whose consumption outside the wall one is flogged, despite the fact that it is not an offering. Rather, the verse comes to teach only with regard to one who partakes of a thanks-offering or of a peace-offering before the sprinkling of its blood on the altar, before the consumption of its flesh is permitted, that he is flogged.

    14The baraita continues: “Or the firstborn”; this is the firstborn. Rabbi Shimon says: What does this verse come to teach us? If it is to teach that it is prohibited to eat a firstborn animal outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second- tithe produce. If it is to teach that it is prohibited to eat a firstborn animal before the sprinkling of the blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a thanks-offering and a peace-offering, which are offerings of lesser sanctity, as even non-priests may partake of their flesh. Rather, the verse comes to teach only with regard to a non-priest who partakes of the flesh of a firstborn even after the sprinkling of its blood, that he is flogged.

    15The baraita continues: “Of your herd or of your flock”; this is a sin-offering and a guilt-offering, which are offerings of the most sacred order, which may be eaten only within the Temple courtyard. Rabbi Shimon says: What does this verse come to teach us?

    16If it is to teach that it is prohibited to eat a sin-offering and a guilt-offering outside the wall, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second- tithe produce. If it is to teach that it is prohibited to eat a sin-offering and a guilt-offering before the sprinkling of the blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a thanks-offering and a peace-offering, which are offerings of lesser sanctity. If it is to teach that it is prohibited for a non-priest to eat a sin-offering and a guilt-offering after the sprinkling of its blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a firstborn animal. Rather, the verse comes to teach only with regard to one who partakes of the flesh of a sin-offering or a guilt-offering even after the sprinkling of its blood, which is the correct time to partake of it, but he partakes of it outside the curtains surrounding the Tabernacle courtyard or outside the Temple courtyard, that he is flogged.

    17The baraita continues: “Your vows”; this is the burnt-offering, which is an offering of the most sacred order and is entirely consumed upon the altar, and is brought as a gift offering, not as an obligation. Rabbi Shimon says: What does this verse come to teach us?

    18If it is to teach that it is prohibited to eat a burnt-offering outside the wall of Jerusalem, there is no need for a verse, as it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of second- tithe produce. If it is to teach that it is prohibited to eat a burnt-offering before the sprinkling of the blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a thanks-offering and a peace-offering, which are offerings of lesser sanctity. If it is to teach that it is prohibited for a non-priest to eat a sin-offering and a guilt-offering after the sprinkling of its blood, it may be derived by means of an a fortiori inference from the case of a firstborn animal. If it is to teach that it is prohibited to eat a burnt-offering outside the curtains surrounding the Tabernacle courtyard or outside the Temple courtyard there is an a fortiori inference from a sin-offering and a guilt-offering. Rather, the verse comes

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קורא ואין צריך להפרישדכיון שקרא עליו שם יצא הכרי מתורת טבל ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן שהיא במיתה לזרים ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו:

    רבנן סברי ודאי טביללפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל:

    לא נחשדודממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש:

    אפרושי מפריש ליהלאפקועי טיבליה נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה ונותנה לכהן ומעשר שני נמי אי מפרישנא ליה בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים:

    מחלוקת בחטהשהיא כברייתה:

    כך מחלוקת בזודקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני היא:

    מתני' עד שלא קרא עליהןארמי אובד וגו' ובגמרא יליף היכן הוזהר:

    קדשי קדשים חוץ לקלעיםאו שאכל קדשי קדשים בזמן משכן חוץ לקלעים ובגמרא מפרש היכן מוזהר:

    קדשים קליםחוץ לחומה אזהרתיה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכן מעשר שני ובגמרא פריך מעשר שני תנא ליה לעיל מעשר שני והקדש שלא נפדו והיינו שאכלו חוץ לחומה בלא פדיון:

    המותיר בטהור אינו לוקהכדאמר לעיל בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה כו':

    השוברעצם בטמא כדאמרינן בפסחים (דף פג.) ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:

    לוקה ואינו משלחקסבר שלח מעיקרא משמע ואין כאן לאו שניתק לעשה דאע"ג דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח לאו למימרא דאם לקחת שלח אלא לא תקח אלא שלחנה קודם לקיחה:

    חכמים אומרים משלח ואינו לוקהקסברי שלח אחר לקיחה משמע ולאו שניתק לעשה הוא:

    גמ' זו דברי ר' עקיבאמתניתין דקתני בכורים קרייה מעכבא בהו ר' עקיבא היא שהיה רגיל רבי לסתום דבריו במשנה בסתם בכמה מקומות והכי שמיע ליה לר' יוחנן דאית ליה לר' עקיבא קרייה מעכב' בכורים:

    הנחהלפני המזבח מעכבת בהן דשנה בה קרא (דברים כ״ו:ד׳) והניחו לפני וגו' (שם) והנחתו לפני וגו':

    ונימא זו דברי ר' שמעוןדהוי ליה לאיתויי סייעתא למילתיה. ממתניתין דלקמן דשמעינן לר' שמעון בה דאית ליה כי מתניתין דקרייה מעכבא בהו:

    מאי ר' שמעוןהיכא שמענא ליה דאמר הכי:

    ותרומת ידךסיפיה דהאי קרא הוא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך ודריש ר' שמעון לקרא מסיפיה לרישיה דאי הוה דריש ליה מרישיה לסיפיה לא מדריש ליה כי האי גוונא ולקמיה מפרשינא ליה:

    תרומת ידך אלו בכוריםדכתיב (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך:

    אם לאוכלבכורים חוץ לחומה לאסור כדמשמע קרא לא תוכל לאכול בשעריך וגו':

    קל וחומר ממעשר הקלשהרי כתיב בתחלת המקרא מעשר דגנך ולקמיה מפרש מאי חומר דבכורים ממעשר:

    עד שלא קרא עליהןארמי אובד אבי דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לאיסור אחר הראוי להם:

    לפני זריקה שהוא לוקהדאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד (שם יב) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל:

    אפילו לאחר זריקה שהוא לוקהאם זר הוא שאין הבכור נאכל אלא לכהנים וזו היא אזהרתו ובמקום אחר עשה הוא דאשכחן בה אך בכור שור וגו' ובשרם יהיה לך וגו' (במדבר י״ח:י״ח):

    אם לאוכל לאחר זריקהוהוא זר קל וחומר מבכור ולקמיה מפרש מאי חומרא דחטאת מבכור:

    חוץ לקלעיםואזהרת עשה מצינו בה במקום אחר (ויקרא ו׳:י״ט) במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד:

    מכות 17 עמוד א

    1קורא את השם, ואינו צריך להפריש.

    2מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר: ודאי טובלו. ומר סבר: ודאי אינו טובלו? אמר ליה אביי: אי הכי, אדמיפלגי בספיקו, ליפלגו בודאי!

    3אלא, דכולי עלמא ודאי טובלו. והכא בהא קא מיפלגי, מר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי. כיון דממונא הוא אפרושי מפריש. ורבנן סברי: כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש.

    4כמה יאכל מן הטבל וכו': אמר רב ביבי אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בחטה, אבל בקמח דברי הכל כזית. ורבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

    5תנן, אמר להם ר' שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה. חטה אין, קמח לא!

    6לדבריהם קאמר להו: לדידי אפילו קמח נמי, אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה. ורבנן: בריית נשמה חשובה, חטה לא חשובה. תניא כותיה דרבי ירמיה, רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן.

    Mishna

    7האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם, קדשי קדשים חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה. השובר את העצם בפסח הטהור ה"ז לוקה ארבעים. אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים.

    8הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח. וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה.

    Gemara

    9אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אומרים: בכורים הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן.

    10ולימא זו דברי רבי שמעון סתימתאה! הא קא משמע לן דרבי עקיבא כרבי שמעון סבירא ליה.

    11מאי ר' שמעון? דתניא: (דברים יב, יז) ״ותרומת ידך״ אלו בכורים.

    12אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר הקל: ומה מעשר הקל, אוכלן חוץ לחומה לוקה בכורים לא כל שכן? הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן שהוא לוקה.

    13(דברים יב, יז) ונדבותיך זו תודה ושלמים. אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה, שהוא לוקה.

    14(דברים יב, יז) ובכורות זה הבכור. אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים! הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפי' לאחר זריקה, שהוא לוקה.

    15(דברים יב, יז) ״בקרך וצאנך״ זו חטאת ואשם. אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו?

    16אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, אם לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים, אם לאחר זריקה קל וחומר מבכור! הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים, שהוא לוקה.

    17(דברים יב, יז) ״נדריך״ זו עולה. אמר ר"ש מה בא זה ללמדנו?

    18אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים, אם לאחר זריקה ק"ו מבכור, אם חוץ לקלעים קל וחומר מחטאת ואשם! הא לא בא הכתוב׃

    Tosafot

    ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובהתימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע"ג דלית ביה נשמה וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך אבל ק"ק לי. מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ritva

    כיון דממוניה הואפי׳ דאפילו מעשר עני גמור ודאי אין בו איור לזרים אלא מצות נתינה בלב׳ ולפיכך בשל דמאי אמרו שיפריש ויעכבנו לעצמו דכיון דספ׳ ממון בעלמא הוא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדפי׳ רש"י ז"ל:

    ורבנן ברית נשמה חשיבאוכבר כתבתי בפר׳ גיד הנשה לענין מה שאמרו שם דבריה לא בטלה דברית נשמה היא בין לענין מלקות ובין לענין בטול כל שיש בה שלשה דברים האחד שיש דבר שיש בעצמו רוח חיים והשני שהוא אסור מתחלת ברייתו כגון שרץ וכיוצא בו ולאפוקי נבלה וטרפה וכיוצא בו ודבר שכולו גוף מחובר ושאלו נחתך אין שמו עליו לאפוקי חלב שאינו במקום אחד גוף מסוים ואפילו מקצת ממנו נקרא חלב כמו שפירש ר"י ז"ל וכולן בגיד הנשה אבל ביצה אפילו של עוף טמא לא חשיבה בריה דכי מעורה ביה פירשא בעלמא הוא וכי הויא בריה לנפשיה אין בה רוח חיים:

    רבי שמעון אומר כל שהו למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבןפירשו בה דגמרא גמיר לה ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקו׳ כיון דאכל במזי׳ אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות:

    הא דקתני קדשי קדשיםדכתיב ביה בחצר אוהל מועד יאכלוה דהיינו חצר המשכן נקט קלעים ודכותה במקדש עזרה וגבי קדשים קלום דכתיב ביה במקום אשר יבחר דהיינו מקדש וירושלים נקט חוץ לחומר וכדפי׳ רש"י ז"ל:

    זו דברי ר"ע סתימתאה וכו’ואקשינן ולימה זו דברי ר׳ שמעון ואיכא דגרסי ולימא זו דברי ר׳ שמעון דתימתאה ולתרווייהו נוסחי ה"פ דאנן ס"ד דדברי ר"ע סתימתאה דקאמר הייינו משום כללא דאמרינן דכולהו דתמי דמתני׳ אליבא דר"ע ולא דשמעו דאיירי בהדיא בה ולהכי פרכינן דהוה לי׳ למימר זו דברי ר׳ שמעון סתימתאה כלומר דאשכחן דתני הכי בהדיא וכדאמרינן על כמה סתמי זו דברי פלוני ואי בעי לומר זו דברי ר׳ שמעון דתימתאה כלומר שנסתמה משנה זו לדעתו כדאמרינן במס׳ מגילה ובדוכתי אחריני ופרקינן הא קמ"ל דר"ע כר"ש סבירא ליה נראה מפי׳ רש"י ז"ל דהכי קאמר דניחא ליה לדר׳ יוחנן לאשמועינן הכא דכולהו סתמי כר"ע. ואין הלשן משמע כן אלא ה"פ הא קמ"ל ר׳ יוחנן דאף ר"ע תני הכי בהדיא בהא כר׳ שמעון ואע"ג דלא שמעינן ליה במתני׳ איתניא הכי בשום ברייתא והא דבעי מאי ר׳ שמעון ה"פ היכי שמעינן הכי לר׳ שמעון עד דפרכינן בהדיא לימא ר"ש היא ואמרינן נמי להדיא ר"ע כר"ש ס"ל:

    הא לא בא הכתוב וכו’פי’ שזו מדה היא בתורה דכל שאינו צריך לעניינו תנהו לענין אחר הדומה לו וה"נ תנהו לענין הבכורים שנתן להם גבול לאכילה קריא׳ בכורי׳ במקום׳ שנתן למעש׳ שני גבול חומ׳:

    ונדבותיך זו תודה ושלמיםפי׳ דסתמן בתורת נדבה שאין בהם אחריו׳. ונדריך זו עולה. שסתמתה באחריות וכדאמרינן בזבחים לכפר עליו אטעניה אכתפיה:

    הא לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זרוק׳ דמים שהוא לוקה. פי׳ דבר מהאי קרא ידעינן דזריק׳ דם הוא גבול התירם כדכתיב ודם זבחיך ישפך על המזבח והדר ובשר תאכל ומיהו אין זה אלא עשה שאין לוקין עליו להכי משמע לן דייתורא דאידך קרא לתת לאו בזה: בקרך וצאנך זו חטאת ואשם. פי׳ רש"י ז"ל שאין להם שום זכר אחר בפסוק הזה וכיון דכן מסתמא הא קאי עליה ודאמרינן גבי בכורות שבא ללמדנו כאן דור לוקה משום דבר והא אית ביה עשה ובשרם יהי׳ לך לך ולא לזרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ובחטאת ואשם כתיב בחצר אוהל מוע׳ יאכלוה פי׳ בחצר אוהל מוע׳ ולא חוצה לו וגבי עולה ריח ניחוח לה׳ לה׳ ולא להדיוט:

    Babylonian Talmud · folio map

    Makkot 17a

    Makkot 17a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קורא ואין צריך להפריש דכיון שקרא עליו שם יצא הכרי מתורת טבל ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן שהיא במיתה לזרים ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו:

    רבנן סברי ודאי טביל לפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל:

    לא נחשדו דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש:

    אפרושי מפריש ליה לאפקועי טיבליה נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה ונותנה לכהן ומעשר שני נמי אי מפרישנא ליה בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים:

    מחלוקת בחטה שהיא כברייתה:

    כך מחלוקת בזו דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני היא:

    מתני' עד שלא קרא עליהן ארמי אובד וגו' ובגמרא יליף היכן הוזהר:

    קדשי קדשים חוץ לקלעים או שאכל קדשי קדשים בזמן משכן חוץ לקלעים ובגמרא מפרש היכן מוזהר:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Makkot 17a · Sefaria

    Tosafot

    ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה תימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע"ג דלית ביה נשמה וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך אבל ק"ק לי. מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה:

    Tosafot on Makkot 17a · Sefaria

    Ritva

    כיון דממוניה הוא פי׳ דאפילו מעשר עני גמור ודאי אין בו איור לזרים אלא מצות נתינה בלב׳ ולפיכך בשל דמאי אמרו שיפריש ויעכבנו לעצמו דכיון דספ׳ ממון בעלמא הוא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדפי׳ רש"י ז"ל:

    ורבנן ברית נשמה חשיבא וכבר כתבתי בפר׳ גיד הנשה לענין מה שאמרו שם דבריה לא בטלה דברית נשמה היא בין לענין מלקות ובין לענין בטול כל שיש בה שלשה דברים האחד שיש דבר שיש בעצמו רוח חיים והשני שהוא אסור מתחלת ברייתו כגון שרץ וכיוצא בו ולאפוקי נבלה וטרפה וכיוצא בו ודבר שכולו גוף מחובר ושאלו נחתך אין שמו עליו לאפוקי חלב שאינו במקום אחד גוף מסוים ואפילו מקצת ממנו נקרא חלב כמו שפירש ר"י ז"ל וכולן בגיד הנשה אבל ביצה אפילו של עוף טמא לא חשיבה בריה דכי מעורה ביה פירשא בעלמא הוא וכי הויא בריה לנפשיה אין בה רוח חיים:

    רבי שמעון אומר כל שהו למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן פירשו בה דגמרא גמיר לה ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקו׳ כיון דאכל במזי׳ אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות:

    הא דקתני קדשי קדשים דכתיב ביה בחצר אוהל מועד יאכלוה דהיינו חצר המשכן נקט קלעים ודכותה במקדש עזרה וגבי קדשים קלום דכתיב ביה במקום אשר יבחר דהיינו מקדש וירושלים נקט חוץ לחומר וכדפי׳ רש"י ז"ל:

    זו דברי ר"ע סתימתאה וכו’ ואקשינן ולימה זו דברי ר׳ שמעון ואיכא דגרסי ולימא זו דברי ר׳ שמעון דתימתאה ולתרווייהו נוסחי ה"פ דאנן ס"ד דדברי ר"ע סתימתאה דקאמר הייינו משום כללא דאמרינן דכולהו דתמי דמתני׳ אליבא דר"ע ולא דשמעו דאיירי בהדיא בה ולהכי פרכינן דהוה לי׳ למימר זו דברי ר׳ שמעון סתימתאה כלומר דאשכחן דתני הכי בהדיא וכדאמרינן על כמה סתמי זו דברי פלוני ואי בעי לומר זו דברי ר׳ שמעון דתימתאה כלומר שנסתמה משנה זו לדעתו כדאמרינן במס׳ מגילה ובדוכתי אחריני ופרקינן הא קמ"ל דר"ע כר"ש סבירא ליה נראה מפי׳ רש"י ז"ל דהכי קאמר דניחא ליה לדר׳ יוחנן לאשמועינן הכא דכולהו סתמי כר"ע. ואין הלשן משמע כן אלא ה"פ הא קמ"ל ר׳ יוחנן דאף ר"ע תני הכי בהדיא בהא כר׳ שמעון ואע"ג דלא שמעינן ליה במתני׳ איתניא הכי בשום ברייתא והא דבעי מאי ר׳ שמעון ה"פ היכי שמעינן הכי לר׳ שמעון עד דפרכינן בהדיא לימא ר"ש היא ואמרינן נמי להדיא ר"ע כר"ש ס"ל:

    הא לא בא הכתוב וכו’ פי’ שזו מדה היא בתורה דכל שאינו צריך לעניינו תנהו לענין אחר הדומה לו וה"נ תנהו לענין הבכורים שנתן להם גבול לאכילה קריא׳ בכורי׳ במקום׳ שנתן למעש׳ שני גבול חומ׳:

    ונדבותיך זו תודה ושלמים פי׳ דסתמן בתורת נדבה שאין בהם אחריו׳. ונדריך זו עולה. שסתמתה באחריות וכדאמרינן בזבחים לכפר עליו אטעניה אכתפיה:

    הא לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זרוק׳ דמים שהוא לוקה. פי׳ דבר מהאי קרא ידעינן דזריק׳ דם הוא גבול התירם כדכתיב ודם זבחיך ישפך על המזבח והדר ובשר תאכל ומיהו אין זה אלא עשה שאין לוקין עליו להכי משמע לן דייתורא דאידך קרא לתת לאו בזה: בקרך וצאנך זו חטאת ואשם. פי׳ רש"י ז"ל שאין להם שום זכר אחר בפסוק הזה וכיון דכן מסתמא הא קאי עליה ודאמרינן גבי בכורות שבא ללמדנו כאן דור לוקה משום דבר והא אית ביה עשה ובשרם יהי׳ לך לך ולא לזרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ובחטאת ואשם כתיב בחצר אוהל מוע׳ יאכלוה פי׳ בחצר אוהל מוע׳ ולא חוצה לו וגבי עולה ריח ניחוח לה׳ לה׳ ולא להדיוט:

    Ritva on Makkot 17a · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת שבימי יוחנן כהן גדול אחר שמעון הצדיק בדקו ומצאו שלא היו ההמון זהירים בהפרשה אלא בתרומה גדולה שהיא במיתה וגזרו שהלוקח תבואה מעם הארץ יהא מפריש ממנה תרומת מעשר מפני שאף היא בעון מיתה ולא היו מרגישים בה מפני שהיתה נבלעת אצלם במעשר ראשון וכן צוו להפריש משם מעשר שני הואיל ואין בו הפסד אלא טורח הבאתך לירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני לא גזרו להפרישם הואיל ומותרין הם לזרים אין כאן אלא טענת ממון ואומרים לו הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר ואינו מפריש מעשר כך הוא עושה מפריש מן התבואה שלקח בכדי תרומת מעשר שהוא חלק ממאה וקורא לו שם מעשר כלומר הרי זה מעשר ראשון ושאר המעשר ראשון יהא במה שסמוך ומוקף לו ואח"כ אומר זה שייחדתי תחלה למעשר ושייחדתי שאר המעשר בסמוך לו יהא תרומת מעשר על אותו מעשר הסמוך לו ונוטל תרומת מעשר זה ונותנה לכהן וכן במעשר עני אע"פ שאינו מפרישו צריך הוא לקרות לו שם כלומר עשור תבואה שבכאן יהא מעשר עני ואח"כ אינו מפרישו ואין תביעה לעני עליו או תרעומות שאין לו ראיה כמו שביארנו:

    כבר ביארנו שהבכורים מי שאכלן חוץ לירושלים אחר שנכנסו לעזרה לוקה וכן במעשר שני משנכנס לירושלים וכן בכור שאכלוהו חוץ לירושלים כדין שאר קדשים קלים וכן קדשי קדשים חוץ למחיצתם כמו שבארנו במשנה:

    האוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וזר שאכל מהם כזית בין קודם זריקה בין לאחר זריקה לוקה אלא שבקדשי קדשים אינו לוקה משום אכילת קדש אלא לאחר זריקה ובעזרה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל כי קדש הם במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי לאכול אם אכלן הזר לוקה אבל אם אכלן בחוץ לוקה משום אכילה בחוץ ולא משום זרות וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אכילה קודם זריקה ולא משום זרות:

    Meiri on Makkot 17a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא מעשר עני של דמאי דממונא הוא כו' ורבנן כו' ור' ירמיה אמר רבי שמעון כו' ובמשנה עד שלא קרא עליהן קדשי כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה ונימא זו דברי ר"ש כו' למלתיה ממתניתין דלקמן כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה ורבנן בריית כו' ולא נראה דהרי נבילה כו' בריית נשמה חשיבא ליה וי"ל לדבריו דר"ש כו' עכ"ל כך נראה להגיה מדברי התוספות והרא"ש דפרק גיד הנשה ע"ש ומיהו יש לקיים לשון התוספות שלפנינו דה"ק דקצת קשה לפי תירוץ זה כיון דע"כ הא דקאמרי בריית נשמה לדבריו קאמרי ואם כן נימא כברייתא לדבריו ומי דחק לתלמודא למימר דקאמרי [בריית נשמה] לדבריו וכן הקשו התוספות שם בפ' גיד הנשה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Makkot 17a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה ורבנן בריית נשמה חשיבא אבל קצת קשה מאי קאמר בריית נשמה חשיב ליה לימא שאני חטה דאינה אובדת שמה כשנחתכה וי"ל דלדבריו וכו' כצ"ל והספר חסר ה"פ דרבנן לדברי ר"ש קאמרי וה"ק ליה לדידן אפילו הוה בו בריית נשמה לא הוה בריה כיון דאינה אובדת שמה אלא לדידך נהי דלית לך טעמא דאינה אובדת שמה במידי דאית ביה בריית נשמה אבל במידי דלית ביה בריית נשמה אודי לן מיהא דלא הוי בריה כיון דאינה אובדת שמה:

    Maharam on Makkot 17a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן קדשי קדשים כו' קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה. נראה הא דקתני בהאי סידרא ואין זה לא כסדר הלאו דלא תוכל דמעשר שני כתיב ברישא דקרא וביכורים דנפקא מתרומת ידך כתיב בסוף ועוד דביכורים ומעשר שני הם מיני תבואה וקדשים ודאי חמירי טפי והנראה בזה דכיון דכל הנך דקתני הכא דלוקה ארישא דמתניתין קאי וכפירש"י והתוס' שם דאלו לאו דוקא ואיכא טובא אלא דלא קתני אלא הנך דאית בהו חידוש א"כ לפ"ז א"ש דביכורים עד שלא קרא איכא חידוש טובא לאפוקי מחכמים בסמוך דקריאה אינה מעכבת בהם משא"כ בקדשי קדשים דליכא חידוש כמו ביכורים דהא איסור דידהו בחוץ לקלעים מפורש בקרא מיהא לאיסור עשה בחצר אהל מועד יאכלוהו אלא דאפ"ה איכא חידוש לענין מלקות דבהכי איירי כל השקלא וטריא בשמעתין וכמו שיבואר ואח"כ נקיט קדשים קלים ומעשר שני דבק"ק נמי איכא חידוש כמבואר לקמן בלשון התוס' משא"כ במעשר שני דעיקר לאו דלא תוכל לאכול בשעריך במעשר שני כתיב מש"ה נקט ליה בסוף כדאמרינן בעלמא כל מידי דאתיא מדרשא חביבא ליה אלא אפ"ה איצטריך לאשמעינן מעשר שני חוץ לחומה למידק מינה דאינו לוקה אלא דוקא שכבר ראו פני חומה דומיא דקדשים קלים דלית ביה לאו אלא לאחר זריקה שראוי לאוכלן לפני ה' אלקיך וא"כ ה"ה למעשר משא"כ באכל מעשר שני בלא פדיון קודם שנכנס לירושלים לא לקי כמימרא דרב אסי אר"י לקמן דף י"ט ע"ב כן נראה לי וק"ל:

    שם השובר את העצם בפסח הטהור כו' נראה דבהא נמי איכא חידוש אע"ג דלאו מפורש הוא אפ"ה כיון דסתם שבירת עצם במזיד ע"י התראה שכיח טובא בעצמות שיש בהם מוח וסד"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי קמ"ל דלקי והיינו כדאיתא בפסחים דף פ"ג מיתורא דקרא:

    בגמרא אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה כו' ופירש"י דהכי שמיע ליה לר' יוחנן דסבר ר"ע קריאה מעכבא. ולענ"ד אין צורך בזה דכיון דבלא"ה מוקמינן לרישא דמתניתין דאלו הן הלוקין כר"ע דחייבי כריתות לוקין וחייבי מיתות אין לוקין מש"ה משמע ליה לר' יוחנן דסיפא נמי ר"ע היא והיינו משום דבשיטת ר"ש אמרה דאמר להדיא דקריאה מעכבא ואמרינן נמי בעלמא דסתימתאה דר"ש היינו אליבא דר"ע:

    שם מאי ר"ש דתניא ותרומת ידך כו' ק"ו ממעשר הקל ביכורים כו' לא כ"ש ומסקינן לקמן דקרי לאיסור מעשר קל לגבי ביכורים היינו משום דביכורים אסורין לזרים ומעשר מותר לזרים וא"כ בדין הוא דביכורים אסורין חוץ לחומה מק"ו דמעשר ואין להקשות דאכתי מאי ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך תרומה יוכיח דמשום הא לא איריא דמה לתרומה שאין טעונין הבאת מקום ולא וידוי משא"כ ביכורים דטעונין הבאת מקום ווידוי כמו מעשר אפילו לר"ש וכ"ש לרבנן דביכורים דמי למעשר נמי לענין ביעור ולענין טומאת עצמן ולענין אונן א"כ שפיר ילפינן ביכורים בק"ו ממעשר:

    ועוד דכיון דבתרומה לא שייך הבאת מקום דכתיב בהדיא ואכלתם אותה בכל מקום א"כ לא שייך בה הך מילתא דחוץ לחומה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק הערל (יבמות דף ע"ג) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ו ע"ב) והשתא א"ש נמי הא דקאמר ר"ש דלענין חוץ לחומה דביכורים לא איצטריך קרא דילפינן להו בק"ו ממעשר ואמאי הא אכתי איצטריך לאשמעינן דלא נימא דתרומה קרינהו רחמנא ולמאי דפרישית א"ש וכמו שאבאר עוד לקמן באריכות:

    Penei Yehoshua on Makkot 17a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Makkot, daf 17, Amud Aleph, about 475 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “קורא את השם, ואינו צריך להפריש.…”

    2. Segment 223 words

      Opens “מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר:…”

      Named: אביי.

    3. Segment 333 words

      Opens “אלא, דכולי עלמא ודאי טובלו. והכא בהא…”

    4. Segment 432 words

      Opens “כמה יאכל מן הטבל וכו': אמר רב…”

      Named: רב ביבי, רבי שמעון, רבי ירמיה.

    5. Segment 530 words

      Opens “תנן, אמר להם ר' שמעון: אי אתם…”

    6. Segment 638 words

      Opens “לדבריהם קאמר להו: לדידי אפילו קמח נמי,…”

      Named: רבי ירמיה, רבי שמעון.

    7. Segment 733 words

      Opens “מתני' האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם,…”

    8. Segment 828 words

      Opens “הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר:…”

      Named: רבי יהודה.

    9. Segment 924 words

      Opens “גמ׳ אמר רבה בר בר חנה א"ר…”

      Named: רבי עקיבא, רבה.

    10. Segment 1016 words

      Opens “ולימא זו דברי רבי שמעון סתימתאה! הא…”

      Named: רבי שמעון, רבי עקיבא.

    11. Segment 1111 words

      Opens “מאי ר' שמעון? דתניא: (דברים יב, יז)…”

    12. Segment 1239 words

      Opens “אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו?…”

      Named: רבי שמעון.

    13. Segment 1333 words

      Opens “(דברים יב, יז) ונדבותיך זו תודה ושלמים.…”

      Named: רבי שמעון.

    14. Segment 1438 words

      Opens “(דברים יב, יז) ובכורות זה הבכור. אמר…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “(דברים יב, יז) ״בקרך וצאנך״ זו חטאת…”

      Named: רבי שמעון.

    16. Segment 1635 words

      Opens “אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר,…”

    17. Segment 1712 words

      Opens “(דברים יב, יז) ״נדריך״ זו עולה. אמר…”

    18. Segment 1829 words

      Opens “אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Makkot 17a · Segment 9 — “…יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אומרים:…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Makkot 17a · Segment 9 — “גמ׳ אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: זו…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Makkot 17a · Segment 2 — “…טובלו? אמר ליה אביי: אי הכי, אדמיפלגי בספיקו, ליפלגו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Makkot 17a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026