Talmud Builders

    Chagigah 6a

    Back to index

    English translation — Chagigah 6a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Who brought him to here, all the way to Jerusalem? If the father could bring his child to Jerusalem, why can’t he bring him to the Temple Mount?

    2Abaye said to him: With regard to the way to here, as his mother is also obligated in rejoicing on the Festival, his mother brought him when she herself ascended to the capital. From this point forward, if he is able to ascend and hold his father’s hand from Jerusalem to the Temple Mount, he is obligated, and if not, he is exempt.

    3It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi responded in place of Beit Hillel, that according to the statement of Beit Shammai that a child who is unable to ride on his father’s shoulders is not obligated in the mitzva of appearance, they must explain a verse that deals with Hanna, Samuel’s mother: “But Hanna did not ascend, for she said to her husband: Until the child is weaned, when I will bring him” (I Samuel 1:22). But Samuel was able to ride on his father’s shoulders. The age of weaning is twenty-four months, before which Samuel was already old enough to ride on his father’s shoulders, and yet he was not ready to ascend to the Tabernacle. This shows that only a child who is able to walk on his own is obligated in the mitzva of appearance.

    4Rabbi Yehuda HaNasi’s father said to him: According to your reasoning, ask about Hanna herself: Wasn’t she obligated in rejoicing? Why didn’t she travel to the Tabernacle to fulfill a mitzva in which she herself was obligated? Rather, Hanna saw in Samuel the need for extra pampering, and she was concerned about Samuel lest he experience weakness from the journey. Since she was unable to bring him, she herself did not come.

    5Rabbi Shimon raises a dilemma: With regard to a minor who is lame and yet he is able to ascend on his father’s shoulders, according to the statement of Beit Shammai, and likewise a minor who is blind but is able to hold his father’s hand and ascend, according to the statements of both Beit Shammai and Beit Hillel, what is the halakha ? Are these children obligated in the mitzva of appearance?

    6The Gemara inquires: What are the circumstances of this case? If we say that it is referring to a lame minor who cannot be healed, and a blind child who cannot develop sight, what is the dilemma? Now, if an adult in this state is exempt, is it necessary to ask about a minor? Since this minor will never be obligated in the mitzva, even when he is an adult, there is no need to train him in its performance. The Gemara explains: No; it is necessary to ask with regard to a lame minor who can be healed and a blind minor who can develop sight. What is the halakha ? Since the minor might eventually be obligated, is it necessary to train him at this point?

    7Abaye said: Anywhere that an adult is obligated by Torah law, one must also train a minor in that state of health by rabbinic law. Anywhere that an adult is exempt by Torah law, a minor in that same state is also exempt by rabbinic law. Since in this current condition an adult would be exempt, there is no obligation to train this minor either, despite the fact that he might become obligated in the future.

    8§ The mishna taught that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance, brought by a pilgrim when he appears at the Temple on a Festival, must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.

    9The Sages taught in a baraita that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance must be worth two silver coins, and the Festival peace -offering need be worth only one silver ma’a . The reason the burnt-offering must be worth more is that the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the Festival peace -offering, as parts of a peace -offering are eaten by its owner while other portions are consumed by the priests. And furthermore, another reason for this difference is that we find with regard to the festival of Assembly, i.e., Shavuot , that the verse includes more burnt -offerings than peace -offerings. The sacrificial requirement consists of one bull, two rams, and seven sheep as burnt-offerings, but only two sheep for peace-offerings.

    10And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth one silver ma’a and the Festival peace -offering must be worth two silver coins. The reason for this difference is that the Festival peace -offering existed before the speech of God, i.e., before the giving of the Torah on Mount Sinai, which is not so with regard to the mitzva of appearance. And furthermore, another reason is that we find with regard to the offerings of the princes during the dedication of the Tabernacle that the verse includes more peace -offerings than burnt -offerings. Each prince brought one cow, a ram, and a sheep as burnt-offerings, but two cows, two rams, five goats, and five sheep as peace-offerings.

    11The Gemara asks: And Beit Hillel, what is the reason that they do not say in accordance with the opinion of Beit Shammai? Beit Hillel would respond to both claims of Beit Shammai. With regard to that which you said, that the burnt-offering of appearance is superior because it goes up entirely to God, on the contrary, the Festival peace -offering is superior, as it has two consumptions, by God on the altar and by people. And with regard to that which you said that we derive this halakha from the festival of Assembly, i.e., Shavuot , one could argue instead that one should derive the halakhot of the offering of an individual from another offering of an individual, i.e., the princes; and one does not derive the halakhot of the offering of an individual from the communal offering of Shavuot .

    12The Gemara asks the reverse question: And what is the reason that Beit Shammai do not say in accordance with the opinion of Beit Hillel? Beit Shammai would respond to the arguments of Beit Hillel: With regard to that which you said, that the Festival peace -offering is superior, as it existed before the speech of God, the burnt-offering of appearance also existed before the speech. According to the opinion of Beit Shammai, the Jewish people sacrificed burnt-offerings at Mount Sinai before the giving of the Torah.

    13And with regard to that which you said, that one derives the halakhot of these offerings from the offerings of the princes, one could argue that one derives the halakhot of a matter that is performed in all generations, i.e., the value of the different Festival offerings, from another matter that is performed in all generations, i.e., the offerings brought on Shavuot . However, one does not derive the halakhot of a matter that is performed in all generations from a matter that is not performed in all generations, as the offerings of the princes was a specific mitzva for the Tabernacle in the wilderness.

    14The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, what is different about the Festival peace -offering, that it existed before the speech of God, as it is written: “And they sacrificed peace-offerings of bulls to the Lord” (Exodus 24:5)? The burnt-offering of appearance is also mentioned, as isn’t it written in the same verse: “And they sacrificed burnt -offerings”?

    15The Gemara responds: Beit Hillel hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt -offering, which is a communal offering, as there were no individual burnt-offerings before the giving of the Torah. And Beit Shammai hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt -offering of appearance, which is an individual offering.

    16Abaye said: Beit Shammai, Rabbi Elazar, and Rabbi Yishmael all hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt -offering of appearance. And Beit Hillel, Rabbi Akiva, and Rabbi Yosei HaGelili all hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a daily burnt -offering, not an individual offering.

    17The Gemara explains the source for each opinion. Beit Shammai is that which we said. Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עד הכא מאן אתייהעד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:

    מחייבא בשמחהלעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו):

    מכאן ואילךדאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:

    עד יגמללסוף כ"ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן:

    הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהןדאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא:

    שאינו יכול להתפשטשאין סופו להתפשט עולמית:

    קטן מיבעיאהלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך:

    שיכול להתפתחקודם שיגדיל:

    מצינו בעצרתבפ' שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כ״ג:י״ט):

    ישנה לפני הדיבורקודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד) ואע"ג דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים לאחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (שבת דף פח.) רבי יוסי אומר בשני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד ושוב לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי ניתנה תורה ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו' ולקמן פריך התם נמי עולה הואי:

    נשיאיםבחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו' (במדבר ז׳:פ״ח):

    שתי אכילותמזבח ואדם:

    נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה:

    ראייה נמי ישנה לפני הדיבורדעולה נמי הוה התם:

    מדבר הנוהג לדורותכבשי עצרת:

    עולת תמיד הואיחובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה:

    עולת ראייה הואיעל שם ויחזו את האלהים:

    כללות נאמרו בסיניהרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ׳:כ״א) ולא פי' מתן דמיהן הפשיטן וניתוחן של עולות והקרבת אימורין של שלמים:

    חגיגה ו עמוד א

    1עד הכא, מאן אתייה?

    2אמר ליה אביי: עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה אייתיתיה אימיה. מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב, ואי לא פטור.

    3השיב רבי תחת בית הלל: לדברי בית שמאי, (שמואל, א א, כב) וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה׃

    4א"ל אבוה ולטעמיך תיקשי לך חנה, גופה מי לא מיחייבא בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא חזייא ביה בשמואל וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא׃

    5בעי רבי שמעון קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהם מהו׃

    6היכי דמי אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט וסומא שאינו יכול להתפתח השתא גדול פטור קטן מיבעיא לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מאי׃

    7אמר אביי כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור:

    8ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו':

    Baraita

    9ת"ר בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים׃

    10ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף שחגיגה ישנה לפני הדיבור מה שאין כן בראייה ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות׃

    11ובית הלל מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי דקא אמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוה אדרבה חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות ודקא אמרת נילף מעצרת דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור׃

    12ובית שמאי מ"ט לא אמרי כבית הלל דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור ראייה נמי ישנה לפני הדיבור׃

    13ודקאמרת נילף מנשיאים דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות׃

    14ובית הלל מאי שנא חגיגה דישנה לפני הדיבור דכתיב ״(שמות כד״, ה) ויזבחו זבחים שלמים ראייה נמי הכתיב ״(שמות כד״, ה) ויעלו עולות׃

    15קסברי בית הלל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ובית שמאי סברי עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי׃

    16אמר אביי בית שמאי ורבי אלעזר ור' ישמעאל כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי ובית הלל ורבי עקיבא ור' יוסי הגלילי כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי׃

    17בית שמאי הא דאמרן ר' ישמעאל דתניא ר' ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני,׃

    Tosafot

    דמחייבא אימיה בשמחהפירש רש"י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד"ה אשה) פי' וכן בפ"ק דר"ה (דף ו: ושם):

    דיכול לרכוב על כתיפו של אביושהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו:

    בחיגר שיכול להתפשטמקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא:

    הראייה שתי כסףומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה׳:ט״ו) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב' דכריתות (דף י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ' הוציאו לו ביומא (דף נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ"ב דמנחות (דף קז: ושם בד"ה כבש) פירשתי:

    ישנה לפני הדבורוס"ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך:

    קרבן יחידכגון חגיגה ובפ"ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ"ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא:

    דנין דבר הנוהג לדורותולא בעי למימר דנין יו"ט מיו"ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע"ג דלקמן פרק חומר בקודש (חגיגה דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני:

    ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו'ואין להקשות ושבקי ב"ה ועבדי כב"ש הלא ב"ש במקום בית הלל אינו משנה וי"ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב"ה בדבר זה:

    בית שמאי הא דאמרןוליכא לאקשויי מנא ליה דאית להו עולת ראייה הואי דלמא לעולם סבירא להו עולת תמיד וטעמא דידהו עדיף להו דהכי משמע מדבעי מאי טעמא לא אמר בית הלל כוותייהו האי לאו מילתא היא דמיבעיא ליה אמאי לא קאמרי בית הלל עולת ראייה כבית שמאי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    איזהו (חייב) [קטן] שאינו חייב בראיה בה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים. ממקום מושבותיהם מי הביא הקטנים ופרקינן ממקומם שהיתה אמן חייבת לעלות ולשמוח הביאתו אמו מיכן ואילך שאינה חייבת בראייה משלימתו לאביו ומקשה לב"ש דאמרינן אם יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות חייב.

    והא שמואל דיכול לרכוב הוה וכתיב וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ודחי ב"ש ולטעמיך חנה גופה אמאי לא עלתה מי לא מיחייבא בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא חזת בשמואל (והשתא) [וחששה] משום חולשא דאורחא משום הכי חנה נמי פטורה דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה.

    בעי ר"ש בר אבא קטן חגר שיכול להתפשט לדברי (ב"ה) [ב"ש] וקטן סומא שיכול להתפתח לדברי שניהם מאי ופשטה אביי כל היכא דגדול חייב מן התורה קטן נמי מדרבנן פטור:

    מתני' ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו'ת"ר הראייה שתי כסף שהיא כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה שהחגיגה החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים ועוד מצינו בעצרת שהזהיר הקב"ה לישראל בעולות ושלמים וריבה בעולות. ובה"א החגיגה גדולה מן הראייה שהחגיגה ישנה לפני מתן תורה שנאמר ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים וכי תימא והא התם נמי כתיב ויעלו עולות והנה הקריבו נמי קודם מתן תורה עולת ראיה ההיא עולה שהקריבו ישראל קודם מתן תורה עולת תמיד הואי.

    ועוד מצינו בנשיאים שהקריבו פר ואיל וכבש לעולה והקריבו לזבח שלמים פרים שנים וגו'. ודחינן ב"ה עצרת קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור. ודחינן ב"ש עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. קרבן נשיאים אינו נוהג לדורות.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chagigah 6a

    Chagigah 6a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 366 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עד הכא מאן אתייה עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:

    מחייבא בשמחה לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו):

    מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:

    עד יגמל לסוף כ"ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן:

    הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא:

    שאינו יכול להתפשט שאין סופו להתפשט עולמית:

    קטן מיבעיא הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך:

    שיכול להתפתח קודם שיגדיל:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Chagigah 6a · Sefaria

    Tosafot

    דמחייבא אימיה בשמחה פירש רש"י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד"ה אשה) פי' וכן בפ"ק דר"ה (דף ו: ושם):

    דיכול לרכוב על כתיפו של אביו שהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו:

    בחיגר שיכול להתפשט מקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא:

    הראייה שתי כסף ומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה׳:ט״ו) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב' דכריתות (דף י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ' הוציאו לו ביומא (דף נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ"ב דמנחות (דף קז: ושם בד"ה כבש) פירשתי:

    ישנה לפני הדבור וס"ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך:

    קרבן יחיד כגון חגיגה ובפ"ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ"ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא:

    דנין דבר הנוהג לדורות ולא בעי למימר דנין יו"ט מיו"ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע"ג דלקמן פרק חומר בקודש (חגיגה דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני:

    ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו' ואין להקשות ושבקי ב"ה ועבדי כב"ש הלא ב"ש במקום בית הלל אינו משנה וי"ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב"ה בדבר זה:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Chagigah 6a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    איזהו (חייב) [קטן] שאינו חייב בראיה בה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים. ממקום מושבותיהם מי הביא הקטנים ופרקינן ממקומם שהיתה אמן חייבת לעלות ולשמוח הביאתו אמו מיכן ואילך שאינה חייבת בראייה משלימתו לאביו ומקשה לב"ש דאמרינן אם יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות חייב.

    והא שמואל דיכול לרכוב הוה וכתיב וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ודחי ב"ש ולטעמיך חנה גופה אמאי לא עלתה מי לא מיחייבא בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא חזת בשמואל (והשתא) [וחששה] משום חולשא דאורחא משום הכי חנה נמי פטורה דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה.

    בעי ר"ש בר אבא קטן חגר שיכול להתפשט לדברי (ב"ה) [ב"ש] וקטן סומא שיכול להתפתח לדברי שניהם מאי ופשטה אביי כל היכא דגדול חייב מן התורה קטן נמי מדרבנן פטור:

    מתני' ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו' ת"ר הראייה שתי כסף שהיא כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה שהחגיגה החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים ועוד מצינו בעצרת שהזהיר הקב"ה לישראל בעולות ושלמים וריבה בעולות. ובה"א החגיגה גדולה מן הראייה שהחגיגה ישנה לפני מתן תורה שנאמר ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים וכי תימא והא התם נמי כתיב ויעלו עולות והנה הקריבו נמי קודם מתן תורה עולת ראיה ההיא עולה שהקריבו ישראל קודם מתן תורה עולת תמיד הואי.

    ועוד מצינו בנשיאים שהקריבו פר ואיל וכבש לעולה והקריבו לזבח שלמים פרים שנים וגו'. ודחינן ב"ה עצרת קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור. ודחינן ב"ש עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. קרבן נשיאים אינו נוהג לדורות.

    Rabbeinu Chananel on Chagigah 6a · Sefaria

    Meiri

    מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא"כ מה שאמרו במסכת קדושין ל"ד ב' אשה בעלה משמחה כלו' ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ"מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ"מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

    קטן סומא אע"פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ"מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:

    המשנה השניה בש"א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר"מ פי' אמ' השם לא יראו פני ריקם ר"ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג"כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ' השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י"ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ' השם וחגותם אותו חג לד' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל"ב שעורות מכסף וב"ש או' כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהוא כלה לד' וב"ה או' כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי' וחלק לכהני' ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי' בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי' שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ' נשי' חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ד' אלקיך וזכור זה:

    אמר המאירי בש"א הראיה שתי כסף וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע"פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע"פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ"מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:

    זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

    ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי' ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא' פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר"ל של שלמים היתה לפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה שנא' בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע"פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע"פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע"פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע"פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה:

    Meiri on Chagigah 6a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    א"ל אביי [וליטעמיך] תקשי לך חנה גופה כו' מספר המאור לפ"ק דר"ה מצאתי בספר מוגה א"ל אבוה ותקשי לך חנה גופה כו' וכן נראין הדברים שרשב"ג אביו של רבינו הקדוש היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו עכ"ל ודו"ק:

    תוס' ד"ה הראיה שתי כסף ומדרבנן כו' רק לאשם מעילה דכתיב ביה כסף כו' קחשיב דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפרק הוציאו לו ביומא נישקיל ארבעה זוזי כו' עכ"ל וכצ"ל:

    בד"ה ב"ש הא דאמרן וליכא לאקשויי כו' האי לאו מלתא היא דמבעיא ליה אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש עכ"ל ולכאורה תשובת ב"ה דקאמרי אדרבה חגיגה עדיפא כו' ודקאמרת נילף מעצרת כו' אין זה הטעם מספיק אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש וצ"ל דהא בהא תליא וה"ק ודאי למאי דס"ד דטעמא דב"ש עדיפא קפריך אמאי לא קאמרי כב"ש דעולת ראייה עדיפא ועולת ראייה נמי הוה כב"ש אבל למאי דקאמר דטעמא דב"ש גריעה לב"ה משום דחגיגה עדיפא כו' אית לן למימר. נמי דלא הוה עולת ראייה אלא דחגיגה הוה לפני הדיבור ולא ראייה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chagigah 6a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי עיין יומא דף לד ע"א תוספות ד"ה העולה:

    תד"ה הראיה כו' ומדרבנן היא עי' קדושין יז ע"א תד"ה ונילף:

    Gilyon HaShas on Chagigah 6a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chagigah, daf 6, Amud Aleph, about 366 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “עד הכא, מאן אתייה?…”

    2. Segment 226 words

      Opens “אמר ליה אביי: עד הכא דמיחייבא אימיה…”

      Named: אביי.

    3. Segment 331 words

      Opens “השיב רבי תחת בית הלל: לדברי בית…”

      Named: רבי תחת, שמואל.

    4. Segment 423 words

      Opens “א"ל אבוה ולטעמיך תיקשי לך חנה, גופה…”

      Named: שמואל.

    5. Segment 512 words

      Opens “בעי רבי שמעון קטן חיגר לדברי בית…”

      Named: רבי שמעון.

    6. Segment 625 words

      Opens “היכי דמי אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט…”

    7. Segment 721 words

      Opens “אמר אביי כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא…”

      Named: אביי.

    8. Segment 86 words

      Opens “ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו':…”

    9. Segment 927 words

      Opens “ת"ר בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה…”

    11. Segment 1137 words

      Opens “ובית הלל מאי טעמא לא אמרי כבית…”

      Named: רבן יחיד, רבן צבור, רבה.

    12. Segment 1218 words

      Opens “ובית שמאי מ"ט לא אמרי כבית הלל…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “ודקאמרת נילף מנשיאים דנין דבר הנוהג לדורות…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “ובית הלל מאי שנא חגיגה דישנה לפני…”

    15. Segment 1520 words

      Opens “קסברי בית הלל עולה שהקריבו ישראל במדבר…”

    16. Segment 1635 words

      Opens “אמר אביי בית שמאי ורבי אלעזר ור'…”

      Named: רבי אלעזר, רבי עקיבא, אביי.

    17. Segment 1713 words

      Opens “בית שמאי הא דאמרן ר' ישמעאל דתניא…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chagigah 6a · Segment 3 — “…לדברי בית שמאי, (שמואל, א א, כב) וחנה לא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chagigah 6a · Segment 2 — “אמר ליה אביי: עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה אייתיתיה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chagigah 6a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026