Talmud Builders

    Taanit 10b

    Back to index

    English translation — Taanit 10b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and for commemorative holidays that are written in Megillat Ta’anit , which contains a list of dates on which the Sages prohibited fasting.

    2The Sages taught in a baraita : A person should not say: I am only a student, and consequently I am unworthy to be considered an individual who fasts, as stated in the mishna. Rather, with regard to the fasts of individuals, all Torah scholars are individuals. The baraita elaborates: Who is an individual and who is a student? An individual is anyone who is learned in Torah and worthy to be appointed leader and teacher over the community. A student is any Torah scholar who is asked a matter of halakha in his studies and he says the correct answer, and this is the case even if he is familiar only with the tractate of the kalla month, i.e., the tractate the community studied that year.

    3The Sages taught in another baraita : Not everyone who wishes to make himself an individual and conduct himself accordingly may do so, and nor may everyone who wants to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One may do so, and he is even remembered for good, as the conduct of a Torah student is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him. It is proper for one to take these obligations upon himself and he is not considered to be acting inappropriately.

    4It is taught in another baraita : Not everyone who wishes to make himself an individual may do so, and nor may everyone who wishes to act like a student do so. This is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: In what case is this statement said? It is said with regard to a matter of praise, e.g., adorning oneself with the garments of a Torah scholar. However, with regard to a matter of pain, when Torah scholars act strictly, one may do so, and one who acts strictly is remembered for good, as it is not a source of praise for him, but it is a source of pain for him.

    5The Sages taught in a baraita : With regard to one who was fasting for a certain trouble and the trouble passed, or if one was fasting for the recovery of a sick person and that person was healed, one may not cease his fast merely because its cause has been removed; rather, he completes his fast. The baraita continues: With regard to one who goes from a place where they are not fasting to a place where they are fasting, he fasts with them. Conversely, with regard to one who goes from a place where they are fasting to a place where they are not fasting, he completes his fast as a resident of his hometown.

    6With regard to one who forgot the fast and ate and drank, he should not show himself before the community while satiated, and he should not indulge in luxuries. One should not think that because one has already eaten, his fast is completely nullified, and one may conduct himself as if it were not a fast day at all. Rather, one should minimize one’s eating, as it is stated: “And Jacob said to his sons: Why do you show yourselves?” (Genesis 42:1). Jacob said to his sons: Do not show yourselves when you are satiated, not before the members of the house of Esau, nor before those of Ishmael, so that they not be jealous of you, as they suffer from hunger. This teaches that one should not show he is full when others are hungry.

    7§ The Gemara presents another piece of advice related to the story of Joseph and his brothers. Joseph said to them: “See that you not fall out by the way” (Genesis 45:24). Rabbi Elazar said that Joseph said to his brothers: Do not become occupied in a matter of halakha , lest you fall out on the way. If you discuss a halakha while traveling you might get into an argument, and it is important for travelers to remain on good terms.

    8The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabbi Elai bar Berekhya say: With regard to two Torah scholars who are walking along the road and there are no Torah matters discussed between them, they are worthy of being burned, as it is stated: “And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both asunder” (II Kings 2:11). The reason that the chariot of fire did not harm Elisha is because there was a Torah matter between them, from which it may be inferred that had they not been discussing a Torah matter, they would have been worthy of being burned.

    9The Gemara answers: This is not difficult. This opinion of Rabbi Elai bar Berekhya is referring to studying by rote, by reviewing material one has already learned, which is permitted and even appropriate while traveling, whereas that opinion of Rabbi Elazar is referring to examining a halakha in depth, in which case it is likely that the scholars will come into conflict.

    10It is taught in a baraita that Joseph said to his brothers: Do not take long strides and bring the sun into the city, i.e., you should enter the city to spend the night there before the sun has set. The Gemara elaborates: Do not take long strides, as the Master said: A long stride takes away one five-hundredth of a person’s eyesight, and this loss is not worth the time saved.

    11The Gemara further explains: And bring the sun into the city, this is in accordance with a statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said: A person should always leave the place where he has spent the night with “it is good” (Genesis 1:4), i.e., after sunrise, as the Torah uses the expression “it is good” with regard to the creation of light. This goodness is manifest in the sense of security one feels when it is light. And likewise, when one comes into an unfamiliar city he should enter with “it is good,” before sunset, as it is stated: “As soon as the morning was light, the men were sent away” (Genesis 44:3).

    12Similarly, Rav Yehuda said that Rabbi Ḥiyya said: One who is walking along the road should not eat more each day than he would normally eat each day in a year of famine. The Gemara asks: What is the reason for this? Here in Babylonia they interpreted that the reason is due to one’s bowels. Since the exertion of traveling can damage full bowels, it is preferable to eat less than the normal amount. In the West, Eretz Yisrael, they say that the reason is due to food, i.e., if one eats too much, his food may not last the entire journey, and therefore he should ration his meals. The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: The practical difference between them

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית:

    תלמיד אניואיני חשוב כל כך כיחידים כלומר איני ראוי להתחיל תענית עם היחידים:

    לא כל הרוצה לעשות עצמו יחידלענין תענית:

    עושהדנראה מגסי הרוח ותנן (אבות פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו':

    הכי גרסינן התלמידים עושין עצמןכדאמרינן לעיל שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משום גסות הרוח:

    רבי יוסי אומר כל אדםואפילו שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב דצער הוא לו ולא גסות לישנא אחרינא גרסינן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה כלומר ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד להתנהג עצמו במדת תלמיד בחלוקו ובמטתו ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים עושה דכל הרוצה ליטול לו את השם לא יטול ורבי יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקא מהדר רבן שמעון בן גמליאל דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח:

    על החולה ונתרפאהוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו:

    על הצרה ועברהמתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו אם תעבור (אתענה) ואם לאו (לא) אתענה:

    למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשליםכל התעניות שקבלו עליהן בני עירו דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם:

    אכל ושתהדיעבד:

    אל יתראה בפניהןשנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו:

    ואל ינהיג עדונים בעצמושלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה:

    אל תראו עצמכםשיש לכם חטים הרבה ולא הלכו אלא בשביל דבר זה שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים:

    תרגזו עליכם הדרךתתעו:

    לישרף באשדכתיב והנה סוסי אש וכתיב בההוא עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא [היו ניצולין]:

    הא למגרסמבעי ליה באורחא אבל במלתא דמבעי ליה לעיוני לא:

    במתניתא תנאמאי אל תרגזו בדרך אל תזיקו עצמכם בפסיעה גסה:

    והכניסו חמה לעירכשאתם לנין ושוכבין בדרך בעיירות הכניסו לעיר בעוד שהחמה זורחת:

    יצא אדם בכי טובשימתין עד שיאור כמו וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א):

    ויכנס בכי טובבערב בעוד שהחמה זורחת שאין ליסטין מצויין אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר שלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב:

    הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהםמיכן שיצאו בכי טוב והוא הדין ליכנס בכי טוב יש ספרים דלא כתיב בהו האי קרא אלא מילתא דרב יהודה סברא הוא ולא בעי' קרא:

    לא יאכל יותר ממה שאוכל בשני רעבוןדאמר לקמן (תענית דף יא.) שצריך להרעיב עצמו בשני רעבון:

    (הכאזה בבלי הוא וכי משתעי בבבל קאמר הכא וכל הא לן והא להו בבבל קאמר):

    משום מעיינאשלא יתחלחלו מעיו של אדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך יש אומרים יהיו מעיו של אדם שופכין זה לזה כעין מעיין:

    משום מזונישמא אין לו לאח"כ:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    תענית י עמוד ב

    1ובימים טובים הכתובין במגילת תענית.

    Baraita

    2תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני, איני ראוי להיות יחיד, אלא: כל תלמידי חכמים יחידים. אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד? יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר, ואפילו במסכת דכלה.

    Baraita

    3תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד עושה, דברי ר' מאיר. רבי יוסי אומר: עושה, וזכור לטוב, לפי שאין שבח הוא לו, אלא צער הוא לו.

    Baraita

    4תניא אידך: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד עושה, דברי רבי שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים: בדבר של שבח, אבל בדבר של צער עושה, וזכור לטוב, שאין שבח הוא לו, אלא צער הוא לו.

    Baraita

    5ת"ר מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים. ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים.

    6שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר: ״(בראשית מב״, א) ״ויאמר יעקב לבניו למה תתראו״, אמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם.

    7(בראשית מה, כד) ״אל תרגזו בדרך״, אמר רבי אלעזר, אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך.

    8איני? והאמר ר' אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר: ״(מלכים ב ב״, יא) ״ויהי המה הולכים (הולך) ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם״, טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור ראויין לישרף!

    9לא קשיא: הא למיגרס, הא לעיוני.

    10במתניתא תנא: אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר. אל תפסיעו פסיעה גסה דאמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.

    11והכניסו חמה לעיר כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יצא אדם בכי טוב״ ויכנס בכי טוב״, שנאמר: ״(בראשית מד״, ג) ״הבקר אור והאנשים שלחו״.

    12אמר רב יהודה אמר רבי חייא: המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון. מאי טעמא? הכא תרגימו: משום מעיינא. במערבא אמרי: משום מזוני. מאי בינייהו? איכא בינייהו,׃

    Tosafot

    איזהו יחיד כו' שראוי למנותו פרנס על הצבור להיות פרנס ואיזהו תלמידכל ששואלין דבר הלכה בכל מקום וכו'. וקשה דהכא משמע דקרי תלמיד אותו שיודע להשיב כששואלין לו דבר הלכה בכל מקום ואומרה והתם אמרינן במס' שבת פרק ואלו קשרים (שבת דף קיד.) איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה ואפילו במסכת כלה אלמא הראוי למנותו פרנס על הצבור הוי כשיודע להשיב והכא משמע דאותו הראוי למנותו פרנס הוי מילתא אחריתי ועוד דהכא משמע דיחיד עדיף מדקאמר בסמוך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה אבל הרוצה לעשות עצמו תלמיד עושה ויש לומר דיש חילוק בתלמיד דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל ממקום אחר ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאילתו ואפילו במס' כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא ונקרא תלמיד התם בפרק אלו קשרים אותו ודאי ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת שלו נקרא גם כן תלמיד ומזה מיירי הכא:

    ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי מתענה ומשליםל"ש דעתו לחזור ל"ש אין דעתו לחזור הואיל וקבל עליו התענית:

    למה תתראוכמו שמפרש אל תראו עצמכם בפני בני עשו וכו' ויש במדרש למה תתראו פירוש למה תהיו כחושין:

    אל תרגזו בדרךויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה:

    ואין ביניהם דברי תורה ראוים לישרף דכתיב ויהי המה הולכים הלוך ודבר וגו' טעמא דאיכא דבור וכו'. ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומש"ה ראוין לישרף:

    פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים כמו בעישורייתא דבי רבי (כתובות דף סח.) ר"ל העישור ממה שנשאר אבל עדיין קשה דמ"ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות:

    לעולם יצא אדם בכי טובפי' בפרק קמא דפסחים (דף ב.) [וע"ע תוס' ב"ק ס:]:

    משום מעיינאפירוש משום שהבני מעיין הוי קשה להו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומפסיקין בר"ח וביו"ט הכתובים במגלת תענית:

    ת"ר לא יאמר זה איני ראוי לכךאלא כל התלמידים ראוין לכך. איזהו יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. ואיזה תלמיד כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. פי' בכלום מקום כלומר מקום מן התלמוד. ואפי' במס' דכלה. שמתעסקין בה כל תלמיד חכם שרוצים לשנותה בכלה של אדר תניא לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה שנראה כיהירות התלמידים עושין דברי ר' שמעון בן אלעזר. רשבג"א דבר של שבח אינו עושה.

    דבר של צער עושה עצמו יחיד וכן ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב. שאינו שבח לו התענית אלא צער הוא לו:

    ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על צער צרה ועברה מתענה ומשלים ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין וכו'. זה שאמר יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך.

    אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תתגר עליהם הדרך ואוקימנא לעיוני אבל במגרס לא. דא"מ ב' ת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראוין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם.

    במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. והכניסו חמה לעיר.

    כדרב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב כלומר באור היום כדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. וכתיב הבקר אור והאנשים שלחו.

    משום מעיינא פי' אם יאכל הרבה יקחהו שלשול ויבא להתאחר מן השיירא.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Taanit 10b

    Taanit 10b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 337 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית:

    תלמיד אני ואיני חשוב כל כך כיחידים כלומר איני ראוי להתחיל תענית עם היחידים:

    לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד לענין תענית:

    עושה דנראה מגסי הרוח ותנן (אבות פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו':

    הכי גרסינן התלמידים עושין עצמן כדאמרינן לעיל שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משום גסות הרוח:

    רבי יוסי אומר כל אדם ואפילו שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב דצער הוא לו ולא גסות לישנא אחרינא גרסינן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה כלומר ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד להתנהג עצמו במדת תלמיד בחלוקו ובמטתו ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים עושה דכל הרוצה ליטול לו את השם לא יטול ורבי יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקא מהדר רבן שמעון בן גמליאל דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח:

    על החולה ונתרפא הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו:

    על הצרה ועברה מתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו אם תעבור (אתענה) ואם לאו (לא) אתענה:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    איזהו יחיד כו' שראוי למנותו פרנס על הצבור להיות פרנס ואיזהו תלמיד כל ששואלין דבר הלכה בכל מקום וכו'. וקשה דהכא משמע דקרי תלמיד אותו שיודע להשיב כששואלין לו דבר הלכה בכל מקום ואומרה והתם אמרינן במס' שבת פרק ואלו קשרים (שבת דף קיד.) איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה ואפילו במסכת כלה אלמא הראוי למנותו פרנס על הצבור הוי כשיודע להשיב והכא משמע דאותו הראוי למנותו פרנס הוי מילתא אחריתי ועוד דהכא משמע דיחיד עדיף מדקאמר בסמוך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה אבל הרוצה לעשות עצמו תלמיד עושה ויש לומר דיש חילוק בתלמיד דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל ממקום אחר ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאילתו ואפילו במס' כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא ונקרא תלמיד התם בפרק אלו קשרים אותו ודאי ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת שלו נקרא גם כן תלמיד ומזה מיירי הכא:

    ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי מתענה ומשלים ל"ש דעתו לחזור ל"ש אין דעתו לחזור הואיל וקבל עליו התענית:

    למה תתראו כמו שמפרש אל תראו עצמכם בפני בני עשו וכו' ויש במדרש למה תתראו פירוש למה תהיו כחושין:

    אל תרגזו בדרך ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה:

    ואין ביניהם דברי תורה ראוים לישרף דכתיב ויהי המה הולכים הלוך ודבר וגו' טעמא דאיכא דבור וכו'. ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומש"ה ראוין לישרף:

    פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים כמו בעישורייתא דבי רבי (כתובות דף סח.) ר"ל העישור ממה שנשאר אבל עדיין קשה דמ"ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות:

    לעולם יצא אדם בכי טוב פי' בפרק קמא דפסחים (דף ב.) [וע"ע תוס' ב"ק ס:]:

    משום מעיינא פירוש משום שהבני מעיין הוי קשה להו:

    Tosafot on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ומפסיקין בר"ח וביו"ט הכתובים במגלת תענית:

    ת"ר לא יאמר זה איני ראוי לכך אלא כל התלמידים ראוין לכך. איזהו יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. ואיזה תלמיד כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. פי' בכלום מקום כלומר מקום מן התלמוד. ואפי' במס' דכלה. שמתעסקין בה כל תלמיד חכם שרוצים לשנותה בכלה של אדר תניא לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה שנראה כיהירות התלמידים עושין דברי ר' שמעון בן אלעזר. רשבג"א דבר של שבח אינו עושה.

    דבר של צער עושה עצמו יחיד וכן ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב. שאינו שבח לו התענית אלא צער הוא לו:

    ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על צער צרה ועברה מתענה ומשלים ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין וכו'. זה שאמר יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך.

    אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תתגר עליהם הדרך ואוקימנא לעיוני אבל במגרס לא. דא"מ ב' ת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראוין לישרף שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם.

    במתניתא תנא אל תפסיעו פסיעה גסה שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. והכניסו חמה לעיר.

    כדרב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב כלומר באור היום כדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. וכתיב הבקר אור והאנשים שלחו.

    משום מעיינא פי' אם יאכל הרבה יקחהו שלשול ויבא להתאחר מן השיירא.

    Rabbeinu Chananel on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ritva

    ת״ר לא יאמר אדם תלמיד אני וכו׳‎ אי זהו תלמיד כששאולין אותו דבר הלכ׳‎ בתלמודו ואומר ואפילו במס׳‎ כלה יש שפי׳‎ מסכת דכלה שהיו רגילין לדרוש בה ביומא דכלה ברגלים והנכון שבמס׳‎ כלה היא אותה שתחלתה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והיא מסכת קלה לרגיל בה אבל החכמים לא היו רגילין ולפירש אמרו במסכת שבת בשבח ת״ח אי זהו ת״ח הראוי למנותו פרנס על הצבור ששואלין דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה לא מפני שהי׳‎ חמורה דא״כ תקשי לן הא דהכא אלא מפני שאינן רגילין בה:

    תוספות ת״ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד כו׳‎ והלכתא כר׳‎ יוסי אין החובה מוטלת אלא על החכמים ממש ולא אף על התלמידים אלא רשות הוא להם ולפיכך פירשו במתני׳‎ דלעיל אי זהו יחיד ואיזהו תלמוד ובודאי ללמד על דין זה פירשו וטרחו לפ׳‎ אותם ולא ללמד על דינם דעלמא בלחוד:

    ת״ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה שעברה הרי זה מתענה ומשלים. פירשו בו שלא תענית זה בלבד הוא משלים אלא כל תעני׳‎ שקבל עליו והא דתנן לקמן שאם ירדו להם קודם חצות לא ישלימו ואין צריך לו׳‎ שלאחר חצות שישלימו אותו היום אין מתענין שאר ימים כבר תרצה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דהתם בתענית צבור כדמוכח מגופא דמתני׳‎ ומשום טורח צבור לכך היה דעתם בגזרתם והרי היא כמי שהתנו אבל הכא בתענית יחיד ממש דיקא נמי דהתם תני לה בלשון רבים והכא תני לה בלשון יחיד ובהא לא שני הכא והתם בין תענית גשמים לתענית שאר צרות מפי׳‎ רבינו נ״ר.

    Ritva on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain

    Meiri

    תעניות אלו שנמסרו ליחידים כל הרוצה לעשות עצמו יחיד יעשה הואיל ודבר זה דבר של צער הוא אין כאן יוהרא אבל דברים שהם שבח ואין בהם צער כגון להתנאות בטלית של תלמידי חכמים וכיוצא בזה מדברים המפורסמים שאינן אלא לתלמיד חכם לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומ"מ כל התלמידים חייבים בתעניות אלו אע"פ שאינם עדין בכלל יחידים ומה בין יחיד לתלמיד יחיד הוא כל שהוא בקי בהוראות שאדם צריך בהם כגון הלכות מועדות והם הנקראים הלכות כלה מלשון דרשא וכ"ש עניני אסור והתר שאדם צריך לו בכל יום ושהוא ג"כ חריף בעסקיו וערב במשאו ובמתנו זהו יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור ותלמיד הוא כל שבקי בהוראות הדברים הנזכרים אלא שאינו מעוטר בשאר הדברים שהזכרנו וכגון זה אע"פ שאין ראוי למנותו פרנס על הצבור ראוי הוא לכל עניני תלמידי חכמים הן של שבח הן של צער ולפי מה שכתבנו מה שאמרו במסכת שבת קי"ד א' איזהו יחיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלים אותו ומשיב ואפילו בהלכות כלה פירושו בצירוף היותו חריף בעסקיו וערב במשאו ומתנו ובתלמוד המערב אמרו מה יחידים אלו שהם מתמנים פרנס על הצבור ושאלו על זה מכיון שהוא מתמנה על הצבור הוא מתפלל ונענה בתמיהא והשיבו כל שמתמנה פרנס על הצבור ונמצא נאמן כדאי הוא מצלי ומעני:

    תלמידי חכמים בכל מקום שהם ראוי להם להיות ביניהם דברי תורה ואפילו בשעה שהולכים בדרך ומ"מ כשהם הולכים בדרך אל יטריחו עצמן בעמקי הדברים שמא יכשלו בהליכתם:

    ולעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב:

    יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא וכתבו בה גדולי הרבנים שהוא הדין כשמת וכן שהיה מתענה על הצרה ועברה משלים תעניתו כל אותו היום ולדעתינו אפילו קבל עליו תעניות הרבה אין משלים אלא אותו היום בלבד וגדולי המפרשים חולקים לומר שמשלים כל התעניות שקבל:

    במה דברים אמורים ביחיד אבל בצבור אין מטריחים אותם כל כך אלא כל שעברה הצרה קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי המפרשים חולקין בכך לומר שאף הצבור מתענים ומשלימים ולא נאמר בהם דין קודם חצות ולאחר חצות אלא בגשמים כמו שיתבאר ומפני שאין רבוי ירידתם מועיל אדרבה מזיק אבל חולה ונתרפא צרה ועברה הרי כל זמן צריך לרחמים שלא ישוב לחליו ולצרתו ואף למה שפרשנו שכך הוא הדין כשמת מ"מ אינו מזיק והוא משלים תעניתו על שמירת בני ביתו הנשארים לו:

    ההולך ממקום שמתענים והוטל עליו חיוב תענית עמהם למקום שאין מתענים מתענה וכן הדין נותן שהרי הוטל עליו חיוב תענית הלך ממקום שאין מתענים למקום שמתענים מתענה עמהם אחר שהוא ביניהם ולא מן הדין אלא שלא יראה כחתן בין האבלים שכח ואכל אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עדונין בעצמו שאין ראוי לשבע שיהא נוהג עדונין בין הרעבים וכן בזמן שהצבור שרויים בצער אל יחלוץ אדם עצמו מאותה צרה ואע"פ שאפשר שאינה נוגעת בו אלא יקבל עליו צער ודאגה בצרת חבריו כלל מסור לנו מבית מדרשן של חכמים כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת הצבור:

    Meiri on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ר' יוסי כו' ור' יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקמהדר רשב"ג כו' עכ"ל הביא ראיה מרשב"ג אדרבי יוסי דנראה דהני ברייתות בחד גוונא מתניין דברי רשב"ג הם בעצמם דברי ר' יוסי אלא דמדברי רשב"ג מוכח טפי דאיירי בשבח ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' המהלך בדרך אל יאכל כו' עי' מג"א סי' קי ס"ק י:

    Gilyon HaShas on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִים, לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם. קשה למה קפיד על שתי אומות אלו ולא קפיד על כנענים הדרים עמהם ועל שאר אומות עמון ומואב וכיוצא החונים סביבותיהם? ונראה לי בס"ד דקפיד על שתים אלו כדי שלא יבואו לטעון מצד ירושה בארץ ישראל, כי ישמעאל יאמר שהוא בן אברהם אבינו ע"ה ועשו יאמר שהוא בן יצחק אבינו ע"ה אך לישראל יש להם תשובה נגדן, כי היה שטר חוב של עבדות וירושת קרקע ואנחנו שלמנו כל החוב וצריך ליקח כל הארץ! ואם תאמר לא עבדו אלא רד"ו? התשובה לזה שהגירות מתחיל מלידת יצחק אבינו ע"ה נמצא כוחן של ישראל תלוי בזה שהגירות נחשב מלידת יצחק ואיכא זמן גמור ושלם. מיהו אם יהיו גם בשנת בצורת ורעבון הם שבעים ויושבין במנוחה ושלוה, ואדרבא שאר יושבי הארץ כמו כנענים וכיוצא הם גולין ומטולטלין בשביל רעבון, יאמרו אין זה נחשב גירות ואם כן אבד חשבון שהיו מחשבין הגלות מלידת יצחק ואז יתעוררו לטעון ולתבוע בירושת ארץ ישראל! ונראה לי לכן אמר להם (בראשית מב, א) 'לָמָּה תִּתְרָאוּ' רמז בזה על עשו וישמעאל שכל אחד דבק בארבע מאות כוחות של טומאה שהם מספר ת', ולזה אמר לָמָּה ת' ת' רָאוּ, רמז על אומות עשו וישמעאל שכל אחד ואחד מהם יש לו דבקות בכוחות ת' ת' של טומאה.

    (בראשית מה, כד) "אַל תִּרְגְּזוּ בַדֶּרֶךְ", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תִּרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. נראה לי בס"ד בגמרא פרק קמא דקדושין אתמר דרך זו תורה, שנאמר (שמות יח, כ) 'וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ' ואמר 'דְּבַר הֲלָכָה' ולא אמר 'אַל תִּתְעַסְּקוּ בַּהֲלָכָה' והיינו ללמד דהלכה פסוקה לית לן בה אך דבור של הלכה שהוא פלפול וקשיות ותירוצים להוציא מהם קושיות ותירוצים וטעמים.

    אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה אף על גב דיודעים זה מדעתם, חשש שמא יאמרו בשביל מצוה רבה למהר לעלות אל אבינו היושב בצער מותר לפסע, לכך הזהירם. או יובן בס"ד דרך דרש דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (בראשית ו, ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הֳ', דהיסוד יש לו שייכות בעינים ולכך אמרו רבותינו ז"ל ההזרעה נוטלת מאור עיניו של אדם, וכל אדם שאחוז ביסוד לו שייכות בעיניים, על כן כשמכרו את יוסף הצדיק ע"ה שהוא ביסוד פגמו בעינים ואז נמצא ממילא הם עלולים יותר לנזקין שבעינים לכך צוה אותם ליזהר מן פסיעה גסה שעושה נזק בעינים אך יעקב אבינו ע"ה שעדיין לא ידע ממכירת יוסף הצדיק ע"ה לא הזהירם בכך. ומה שצוה אותם שֶׁיִּכָּנְסוּ חַמָּה לָעִיר נראה לי מפני שהם הולכים לבשר בשורה טובה גדולה ליעקב אבינו ע"ה וידוע דאפשר להיות סכנה מבשורה טובה וכמו שקרה לשרה אמנו ע"ה (תנחומא וירא אות כג, ובקיצור בבראשית רבה פרשה נח, ה שנשמתה של שרה פרחה ממנה כשאמר לה השטן שיצחק נעקד) לכך לא רצה שיכנסו בלילה שהוא זמן דין ויש שליטה לשטן בו יותר ואף על פי שהם ודאי יהיו נזהרים לבשר באופן שלא יצא ממנו נזק, עם כל זה מי יודע מה יולד יום על כל פנים טוב לעשות הבשורה ביום. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש, מה שאמר להם 'הַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר' כי יעקב אבינו ע"ה היה בחינת תפארת שהוא סוד חמה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית כח, יא) 'וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ', שמע מלאכי השרת אומרים אתא שמשא אתא שמשא, ולכך אמר להם הכנסו חמה לעיר שיגין עליהם זכות יעקב אבינו ע"ה שהוא סוד חמה, עד כאן דבריו נר"ו.

    לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּכִי־טוֹב, וְיִכָּנֵס בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מד, ג) "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ". יש להקשות כיון דסמך דבר זה על פסוק 'הַבֹּקֶר אוֹר' הוה ליה למימר 'יֵצֵא בְּאוֹר הַיּוֹם וְיִכָּנֵס בְּאוֹר הַיּוֹם'? ונראה לי בס"ד בהקדם מה שאמרו במדרש רבה פרשת מקץ, אמר רבי לוי עובדא הוה בארץ הדרום היה פונדקי אחד שהיה עומד בכל לילה ולובש מלבושיו וכלי זיינו והיה אומר לאותם האורחים שהיו לנים בפונדק קומו ולכו לדרכיכם ואל תפחדו מלסטים כי אני הולך עמכם בכלי זיין ואשמור אתכם, והם לפי תומם הולכים עמו ואחר שירחקו מן העיר יש שם לסטים שותפים עם זה הפונדקי באים ושוללין אותם וחולקין עם הפונדקי. פעם אחת נזדמן שרבי מאיר לן שם באותו פונדק ובא הפונדקי אצלו אחר חצות לילה ואמר לו שילך לדרכו והוא שומר אותו, אמר לו רבי מאיר יש לי אח ואני ממתין עליו שיבא ולא אוכל לילך עד שיבא אחי, אמר לו היכן הוא יושב? אמר לו בבית הכנסת, אמר לו ומה שמו? כי אלך ואקראהו שיבא אצלך, אמר לו שמו 'כי טוב' והלך אותו פונדקי וצווח על פתח בית הכנסת כי טוב! כי טוב! ואין קול ואין עונה וחזר למקומו והנה בבוקר כשהאיר היום קם רבי מאיר ותיקן החמור שלו כדי שילך לדרכו, אמר לו אותו פונדקי איה הוא אחיך שאמרת שאתה ממתין לו שיבא? אמר לו כבר בא דכתיב (בראשית א, ד) 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב', עד כאן. ובדרשותי דקדקתי למה אמר 'אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' הוה ליה למימר 'הָאוֹר טוֹב' ואין צריך לומר כִּי? ופרשתי בס"ד דיחוד חכמה ובינה שהם דחילו ורחימו הוא שילוב הוי"ה אהי"ה וזה היחוד נעשה בקריאת שמע ואחריו בתפילת העמידה נעשה יחוד תפארת ומלכות שהוא שילוב הוי"ה אדנ"י וידוע דצריך להקדים לעשות יחוד הוי"ה בקריאת שמע בנץ החמה דמצות קריאת שמע הוא לגומרה בנץ החמה ולכן כתיב 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' דמספר כִּי טוֹב [47] עולה הוי"ה אהי"ה [47]. והנה ידוע בסוד הכתוב (ישעיהו מג, טז) 'הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ' דשם הוי"ה במלוי ס"ג [63] ושם אהי"ה במלוי קס"א [161] עולים מספר 'דרך' [224] על כן שילוב שם הוי"ה ושם אהי"ה יועיל לשמירת הדרך מפני כי שני שמות אלו במילואם עולים דרך, ורבי מאיר אמר לפונדקי שאני ממתין לאחי ששמו 'כי טוב' כיון בשם זה דשלוב הוי"ה אהי"ה שהוא מספר 'כי טוב' ומשך ממנו שפע שמירה באותה שעה שהיה בדרך וכשהאיר היום שנעשה זמן קריאת שמע שבה יהיה יחוד הוי"ה אהי"ה יתעורר השם הזה לשמרו בדרך אשר ילך בה ששמות אלו במילואם עולים מספר 'דרך' ולכן רב הזהיר האדם בלשון זה של 'כי טוב' שאמר 'יֵצֵא בְּכִי־טוֹב וְיִכָּנֵס בְּכִי־טוֹב' לרמוז לפי דרכו שיזהר למשוך לו שמירה משמות הוי"ה אהי"ה שמספרם 'כי טוב' שהם מסוגלים לשמירת הדרך ולכן היוצא לדרך קורא פסוק קריאת שמע על המזוזה כשיצא מביתו.

    הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן נראה רמז לדבר (דברים ח, ג) 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' כלומר בעינוי הדרך תתנהג כבשנת רעבון.

    Ben Yehoyada on Taanit 10b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Taanit, daf 10, Amud Bet, about 337 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “ובימים טובים הכתובין במגילת תענית.…”

    2. Segment 239 words

      Opens “תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני,…”

    3. Segment 329 words

      Opens “תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו…”

      Named: רבי יוסי.

    4. Segment 442 words

      Opens “תניא אידך: לא כל הרוצה לעשות עצמו…”

      Named: רבי שמעון, רבן שמעון.

    5. Segment 533 words

      Opens “ת"ר מי שהיה מתענה על הצרה ועברה,…”

    6. Segment 639 words

      Opens “שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור,…”

    7. Segment 721 words

      Opens “(בראשית מה, כד) ״אל תרגזו בדרך״, אמר…”

      Named: רבי אלעזר.

    8. Segment 843 words

      Opens “איני? והאמר ר' אלעאי בר ברכיה: שני…”

    9. Segment 96 words

      Opens “לא קשיא: הא למיגרס, הא לעיוני.…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “במתניתא תנא: אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו…”

    11. Segment 1128 words

      Opens “והכניסו חמה לעיר כדרב יהודה אמר רב.…”

      Named: רב יהודה.

    12. Segment 1227 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רבי חייא: המהלך…”

      Named: רב יהודה, רבי חייא, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Taanit 10b · Segment 4 — “…שמעון בן אלעזר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Taanit 10b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026