Commentary page
Chagigah 6a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChagigah 6a
Chagigah 6a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 379 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
עד הכא מאן אתייה עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו:
מחייבא בשמחה לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו):
מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית:
עד יגמל לסוף כ"ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן:
הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא:
שאינו יכול להתפשט שאין סופו להתפשט עולמית:
קטן מיבעיא הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך:
שיכול להתפתח קודם שיגדיל:
10 more comments on this page.
Rashi on Chagigah 6a · Sefaria
Tosafot
דמחייבא אימיה בשמחה פירש רש"י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד"ה אשה) פי' וכן בפ"ק דר"ה (דף ו: ושם):
דיכול לרכוב על כתיפו של אביו שהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו:
בחיגר שיכול להתפשט מקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא:
הראייה שתי כסף ומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה׳:ט״ו) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב' דכריתות (דף י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ' הוציאו לו ביומא (דף נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ"ב דמנחות (דף קז: ושם בד"ה כבש) פירשתי:
ישנה לפני הדבור וס"ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך:
קרבן יחיד כגון חגיגה ובפ"ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ"ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא:
דנין דבר הנוהג לדורות ולא בעי למימר דנין יו"ט מיו"ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע"ג דלקמן פרק חומר בקודש (חגיגה דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני:
ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו' ואין להקשות ושבקי ב"ה ועבדי כב"ש הלא ב"ש במקום בית הלל אינו משנה וי"ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב"ה בדבר זה:
1 more comments on this page.
Tosafot on Chagigah 6a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
איזהו (חייב) [קטן] שאינו חייב בראיה בה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים. ממקום מושבותיהם מי הביא הקטנים ופרקינן ממקומם שהיתה אמן חייבת לעלות ולשמוח הביאתו אמו מיכן ואילך שאינה חייבת בראייה משלימתו לאביו ומקשה לב"ש דאמרינן אם יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות חייב.
והא שמואל דיכול לרכוב הוה וכתיב וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. ודחי ב"ש ולטעמיך חנה גופה אמאי לא עלתה מי לא מיחייבא בשמחה אלא חנה מפנקותא יתירתא חזת בשמואל (והשתא) [וחששה] משום חולשא דאורחא משום הכי חנה נמי פטורה דאמר חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה.
בעי ר"ש בר אבא קטן חגר שיכול להתפשט לדברי (ב"ה) [ב"ש] וקטן סומא שיכול להתפתח לדברי שניהם מאי ופשטה אביי כל היכא דגדול חייב מן התורה קטן נמי מדרבנן פטור:
מתני' ב"ש אומרים הראייה שתי כסף כו' ת"ר הראייה שתי כסף שהיא כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה שהחגיגה החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים ועוד מצינו בעצרת שהזהיר הקב"ה לישראל בעולות ושלמים וריבה בעולות. ובה"א החגיגה גדולה מן הראייה שהחגיגה ישנה לפני מתן תורה שנאמר ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים וכי תימא והא התם נמי כתיב ויעלו עולות והנה הקריבו נמי קודם מתן תורה עולת ראיה ההיא עולה שהקריבו ישראל קודם מתן תורה עולת תמיד הואי.
ועוד מצינו בנשיאים שהקריבו פר ואיל וכבש לעולה והקריבו לזבח שלמים פרים שנים וגו'. ודחינן ב"ה עצרת קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור. ודחינן ב"ש עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי. קרבן נשיאים אינו נוהג לדורות.
Rabbeinu Chananel on Chagigah 6a · Sefaria
Meiri
מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא"כ מה שאמרו במסכת קדושין ל"ד ב' אשה בעלה משמחה כלו' ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ"מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ"מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:
קטן סומא אע"פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ"מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:
המשנה השניה בש"א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר"מ פי' אמ' השם לא יראו פני ריקם ר"ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג"כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ' השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י"ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ' השם וחגותם אותו חג לד' רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל"ב שעורות מכסף וב"ש או' כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהוא כלה לד' וב"ה או' כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי' וחלק לכהני' ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי' בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי' שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ' נשי' חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ד' אלקיך וזכור זה:
אמר המאירי בש"א הראיה שתי כסף וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע"פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע"פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ"מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:
זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:
ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי' ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא' פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר"ל של שלמים היתה לפני הדבור ר"ל קודם מתן תורה שנא' בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע"פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר"ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע"פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע"פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע"פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר"ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר"ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא' בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו' הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי' של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה:
Meiri on Chagigah 6a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
א"ל אביי [וליטעמיך] תקשי לך חנה גופה כו' מספר המאור לפ"ק דר"ה מצאתי בספר מוגה א"ל אבוה ותקשי לך חנה גופה כו' וכן נראין הדברים שרשב"ג אביו של רבינו הקדוש היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו עכ"ל ודו"ק:
תוס' ד"ה הראיה שתי כסף ומדרבנן כו' רק לאשם מעילה דכתיב ביה כסף כו' קחשיב דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפרק הוציאו לו ביומא נישקיל ארבעה זוזי כו' עכ"ל וכצ"ל:
בד"ה ב"ש הא דאמרן וליכא לאקשויי כו' האי לאו מלתא היא דמבעיא ליה אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש עכ"ל ולכאורה תשובת ב"ה דקאמרי אדרבה חגיגה עדיפא כו' ודקאמרת נילף מעצרת כו' אין זה הטעם מספיק אמאי לא קאמרי ב"ה עולות ראיה כב"ש וצ"ל דהא בהא תליא וה"ק ודאי למאי דס"ד דטעמא דב"ש עדיפא קפריך אמאי לא קאמרי כב"ש דעולת ראייה עדיפא ועולת ראייה נמי הוה כב"ש אבל למאי דקאמר דטעמא דב"ש גריעה לב"ה משום דחגיגה עדיפא כו' אית לן למימר. נמי דלא הוה עולת ראייה אלא דחגיגה הוה לפני הדיבור ולא ראייה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chagigah 6a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי עיין יומא דף לד ע"א תוספות ד"ה העולה:
תד"ה הראיה כו' ומדרבנן היא עי' קדושין יז ע"א תד"ה ונילף:
Gilyon HaShas on Chagigah 6a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chagigah, daf 6, Amud Aleph, about 379 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 14 words
Opens “עַד הָכָא, מַאן אַתְיֵיהּ?…”
- Segment 229 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עַד הָכָא דְּמִיחַיְּיבָא אִימֵּיהּ…”
- Segment 328 words
Opens “הֵשִׁיב רַבִּי תַּחַת בֵּית הִלֵּל: לְדִבְרֵי בֵּית…”
- Segment 424 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: וּלְטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ, חַנָּה…”
- Segment 512 words
Opens “בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָטָן חִיגֵּר לְדִבְרֵי בֵּית…”
- Segment 627 words
Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּחִיגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט,…”
- Segment 723 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל מִיחַיַּיב מִדְּאוֹרָיְיתָא…”
- Segment 87 words
Opens “בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶּסֶף כּוּ׳.…”
- Segment 928 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי…”
- Segment 1026 words
Opens “וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף וַחֲגִיגָה…”
- Segment 1140 words
Opens “וּבֵית הִלֵּל, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית…”
- Segment 1220 words
Opens “וּבֵית שַׁמַּאי, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית…”
- Segment 1320 words
Opens “וּדְקָאָמְרַתְּ: נֵילַף מִנְּשִׂיאִים — דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג…”
- Segment 1417 words
Opens “וּבֵית הִלֵּל, מַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי…”
- Segment 1522 words
Opens “קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר…”
- Segment 1637 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: בֵּית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר, וְרַבִּי…”
- Segment 1715 words
Opens “בֵּית שַׁמַּאי — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Chagigah 6a · Segment 17 — “…— הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Chagigah 6a · Segment 3 — “…וַהֲבִיאוֹתִיו״ — וְהָא שְׁמוּאֵל, דְּיָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Chagigah 6a · Segment 2 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עַד הָכָא דְּמִיחַיְּיבָא אִימֵּיהּ בְּשִׂמְחָה —…”
Original text
עַד הָכָא, מַאן אַתְיֵיהּ?
Who brought him to here, all the way to Jerusalem? If the father could bring his child to Jerusalem, why can’t he bring him to the Temple Mount?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עַד הָכָא דְּמִיחַיְּיבָא אִימֵּיהּ בְּשִׂמְחָה — אַיְיתִיתֵיהּ אִימֵּיהּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת — חַיָּיב, וְאִי לָא — פָּטוּר.
Abaye said to him: With regard to the way to here, as his mother is also obligated in rejoicing on the Festival, his mother brought him when she herself ascended to the capital. From this point forward, if he is able to ascend and hold his father’s hand from Jerusalem to the Temple Mount, he is obligated, and if not, he is exempt.
הֵשִׁיב רַבִּי תַּחַת בֵּית הִלֵּל: לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, ״וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִיאוֹתִיו״ — וְהָא שְׁמוּאֵל, דְּיָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אָבִיו הֲוָה.
It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi responded in place of Beit Hillel, that according to the statement of Beit Shammai that a child who is unable to ride on his father’s shoulders is not obligated in the mitzva of appearance, they must explain a verse that deals with Hanna, Samuel’s mother: “But Hanna did not ascend, for she said to her husband: Until the child is weaned, when I will bring him” (I Samuel 1:22). But Samuel was able to ride on his father’s shoulders. The age of weaning is twenty-four months, before which Samuel was already old enough to ride on his father’s shoulders, and yet he was not ready to ascend to the Tabernacle. This shows that only a child who is able to walk on his own is obligated in the mitzva of appearance.
אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: וּלְטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ, חַנָּה גּוּפַהּ מִי לָא מִיחַיְּיבָא בְּשִׂמְחָה? אֶלָּא חַנָּה, מְפַנְּקוּתָא יַתִּירְתָּא חַזְיָיא בֵּיהּ בִּשְׁמוּאֵל, וְחַשָּׁא בֵּיהּ בִּשְׁמוּאֵל לְחוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא.
Rabbi Yehuda HaNasi’s father said to him: According to your reasoning, ask about Hanna herself: Wasn’t she obligated in rejoicing? Why didn’t she travel to the Tabernacle to fulfill a mitzva in which she herself was obligated? Rather, Hanna saw in Samuel the need for extra pampering, and she was concerned about Samuel lest he experience weakness from the journey. Since she was unable to bring him, she herself did not come.
בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָטָן חִיגֵּר לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְסוֹמֵא לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, מַהוּ?
Rabbi Shimon raises a dilemma: With regard to a minor who is lame and yet he is able to ascend on his father’s shoulders, according to the statement of Beit Shammai, and likewise a minor who is blind but is able to hold his father’s hand and ascend, according to the statements of both Beit Shammai and Beit Hillel, what is the halakha ? Are these children obligated in the mitzva of appearance?
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּחִיגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט, וְסוֹמֵא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ? הַשְׁתָּא גָּדוֹל — פָּטוּר, קָטָן — מִיבַּעְיָא?! לָא צְרִיכָא: בְּחִיגֵּר שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט, וְסוֹמֵא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ, מַאי?
The Gemara inquires: What are the circumstances of this case? If we say that it is referring to a lame minor who cannot be healed, and a blind child who cannot develop sight, what is the dilemma? Now, if an adult in this state is exempt, is it necessary to ask about a minor? Since this minor will never be obligated in the mitzva, even when he is an adult, there is no need to train him in its performance. The Gemara explains: No; it is necessary to ask with regard to a lame minor who can be healed and a blind minor who can develop sight. What is the halakha ? Since the minor might eventually be obligated, is it necessary to train him at this point?
אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל מִיחַיַּיב מִדְּאוֹרָיְיתָא — קָטָן נָמֵי מְחַנְּכִינַן לֵיהּ מִדְּרַבָּנַן, כֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל פָּטוּר מִדְּאוֹרָיְיתָא — מִדְּרַבָּנַן קָטָן נָמֵי פָּטוּר.
Abaye said: Anywhere that an adult is obligated by Torah law, one must also train a minor in that state of health by rabbinic law. Anywhere that an adult is exempt by Torah law, a minor in that same state is also exempt by rabbinic law. Since in this current condition an adult would be exempt, there is no obligation to train this minor either, despite the fact that he might become obligated in the future.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶּסֶף כּוּ׳.
§ The mishna taught that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance, brought by a pilgrim when he appears at the Temple on a Festival, must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. שֶׁהָרְאִיָּיה עוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲגִיגָה, וְעוֹד: מָצִינוּ בָּעֲצֶרֶת שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב בְּעוֹלוֹת יוֹתֵר מִבִּשְׁלָמִים.
The Sages taught in a baraita that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance must be worth two silver coins, and the Festival peace -offering need be worth only one silver ma’a . The reason the burnt-offering must be worth more is that the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the Festival peace -offering, as parts of a peace -offering are eaten by its owner while other portions are consumed by the priests. And furthermore, another reason for this difference is that we find with regard to the festival of Assembly, i.e., Shavuot , that the verse includes more burnt -offerings than peace -offerings. The sacrificial requirement consists of one bull, two rams, and seven sheep as burnt-offerings, but only two sheep for peace-offerings.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף. שֶׁחֲגִיגָה יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּרְאִיָּיה. וְעוֹד: מָצִינוּ בַּנְּשִׂיאִים שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב בִּשְׁלָמִים יוֹתֵר מִבְּעוֹלוֹת.
And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth one silver ma’a and the Festival peace -offering must be worth two silver coins. The reason for this difference is that the Festival peace -offering existed before the speech of God, i.e., before the giving of the Torah on Mount Sinai, which is not so with regard to the mitzva of appearance. And furthermore, another reason is that we find with regard to the offerings of the princes during the dedication of the Tabernacle that the verse includes more peace -offerings than burnt -offerings. Each prince brought one cow, a ram, and a sheep as burnt-offerings, but two cows, two rams, five goats, and five sheep as peace-offerings.
וּבֵית הִלֵּל, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית שַׁמַּאי? דְּקָא אָמְרַתְּ: רְאִיָּיה עֲדִיפָא — דְּעוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, אַדְּרַבָּה: חֲגִיגָה עֲדִיפָא — דְּאִית בָּהּ שְׁתֵּי אֲכִילוֹת. וּדְקָא אָמְרַתְּ: נֵילַף מֵעֲצֶרֶת — דָּנִין קׇרְבַּן יָחִיד מִקׇּרְבַּן יָחִיד, וְאֵין דָּנִין קׇרְבַּן יָחִיד מִקׇּרְבַּן צִבּוּר.
The Gemara asks: And Beit Hillel, what is the reason that they do not say in accordance with the opinion of Beit Shammai? Beit Hillel would respond to both claims of Beit Shammai. With regard to that which you said, that the burnt-offering of appearance is superior because it goes up entirely to God, on the contrary, the Festival peace -offering is superior, as it has two consumptions, by God on the altar and by people. And with regard to that which you said that we derive this halakha from the festival of Assembly, i.e., Shavuot , one could argue instead that one should derive the halakhot of the offering of an individual from another offering of an individual, i.e., the princes; and one does not derive the halakhot of the offering of an individual from the communal offering of Shavuot .
וּבֵית שַׁמַּאי, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית הִלֵּל? דְּקָאָמְרַתְּ: חֲגִיגָה עֲדִיפָא — דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, רְאִיָּיה נָמֵי יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר.
The Gemara asks the reverse question: And what is the reason that Beit Shammai do not say in accordance with the opinion of Beit Hillel? Beit Shammai would respond to the arguments of Beit Hillel: With regard to that which you said, that the Festival peace -offering is superior, as it existed before the speech of God, the burnt-offering of appearance also existed before the speech. According to the opinion of Beit Shammai, the Jewish people sacrificed burnt-offerings at Mount Sinai before the giving of the Torah.
וּדְקָאָמְרַתְּ: נֵילַף מִנְּשִׂיאִים — דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת מִדָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת, וְאֵין דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת.
And with regard to that which you said, that one derives the halakhot of these offerings from the offerings of the princes, one could argue that one derives the halakhot of a matter that is performed in all generations, i.e., the value of the different Festival offerings, from another matter that is performed in all generations, i.e., the offerings brought on Shavuot . However, one does not derive the halakhot of a matter that is performed in all generations from a matter that is not performed in all generations, as the offerings of the princes was a specific mitzva for the Tabernacle in the wilderness.
וּבֵית הִלֵּל, מַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, דִּכְתִיב: ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים״, רְאִיָּיה נָמֵי, הָכְתִיב: ״וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת״!
The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, what is different about the Festival peace -offering, that it existed before the speech of God, as it is written: “And they sacrificed peace-offerings of bulls to the Lord” (Exodus 24:5)? The burnt-offering of appearance is also mentioned, as isn’t it written in the same verse: “And they sacrificed burnt -offerings”?
קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת רְאִיָּיה הֲוַאי.
The Gemara responds: Beit Hillel hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt -offering, which is a communal offering, as there were no individual burnt-offerings before the giving of the Torah. And Beit Shammai hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt -offering of appearance, which is an individual offering.
אָמַר אַבָּיֵי: בֵּית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת רְאִיָּיה הֲוַאי. וּבֵית הִלֵּל, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי.
Abaye said: Beit Shammai, Rabbi Elazar, and Rabbi Yishmael all hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt -offering of appearance. And Beit Hillel, Rabbi Akiva, and Rabbi Yosei HaGelili all hold that the burnt -offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a daily burnt -offering, not an individual offering.
בֵּית שַׁמַּאי — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי,
The Gemara explains the source for each opinion. Beit Shammai is that which we said. Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments.