מסכת ביצה דף ו׳ עמוד א׳

אמר רבא מת בי"ט ראשון כו' מת המוטל לקבור אם י"ט ראשון הוא וכו':

משא"כ בביצה לענין ביצה לא הקלו בי"ט שני דראש השנה להשוות לשל גליות דאלו ר"ה נולדה בזה אסורה בזה:

אף בביצה נולדה בזה מותרת בזה:

דמאי דעתיך לאסרה בשני לרחוקי' מב"ד:

דילמא מעברי ליה לאלול כתקנה הראשונה למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד:

מימות עזרא ואילך וכו' ואע"פ שתקנו לא אירע שבאו עדים מן המנחה ולמעלה חוץ מאותה הפעם ועדיין לא נתקנה האי דנקט מימות עזרא משום דבימיו עברוהו דכתיב בעזרא (נחמיה ח) וביום השני ובראש השנה משתעי:

לא אמרן דיתעסקו בו ישראל:

אלא דאשתהי ומתירא שלא יסריח:

מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וא"ת והאמרינן בערובין (דף לט. ושם) דרבי יוסי אוסר הביצה שנולדה [בראשון ביום] השני וא"כ היכי פליגי נהרדעי אר' יוסי שהוא תנא י"ל דלרבי יוסי אסור אי אתרמי ונהרדעי אמרי דלא אתרמי:

יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפילו למיגז ליה גלימא ואפילו למיגז ליה אסא. ותימה דבמועד קטן (דף ת: ושם) אמרינן אין חופרין כוכין במועד והכא משמע דאין זו מלאכה וי"ל כפי' ר"ח דפירש שהיו רגילין לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מזומנות כשיבאו מתים ועל זה קאמר דאין חופרין במועד לצורך אחר המועד:

והאידנא דאיכא חברי חיישינן פרש"י שכופין לישראל לעשות מלאכה וכשהוא י"ט מניחין אותם ואם היו רואין שיקברו מתיהם יכופו אותם לעשות מלאכה והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה"נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אע"פ שהוא דבר שבמנין ומ"מ ר"ת היה אוסר ומעשה היה במלאו"ן שמת אדם אחד בי"ט שני ורצו להתעסק בו לקברו וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה כדאיתא בשבת (דף קלט: ושם) שלא לקבור מת בי"ט שני משום דלאו בני תורה נינהו ואתי לזלזולי ביה אבל הר"י אמר דאין זה דמיון דהא לענין הרבה דברים אשכחנא דאינן בני תורה כדאי' ביבמות (דף מו. ושם) חזנהו דקא אכלי תורמוס דשלקי נכרים ואסר להם ופרכינן והא נאכל כמו שהוא חי וכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים ומשני שלא היו בני תורה ואנו אין אנו חוששין בדבר זה דקיימא לן דכל שהוא נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים והר"ר יחיאל אומר דלא דמי דשאני הכא דבצנעה הוא אוכל בביתו ולא אוושא מלתא אבל לקבור מתים בפרהסיא אוושא מלתא ואין נכון להתיר ועוד אמר רבינו תם דבזמן הזה נמי יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כגון לקבל המס ולהתעסק בצרכיהם הלכך אם יראו שיתעסקו לעשות מלאכה במת יכופו אותם לעשות מלאכה למלכות:

אפרוח שנולד בי"ט וכו' נראה לומר דאתרמי שנפתחו עיניו היום דאי לא נפתחו עיניו קי"ל דאפילו בחול אסור:

הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש רש"י מתיר עצמו בלידתו להיות נשחט אבל קודם לידתו היה אסור וכיון דאתקן לשחיטה אתקן נמי לענין מוקצה ותימה למה להו לשמואל ור' יוחנן הך טעמא תיפוק ליה משום דלית להו מוקצה כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנו:) דשמואל וזעירי ור' יוחנן כר' שמעון סבירא להו וי"ל דהכא קאמר טעמא אפילו לרבי יהודה דאית ליה מוקצה שרי מהאי טעמא ולכך צריך האי טעמא אי נמי איצטריך אפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה דמודה בהאי מוקצה דהכא דהוי כגרוגרות וצמוקין והכי מוכח בשבת (דף מה:):

וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דהתם לא מצי למימר הואיל ומוכן אגב אמו דהא אמו טרפה והוא מותר ותימה והא מוכן הוא דאמרינן בחולין (דף עה.) דבן פקועה ניתר בארבעה סימנין בשחיטת אמו או בדידיה ואם כן יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהיה מוכן כהאי גוונא וי"ל דקאמר גמרא אליבא דרבי אושעיא דקמבעיא ליה התם בחולין (דף עד.) אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנין אי נמי י"ל הואיל ולכתחילה אין לו לשחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוה אשוחט בלילה (שם דף יג:) דאסור לכתחילה לא מיקרי מוכן ועוד יש לומר דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוה חזי:

ולגבי מת אע"ג דמת ביו"ט שני דלא אישתהי כלל לא משהינן ליה דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא דאמר יו"ט שני לגבי מת כחול שווייה רבנן. ואפילו ביו"ט שני של ר"ה.

אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי שאומרים לישראל כיון שאתם קוברים המת שלכם תקברו המת שלנו ביו"ט שלכם חיישינן ומשהינן למחר. והאי דאמר מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר שמעינן מינה מכלל דבימות עזרא עיברוהו מנהני מילי שנאמר ויגע החדש השביעי (וכל) [ובני] ישראל בעריהן.

ולגבי עירובי תבשילין מניח אדם מיו"ט הראשון שחל פסח או סוכות חמישי וששי בשבת מניח עירובו ביום חמישי. ואומר אם היום יו"ט מחר חול הוא ומותר לבשל לשבת בלא עירוב ואם יום ששי (כגון) הוא יו"ט היום הוא עיו"ט והריני מערב מעיו"ט והני מילי בב' יו"ט של גליות אבל בב' יו"ט של ר"ה לא.

אפרוח שנולד ביו"ט רב אסר כי מוקצה הוא אבל עגל שנולד ביו"ט מותר שהיה מוכן מאתמול על גב אמו שהפרה מוכנת היא. ובלבד בידוע שכלו לו חדשיו ואם אינו ידוע אסור עד שמונה ימים. ואפילו בחול. ומפורש בפרק ר' אליעזר במס' שבת.

אמר מר זוטרא לא (שאני) [שנו] אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה. יש מפרשים דאכולה מילתא קאי בין למת ביום טוב ראשון בין למת ביום טוב שני. ופירוש אשתהי, בין שנשתהא בין שעתיד להשתהות כגון יום טוב שהשבת סמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה. ורב אשי אמר אף על גב דלא משתהי לא משהינן ליה, פירשו משם רש"י ז"ל דאמת ביום טוב שני בלחוד קאי משום דיום טוב שני כחול שויוה רבנן לגבי מת ואפילו ביום טוב שני של (גליות) [ר"ה], אבל ביום טוב ראשון דאורייתא לא יתעסקו בו אפילו עממים אלא דוקא בדאשתהי או משום דמשתהי, ולמדה הרב ז"ל מההיא דאמרינן בשבת (קלט, א) פרק ר' אליעזר דתולין הוה עובדא בכנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ושלחו קמיה ר' יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממים, אלמא דוקא בשהיתה יום טוב סמוך לשבת בין מלאחריה בין מלפניה הוא דשרי להו הא לאו הכי לא. ויש מפרשים דהא [ד]מר זוטרא לא קאי אלא אמת ביום טוב שני, ותדע לך דודאי רב אשי אכולה מילתא דמר זוטרא קאי דאם איתא דמר זוטרא איירי בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני ורב אשי לא פליג [אלא] ביום טוב שני הכי הוי ליה למימר רב אשי אמר בי"ט שני אף על גב דלא אשתהי, [אלא] מוכח דודאי דמר זוטרא נמי לא אמר אלא כשמת בי"ט [שני] כדי שלא יתעסקו ישראל עצמו במלאכה בי"ט שני דרבנן אבל בי"ט ראשון דליכא אלא שבות דאמירה לגוי כבוד המת מישרא שרי אע"ג דלא אשתהי, ואף על גב דמאן דאמר התם בפרק תולין ביו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מספק ליה דילמא משום הא שרי ליה ר' יוחנן אבל אנן (הודאה דרבה) [אודאה דרבא] אשי נקיטינן וכיון דביו"ט [שני] שרינן אפילו עסקי ביה ישראל כל שכן בראשון שהמלאכה נעשית על ידי עממין, וכן עמא דבר.

אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא פירוש: אפילו מן המחובר דהיא מלאכה גמורה. והא דתנן בפרק קמא דמועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין במועד וכל שכן ביום טוב עצמו ההיא ליקבר בו בחול היא וכמו שכתב שם הרי"ף ז"ל בהלכות, ואי נמי אפילו ליקבר במועד התם היינו דוקא בכוכין לפי שיש בהם טורח אומנות הרבה שהוא חופר הכוך בסלע וכן פירש הראב"ד ז"ל שם. והא דתנן התם וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרין מערב יום טוב, ההיא נמי באדם שאינו מפורסם הוא הא באדם מפורסם מותר וכדאיתא בירושלמי וכתבו הרב ז"ל בהלכות, ועכשיו כיון שאין אדם חופר כוכין ולא קברות אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם ואפילו כוכין מותרין לדברי הרב ז"ל, ולדברי הראב"ד ז"ל הכל מותר חוץ מכוכין דהכל יודעין דלצורך מת דביומו הוא שרינן, מכל מקום ארון עץ ממש כהללו שעושין לעתים לקבור אותו עם המת שלא בחצר עם המת אסור אלא אם כן הוא אדם מפורסם כאותה שאמרו בירושלמי. ואפשר דעכשיו דעומדים אנשים בשכונה והכל מרגישין בשיש שם מת הכל כאדם מפורסם ושרי אפילו שלא בחצר המת, כך נראה לי.

רב אמר אסור מוקצה הוא וכבר כתבתי למעלה (ד, ב ד"ה ואתמול) דכיון שהוא אסור ביומו משום מוקצה גם בשבת הסמוכה לו מאחריו אסור משום הכנה, אבל עגל שנולד ביום טוב כיון דביומו מותר אף בשבת שלאחריו מותר דאין כאן הכנה לשבת אלא ליו"ט עצמו ואם הותיר הותיר לשבת.

ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומכין עצמו לשחיטה ואם תאמר לימא משום דלית להו מוקצה [ד]שמואל ור' יוחנן תרוייהו פסקו הלכה כר' שמעון בפרק בתרא דשבת (קנו, ב) וכיון דלית להו מוקצה למה לי שיתיר עצמו בשחיטה בלאו הכי שרי וכמוכן הוא, יש לומר דכולהו אית להו דרב נחמן דאמר בריש מכילתין (ב, א) דיש מוקצה ליו"ט הואיל וסתם לן תנא ביום טוב כר' יהודה. ואם תאמר והא פסק ר' יוחנן התם כר' שמעון [ו]אקשינן עליה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואם איתא מאי קושיא הא ר' יוחנן לא פסק כר"ש אלא בשבת אבל לא ביו"ט, יש לומר דההיא סוגיא אתיא כמאן דאמר לה להא משמיה דשמואל ולמאן דאמר לה משמיה דר' יוחנן ליתא. אבל בתוס' (ד"ה דילמא) תירצו קושיין דהכא דכולי עלמא מוקצה כי האי אית להו דהא אפרוח בקליפתו לא חזי למידי והוה ליה כגרוגרות וצמוקין (עיין לקמן ביצה מ, ב), ומשום חסרון כיס נמי אית ביה (בנסר) [כמסר] הגדול ויתד של מחרישה דכו"ע מודו ביה (כן איתא בשבת קנז, א) ובאפרוח נמי בעודו בקליפתו כו"ע חיישי ליה כי היכי דלא ליפסד, והלכך אי לאו דמתיר עצמו בשחיטה אסור. ואפרוח שנולד אינו דומה לא לפירות הנושרין ולא למשקין שזבו, דבעלי חיים נינהו ולא טעי בהו והלכך לא גזרינן בהו משום הנך גזירות.

עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ואם תאמר אם כן אף מדבריות (לקמן מ, א) נתיר הואיל ומתירין עצמן עכשיו בשחיטה, לא היא דהנהו היה להם אותו היתר אלא שלא היה היתר בישוב וצבי שניצוד ביום טוב [כמו] כן אבל זה עכשיו הוא שבא להם היתר זה. ומיהו מצאתי בירושלמי (ריש פ"ק) שדמו אותה למדבריות ולצביה, דגרסינן התם עגל שנולד ביום טוב [מותר] שמתיר עצמו בשחיטה ר' זירא בעי מעתה מדבריות תהא מותרת הואיל ומתרת עצמו בשחיטה צביה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה.

ירושלמי (שם) עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן. נימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. פירוש: להאכילו לכלבים חי, אבל לא לשחטו וליתנו לכלבים דהא כתיב לכם ודרשינן מניה (לקמן ביצה כ, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים. וקשיא לי מאי קאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים דאם איתא אף אפרוח נמי מוכן לכלבים, וליתא דטריפה לכלבים קיימא אבל אפרוח דחזי לאדם לא מפיק ליה מהכנת אדם ומפיק ליה לכלבים.

והואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ואם תאמר לימא הואיל ומוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה, דהא קיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, א. עה, א) הושיט ידו במעי פרה ושחט בה בן ט' חי כשר והוא הדין למעי טריפה כדאסיקנא התם דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. ויש לומר דמילתא דלא שכיחא היא ולאו הכנה היא, ואי נמי לא ניחא ליה למנקט מילתא דלא שכיחא. הא דאמרינן דעגל שנולד ביום טוב [מותר] דוקא בדקים ליה שכלו לו חדשיו, הא לאו הכי אפילו בחול אסור כל שמונה דכל שלא שהה בבהמה שמנה ימים הרי זה נפל. וקשיא לי ומאי שנא עגל מביצה, שאף בעגל יהא אסור בנולד ביום טוב של אחר השבת משום הכנה דאמש נגמר, ואפילו ביום טוב גרידא ניגזור כדגזרינן בביצה וכמאן דאמר (בכורות כ, ב) שאין הבהמה יולדת למקוטעין. ויש לומר דהכא כמאן דאמר יולדת למקוטעין, וכן מצאתי בירושלמי (ביצה פ"ק הי"א) דגרסינן התם אמר רבא אתיא כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין ברם כמאן דאמר הבהמה יולדת לחדשים ומסויימי' באין, בתמיה כלומר יש לך להתיר בכיוצא בזה, ופריק הגע עצמך שסיים אימת יעלה עלה זכר ע"כ בירושלמי, מ"מ בירושלמי לא בא מחמת מה שהקשיתי אלא מחמת איסור נפל, אבל מתוך כך אני למד לדידן להתירו ביו"ט שלאחר השבת כמאן דאמר יולדת למקוטעין.

מתקיף ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו'. ואם תאמר והא לאביי מנא ליה דלמא משום מוקצה, ותדע לך דהא מתניתין על כרחין בשבת מתניא וכדתנן אבל לא היתה נבלה מערב שבת לא יזיזוה ממקומה, ואמרינן נמי לעיל בריש פרקין גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין כו' אלמא בשבת מיתניא ובשבת מאי מוכן לאדם איכא אדרבה אף לאדם אינו מוכן דהא [אי] אפשר לשוחטה בשבת. ויש מי שתירץ דכל שהיא מוכנת ועומדת לאכילה מערב שבת אף על פי שקפץ עליה איסור שבת בעל כרחו של מכין אם בא לה שעת הכושר שלא בעבירה הרי היא בהכנתה, הלכך אלו היה מה שמוכן לאדם מוכן לכלבים כשנתנבלה זו הרי בא לה שעת הכושר שלא באיסור שבת ועדיין הכנה במקומה עומדת, אלא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ורבנו תם ז"ל תירץ דלישנא קא דייק מדקתני לפי שאינה מן המוכן, דמשמע דאפילו אינו אסור מטעם מוקצה וכגון שנתנבלה ביו"ט או בשבת ואית ליה חולה בתוך ביתו אפילו הכי אסירא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ואם תאמר והא אורחא דתלמודא הוא דתני הכין, דתנן בפרק כירה (שבת מב, ב) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל (ניצוצות) [שמן] ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן, והתם בשבת דוקא ולא ביו"ט. יש לומר דמשום דאין נאותין הימנו לא פירש הטעם למה לפיכך הוצרך לפרש שאינו מן המוכן אבל הכא כיון דתנא אם לא היתה נבלה מערב שבת הא פריש שפיר דמשום מוקצה הוא למה ליה למיתני לפי שאינו מן המוכן. ובפרק קמא דחולין (טו, א) גמרא השוחט בשבת (ד"ה אבל) כתבתי בו יותר בס"ד.

אע"פ שביארנו בשני ימים טובים של ראש השנה שקדושה אחת הן וביו"ט שני של גליות שאע"פ שאינן קדושה אחת מ"מ אנו נוהגין בו קדושה כראשון לענין מת אינו כן אלא כל יו"ט שני לענין מת כחול גמור הוא חשוב ואף ביו"ט ראשון אנו מקילין בו בקצת דברים ואין חלוק בענין מת בין ראש השנה לשאר ימים טובים כלל לא בראשון ולא בשני אלא כל שהותר בו בימים טובים של גליות הותר בו בראש השנה בראשון כדינו ובשני כדינו וכיצד הוא דין זה מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין ר"ל גוים וי"מ אותה אף בעבדים כנעניים אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות ואין זה כלום שהרי חייבים הם בכל מצות שהנשים חייבות בהם העבד במל וטבל לשם עבדות והשפחה בטבלה לשם עבדות ומ"מ בעבדים שלא רצו לימול שרשאי לגלגל עמהם כל שנים עשר חדש כמו שיתבאר ביבמות מותר אף באותם שנים עשר חדש שהרי אף הם מותרים לעשות מלאכה לעצמן כמו שאמרו בכריתות פרק מחוסרי כפרה אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים הם כאמה שלא טבלה לשם עבדות וכעבד שלא רצה למול וכדמתרגמינן מבני התושבים תותביא ערליא ואע"פ שמלאכתם באיסור עשה כדכתיב וינפש בן אמתך והגר והעמידוה ביבמות מ"ח ב' בעבד ערל לא הזהיר אלא לרבו שאם רצה לעשות לו מלאכה חייב למנעו אבל לעצמן לא והילכך ביו"ט ראשון מתעסקין בו על יד אלו וכל שכן על ידי גוים הא על ידי ישראל לא ומ"מ דוקא בחפירת הקבר שהוא איסור תורה ואין כבוד הבריות דוחה לאו של תורה אלא נעשה על ידי עממין שאע"פ שאמירה לגוי שבות הרי כל לאו דלא תסור נדחה מכבוד הבריות הא מ"מ שאר הדברים שאין בהם איסור תורה כגון הוצאת המת במטה וטלטולו לרחיצה ולנתינה במטה ולגניזה בקבר הואיל ואין טלטולו אלא לאו דלא תסור הכל נעשה על ידי ישראל מדין כבוד הבריות ואינו דומה להוצאת אבנים ודברים שאין בהם תורת כלי שלוקה בהוצאתם שבאלו אין בהם שום צורך אבל הוצאת המת וחברותיה הנזכרות עמה צורך גדול הוא וכבוד הבריות שאין כמהו שלא יטלטלו עממין בגופו של מת כלל אלא שיחפרו את הקבר ויחזירו את העפר אחר שגנזוהו ישראל שם ואף טלטול אבנים איסור סופרים הוא כמו שכתבו בהדיא גדולי הרבנים בראש המסכתא ואף השמועה מוכחת שלענין החפירה נאמרה ממה שאמרו בה והאידנא דאיכא חברי חיישינן כלומר כשיראו אותנו קוברים יכופו אותנו לחפור בקרקעות שלהם ואי משום הוצאה וטלטול חברי באיסור הוצאה וטלטול לא בקיאי וראיה לדבר זה מה שאמרו בשלישי של סנהדרין כ"ו ב' הנהו קבוראי דקבור מיתא ביו"ט ראשון וקבוראי ודאי על שם החפירה נקראו כן לא על שם ההוצאה והטלטול שהרי אלו נושאי המטה הם קרויים בכל מקום ונמצא שהם חפרו את הקבר אלמא שלא נדה אותם אלא על החפירה:

וכבר אירע מעשה בזמן גדולי המפרשים וצוו לשהותו עד הלילה לכבודו וקצת חכמי בדיר"ש חשבו עליהם שמתוך שהם אוסרים בהוצאתו וטלטולו עשו כן עד שכתבו בחבוריהם שמתוך כך היו נוהגין מקרוב לשהותו על פי סברא זו ומ"מ תדע שרבותי העידו בשם רבותיהם שהיו מובהקים שבתלמידי גדולי המפרשים שלא צוו בדבר מחשש איסור הוצאה וטלטול כלל אלא שאדם מצוין בתורה ובגדולה היה ולא רצו שיתעסקו בו עממין אף בחפירת הקבר הא לשאר הדברים לא הוצרכו לכך כלל אלא כל טלטול והוצאה מותר בו ואף בלא ככר או תינוק שלא הוזכר ככר או תינוק אלא בשבת שאין בו שום סרך לקבורה אלא שצריכין לטלטלו מחמה לצל ואף זו הוזכרה בדבריהם להתיר שאם בשבת ובלא סרך קבורה הותר על ידי ככר כל שכן ביו"ט לצורך קבורה אף בלא ככר וכן נעשה מעשה על ידי חכמי הדורות הקדומים בנארבונא"ה ובדיר"ש ואף רבותי עשו בה מעשה בכאן באחד שנפטר ערב שמיני עצרת וכבר חפרו ישראל את קברו מבעוד יום וכשנגמרה חפירתו קדש היום והוציאוהו ישראל בלא ככר וגנזוהו בקבר אלא שעממין החזירו את העפר ויש מצריכין ככר או תינוק ואל תחוש לדבריהם ומגדולי בדירש וקדמוניהם בקונדריס אחד שחברו בדברים שיש בין יו"ט ראשון לשני חככו להקל אף בחזרת העפר וכתבו בלשון זה הוצאת המת וקבורתו ר"ל לגנזו בקבר ולהחזיר את העפר לכסותו נראה שמותרת ע"י ישראל אף ביו"ט ראשון הואיל ואין בו איסור תורה וכר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואף לר' יהודה בהוצאה מיהא מודה זהו נסח דבריהם אלא שזו אצלי קולא יתירה וסתימת גומות ובנין גמור וראוי לאסור שאף לר' שמעון מ"מ איסור תורה הוא וכל שכן שיש פוסקים כר' יהודה:

וחכמי קטלונייאה ראיתי שאוסרים כל טלטול שבו וכל שכן ההוצאה ומזקיקין להיות הכל נעשה על ידי עממין וממה שאמרו יתעסקו בו כלומר בכל עסקים שבו ואין זו ראיה שלא ראו עצמם צריכים להזכירה אלא במה שאין יד כבוד הבריות שולטת ופירוש יתעסקו בו עממין במה שאין כבוד הבריות משלטת את ישראל לעשותו וזהו החפירה והראיה שהרי ביו"ט שני שאמרו יתעסקו בו ישראל הוצרכו לתלות הטעם משום דחול גמור שויוה רבנן וטעם זה לא הוצרך אלא לאיסור תורה וכן אפילו למיגד ליה גלימא כלומר שאין צורך בכך ולא הוצרך לומר אפילו לחפור את קברו מפני שעקר השמועה לחפירת הקבר נאמרה ולדעתי להוציא מדעת זה כיונו גדולי המחברים במה שכתבו בנסח שמועה זו יום ראשון יתעסקו בקבורתו עממין ובשני כתבו דרך כלל יתעסקו בו ישראל וכן באים לאסרה שמא מתוך כך יבאו על הקבורה ואם על הגניזה הם אומרים אנו כבר התרנו את הגניזה ואף היא בכלל הטלטול ואם שיבאו לומר שמא יחפרו או יחזירו את העפר אין זו חששא שאין טועין בין אסורי תורה לשל סופרים וכל שכן במקום שרבים מצויים וכן אמרו שהוצאה צורך קבורה היא והתחלתה ואיני מבין שמ"מ כל שאין בו איסור תורה כבוד הבריות דוחתהו אלא שהם כתבו שאין כאן כבוד הבריות הואיל וסופו ליקבר על ידי עממין ומפני שפשוט להם לאסור הגניזה על ידי ישראל וכבר כתבנו שאנו מתירין אותה להדיא ואם מפני שסופו להתכסות על ידי עממין מ"מ אינן נוגעים בגופו של מת:

ולמעשה כל שהיא שעת הריוח לשהותו ראוי לעשות הא כל שאי אפשר אלא בדוחק ראוי להתיר בכל עניני הטלטול וההוצאה לרחיצה ולנתינה במטה ולהבאה ולגניזה על הדרך שכתבנו ושלא לדחוק בכך וכבר הארכנו בזה בקונדרס מיוחד לנו להעמדת מנהגי האבלות ורחיצה מיהא יש מוחים שלא להחם לו חמין אלא שירחצוהו בצונן ורבותי התירו למעשה להחם לו חמין כדרך כל שאר מתים ותפירת התכריכין מיהא אסורה אלא שיהו כורכין אותו בהם:

יש שואלין בשבת וביום הכפרים נקבור על ידי עממין שהרי כל אמירה לגוי אינה תורה ותדחה משום כבוד הבריות ואחר שכן למה הוצרכו לדחיות כדי שלא יבא יום כפור סמוך לשבת משום מתיא יקבר על ידי עממין והשיבו גדולי נרבונא שלא הותר שום דבר מאלו אלא בימים טובים שקצת מלאכות הותרו בהם אבל שבת ויום כפור שלא הותרו בשום מלאכה לא והרי העמידו דבריהם במקום כרת באיזמל וכן בערובין ס"ח א' לא התירו לומר לגוי זיל אחים לצורך מצות מילה ואע"ג דכבוד הבריות עדיפא טפי ממילה וכן שמצינו שהתירו שבות בענין מת להוציאו לכרמלית כעובדא דההוא שיכבא דהוה בדרוקרת שבת צ"ד ב' שהתירו להוציאו מרשות היחיד לכרמלית מדין כבוד הבריות בזו מ"מ הואיל והוצאתו בשבת תהא על ידי גוים אין כאן כבוד אלא קלון שיהו עממין נוגעין בגופו של מת מ"מ הואיל ולא הותר בשום מלאכה החמירו שהרי מ"מ אפשר בשהייה יום אחד וכבר אמרו במסכת ראש השנה כ' א' יום טוב דאפשר בעממין ליכא משום מתיא אלמא שבת ויום כפור אי אפשר וכבר עלה על דעת קצת ראשונים להקל בשעת הדחק ולא נענו ומ"מ במקום דוחק גדול שאם לא יקבר היום לא ינתן עוד לקבורה ראוי להקל וכענין מה שאירע בכפר אחד בצרפת שברחו כל הישראלים שבו מחמת שמד והקלו בכך:

ביו"ט שני אף של ראש השנה יתעסקו בו ישראל לכל צרכיו ואפילו היו שם עממין מזומנים ואע"פ שבשאלתות פירשוה דוקא בשאין שם עממין מה שאין כן בראשון שאף באין עממין אין עושין על ידי ישראל בראשון ודאי יפה כתבו דלעולם על ידי ישראל לא אבל בשני סתם אמרו כחול שויוה רבנן אפילו יש שם עממין ואף מתים שמביאין אותם מעיר לעיר הותר על ידי הוראת גאונים לרכוב על סוס ולצאת חוץ לתחום אפילו של תורה ללוותו וכן כתבוה גאוני ספרד בפסקי הלכותיהם ולשונם בזה מותר ללוות את המת ביום שני של יו"ט אפילו חוץ לתחום ופעם אירע מקרה במגדול קרוב לנו בשמיני של חג ונמנו וגמרו לבא למחר עמו על סוסיהם ושלחו לנו אם נסכים עמהם ושלחנו להם שהסכמנו עמהם אלא שהשליח נאנס בדרך ולא הגיע שם ונמנעו מלבא אלא בהסכמתנו ונראה לי דוקא לפי צורך שמירתו הא דרך כבוד לבד וכן החזרה מיהא יראה שאסורה אלא שקצת חכמי הדורות שבקאטאלונייאה ראיתי שהתירוה בהדיא שלא תהא מכשילן לעתיד ואף אנו בגלילות אלו ראינו מי שהתירה למעשה כדברים שהתירו סופן משום תחלתן אלא שלעזה עליהם מדינה:

אף תפירת התכריכין וחתיכתן אע"פ שהיה אפשר לכרכו בלא חתיכה ותפירה מותר וכן ללקוט עצים המריחים להניח עליו לכבוד העומדים שם ומ"מ קבר בנין וחפירת כוכים שהם טורח יותר אסור שהרי אף בחולו של מועד נאסרו:

ואחר שכן זה שהתרנו ביום טוב שני לא סוף דבר בשני של ימים אחרונים של פסח וסוכות או של עצרת שכשתסתלק קדושת יום טוב שני מהם יהו חול גמור אלא אף ביום טוב שני של ימים ראשונים של פסח וסוכות שאף כשתסתלק משם קדושת יו"ט שני מהם יהו חולו של מועד מותר שלא נאמר אין חופרין כוכין דקברות במועד אלא בקבר בנין וחפירת כוכין כמו שביארנו ומ"מ יש חולקין בזו לומר דוקא ביו"ט שני של ימים אחרונים מכח קושיא זו ואין דבריהם נכונים שהרי סתם נאמרו הדברים בכל יו"ט שני והקושיא כבר תירצנו בה עקר הדברים ויש שתירצוה בפנים אחרים וכבר כתבנום בפרושנו במסכתא זו ובחבור זה בראשון של מועד קטן:

בפרש"י בד"ה דלמא מעברי ליה לאלול כתקנה ראשונה כו' כגון שלא באו עדים עד יום ל"א עכ"ל אין זה מדוקדק דהתקנה ראשונה היה בבאו עדים אבל בלא באו עדים עד יום ל"א מספק היו עושין ב' ימים אלא דר"ל שלא באו עדים היינו שלא קבלו אותן עד יום ל"א וכגון שבאו אחר המנחה והיינו תקנה ראשונה וק"ל:

תוס' בד"ה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כו' כדאמרי' בפ' מי שהחשיך דשמואל וזעירי ור"י כר"ש סבירא להו כו' עכ"ל והא דאסר ר"י לעיל ביצה שנולדה בי"ט לאו מטעם מוקצה אלא משום משקין שזבו ואע"ג דפסק ר"י הלכתא כר' יהודה בשאר פירות בההיא דאין סוחטין כו' דלא גזרינן בהו משום משקין שזבו כבר תירצו התוס' בפרק חבית דשייך ליגזור טפי בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדין ליסחט כלל עכ"ל:

בד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד כו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום כו' עכ"ל הא ודאי אין להקשות דא"כ בלאו נולד מן הטריפה תקשי ליה וכי מה בין זה לעגל שנולד בעי"ט ולא כלו לו חדשיו עד היום דלא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי דההוא בי"ט נמי אסור דספק נפל הוא וצריך להמתין ח' ימים מלידתו אמנם תקשי ליה מעגל שנולד קודם י"ט ולא כלו [ב] לו חדשיו ויום ח' שלו הוא בי"ט דהשתא לא הוי מוכן היום דבין השמשות לא הוי חזי ומיהו למאי דמסיק היתרא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא דקושטא דמילתא הוא דעגל שנולד קודם י"ט ויום ח' שלו הוא בי"ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי בין השמשות אפילו לכלבים ודו"ק:

בגמרא נהרדעי אמרי אף בביצה דמאי דעתך דלמא מעברי ליה לאלול וכו' צריך ליישב לישנא דנהרדעי דאמרי דלמא מעברי ליה לאלול דלכל הטעמים המבוארים לעיל לדעת האמוראים דאסרי לביצה אף לאחר תקנת רבי יוחנן בן זכאי אין אחד מהם שיאמר הטעם משום דעברי ליה לאלול וצ"ל דה"ק מאי דעתך לאסור הביצה משום דבזמן הב"ד היו הרחוקים צריכים לעשות בכל שנה ושנה שני ימים משום חששא דלמא מעברי ליה לאלול בב"ד ר"ל שיבאו העדים אחר המנחה ויעשו ב' ימים קדושה אחת ואותה התקנה לא נתבטלה מהרחוקים משום שלא פסקו מלעשות ב' ימים וכמו שפירשו במה שאמרו הא לן והא להו כדלעיל הא אמר רב חיננא וכו' מימות עזרא ואילך וכו' וא"כ לא נתקנה התקנה מעולם כיון דלא נתקיימה אפי' בפעם אחת ובטלה מעיקרא ומעולם לא היו הב' ימים קדושה אחת כמו שפרש"י וצ"ל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו לעיל ביצה אסורה ס"ל כיון דבזמן הב"ד היו הרחוקים מב"ד מוכרחים לעשות בכל פעם ב' ימים מחמת חששא דשמא עתה בפעם זה באו העדים לאחר מנחה ואותן ב' ימים היו קדושה אחת גם הב' ימים שעושין עתה לאחר שנתבטל הב"ד הן קדושה אחת כיון שלא פסקו מעולם כי היכי דלא תקשי דרב אדרב דהכא אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב מימות עזרא ואילך וכו' ומ"מ נ"ל שט"ס נפל בפרש"י שלפנינו בד"ה דלמא מעברי ליה לאלול מתקנה וכו' כגון שלא באו עד יום שלשים ואחד גירסא זו א"א לישבה דהא אם לא באו עדים עד יום שלשים ואחד אז היו הב' ימים מספק וא"כ הוו ב' קדושות ואין הביצה אסורה ותחילת איסור ביצה נפקא מתקנת אם באו העדים מן המנחה ולמעלה שהיו נוהגים היום קודש ולמחר קודש לא מחשש שמא לא באו עד יום ל"א ע"כ נראה שיש להגיה בפרש"י כגון שלא באו העדים עד לאחר מנחה וק"ל כמבואר משיטת ההלכה והתוס':

ברש"י ד"ה טריפה במעי אמה וכו' ט"ס הוא וצ"ל טריפה בנה אסור אם נמצא בתוכה וכו':

בתוס' ד"ה מימות עזרא וכו' עד י"ל דלר' יוסי אוסר אי אתרמי וכו' צ"ל הא דקאמר ר' יוסי ביצה אסורה היינו ר"ל שאם יתרמי שיעשו הב"ד שני ימים כגון אם יבאו העדים מן המנחה ולמעלה אז יהיו הב' ימים קדושה אחת ויהיה הביצה אסורה שרבי יוסי היה בזמן הב"ד שהיו מקדשין השנה ע"פ עדים וקאמר דאם אתרמי שהיו עושים ב' ימים היו קדושה אחת ור' יהודה פליג עליה התם במתני' וסבר דאפי' אם היו עושין ב' ימים היו ב' קדושות אע"פ שהיו נוהגים היום קודש ולמחר קודש די"ל היו עושים כן כדי שלא ליתו לזלזולי כדאיתא התם ונהרדעי אמרי שלא אתרמי בב"ד עד היום שאנו מקדשים ע"פ ההשבון ולכך נתבטלה התקנה מעיקרא:

ד"ה י"ט שני לגבי מת וכו' ואפילו למיגז ליה גלימ' כו' פירוש וכ"ש לחפור כוך וא"כ תימה דבמועד קטן אמרי' כו' והכא משמע שאין זו מלאכה רצה לומר שאף בי"ט שני מותר וכ"ש בח"ה:

ד"ה והאידנא דאיכא חברי כו' עד כדאיתא בשבת שלא לקבור מת בי"ט וכו' הלשון מגומגם ור"ל שאסרו לבני בשכר לקבור מת בי"ט שני:

בא"ד וה"ר יחיאל אומר דלא דמי וכו' הר"ר יחיאל פליג על סברת הרר"י ומסכים לסברת ר"ת דלא דמי קבורה למה שאנו קי"ל לאכול דבר שנאכל כמות שהוא חי ואינו אסור משום בשולי נכרים:

ד"ה וכי מה בין זה וכו' דהא אמו טריפה והוא מותר פי' כשנולד ממנה:

בסוף הדבור ועוד י"ל דהתם מיידי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום פי' דאי לא קים לן שכלו לו חדשיו גם היום א"כ אפי' נולד בחול אסור עד שמנה ימים מטעם ספק נפל וק"ל:

אמר רבה מת ביום טוב ראשון מתעסקים בו עממין פירוש עבדים נכרים שאינם עבדים מישראל דאילו כן חייב אדם בשביתתן כשביתת ישראל. וקא משמע לן דאף על גב דאמירה לנכרי שבות משום כבודו אין מלינים. ואסור גם כן להלינו דכל שאפשר לקוברו היום על ידי עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבר על ידי ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליום טוב. ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקברם על ידי נכרי מותר להשהותו למחר דהוה ליה כמלינו לפי כבודו. ומטלטלין אותו בבית על ידי ככר ותינוק אם אינו מונח דרך כבוד. ואפילו בכל אדם לישתרי מיהא להוציאו ולהוליכו לבית הקברות דהא בשבת התירו להוציאו לכרמלית בעובדא דשכבא דהיה בדרוקרת משום בזיון דמת והכא נמי איכא בזיון אם נוליכנו על ידי עממין. והרשב"א ז"ל האריך בזה בפרק ר' אליעזר דתולין. וי"ל דכיון דשאר מלאכות על ידי עממין אין כאן בזיון בהולכתו על ידי עממין.

ביום טוב שני התעסקו בו ישראל ואסיקנא דאפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. וכתב הריטב"א דאפילו חוץ לתחום מוליכין אותו ומחזירין הכלים שהוליכו והם גם כן חוזרין שאם לא כן אתה מכשילן לעתיד לבא. כללו של דבר התלמוד אומר דלגבי מת כחול שוויוה רבנן עד כאן. וכן ראיתי בשם הר' יצחק ן' גיאת ז"ל. הא דאמרינן ביום טוב שני מתעסקין בו ישראל פירש הרמב"ן ז"ל אפילו במקום שמצויין נכרים לקברו יתעסקו ישראל ולא נכרים דכחול עשאוהו חכמים. ולאפוקי מרב אחא ז"ל שפירש דדוקא במקום שאין נכרים מצויין דאי מצויין דוקא נכרי ולא ישראל ואי מת ביום ראשון יחזר אחר נכרים. ולא נהיר. ומותר ללוות המת ביום טוב ראשון בתוך התחום וביום שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב הרי"ץ גיאת ז"ל. אבל בחזרה לאחר קבורת המת אפשר שאין להם אלא אלפיים ואין לנו בכל היוצאים חוץ לתחום אפילו ברשות בית דין בחזרה אלא אלפיים אמה בהבלעת תחומין אבל יותר מארבעת אלפים אמה לא. אלא כיון שיום טוב שני מדבריהם מצינו בשל דבריהם שהתירו חזרה משום שלא תהא מכשילן לעתיד לבא כדאתמר בפרק יום הכפורים הרמב"ן ז"ל. ואלא מיהו אף על גב דכחול שויה רבנן לאו כחול ממש שייצאו בני העיר לקראת המת רוכבים על סוסים דבכי האי גוונא ודאי אסור דלא מזלזלין ביה כולי האי. וכתבו בתוספות דמעשה היה במולייאו"ן לפני ר' משולם בימי רבינו תם ז"ל במת אחד שיצאו בני העיר לקראתו בסוסים ביום טוב שני ורבינו תם הקפיד על זה ואמר תמה אני אם לא תחרב העיר ולא היו ימים מועטים שנפלה בה דליקה עד כאן.

אמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן וכתב רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל כי בדור הזה שאין פרסיים וכיוצא בהן לכוף את ישראל לעשות מלאכתן ביום טוב לא חיישינן ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דלא נאסר אלא מטעמא דחברים שהרי לא אמרו אלא האידנא דאיכא חברי וכיון דבטל הגורם בטל האיסור ובכהאי גוונא אמרינן בע"ז גבי מים מגולין כיון שאין נחשים מצויין בינינו אין אנו נזהרין בו. עד כאן.

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי בשני ימים טובים של ראש השנה פירוש שהיה יום חמישי ויום ששי. חזייה דהוה עציב ביום חמישי. ליתיב מר האידנא. פירוש רבינא קרי לרב אשי מר לפי שהיה תלמיד חבר של רב אשי כדאיתא במסכת עירובין והיינו דאמר ליה ליתיב מר האידנא. ומתנה ודוקא בכגון זה שהיה יום חמישי ויום ששי ראש השנה מהני תנאה אבל אם היה יום ששי ויום שבת לא מהני תנאה. ואסיקנא דדוקא בשני ימים של גליות אבל ביום טוב של ראש השנה לא. ופירש הריטב"א ז"ל דדוקא ביום ראשון צריך להתנות אבל לא למחר דדוקא בכלכלה של פירות אמרו דצריך להתנות בין ביום ראשון ובין ביום שני משום דהתם אם היום קדש הפרשה שהפריש היום אינה כלום אבל הכא אם היום קדש ומחר חול מאליו יכול לבשל. וכן פירש רש"י לקמן בפרק יום טוב שחל ושם כתבתיה בארוכה. ואמרו בתוספות דאינו מברך על עירוב של תנאי דשמא הוא ברכה לבטלה. כתב הריטב"א ז"ל וכתב הרמב"ם כי בזמן דידעינן בקיבועא דירחא אין מערבין ערובי תבשילין אפילו בתנאי ואפילו בשני ימים טובים של גליות. עד כאן. ונראה לי פירוש לפירושו דלא נאמרו דברים הללו אלא לדידהו דלא ידעי בקיבועא דירחא והוו עבדי שני ימים על הספק אבל אנן כיון דידעינן בקיבועא דירחא וידעינן דיום ראשון קדש והשני חול ואפילו הכי עבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו דין קדושה אחת יש להם ולא מהני בהו תנאה. ועדיין צריך לי עיון. ומכל מקום דברי הרמב"ם אינם עולין יפה דהא רבא דאמרה לקמן בפרק יום טוב בתר דידעי בקבועא דירחא הוה ואדרבה מדינא לא הוה צריכנא לעירוב כיון דהוה חול אלא משום מנהגא וכיון דלדידהו מהני תנאה לדידן נמי סגי לן בתנאי וכן עיקר. אבל הרב ר' משה מקוצי כתב כדברי הרמב"ם ז"ל.

רב אמר אסור מוקצה הוא פירוש אבל משום הכנה ליכא דלידתו הויא הכנה ויום טוב מכין לעצמו הואיל ומוכן על גבי אמו לכלבים. וא"ת ותיפוק ליה הואיל ואי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה במעי אמו ולית כאן מוקצה. תירצו בתוס' דלכתחילה אסור דלא גרע משוחט בלילה וכן סומא ששחט דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא וכיון דלכתחילה אין שוחטין אין זו הכנה. והא דאמרינן מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דוקא בנתערבה ולבסוף נטרפה דאז היא יולדת. אבל נטרפה ואחר כך נתעברה הא קיימא לן דאינה יולדת.

בפירש"י בד"ה אף בביצה וכו' דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב"ד עכ"ל ובדיבור שאח"ז דלמא מעברי לאלול כתקנה הראשונה וכו' כגון שלא באו עד שלשים ואחד עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שלשון רש"י הוא שלא בדקדוק דהא תקנה הראשונה לא היה בבאו ביום ל"א אלא כשבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה ופירש בדוחק ע"ש:

ואני בעניי נ"ל שלשון רש"י הוא בדקדוק גדול כדרכו בכל מקום דממ"ש רש"י דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב"ד נראה מבואר דנהרדעי לאו אדרבא לחוד פליגי דהא לטעמא דרבא שאוסר בביצה משום דמודה ריב"ז שאף שהיו מונין מראשון כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה אפ"ה היו נוהגין היום ולמחר קודש א"כ לא שני לן בין קרובים מב"ד או רחוקים דכולהו בחד טעמא מיתסרו ולשון הש"ס גופא מוכח כן דאי נהרדעי לאפוקי מטעמא דרבא אתו מאי קאמרי הא לא מצינו אלול מעובר דנהי דלא הוי מעובר אפ"ה היו נוהגין היום ולמחר קודש אע"כ דנהרדעי לאו לאפוקי מטעמא דרבא אתו משום דבלא"ה לא סבירא להו כלל מלתא דרבא בהא דקאמר מי לא מודה ריב"ז דמנ"ל דמודה דהא כל הני אמוראי דלעיל נמי לא ס"ל דמודה ריב"ז וע"ז לא הוצרכו נהרדעי ליתן טעם אלא עיקר מילתייהו משום דפליגי נמי אהא דאמר רבה לעיל הא לן והא להו ומשמע דרב ושמואל אסרי מיהא לרחוקים מב"ד וע"ז פליגי נהרדעי ואמרי דאף לרחוקים מותר ומסקו מאי דעתיך דלמא מעברי לאלול וכו' ולפי זה אי אפשר לפרש דהא דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה דמהיכי תיתי נחתו לזה כיון שתיקן ריב"ז שיהו מקבלין כל היום כולו אע"כ דמאי דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שמא באו ביום שלשים ואחד כפרש"י וכוונתו בזה משום דעיקר חששא דרבא דקאמר לעיל הא לן הא להו היינו כיון דלרחוקים מב"ד אף לאחר תקנת ריב"ז עבדי מיהא תרי יומא מספיקא א"כ צריכין לנהוג באותן שני ימים כמו שהיו נוהגין קודם תקנה שהיו עושין אותם כיום ארוך מחששא דבאו מן המנחה ולמעלה וכמו שפרש"י לעיל דכיון שהיו עושין בשום פעם ב' ימים כיום ארוך עכשיו נמי צריכין לנהוג כך כיון דע"כ עבדי מיהא תרי יומי לא נתבטלה התקנה ועל זו הסברא פליגי נהרדעי שפיר והיינו דבשלמא אם היה אלול מעובר בשום פעם קודם התקנה היה ראוי לנהוג כן אף לאחר התקנה אבל כיון דקושטא דמלתא לא מצינו אלול מעובר וא"כ עדיין לא חל על אותן ב' ימים קדושת יום ארוך אלא שהיו נוהגין כן מספק והיינו שמא באו ביום ל"א גופא או שמא באו מן המנחה ולמעלה וא"כ לאחר התקנה שנתבטל החששא דיום ארוך מש"ה ביצה שנולדה ביום ראשון מותר' בשני כיון שאף קודם התקנה לא היו אסורין מצד הדין בשום פעם שהרי לא נקבע בשום פעם על יום שני קדושת יום ארוך אלא מספק היו נוהגין בו קדושה ובזה א"ש נמי דביצה שנולדה בשני גופא ודאי אסור' דאף שלא מצינו אלול מעובר אפ"ה יש לחוש שמא עכשיו ימצא מעובר אבל לענין קדושת יום ארוך א"ש שאין לחוש כיון שלא נקבע בשום פעם. וזה שדקדק רש"י ז"ל בלשונו דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה וכו' כגון שלא באו עד יום ל"א וכוונתו כמו שכתבנו דמאן דאוסר בביצה לרחוקים מב"ד אף לאחר התקנה היינו שמא באו ביום ל"א ועושים י"ט יום השני וכיון שעושין י"ט ביום השני מיהו אף לאחר התקנה ממילא צריכין לנהוג בו קדושת יום ארוך כמו קודם התקנה וע"ז מסיק שאין לנו לחוש לכך דכיון דלא מצינו אלול מעובר א"כ לא נקבע קדושת יום ארוך מעולם כנ"ל ליישב בשיטת רש"י אף שלשון כתקנה ראשונה מגומגם מ"מ הפירוש מוכרח ע"פ סוגיית הש"ס ודו"ק היטב:

בגמרא אתמר אפרוח שנולד בי"ט וכו' שמואל ואיתימא ר"י אומר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש"י הואיל ומתיר וכו' להיות נשחט בלידתו מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר וכו' דמיגו דאיתקן להא עכ"ל מלתא דאקשאי בה כמה עידנין דמה נתינת טעם הוא זה אדרבה עיקר ענין מוקצה הוא כיון שלא היה ראוי מאתמול זה גורם האיסור ומה מגו הוא זה. ולולי לשון רש"י ז"ל היה נ"ל משום דבלא"ה קשה קושיית תוספת דלמה להו לשמואל ור"י האי טעמא תיפוק ליה דלית להו מוקצה אלא דבאמת נ"ל דלק"מ דמצינן למימר דאע"ג דשמואל ור"י לית להו מוקצה אפ"ה אסרי בנולד ואין לך נולד גדול מזה ואף שלקמן כתבו התוספות דלא שייך נולד בבע"ח דבר תימא הוא לפרש כפשוטו וכבר פי' המהרש"א ז"ל דבריהם דלקמן בענין אחר דבלא"ה לא שייך נולד בעגל דבמעי אמו נמי אוכל הוא משא"כ הכא באפרוח אין לך נולד גדול מזה דבמעי אמו לא חזי למידי ואפשר דלזה בעצמו כיוונו שמואל ור"י לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פי' דלא מיקרי נולד אלא בדבר שמאתמול לא הוי עלה שם אוכל ועכשיו נולד שם אוכל משא"כ כאן דאף לאחר שנולד לא הוי עליו שם אוכל כלל אלא לאחר שחיטה ושחיטה היא דמתרת לאפרוח ולא לידה וא"כ לא מיקרי נולד דמה שלא היה ניתר קודם זה בשחיטה לא מיקרי נולד דאריה הוא דרביע עלה דוגמא לדבר אפרוח שנפתחו עיניו בי"ט למאן דאסרו או בהמה שלא כלו חדשיה עד י"ט וכי נאמר דאוסר משום נולד וה"נ דכוותיה ועוד אפשר דאפרוח נמי לולי איסור שחיטה היה ראוי לאכילה עודנו בקליפתו כמו אחר כן כדאמרינן בעגל במעי אמו וכיון שאיסור שחיטה גרם לו לא מיקרי נולד כמו בכל הבהמות הנשחטין בי"ט ואל תשיבני מבכור שנולד בו מום בי"ט דהתם באמת לאו משום נולד אתינן עלה אלא משום מוקצה מאן דאוסר ואדרבה משם ראיה לדברי דמאן דלית ליה מוקצה משמע דשרי ולא מיתסר משום נולד כנ"ל ברור לולי שרש"י ותוספות לא נחתו לזה:

בתוס' בד"ה הואיל וכו' ותימא למה להו לשמואל ור"י וכו' ת"ל דלית להו מוקצה עכ"ל. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא אע"ג דשרו במוקצה אסרי בנולד ולית להו דר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דר"נ לשיטתו דמחלק בין שבת לי"ט ואינהו ע"כ לא מפלגי כדמוכח להדיא מסוגיא דמי שהחשיך שהביאו התוס' וכמ"ש שם התוס' ע"ש ואפשר דהתוס' כאן קיימי בשיטת הפוסקים וסוברים דהא דר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה וכו' ליכא מאן דפליג עליה לפי המסקנא כמבואר בטא"ח סימן תצ"ה וכבר כתבתי לעיל באריכות שיטה אחרת דאפשר דבנולד גמור ר"נ גופא מודה דאסור לכו"ע:

בפירש"י בד"ה לעגל שנולד בי"ט דתניא לקמן שמותר עכ"ל נראה דהיינו ברייתא דאין צדין גבי בכור דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן דע"כ א"א למימר דאברייתא דמייתי בשמעתין קאי דהא בהדיא מסיק בהאי ברייתא גופא אפרוח שנולד בי"ט אסור וא"כ מאי מקשה מיניה לרב וכן באידך ברייתא דקתני בהדיא דעגל ואפרוח שניהם מותרין ע"כ דרב לא תני לה או לא סבר לה אע"כ כדכתיבנא:

אלא דלפ"ז יש לדקדק כיון דלפרש"י לאו ממעשים בכל יום מקשה אלא מברייתא א"כ מאי מקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה דלמא אה"נ דאסור ויש ליישב כיון דברייתא סתמא קתני דעגל שנולד בי"ט הוא מן המוכן ולא אשכחן מאן דמפליג בין נולד מן הכשירה או טריפה אלמא דכו"ע מודו דשרי אלא דאכתי קשה א"כ ה"נ לימא מדלא מפליג בין עגל שנולד מבהמה שעומדת לאכילה או מן העומדת לגדל אלמא דתרווייהו שרי מפשטא דברייתא ולקושטא דמלתא ודאי אסור בנולד מעומדת לגדל אליבא דרב דאית ליה מוקצה אע"כ דהא דמקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה לאו מברייתא דלקמן דייק לה אלא דפשיטא להו דרב גופא מודה דשרי א"כ כ"ש שהיה לו לפרש כן בעגל שנולד בי"ט דמקשה ליה לרב משום דפשיטא להו דרב גופא מודה ובלא"ה יש לדקדק בסוגיא דשמעתין מאי ענין האי שקלא וטריא דרב כהנא ורב אסי לרב על דין אפרוח ותיפוק ליה דלמאי דהוי סברי דעגל שנולד מן הטריפה מיקרי שלא מן המוכן א"כ אמאי שרי לרב דפשיטא ליה בכולי תלמודא דאוסר במוקצה ונולד ואם רצו להכריח בזה דאף למאן דאוסר במוקצה ונולד אפ"ה מתיר בעגל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וממילא דה"ה לאפרוח אם כן תקשי להו אמאי דאסר רב בעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל ומ"ש מנולד מן הטריפה דשרי למאי דלא ס"ד דמוכן לכלבים. מיהו למ"ש לעיל בסמוך היה נראה לפרש בפשיטות דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא מהני אלא לענין נולד אבל לא לענין מוקצה כמ"ש מלתא בטעמא א"כ א"ש דהכי קאמרי ליה לרב בשלמא מאי דאסרת בנולד מעומדת לגדל לא קשיא לן דלדידך דאית לך מוקצה לא שייך בכה"ג הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמ"מ איסור מוקצה איכא שבין השמשות היה מוקצה גמור אגב אמו שאינה עומדת אלא לגדל אבל מדאסרת באפרוח דלית בו מוקצה למ"ש דאין בו אלא איסור נולד ואפ"ה לא קא שרית לו מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה א"כ מ"ש מעגל שנולד מן הטריפה דדמי לה לגמרי דנולד הוא. אבל לשיטת רש"י ותוספות דמשמע מלשונם דאפרוח אסור מטעם מוקצה כגרוגרת וצמוקין ואפ"ה מדמה לה לנולד מן הטריפה אם כן הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא קשיא להו בעגל גופא מ"ש נולדה מן הטריפה ומ"ש נולדה מעומדת לגדל ובדוחק צ"ל דלא הוי קים להו מאי קסבר רב בנולד מעומדת לגדל אבל בנולד מן הטריפה שמיע להו דמתיר ולפרש"י דמברייתא קא דייק י"ל דחדא מתרי טעמא קא אמרי ומשו"ה שתיק רב דלדידיה ודאי ברייתא לא איירי בכל ענין דהא בנולד מן העומדת לגדל ודאי אסור וצ"ע ודו"ק:

בפירש"י לכלבים אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים עכ"ל משמע מלשונו דנהי דחזיא לאכילת כלבים בקליפתה אפ"ה אינו עומד לכלבים וכפירוש התוספות בד"ה מוכן ויש לתמוה דבמסכת שבת פרק כירה פרש"י בהדיא גבי ביצה דאית בה אפרוח דכלב נמי לא אכיל לה משום קליפה. ויש ליישב משום דסוגיא דהכא ודאי סברה דאפרוח עדיף מעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל דאל"כ תקשי מאי קמ"ל רב דאפרוח אסור הו"ל למימר עגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל אסור ולא מהני טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וממילא ידעינן דכ"ש אפרוח וכן בברייתא דמסייע לרב יש להקשות כן אדמפליג בין עגל לאפרוח נפלוג בדידיה בין נולד מעומדת לאכילה או לגדל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפרוח מוכן וחזי לכלבים וקמ"ל דאפ"ה אסור כיון דאינו עומד לכלבים ומכ"ש עגל שנולד מעומדת לגדל דלא חזי אגב אמו מאתמול אף לכלבים משא"כ שם בפ' כירה הוא להיפך דשם אמרינן להדיא דר' יוחנן לית ליה שום מוקצה ומקשינן עלה מקינה של תרנגולים ומוקי לה דאית בה ביצה ומקשינן והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומשני דאית בה ביצת אפרוח וא"כ משמע להדיא דאף מאן דשרי במוקצה ונולד אוסר בביצת אפרוח לכך הוצרך רש"י לפרש דהטעם משום דכלב נמי לא אכיל לה ולא חזי למידי וגרע אף מגרוגרות וצמוקים:

גמ' אפרוח שנולד ביו"ט עי' תוי"ט פרק ד' משנה ב' דעריות:

שם שתק רב וכן לקמן דף לז ע"ב סוכה דף ז ע"א וש"נ:

גמרא, [א"ר מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל כו', ואמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי] רב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי, מה טעמא יו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן. מדיהיב ר"א טעמא דכחול שויוהו רבנן אלמא דדבריו רק ביו"ט שני, ואי אפשר לך לפרש דביו"ט ראשון מודה דבאשתהי דוקא, א"כ הכי הו"ל למימר מת ביו"ט שני אע"ג דלא אשתהי, אע"כ צריך לפרש דביו"ט א' לא אמר מר זוטרא למלתי' כלל, דכיון דע"י עממין הוא מודה דלא בעי אשתהי כן דקדק הר"ן ז"ל, ונדחק מאוד לפרש לפ"ז הא דאמרינן בפרק תולין עובדא הוה ביו"ט הסמוך לשבת, ואר"י יתעסקו בו עממין, אלמא טעמא דהי' סמוך לשבת ואשתהי הא לאו הכי לא. ותמיהני דהא מה דאמרינן ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל היינו אפילו באפשר ע"י עממין, וכמ"ש הר"ן בסמוך בשם הרמב"ן וא"כ ביו"ט ב' בלא אשתהי דמותר לקברו ע"י עממין דלא גרע מיו"ט א' ממילא יהא הדין נותן לקברו ע"י ישראל דמה בכך דלא אשתהי הא מ"מ אנן לא משהינן אותו ע"י עממין, וכל שבאנו לקוברו ע"י עממין, קוברין אותו ביו"ט ב' ע"י ישראל, וממילא אפילו באיכא עממין לפניו יהא מותר ע"י ישראל, כיון דאלו אין עממין לפניו היינו מותרין ע"י ישראל, מה גריעותא יש במה שיש עממין לפניו. וע"כ נ"ל לפרש דודאי הכין הוא דמר זוטרא קאי על יו"ט שני, אבל ביו"ט א' מודה דלא בעי אשתהי, אך לא מטעם דעממין בראשון קיל מישראל בשני, אלא דטעמיה הכי הוא דכיון דאם נשהה אותו ע"כ נקברנו למחר, דהא למחר יהי' בכלל אשתהי, וכיון דבין כך ובין כך, תצטרך לחלל עליו יו"ט, מש"ה קוברין אותו מיד ע"י עממין, אבל ביו"ט ב' סבר בלא אשתהי לא, והיינו אף ע"י עממין כיון דאם נשהנו עד למחר לא נצטרך לחלל עליו יו"ט כלל, ונקברנו בהיתר גמור מש"ה משהין אותו, ור"א פליג דיו"ט שני כחול שויוהו רבנן לגבי מת דיומיה, ואין צורך להשהות כדי שלא לקוברו ע"י חילול יו"ט, ולפ"ז באמת בא"י דעושין רק יום אחד יו"ט קיים הדין דאסור לקוברו ביו"ט א' בלא אשתהי כיון דאם נשהנו נקברנו למחר בהיתר גמור, דיו"ט ראשון לא שויוהו כחול, גם לגבי מת דיומיה, ול"ק האי דפרק תולין:

גמרא וכי מה בין זה [לאפרוח שנולדה ביו"ט דאסר רב] לעגל שנולד מן הטרפה. פירוש דגם אם לא כלו לו חדשיו ואינו מוכן לשחיטה ע"י שיושיט ידו במעי בהמה וישחטנה כן פירשו בתוס'. וא"ת והא מ"מ אתקצאתו בה"ש הוא משום דדלמא עדיין יום ולא כלו חדשיו עדיין והוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה כהאי לא אמרינן, וכמ"ש התוס' לעיל (ריש דף ד) ובפ"ק דסוכה (דף י) ובכמה מקומות, והאחרונים הקשו כן, ולי לק"מ משום דאין אנו אוסרין משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטים אותו בה"ש, מתסר הבשר לעולם משום ס' נפל, א"כ כיון דודאי לא יהא שרי למיכל לא מיקרי אוכל נפש ושוב אמרינן ביה מגו דאתקצאי בה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט דאי אפשר לשחטו דשמא באמת הוא לילה וכיון דמ"מ אנן לא נתיר ליה לאכלו ביו"ט הוי מלאכה שלא לצורך אוכל נפש והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור בה"ש דאסור לשוחטו דשמא כבר לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה: