Talmud Builders

    Horayot 2b

    Back to index

    English translation — Horayot 2b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: In the latter clause, the tanna teaches the mishna employing the style: This, and it is unnecessary to say that, i.e., the cases are arranged with each case more obvious than the one that preceded it.

    2§ The mishna teaches: And one of the judges knew that they erred, or if he was a student and he is qualified to issue halakhic rulings. The Gemara asks: Why do I need two cases? As a student qualified to issue halakhic rulings is the equivalent of one of the judges, why did the tanna mention both? Rava said: It was necessary to state both, as it may enter your mind to say that this statement that he is liable applies specifically to one who is learned and analytical, but that one who is learned but not analytical, no, he should not be liable to bring an offering. Therefore, the tanna cites both the case of a judge and the case of a student qualified to issue halakhic rulings, to teach that even one who is learned but not analytical is liable in this case.

    3Abaye challenged this and said to Rava that the term: A student qualified to issue halakhic rulings, indicates that he is both learned and analytical. Rava said to Abaye: This is what I am saying: If the tanna had taught the halakha from that first halakha with regard to one of the judges, I would say that this statement applies only to one who is both learned and analytical, but if he was learned and not analytical, no, he would not be liable. Therefore, the tanna taught the additional case of a student qualified to issue halakhic rulings, and from the extraneous case in the mishna one can infer that the halakha applies even to one who is learned but not analytical or one who is analytical but not yet learned. Since he associates his action with himself, he is liable.

    4§ The mishna teaches: Qualified to issue halakhic rulings. The Gemara asks: Like whom? Who is an example of one qualified to issue halakhic rulings? Rava said: It is one like Shimon ben Azzai or Shimon ben Zoma, who, although they were among the most outstanding Torah scholars of their generation, were not ordained. Abaye said to Rava: In a case like this, he is an intentional sinner, as a scholar of that caliber would certainly not err. If he ruled that a prohibited action is permitted, it is assumed that he acted with intent, and he is exempt from bringing an offering.

    5Rava said to Abaye: But according to your reasoning, that which is taught in a baraita that cites the verse: “In performing one” (Leviticus 4:27), from which it is derived that an individual who performs a transgression on his own is liable, while one who performs a transgression based on the ruling of the court is exempt; how so? When does this apply? If the court ruled that forbidden fat is permitted, and it became known to one of the judges that they erred, or if he was a student who was sitting before them and he is qualified to issue halakhic rulings, e.g., Shimon ben Azzai, might one have thought that he would be exempt? To counter this, the verse states: “In performing one,” from which it is derived that an individual who performs a transgression on his own is liable, while one who performs a transgression on the basis of the ruling of the court is exempt.

    6Rava continues: Rather, the baraita is difficult; how can you find these circumstances where a judge or a prominent Torah scholar would be considered an unwitting sinner? The Gemara answers: It is in a case where the judge or the scholar knew that the action with regard to which the court issued a ruling that it is permitted is in fact prohibited, but he erred with regard to the mitzva of heeding the statements of the Sages. He believed that there is a mitzva to heed the directives of the Sages even when he is certain that they are mistaken. If so, according to my understanding too, the reference is to one like Shimon ben Azzai or Shimon ben Zoma; it is also a case where they erred with regard to the mitzva of heeding the statements of the Sages. Due to that error, they are liable to bring an offering.

    7§ The mishna teaches: This is the principle: One who associates his action with himself is liable. The Gemara asks: What case that was not already mentioned in the mishna does this principle serve to include? The Gemara answers: It serves to include one who disdains halakhic rulings in general, treating them with contempt and relying only on his own understanding.

    8The mishna teaches the second part of that principle: And one who associates his action with the ruling of the court is exempt. The Gemara explains: This principle serves to include an additional case that was not yet mentioned in the mishna, namely, where the court issued a ruling and the judges discovered that they erred and reversed their decision. If one was unaware that the court reversed their decision, and acted based on their initial ruling, he is deemed one who associates his action with the ruling of the court and is exempt. The Gemara challenges: The tanna teaches this halakha explicitly in the next mishna (3b), and consequently there is no need for an allusion in this mishna. The Gemara explains: The tanna teaches it ambiguously, and then teaches it explicitly.

    9§ Rav Yehuda says that Shmuel says: This halakha in the mishna, which states that an individual who performs a transgression on the basis of a ruling issued by the court is exempt from liability to bring an offering, is the statement of Rabbi Yehuda. But the Rabbis say: An individual who performs a transgression on the basis of the ruling of the court is liable. The Gemara asks: What is the opinion of Rabbi Yehuda to which Shmuel refers? It is as it is taught in a baraita : The verse states: “And if one soul from among the common people shall sin unwittingly in performing one of the mitzvot of the Lord” (Leviticus 4:27). These are three exclusionary terms: “One,” “unwittingly,” and “in performing,” and one of these exclusions serves to teach that one who performs a transgression on his own is liable, while one who performs a transgression on the basis of the ruling of the court is exempt.

    10The Gemara asks: What is the opinion of the Rabbis? It is as it is taught in a baraita : Still I say: Each member of a minority of the congregation that sinned based on the ruling of a court is liable to bring an offering for his unwitting transgression, as the court does not bring a bull for an unwitting communal sin on the basis of the minority’s transgression. One might have thought that each member of a majority of the congregation that sinned based on the ruling of a court would be exempt from liability to bring an offering for his unwitting transgression, as the court brings a bull for an unwitting communal sin on the basis of the majority’s transgression. To counter this, the verse states with regard to a sin-offering brought for an unwitting transgression: “From among the common people,” from which it is derived that even members of the majority of the congregation, and even members of the entire congregation, are not exempt because of the ruling of the court.

    11The Gemara asks: In what circumstances did the majority of the congregation sin? If we say that the reference is to a transgression with unwitting performance of an action unrelated to a ruling of the court, why does the tanna say: As the court brings a bull for an unwitting communal sin on the basis of the majority’s transgression? Given that this is a case where a court did not issue a ruling, what action did the court perform? Since it was not on the basis of the ruling of the court, does the court bring a bull for an unwitting communal sin that was performed not on the basis of its ruling? Rather, the reference in the baraita must be to a case where the majority of the congregation performed a transgression on the basis of the ruling of the court. If so, the question arises: But when it is written with regard to a sin-offering brought for an unwitting transgression: “From among the common people,” it is with regard to a transgression with unwitting performance of an action that it is written.

    12Rather, is it not that this is what the tanna is saying: The baraita is incomplete and must be taught in this manner: Each member of a minority of the congregation that sinned with unwitting performance of an action is liable to bring an offering for his unwitting transgression, as the court does not bring a bull for an unwitting communal sin on the basis of the minority’s transgression in a case where the court issued an erroneous ruling. But a minority of the congregation that sinned unwittingly on the basis of the ruling of the court is also liable.

    13The baraita continues: One might have thought that a majority of the congregation that sinned with unwitting performance of an action would be exempt, as the court brings a bull for an unwitting communal sin on the basis of the majority’s transgression in a case where the court issued an erroneous ruling. Therefore, the verse states: “From among the common people,” from which it is derived that even members of the majority of the congregation are liable. If the unwitting transgression was performed not on the basis of the ruling of the court, there is no difference between a minority and a majority of the people. This is proof that according to the Rabbis both an individual and a minority of the congregation who performed a transgression on the basis of the ruling of the court are liable.

    14Rav Pappa said: From where do you draw this conclusion? Perhaps in the case where a minority of the congregation performs a transgression on the basis of the ruling of the court, neither do those individuals bring an offering, because they associated their action with the court, nor does the court bring an offering, because it was only a minority of the congregation that performed a transgression on the basis of the ruling of the court.

    15The Gemara rejects this: If so, why does the tanna specifically seek a source with regard to the majority for liability? Why did the tanna seek to introduce the halakha that even if a majority of the congregation sinned they would be liable to bring an offering? Can one not, by inference, conclude with regard to a minority that acts on the basis of the ruling of the court, that he holds that they are liable even though they acted on the basis of the ruling of the court? According to Rav Pappa’s opinion, let the tanna first seek to cite proof about a minority that each of its members is liable to bring a sin-offering for unwitting performance of an action, and ultimately seek to cite proof about a majority to establish liability for each of its members to bring a sin-offering for unwitting performance of an action, as it has not yet been established with regard to a minority that each of its members is liable to bring a sin-offering for unwitting performance of an action.

    16Rather, can one not make an inference from the fact that the tanna did not first seek to cite proof about a minority that each of its members is liable to bring a sin-offering for unwitting performance of an action and then seek to cite proof about a majority to establish liability for each of its members to bring a sin-offering for unwitting performance of an action? Accordingly, one can conclude from it that it was clear to the tanna that in a case of a minority that acts on the basis of the ruling of the court, each member of the minority is liable to bring a female lamb or a female goat as a sin-offering, and for unwitting performance of an action not on the basis of the ruling of the court, each member of the minority is similarly liable.

    17The Gemara asks: Now, we learned both of the baraitot unattributed. From where may it be ascertained that the tanna of the first baraita is Rabbi Yehuda and the tanna of the latter baraita is the Rabbis? Say the opposite. The Gemara answers: Whom did you hear that interprets exclusionary terms in this way? It is Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הא לא קשיא דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתנידהכי משמע לא מיבעיא זו דעשה עמהם לא תלה בב"ד ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב"ד וחייב קרבן וכל שכן אין צריך לומר היכא דלא עשו ועשה דחייב:

    גמירלמד הדבר:

    וסבירמבין דבר מתוך דבר:

    תנא משנה יתירהלהכי איצטריך משנה יתירה שלא לצורך לאשמועי' אפילו גמיר ולא סביר ולעולם תלמיד ראוי להוראה גמיר וסביר הוא:

    כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומאשהיו יושבין לפני חכמים והיו ראויין להוראה כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ד' יז:) דנין לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא:

    אמר ליה אביישמעון בן עזאי ושמעון בן זומא כי האי גוונא דידעי שטעו ואפ"ה עשו אמאי חייבין קרבן והא מזידין נינהו ומזיד לאו בר קרבן הוא:

    וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמיםאפי' למיעבד איסורא:

    לדידי נמידאמרי כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא כגון דקא טעו במצוה לשמוע דברי חכמים:

    לאיתויי מבעט בהוראהשאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה ואחר כך הורו שחלב מותר והלך זה המבעט ועשה על פיהם ואכל חלב דחייב דהואיל והוא רגיל להיות מבעט השתא נמי מבעט וכשהוא אוכל חלב מפי עצמו הוא עושה ואינו תולה בב"ד הלכך חייב קרבן:

    תולה בב"ד פטור לאיתויי הורו ב"ד וטעו וידעו שטעו וחזרו בהןבין שהביאו כפרתן [ובין שלא הביאו] והלך היחיד ועשה על פיהם פטור דתולה בב"ד הוא וברשות ב"ד הוא עושה:

    הא בהדיא קתני להבמתני' (לקמן הוריות דף ג:) דר' שמעון פוטר:

    הא לא קשיאדתני כללא זה הכלל והדר מפרש במתניתין:

    אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותהדמשמע נפש תחטא אחת תחטא בעשות' תחטא הרי אלו שלשה מיעוטי דמשמע בעשותה מפי עצמו חייב למעוטי תולה בבית דין דפטור והני שלשה מיעוטי מפרש במסכת שבת בפרק המצניע (שבת דף צג.) לר' יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין דפטור:

    מביאין על ידיהןמביאין עליהן:

    במאיחטאו:

    אילימא בשגגת מעשה שלא בהוראת בית דיןדלא הורו בית דין כלל וכגון שנתחלף חלב בשומן שלא בהוראתם דהכי הוי משמע מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא שלא בהוראה חייבין אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה שלא בהוראה יכול יהו פטורין שהרי ב"ד מביאין פר עליהם ת"ל מעם הארץ דמשמע דאפילו רובן חייבין בקרבן בשגגת מעשה דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה:

    ומי מצית למימר הכי שהרי ב"ד מביאין עליהם פר כי חטאו רוב קהל בשגגת מעשה שלא בהוראה וכי ב"ד מייתו קרבן שלא בהוראה והא לא הורו כלל:

    אלא בהוראהדהכי הוי משמע מיעוט קהל שחטאו בהוראה כגון שהורו ב"ד ועשו על פיהם חייבין כשבה או שעירה שהרי אין ב"ד מביאין פר עליהם רוב צבור שעשו בהוראה יכול יהו פטורין ת"ל מעם הארץ דאפילו רובן חייבין:

    ומי מצית אמרת הכישצבור מביאין קרבן והא כי כתיב מעם הארץ בשגגת מעשה גרידתא הוא דכתיב ומהכא לא נפקא דליחייבו רוב קהל בהוראה כלל:

    אלא לאו הכי קאמר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשהגרידתא חייבין כשבה או שעירה:

    שאין ב"ד מביאין עליהם פר בהוראהכי הורו ב"ד ועשו מיעוט קהל שחטאו (בשגגת מעשה) על פיהם:

    הא הן חייביןבהוראה כשבה או שעירה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד [חייב] וכי היכי דחייבין בהוראה ה"נ חייבין בשגגת מעשה גרידתא:

    אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא יכול יהו פטורין שהרי ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה - והן פטורין כדאמר לקמן ר"מ אומר שבעה שבטים שחטאו ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה והן פטורין וכי היכי דבהוראה פטורין לפטרו נמי בשגגת מעשה גרידתא:

    ת"ל מעם הארץ דאפי' רובוחייבין בשגגת מעשה גרידתא דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה דהאי דכתיב מעם הארץ בשגגת מעשה הוא דכתיב אלמא שמעינן מהא מתני' יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ועדיין אני אומר רישא דמתני' הכי איתא בת"כ בעשותה יכול יחיד שעשה חייב שנים שעשו פטורין ת"ל מעם הארץ אפילו מרובין ועדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין פר על ידיהם וכו':

    אמר רב פפא ממאי דלמא לא הן ולא ב"דוה"ק מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין שאין ב"ד מביאין פר עליהם בהוראה והן המועט נמי פטורין דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

    אי הכי כו'א"כ כדקאמרת לא הן ולא ב"ד לא מחייבי בהוראה כלל א"כ מיעוט קהל בשגגת מעשה גרידתא נמי ליפטרו כי היכי דמיפטרו בהוראה דאי הכי כדקאמרת לא הן ולא ב"ד מאי איריא דקא מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה דקתני אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא יכול יהו פטורין שהרי ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה והן פטורין ת"ל מעם הארץ ואפי' רובו דחייב בשגגת מעשה:

    לאו מכלל דמיעוטקהל בהוראה פשיטא ליה לתנא דמיחייבי בהוראה כדאמר הא הן חייבין דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכי היכי דמיחייבי בהוראה (שם) הכי נמי מיחייבי בשגגת מעשה גרידתא ואמטול הכי קא מהדר לעיל על רובא לחיוב אלא לדידך דאמרת לא הן ולא ב"ד דאכתי לא נפקא לך דמיחייבי מיעוטא בשגגת מעשה גרידתא אי הכי נהדר ברישא על מיעוטא דליחייבו בשגגת מעשה גרידתא ולבסוף נהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה גרידתא:

    אלאמדקא מהדר על רובא ושביק מיעוטא:

    שמע מינהדמיעוט בהוראה פשיטא ליה לתנא דחייבין כשבה או שעירה דהכי קאמר שאין בית דין מביאין עליהם פר בהוראה הא הן חייבין דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב וכי היכי דחייבין בהוראה (הם) הכי נמי שלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין וכיון דקיימא ליה לתנא דמיעוט בשגגת מעשה גרידתא חייבין הלכך קא מהדר על רובא לחיובא ולעולם שמעינן מהא מתניתין דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב שמע מינה:

    הוריות ב עמוד ב

    1זו ואין צריך לומר זו קתני.

    2וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה. תרתי למה לי? אמר רבא: איצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מילי גמיר וסביר, אבל גמיר ולא סביר לא.

    3אמר ליה אביי: להוראה גמיר וסביר משמע! אמר ליה, אנא הכי קאמינא: אי מההיא הוה אמינא ה"מ גמיר וסביר, אבל גמיר ולא סביר לא, תנא ראוי להוראה, ממשנה יתירה: אפי' גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר.

    4ראוי להוראה וכו'. כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. א"ל אביי: כי האי גוונא מזיד הוא!

    5ולטעמיך, הא דתניא: (ויקרא ד, כז) בעשותה אחת״, יחיד העושה מפי עצמו חייב, בהוראת ב"ד פטור. כיצד? הורו ב"ד שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? ת"ל בעשותה אחת״, יחיד העושה על פי עצמו חייב, בהוראת ב"ד פטור!

    6אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי' לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמי':

    7זה הכלל התולה בעצמו חייב. לאיתויי מאי? לאיתויי מבעט בהוראה.

    8תולה בב"ד לאיתויי הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן. הא בהדיא קתני לה! תני והדר מפרש.

    9אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. מאי ר' יהודה? דתניא: אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג' מעוטין: העושה מפי עצמו חייב, בהוראת ב"ד פטור.

    10מאי רבנן? דתניא, עדיין אני אומר: מיעוט קהל שחטאו חייבין, שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר. רוב קהל שחטאו יהו פטורין, שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר. ת"ל ״מעם הארץ״ אפי' רובה, ואפילו כולה.

    11במאי? אילימא בשגגת מעשה [ב"ד שלא בהוראה], בית דין מאי עבידתייהו? שלא בהוראת בית דין, ב"ד מי מייתו שלא בהוראה? אלא בהוראה. והא כי כתיב ״מעם הארץ״ בשגגת מעשה הוא דכתיב!

    12אלא לאו הכי קאמר: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין, שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה. הא הן חייבין.

    13יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין עליהם פר [בהוראה]? ת"ל ״מעם הארץ״, אפילו רובו.

    14אמר ר"פ ממאי? דלמא לא הן ולא ב"ד׃

    15אי הכי, מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא? לאו מכלל דמיעוט בהוראה קיימא ליה דמיחייבו בהוראה?! ונהדר ברישא על מיעוט' דמיחייב בשגגת מעשה, ולבסוף ניהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה.

    16אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט דמיחייבין בשגגת מעשה ובסוף מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה ש"מ מיעוט בהוראה חייבין. הן כשבה ושעירה ושלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין׃

    17מכדי תרוייהו סתמי תנן, ממאי דקמייתא ר' יהודה ובתרייתא רבנן? אימא איפכא! מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא? רבי יהודה היא, דתניא, רבי יהודה אומר:

    Tosafot

    תנאמשנה יתירה דאפי' גמיר ולא סביר. תימה דלא ליתני במתני' כ"א תלמיד שאינו ראוי להוראה וכ"ת דא"כ הוה משמע דלא גמיר ולא סביר דהא מרישא ידעינן דקתני ועשה יחיד על פיהם דפטור. וי"ל דקמ"ל דאפי' גמיר וסביר הוה שוגג דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים וחייב דלא תימא מזיד הוה:

    וליטעמיך הא תניא בעשותה כו'ברייתא היא בת"כ וגרסי' בה כגון שמעון בן עזאי ולהכי אלימא טפי לאקשויי מינה ממתני' דדוחק לומר דשמעון בן עזאי היה טועה במצוה לשמוע דברי חכמים. ולפי זה לא גרסי' ודידי נמי כו' דהא בברייתא נמי קתני הראוי להוראה וגם בספר מדויק הבא מארץ ישראל ליתא:

    תנא כלל והדר מפרשדהך דרישא אתי כרבי שמעון דפטר אם חזרו בהן:

    הרי אלו מעוטיןבירושלמי פריך בכל מקום הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות והכא למעט ומשני היינו דוקא במקום שהן זוגות כמו ספ"ק דסנהדרין (טו.) י' כהנים כתובין בפרשה דראשון ממעט ושני לרבות ושלישי למעט ורביעי לרבות וכן לעולם ובירושלמי (פ"ד) דמגילה פריך מעתה לא יצטרך שום כהן. ומשני דבחנם לא הזכיר כהן. ורשב"א פי' בנדה דהיכא דמיעוט אתי למעוטי דבר אחד כמו גבי כהנים כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי. אבל היכא דכל חדא אתא למילתא לחוד כדהכא וגבי זאת היא העולה התם אתי למעוטי:

    מעם הארץ אפילו מקצתולא גרסינן מעם דהא לעיל יליף מיניה פרט למומר ול"ג נמי אפילו מקצתו דבלאו הכי יחיד ואפילו הרבה משמע דמביאין מדמהדר ארובא. וה"ג בת"כ עם הארץ אפילו רובו ואפילו כולו:

    ש"מ מיעוט בהוראה חייביןתימה מהיכי תיתי דאפילו אי מברייתא משמע הכי מ"מ אסמכתא מקרא לא חזינן שיהיו חייבין במקום הוראה ועוד היכא משמע ליה מהך ברייתא דאי משום דלא מהדר ברישא ממיעוטא הא לא איצטריך דהא מיחיד ילפינן כי היכי דהוא חייב הכי נמי מיעוט קהל. וכן משמע בתורת כהנים דשנים ושלשה יש להן דין יחיד ונראה כגירסת ספרים דגרסי מאי אריא מיעוט מרובא כלומר מאי שנא מיעוט מרובא ומאי פשיטא מיעוט מרובא למאי דקאמר לא הן ולא בית דין אי לדבריך אלא מדאיצטריך למילף רובא שמע מינה דמיעוט פשיטא ליה משום דמייתי נמי בהוראה כשבה או שעירה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    פיסקא או תלמיד וראוי להוראהאמר רבא איצטריך דאי תנא אחד מהן הוה אמינא הני מילי מאן דגמיר וסביר כמו אחד מהן שגמר וסבר אבל גמיר ולא סביר לא תנא נמי ראוי להוראה. א"ל אביי והא להוראה דגמיר וסביר משמע דמאן דלא סביר לא חזי להוראה. א"ל אנא הכי קאמינא אי מאחד מהן הוה אמינא הני מילי דגמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא תנא ראוי להוראה דממשנה יתירה אפי' גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר. פי' דאי לא סביר ולא גמיר מנא ידע והא דמשנה יתירה מעין דאמרי' בקראי אין רבוי אחר רבוי אלא למעט. הא דתנן ראוי להוראה כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן עזאי פי' איזהו תלמיד ראוי להוראה אמר רבא כגון שמעון בן עזאי הדן לפני חכמים כדגרסינן בסוף פ"א דסנהדרין א"ל [אביי] כי האי גוונא שידע שטעו ועשה אמאי חייב קרבן והא מזיד הוא ואין קרבן במזיד כהאי. א"ל ולטעמיך הא דתניא בסיפרא ובתוספתא בעשותה אחת ממצות ה'. יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מפי עצמו חייב.

    כיצד הורו ב"ד שחלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו או תלמיד יושב לפניהן וראוי (אין) להוראה כגון שמעון בן עזאי והלך ועשה על פיהן יכול יהיה פטור ת"ל בעשותה. העושה על פי עצמו חייב. בהוראת ב"ד פטור. כלומר למה תקשה למשנה הסתומה. הקשה לברייתא שהביאה ראיה מן התורה. אלא הכי משכחת לה כגון דידע דאסיר וטעי במצוה לשמוע דברי חכמים. ואפילו אם אמרו על האסור מותר. דכתיב על פי התורה אשר יורוך וגו':

    פיס' זה הכלל [התולה] בעצמו חייבואמרי' לאתויי מבעט בהוראה. פי' מי שהיה דרכו לעולם לבעט בהוראת חכמים ושלא לסמוך עליה והשתא עשה על פיהם חייב. דאמרינן מפי עצמו הוא דעבד:

    ס"א ממעט:

    פיסקא התולה בב"ד פטורואמרי' לאתויי מאן ומהדרינן לאתויי נודע לב"ד שטעו וחזרו בהן. פי' ולא ידע הוא הדבר והלך ועשה פטור. ואקשינן והא בהדיא קתני לה (בהדא) [בתרה] הורו ב"ד וידעו שטעו כו' עד ר' שמעון פוטר דאלמא ר' שמעון לחודיה אית ליה האי סברא ופרקינן תני והדר מפרש כלומר תרוייהו ר"ש תני להו סתים רישא והדר פריש:

    אמר רב יהודה אמר שמואל זו המשנה סתומה דברי ר' יהודה היא ואין לסמוך עליה. אבל חכ"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מאי ר' יהודה דתניא בסיפרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה נפש [תחטא] אחת תחטא בעשותה תחטא הרי אלו ג' מיעוטין העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור. מפורש בשבת בפרק המצניע דלר' יהודה הני ג' מיעוטי. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד:

    מאי רבנןדתניא בסיפרא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר אבל רוב הקהל שחטאו יהיו פטורין שהרי ב"ד מביאין עליהן פר ת"ל עם הארץ אפילו רובו אפילו כולו. במאי חטאו אילימא בשגגת מעשה פי' כגון שהיו סבורין ששומן הוא ואכלו חלב. ב"ד מאי עבידתייהו פי' דקתני שהרי ב"ד מביאין על ידיהן פר. ואנן קיי"ל דאין ב"ד מביאין אלא בהוראתן ומעשה הקהל. ואלא שחטאו בהעלם דבר פי' שהורו ב"ד ועשו הן. כי כתיב עם הארץ בשגגת מעשה הוא דכתיב והיכי נסביה להעלם דבר אלא הכי קאמר עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייב כל אחד ואחד כשבה או שעירה.

    אבל רוב הקהל שחטאו בשגגת מעשה יהו פטורין כל אחד ואחד מהבאת חטאתו שהרי ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה. פי' והן אין מביאין חטאת ת"ל עם הארץ אפי' כל הקהל אם חטאו בשגגת מעשה מביא כל אחד ואחד חטאתו. קתני מיהת הא הן חייבין. דאלמא היחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. א"ל רב פפא ודלמא לא הן ולא ב"ד פי' והכי קתני עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבים שאין ב"ד מביאין עליהן פר והוא הדין דהן אין מביאין. ודחי' אי הכי מאי אולמיה דמיעוט מרוב. פי' אי אמרת בשלמא כדאמרינן ב"ד אין מביאין עליהן פר. הא הן מביאין כל אחד ואחד חטאתו משום הכי קתני עדיין אני אומר מיעוט קהל כו'. כלומר המיעוט שמביאין בהוראה יביאו בשגגת מעשה. אבל רוב דלא מייתי בהוראה אין מביאין בשגגת מעשה ונסיב לה קרא. אלא אי אמרת דבין מיעוט בין רוב אין מביאין בהוראה למה אומר במיעוט ולא היה [אומר] ברוב. אלא ש"מ ב"ד אין מביאין על ידיהן פר הא הן מביאין חטאת כל אחד ואחד. ש"מ:

    וממאי דהך ר' יהודה דקתני נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא הרי אלו ג' מיעוטין ומאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא ר' יהודה דתניא בסיפרא פרשת צו את אהרן ר' יהודה אומר זאת היא העולה הרי אלו ג' מיעוטין פרט לשנשחטה בלילה. ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלה לא תרד. ואיתא בשחיטת קדשים פרק המזבח מקדש ומתרצתא בנדה פרק יוצא דופן וההיא דעדיין [אני] אומר לא מצית לאוקומה כר' יהודה דקתני רוב קהל שחטאו [ב"ד] מביא על ידיהן פר ואי ר' יהודה האמר צבור הוא דמייתו דתנן בפרקין ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים.

    Babylonian Talmud · folio map

    Horayot 2b

    Horayot 2b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 421 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הא לא קשיא דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני דהכי משמע לא מיבעיא זו דעשה עמהם לא תלה בב"ד ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב"ד וחייב קרבן וכל שכן אין צריך לומר היכא דלא עשו ועשה דחייב:

    גמיר למד הדבר:

    וסביר מבין דבר מתוך דבר:

    תנא משנה יתירה להכי איצטריך משנה יתירה שלא לצורך לאשמועי' אפילו גמיר ולא סביר ולעולם תלמיד ראוי להוראה גמיר וסביר הוא:

    כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהיו יושבין לפני חכמים והיו ראויין להוראה כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ד' יז:) דנין לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא:

    אמר ליה אביי שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא כי האי גוונא דידעי שטעו ואפ"ה עשו אמאי חייבין קרבן והא מזידין נינהו ומזיד לאו בר קרבן הוא:

    וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים אפי' למיעבד איסורא:

    לדידי נמי דאמרי כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא כגון דקא טעו במצוה לשמוע דברי חכמים:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Horayot 2b · Sefaria

    Tosafot

    תנא משנה יתירה דאפי' גמיר ולא סביר. תימה דלא ליתני במתני' כ"א תלמיד שאינו ראוי להוראה וכ"ת דא"כ הוה משמע דלא גמיר ולא סביר דהא מרישא ידעינן דקתני ועשה יחיד על פיהם דפטור. וי"ל דקמ"ל דאפי' גמיר וסביר הוה שוגג דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים וחייב דלא תימא מזיד הוה:

    וליטעמיך הא תניא בעשותה כו' ברייתא היא בת"כ וגרסי' בה כגון שמעון בן עזאי ולהכי אלימא טפי לאקשויי מינה ממתני' דדוחק לומר דשמעון בן עזאי היה טועה במצוה לשמוע דברי חכמים. ולפי זה לא גרסי' ודידי נמי כו' דהא בברייתא נמי קתני הראוי להוראה וגם בספר מדויק הבא מארץ ישראל ליתא:

    תנא כלל והדר מפרש דהך דרישא אתי כרבי שמעון דפטר אם חזרו בהן:

    הרי אלו מעוטין בירושלמי פריך בכל מקום הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות והכא למעט ומשני היינו דוקא במקום שהן זוגות כמו ספ"ק דסנהדרין (טו.) י' כהנים כתובין בפרשה דראשון ממעט ושני לרבות ושלישי למעט ורביעי לרבות וכן לעולם ובירושלמי (פ"ד) דמגילה פריך מעתה לא יצטרך שום כהן. ומשני דבחנם לא הזכיר כהן. ורשב"א פי' בנדה דהיכא דמיעוט אתי למעוטי דבר אחד כמו גבי כהנים כהן ולא ישראל התם אתי לרבויי. אבל היכא דכל חדא אתא למילתא לחוד כדהכא וגבי זאת היא העולה התם אתי למעוטי:

    מעם הארץ אפילו מקצתו לא גרסינן מעם דהא לעיל יליף מיניה פרט למומר ול"ג נמי אפילו מקצתו דבלאו הכי יחיד ואפילו הרבה משמע דמביאין מדמהדר ארובא. וה"ג בת"כ עם הארץ אפילו רובו ואפילו כולו:

    ש"מ מיעוט בהוראה חייבין תימה מהיכי תיתי דאפילו אי מברייתא משמע הכי מ"מ אסמכתא מקרא לא חזינן שיהיו חייבין במקום הוראה ועוד היכא משמע ליה מהך ברייתא דאי משום דלא מהדר ברישא ממיעוטא הא לא איצטריך דהא מיחיד ילפינן כי היכי דהוא חייב הכי נמי מיעוט קהל. וכן משמע בתורת כהנים דשנים ושלשה יש להן דין יחיד ונראה כגירסת ספרים דגרסי מאי אריא מיעוט מרובא כלומר מאי שנא מיעוט מרובא ומאי פשיטא מיעוט מרובא למאי דקאמר לא הן ולא בית דין אי לדבריך אלא מדאיצטריך למילף רובא שמע מינה דמיעוט פשיטא ליה משום דמייתי נמי בהוראה כשבה או שעירה:

    Tosafot on Horayot 2b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    פיסקא או תלמיד וראוי להוראה אמר רבא איצטריך דאי תנא אחד מהן הוה אמינא הני מילי מאן דגמיר וסביר כמו אחד מהן שגמר וסבר אבל גמיר ולא סביר לא תנא נמי ראוי להוראה. א"ל אביי והא להוראה דגמיר וסביר משמע דמאן דלא סביר לא חזי להוראה. א"ל אנא הכי קאמינא אי מאחד מהן הוה אמינא הני מילי דגמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא תנא ראוי להוראה דממשנה יתירה אפי' גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר. פי' דאי לא סביר ולא גמיר מנא ידע והא דמשנה יתירה מעין דאמרי' בקראי אין רבוי אחר רבוי אלא למעט. הא דתנן ראוי להוראה כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן עזאי פי' איזהו תלמיד ראוי להוראה אמר רבא כגון שמעון בן עזאי הדן לפני חכמים כדגרסינן בסוף פ"א דסנהדרין א"ל [אביי] כי האי גוונא שידע שטעו ועשה אמאי חייב קרבן והא מזיד הוא ואין קרבן במזיד כהאי. א"ל ולטעמיך הא דתניא בסיפרא ובתוספתא בעשותה אחת ממצות ה'. יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מפי עצמו חייב.

    כיצד הורו ב"ד שחלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו או תלמיד יושב לפניהן וראוי (אין) להוראה כגון שמעון בן עזאי והלך ועשה על פיהן יכול יהיה פטור ת"ל בעשותה. העושה על פי עצמו חייב. בהוראת ב"ד פטור. כלומר למה תקשה למשנה הסתומה. הקשה לברייתא שהביאה ראיה מן התורה. אלא הכי משכחת לה כגון דידע דאסיר וטעי במצוה לשמוע דברי חכמים. ואפילו אם אמרו על האסור מותר. דכתיב על פי התורה אשר יורוך וגו':

    פיס' זה הכלל [התולה] בעצמו חייב ואמרי' לאתויי מבעט בהוראה. פי' מי שהיה דרכו לעולם לבעט בהוראת חכמים ושלא לסמוך עליה והשתא עשה על פיהם חייב. דאמרינן מפי עצמו הוא דעבד:

    ס"א ממעט:

    פיסקא התולה בב"ד פטור ואמרי' לאתויי מאן ומהדרינן לאתויי נודע לב"ד שטעו וחזרו בהן. פי' ולא ידע הוא הדבר והלך ועשה פטור. ואקשינן והא בהדיא קתני לה (בהדא) [בתרה] הורו ב"ד וידעו שטעו כו' עד ר' שמעון פוטר דאלמא ר' שמעון לחודיה אית ליה האי סברא ופרקינן תני והדר מפרש כלומר תרוייהו ר"ש תני להו סתים רישא והדר פריש:

    אמר רב יהודה אמר שמואל זו המשנה סתומה דברי ר' יהודה היא ואין לסמוך עליה. אבל חכ"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מאי ר' יהודה דתניא בסיפרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה נפש [תחטא] אחת תחטא בעשותה תחטא הרי אלו ג' מיעוטין העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור. מפורש בשבת בפרק המצניע דלר' יהודה הני ג' מיעוטי. חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד:

    מאי רבנן דתניא בסיפרא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר אבל רוב הקהל שחטאו יהיו פטורין שהרי ב"ד מביאין עליהן פר ת"ל עם הארץ אפילו רובו אפילו כולו. במאי חטאו אילימא בשגגת מעשה פי' כגון שהיו סבורין ששומן הוא ואכלו חלב. ב"ד מאי עבידתייהו פי' דקתני שהרי ב"ד מביאין על ידיהן פר. ואנן קיי"ל דאין ב"ד מביאין אלא בהוראתן ומעשה הקהל. ואלא שחטאו בהעלם דבר פי' שהורו ב"ד ועשו הן. כי כתיב עם הארץ בשגגת מעשה הוא דכתיב והיכי נסביה להעלם דבר אלא הכי קאמר עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייב כל אחד ואחד כשבה או שעירה.

    אבל רוב הקהל שחטאו בשגגת מעשה יהו פטורין כל אחד ואחד מהבאת חטאתו שהרי ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה. פי' והן אין מביאין חטאת ת"ל עם הארץ אפי' כל הקהל אם חטאו בשגגת מעשה מביא כל אחד ואחד חטאתו. קתני מיהת הא הן חייבין. דאלמא היחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. א"ל רב פפא ודלמא לא הן ולא ב"ד פי' והכי קתני עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבים שאין ב"ד מביאין עליהן פר והוא הדין דהן אין מביאין. ודחי' אי הכי מאי אולמיה דמיעוט מרוב. פי' אי אמרת בשלמא כדאמרינן ב"ד אין מביאין עליהן פר. הא הן מביאין כל אחד ואחד חטאתו משום הכי קתני עדיין אני אומר מיעוט קהל כו'. כלומר המיעוט שמביאין בהוראה יביאו בשגגת מעשה. אבל רוב דלא מייתי בהוראה אין מביאין בשגגת מעשה ונסיב לה קרא. אלא אי אמרת דבין מיעוט בין רוב אין מביאין בהוראה למה אומר במיעוט ולא היה [אומר] ברוב. אלא ש"מ ב"ד אין מביאין על ידיהן פר הא הן מביאין חטאת כל אחד ואחד. ש"מ:

    1 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Horayot 2b · Sefaria

    Meiri

    הורו בית דין לאכל חלב והיה שם אחד שדרכו לבעט בהוראה תמיד ואכל עכשו חלב אחר הוראה זו ודאי לא אכלו אלא על דעת עצמו שסובר בו שהוא מותר ומאחר שלא אכלו על פי הוראתם אלא על פי עצמו חייב בקרבן יחיד ואינו מצטרף עם שאר השוגגים שאין זה תולה בבית דין:

    נודע לבית דין שטעו וחזרו בהם ואח"כ עשה יחיד על פיהם יש צדדין שהוא נקרא תולה בבית דין אחר שעל פי הוראתם עושה ומצטרף עם האחרים שעשו קודם חזרה ויש צדדין שאינו נקרא תולה בבית דין ואינו מצטרף עם האחרים ולא משלים לרוב ודין זה יתבאר למטה במשנה השניה:

    כבר ביארנו שכל שידע בטעותם וטעה במצוה לשמוע דברי חכמים אינו קרוי תולה בבית דין ולא סוף דבר בראוי להוראה אלא אף שאינו ראוי להוראה הואיל ומ"מ תלמיד הוא סמוך הוא על הוראתו ואינו תולה בבית דין אלא שמ"מ שוגג הוא מצד מצוה לשמוע ואיזהו ראוי להוראה זה שלמד כראוי להוראתו ושהוא חריף ובעל סברא אבל הלמד ואינו בעל סברא אינו קרוי ראוי להוראה אלא שהוא קרוי תלמיד:

    שנים שעשו מלאכה בשבת אם היה כל אחד מהם יכול לעשותה לבדו שניהם פטורים בין שעשאוה כולה כאחד בין שעשאוה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שזה עקר וזה הניח ואם אין אחד מהם יכול לעשותה עד שנצטרפו שניהם שניהם חייבים ואם היה כח באחד לעשותה ולא לאחר ועשאוה שניהם היכול חייב והשני מסייע הוא ואין בו ממש נמצאו זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים זה יכול וזה אינו יכול היכול חייב זה יכול וזה יכול שניהם פטורין והוא שאמרו בעשותה כלה ולא מקצתה ומה שדרשו באחד מן המיעוטין שהוא בא ללמד ביחיד בהוראת בית דין שהוא פטור אין הלכה כן כמו שביארנו:

    כל שחטאו בשגגת מעשה בלא הוראת בית דין אין בו חלוק בין יחיד לרבים בין מעוט קהל לרבו אלא בין יחיד בין רבים אפילו רבו של קהל כלם מביאים קרבנות יחיד כל אחד ואחד בפני עצמו לא נאמר פר העלם דבר של ציבור אלא שטעו על פי הוראת בית דין כמו שביארנו:

    Meiri on Horayot 2b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' הכי קאמר מעוט קהל שחטאו בשגגה חייבין שאין ב"ד מביאין כו' אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט כו' כצ"ל:

    בפרש"י בד"ה הא ל"ק דסיפא זו כו' דהכי משמע לא מבעיא כו' עכ"ל ר"ל דהכי משמע לא מבעיא זו אמלתא דסיפא וק"ל:

    בד"ה תולה בב"ד כו' שהביאו כפרתן כו' והלך היחיד כו' ובד"ה הא הן חייבין כו' בהוראת ב"ד חייב וכי כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Horayot 2b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Horayot, daf 2, Amud Bet, about 421 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “זו ואין צריך לומר זו קתני.…”

    2. Segment 226 words

      Opens “וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי…”

      Named: רבא.

    3. Segment 336 words

      Opens “אמר ליה אביי: להוראה גמיר וסביר משמע!…”

      Named: אביי.

    4. Segment 421 words

      Opens “ראוי להוראה וכו'. כגון מאן? אמר רבא:…”

      Named: רבא, אביי.

    5. Segment 550 words

      Opens “ולטעמיך, הא דתניא: (ויקרא ד, כז) בעשותה…”

    6. Segment 620 words

      Opens “אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור,…”

    7. Segment 710 words

      Opens “זה הכלל התולה בעצמו חייב. לאיתויי מאי?…”

    8. Segment 816 words

      Opens “תולה בב"ד לאיתויי הורו ב"ד וידעו שטעו…”

    9. Segment 938 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    10. Segment 1035 words

      Opens “מאי רבנן? דתניא, עדיין אני אומר: מיעוט…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “במאי? אילימא בשגגת מעשה [ב"ד שלא בהוראה],…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “אלא לאו הכי קאמר: מיעוט קהל שחטאו…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה יהו…”

    14. Segment 148 words

      Opens “אמר ר"פ ממאי? דלמא לא הן ולא…”

    15. Segment 1530 words

      Opens “אי הכי, מאי איריא דקמהדר על רובא…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט דמיחייבין…”

    17. Segment 1727 words

      Opens “מכדי תרוייהו סתמי תנן, ממאי דקמייתא ר'…”

      Named: רבי יהודה.

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Horayot 2b · Segment 9 — “…רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, אבל…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Horayot 2b · Segment 3 — “אמר ליה אביי: להוראה גמיר וסביר משמע! אמר ליה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Horayot 2b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026