Talmud Builders

    Arakhin 16b

    Back to index

    English translation — Arakhin 16b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1whereas that robe atones for malicious speech spoken in public.

    2Rabbi Shmuel bar Nadav asked Rabbi Ḥanina, and some say that it was Rabbi Shmuel bar Nadav, the son-in-law of Rabbi Ḥanina, who asked of Rabbi Ḥanina, and some say that he asked it of Rabbi Yehoshua ben Levi: What is different and notable about a leper, that the Torah states: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling” (Leviticus 13:46)? He replied: By speaking malicious speech he separated between husband and wife and between one person and another; therefore he is punished with leprosy, and the Torah says: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling.”

    3Rabbi Yehuda ben Levi says: What is different and notable about a leper that the Torah states that he is to bring two birds for his purification (Leviticus 14:4)? The Holy One, Blessed be He says: He acted by speaking malicious speech with an act of chatter; therefore the Torah says that he is to bring an offering of birds, who chirp and chatter all the time.

    4§ The Sages taught in a baraita : “You shall not hate your brother in your heart; you shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ] your neighbor, and do not bear sin because of him” (Leviticus 19:17). Why does the verse specify “in your heart”? One might have thought that the verse means: Do not hit him, do not slap him, and do not ruin him due to hatred. Therefore the verse states “in your heart.” This teaches that the verse speaks of hatred in the heart.

    5From where is it derived with regard to one who sees an unseemly matter in another that he is obligated to rebuke him? As it is stated: “You shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ] your neighbor.” If one rebuked him for his action but he did not accept the rebuke, from where is it derived that he must rebuke him again? The verse states: “You shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ],” and the double language indicates he must rebuke in any case. One might have thought that one should continue rebuking him even if his face changes due to humiliation. Therefore, the verse states: “Do not bear sin because of him”; the one giving rebuke may not sin by embarrassing the other person.

    6It is taught in a baraita that Rabbi Tarfon says: I would be surprised if there is anyone in this generation who can receive rebuke. Why? Because if the one rebuking says to him: Remove the splinter from between your eyes, i.e., rid yourself of a minor infraction, the other says to him: Remove the beam from between your eyes, i.e., you have committed far more severe sins. Rabbi Elazar ben Azaria says: I would be surprised if there is anyone in this generation who knows how to rebuke correctly, without embarrassing the person he is rebuking.

    7And Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: I call the heavens and the earth as witnesses before me that Akiva was lashed, i.e., punished, many times on my account, as I would complain about him before Rabban Shimon ben Gamliel the Great. And all the more so I thereby increased his love for me. This incident serves to affirm that which is stated: “Do not rebuke a scorner lest he hate you; rebuke a wise man and he will love you” (Proverbs 9:8). A wise man wants to improve himself and loves those who assist him in that task.

    8Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon, asked his father: If one is faced with the choice of rebuke for its own sake, or humility not for its own sake, which of them is preferable? His father said to him: Do you not concede that humility for its own sake is preferable? As the Master says: Humility is the greatest of all the positive attributes. If so, humility not for its own sake is also preferable, as Rav Yehuda says that Rav says: A person should always engage in Torah and mitzvot even if not for their own sake, i.e., without the proper motivation but for ulterior motives, as through the performance of mitzvot not for their own sake, one will come in the end to do them for their own sake.

    9The Gemara asks: What is considered rebuke for its own sake and humility not for its own sake? The Gemara answers: It is like this incident that occurred when Rav Huna and Ḥiyya bar Rav were sitting before Shmuel. Ḥiyya bar Rav said to Shmuel: See, Master, that Rav Huna is afflicting me. Rav Huna accepted upon himself that he would not afflict Ḥiyya bar Rav anymore. After Ḥiyya bar Rav left, Rav Huna said to Shmuel: Ḥiyya bar Rav did such-and-such to me, and therefore I was in the right to cause him distress. Shmuel said to him: Why did you not say this in his presence? Rav Huna said to him: Heaven forbid that the son of Rav should be humiliated because of me. This provides an example of rebuke for its own sake, as Rav Huna originally rebuked Ḥiyya bar Rav only when Shmuel was not present, and of humility not for its own sake, as Rav Huna did not forgive Ḥiyya bar Rav but simply did not wish to humiliate him.

    10§ The Gemara asks: Until where does the obligation of rebuke extend? Rav says: Until his rebuke is met by hitting, i.e., until the person being rebuked hits the person rebuking him. And Shmuel says: Until his rebuke is met by cursing, i.e., he curses the one rebuking him. And Rabbi Yoḥanan says: Until his rebuke is met by reprimand. The Gemara points out that this dispute between these amora’im is like a dispute between tanna’im : Rabbi Eliezer says: Until his rebuke is met by hitting; Rabbi Yehoshua says: Until his rebuke is met by cursing; ben Azzai says: Until his rebuke is met by reprimand.

    11Rav Naḥman bar Yitzḥak says: And all three of them expounded the same one verse, from which they derived their respective opinions. After Jonathan rebuked his father, Saul, for the way he treated David, the verse states: “Then Saul’s anger was kindled against Jonathan, and he said unto him: You son of perverse rebellion, do not I know that you have chosen the son of Yishai to your own shame, and to the shame of your mother’s nakedness” (I Samuel 20:30). And it is written: “And Saul cast his spear at him to smite him, whereby Jonathan knew that it had been determined by his father to put David to death” (I Samuel 20:33).

    12According to the one who says: Until his rebuke is met by hitting, it is derived from that which is written: “To smite him.” And according to the one who says: Until his rebuke is met by cursing, it is derived from that which is written: “To the shame of your mother’s nakedness.” And according to the one who says: Until his rebuke is met by reprimand, it is derived from that which is written: “Then Saul’s anger was kindled.”

    13The Gemara asks: But according to the one who says: Until his rebuke is met by reprimand, aren’t both hitting and cursing written in that verse? The Gemara answers: It is different there, as due to the special fondness that Jonathan had for David, he subjected himself to more abuse than is required by halakha .

    14Apropos the topic of losing patience and hitting another, the Gemara asks: Until where does the requirement that a person should not change his place of lodging extend, i.e., how much must one suffer before he may move elsewhere? Rav says: Until the point of the host’s hitting him. And Shmuel says: Until the host packs up the guest’s clothes and places them on his back to throw him out.

    15The Gemara comments: If it is a case where the host hits the guest himself, everyone agrees that the guest may move lodging. Similarly, if the host packs up the guest’s clothes and places them on his back, everyone also agrees that he may leave. When they disagree is in a case where the host hits his wife. One Sage, Rav, holds that since the host does not hurt the guest himself, what difference does it make to him? Therefore, he should not change his lodging on that account. And one Sage, Shmuel, holds that if he continues to stay in that place he will come to fight with his host about this matter.

    16And why is it so important that one should remain in the same lodging until he is forced to leave? It is as the Master says: A guest has the potential to degrade and to be degraded. If he moves from one place of lodging to another, people will assume that his host is unpleasant to him and that he is not a well-behaved guest, as the two of them cannot get along with one another, and the reputations of both of them will be tarnished.

    17Rav Yehuda says that Rav says: From where in the Torah is it derived that a person should not change his place of lodging? As it is stated when Abraham returned from Egypt: “And he went on his journeys from the South to Beth El, to the place where his tent had been at the beginning, between Beth El and Ai” (Genesis 13:3). Abraham took pains to revisit the same places he had stayed on his journey to Egypt.

    18Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina says: The source is from here, the beginning of the verse: “And he went on his journeys,” i.e., the same journeys he made on the way down to Egypt. What is the difference between these two explanations? The practical difference between them is with regard to a temporary lodging. According to Rabbi Yosei son of Rabbi Ḥanina, even one who is on a journey must return to stay in the same place where he originally lodged, whereas “his tent” indicates a measure of permanence.

    19Rabbi Yoḥanan says: From where is it derived that a person should not change from his craft and from the craft of his fathers? As it is stated: “And King Solomon sent and fetched Hiram out of Tyre. He was the son of a widow of the tribe of Naphtali, and his father was a man of Tyre, a worker in brass; and he was filled with wisdom and understanding and skill, to work all works in brass. And he came to King Solomon, and wrought all his work” (I Kings 7:13–14).

    20And the Master says: Hiram’s mother was also from the house of Dan, as the verse states about him: “The son of a woman of the daughters of Dan” (II Chronicles 2:13). And it is written with regard to those who constructed the Tabernacle: “And with him was Oholiab, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan, a craftsman, and a skillful workman, and a weaver in colors, in blue, and in purple, and in scarlet, and fine linen” (Exodus 38:23). This teaches that Hiram continued in the craft of brass work, the craft of his father’s family and also of his mother’s family from Dan.

    21§ The Gemara asks: Until where is the minimum limit of suffering? What is the least amount pain that is included in the definition of suffering? Rabbi Elazar says: Anyone for whom they wove a garment to wear and the garment does not suit him, i.e., it does not fit him exactly. Rava the Younger objects to this, and some say Rabbi Shmuel bar Naḥmani objects: The Sages said an even greater statement than this, i.e., that even lesser inconvenience is still considered suffering: Even if people intended that they would dilute his wine with hot water, but they accidentally diluted it for him with cold water, it is considered suffering. Similarly, if he wanted it diluted with cold water, but they diluted it for him with hot water, this too is considered suffering. And you say all this, that it is considered suffering, only if the garment one ordered does not fit?

    22Mar son of Ravina says: Even if one’s cloak turns around as he puts it on, so that he has to take it off and put it on again, this too is considered a form of suffering. Rava said, and some say it was Rav Ḥisda, and some say it was Rabbi Yitzḥak, and some say it was taught in a baraita : Even if one reached his hand into his pocket to take out three coins, but two coins came up in his hand, it is considered a form of suffering.

    23The Gemara notes that it constitutes suffering specifically in a case where one reached into his pocket to take three coins, and two coins came up in his hand. But if he reached into his pocket to take two, and instead three coins came up in his hand, this is not considered to be suffering, as it is not an exertion to drop the extra coin back into his pocket.

    24And why is it so important to know the least amount of suffering? As the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita : Anyone who passes forty days without suffering has received his World, i.e., his reward, and he will have no further reward in the World-to-Come. In the West, Eretz Yisrael, they say:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בפרהסיאדאמעשה קול הוא מעיל מכפר:

    הוא הבדילשעל לשון הרע באו נגעים עליו:

    פטיטלשון קול היוצא בחשאי ובלע"ז פולי"ר:

    יביא קרבן פטיטשהצפרים צועקין בכל שעה:

    יכול לא יכנועל דבר תוכחה:

    יסטרנוכלאחר יד:

    ופניו משתניןשיוכיחנו ברבים להלבין פניו:

    קיסםכלומר עון קטן שבידך זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים:

    שיודע להוכיחדרך כבוד שלא יהו פניו משתנין:

    קובל עליוכשהייתי רואה בו דבר גנאי:

    תוכחה לשמהלשם שמים:

    וענוה שלא לשמהשעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה שלא לשם שמים הוא אלא שלא ישנאנו:

    דאמר מרבמסכת עבודה זרה בפ"ק (דף כ:) ענוה גדולה מכולן דכתיב יען משח אותי לבשר ענוים לבשר חסידים לא נאמר:

    אמר ליה רבי חייאלשמואל חזי מר דקא מצער לן רב הונא שמכה וחובט אותי:

    כי נפקחייא בר רב אמר ליה רב הונא לשמואל להכי מצערנא ליה דהכי והכי עביד דברים מגונים והיינו ענוה שלא לשמה דלא אמר ליה בפניו ושלא בפניו סיפר בגנותו:

    עד היכןאדם חייב להוכיח את חבירו:

    עד הכאהעד שיקצוף זה ויכה את המוכיח:

    עד קללהשיקלל את המוכיח: יהונתן הוכיח לשאול עד שקצף שאול:

    שיכהבעל הבית את האכסנאי או את אשתו:

    עד שיפשילבעל הבית כלי האכסנאי לאחוריו להשליכם מן הבית:

    בהפשלה ובהכאה דאכסנאי גופיה כ"ע לא פליגי דתו לא מצי קאישמואל סבר כיון דלדידיה אינו מכה מאי נפקא ליה מיניה הלכך עד הפשלה:

    לאטרודילהתקוטט:

    וכל כך למהלו לסבול:

    אכסנאיהמשנה מאכסניא שלו:

    פוגםבעל הבית:

    ונפגםהוא עצמו דאמרי אינשי כמה קשים אלו שלא יוכלו לדור יחד:

    למסעיובדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע שלא שינה בית מלוניו:

    דאקראיכגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמא ששקעה לו שם חמה. למאן דאמר מאהלו לא חשיב אלא אכסניא קבועה ומאן דאמר ממסעיו חשיב אפילו דאקראי:

    תכלית יסוריןסוף מדת יסורין כלומר יסורין שאין פחותין מהן:

    ואינו מתקבל עליושאינו למדתו כהגון וצער הוא לו:

    למזוגכוס של יין במים חמין:

    נהפך לו חלוקושלא לבשה כסדר וצריך להופכה ולפושטה:

    שלש ועלו בידו שתיםאיכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישית:

    וכל כך למהכלומר למאי הילכתא הוו יסורין:

    קיבל עולמוכל מנוחתו לעתיד ואי עבר עליה חד מהנך הרי הוא יסורין:

    ערכין 16 עמוד ב

    1הא בפרהסיא.

    2בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה ״בדד ישב וגו'״.

    3אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא {ויקרא יד:ד׳ } שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקב"ה הוא: עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט.

    Baraita

    4תנו רבנן: (ויקרא יט, יז) ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקלקלנו ת"ל ״בלבבך״ שנאה שבלב הכתוב מדבר.

    5מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: ״(ויקרא יט״, יז) ״הוכח תוכיח״. הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: ״תוכיח״, מכל מקום. יכול אפי' משתנים פניו? ת"ל ״לא תשא עליו חטא״.

    Baraita

    6תניא, א"ר טרפון: (תמיהני) אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר: לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר: בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח׃

    7ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר ״(משלי ט״, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך׃

    8בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא אמר ליה ולא מודית דענוה לשמה עדיפא דאמר מר ענוה גדולה מכולם שלא לשמה נמי עדיפא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה׃

    9היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי קביל עליה דתו לא מצער ליה בתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד אמר ליה אמאי לא אמרת ליה באנפיה אמר ליה חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי׃

    10עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה׃

    11אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו {שמואל א כ ל} ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ״{שמואל א כ לג} ויטל שאול את החנית עליו להכותו״׃

    12למאן דאמר עד הכאה דכתיב ״להכותו ולמאן דאמר עד קללה דכתיב {שמואל א כ ל} לבשתך ולבושת ערות אמך ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול״׃

    13ולמ"ד נזיפה הכתיב ״הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי״׃

    14עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד שיפשלו לו כליו לאחוריו׃

    15בהכאה דידיה כולי עלמא לא פליגי בהפשלת כליו לאחוריו כולי עלמא נמי לא פליגי כי פליגי בהכאה דדביתהו מר סבר כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה מינה ומר סבר אתי לאיטרודי׃

    16וכל כך למה דאמר מר אכסנאי פוגם ונפגם׃

    17אמר רב יהודה אמר רב מנין שלא ישנה אדם באכסניא שלו מן התורה שנאמר ״{בראשית יג״:ג׳} (אל) המקום אשר היה שם אהלו בתחלה׃

    18רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (בראשית יג, ג) וילך למסעיו מאי בינייהו איכא בינייהו אכסנאי דאקראי׃

    19אמר ר' יוחנן מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו שנאמר ״(מלכים א ז״, יג) וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת׃

    20ואמר מר אימיה מבית דן וכתיב ״{שמות לא״:ו׳} אתו [את] אהליאב בן אחיסמך למטה דן׃

    21עד היכן תכלית יסורין אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו מתקיף לה רבא זעירא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני גדולה מזו אמרו אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן בצונן ומזגו לו בחמין ואת אמרת כולי האי׃

    22מר בריה דרבינא אמר אפילו נהפך לו חלוקו רבא ואיתימא רב חסדא ואיתימא רבי יצחק ואמרי לה במתניתא תנא אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים׃

    23דווקא שלש ועלו בידו שתים אבל שתים ועלו בידו שלש לא דליכא טירחא למישדייהו׃

    24וכל כך למה דתניא דבי רבי ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו. במערבא אמרי:

    Tosafot

    וענוה שלא לשמהשעושה עצמו עניו ואינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה לא לשם שמים היא אלא שלא ישנאנו וי"מ ענוה שלא לשמה פירוש משום גאוה או שיאמרו אדם עניו הוא ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו ולא לשם שמים אלא לקנות שם אבל בקונט' שפירש ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הצריכים לא ישר אלי דהוה רשע גמור:

    חס ליה דליכסוף זרעיה דרב על ידאיוזהו ענוה שלא לשמה שהניחו לביישו משום כבוד אביו:

    ומאן דאמר עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללהואם תאמר למאן דאמר נמי קללה הא כתיב הכאה וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותא דיונתן אי נמי לא דריש ליה קרא דויטל שאול כיון דליתיה בהאי קרא דויחר אף שאול אלא קרא אחרינא הוא:

    (לעיל) לעולם אל ישנה אדם מאומנות אביו ומאומנות אבותיוומייתי ראיה שאמו היתה מבני דן ולקח לו אומנות אבותיו:

    הכי גרסינן דאמר מר אימיה מדן ואבוה מנפתלי דבדברי הימים (ב ב) כתיב ואמו מבני דן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Ben Yehoyada

    מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹפירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז) אף על פי שהוא עמיתך.

    תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַנראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (בראשית לז, כא) שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה. אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע. אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.

    אִם יֹאמַר לוֹטוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה. ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות בכסף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו. וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לקהל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם. וכן כאן אומרים ' טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ ' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.

    שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵלפירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד? ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.

    וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָהקשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם (משלי ח, י).

    תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָאעיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד? ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט, יז) רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש. ונראה לי בס"ד הכונה ' תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ ' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו. והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא ' עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ ' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו. ועל זה שואל ' אֵיזֶה עֲדִיפָה ' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו? ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא. אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.

    כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵלנראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא ' אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה ' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה באפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה.

    מַאן דְּאָמַרעַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" (שמואל א' כ, לג). עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' (שמואל א' כ, כז) שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.

    מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מְאֻמָּנוֹת אֲבוֹתָיו? (מלכים א ז, יג)נראה לי בס"ד הטעם כל בעל אומנות יש לו מכירין שקורין בערבי (מעאמיל) שהם עושים כל עסקם על ידו וכל מה שיאריך זמן הרבה באומנות ירבו המכירין. אי נמי אל ישנה מאומנות אבותיו כי על פי הרוב האומנין מתפללים תמיד שיצליחו בניהם ובני בניהם באומנות ידיהם. אי נמי אומנות אבותיו הורגל בה מקטנותו וכיון שפתח עיניו במלאכה זו אינו קץ בה וייטב לבו בה ואז ממילא יצא מידו מלאכה כפלים.

    אֲפִלּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹנראה לי בס"ד נקיט חלוקו ולא בגדו מפני דהבגד יש בו היכר בין פנים לאחור ואינו מצוי שיתהפך אבל חלוק מצוי טפי דאינו ניכר הן ביום הן בלילה. אך קשא אמאי לא נקיט גלימא דרוב גלימות אין בהם היכר? ונראה לי בס"ד בגלימא אין בה טרחה ובנקל יוכל להחזירה ואין זה יסורין מה שאין כן חלוק צריך לפשוט כל בגדיו וללבשם.

    אֲפִלּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִטֹּל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִםפירוש שהכיס פיו צר ואיכא טרחא כשיוציא ממנו המעות וקשא אמאי לא אמר הושיט ידו להוציא שתים ועלה אחת? ונראה לי בס"ד טעות זה לא שכיח שאם עלה בידו אחת אחת הוא מרגיש מעת היות ידו בכיס ולא היה מוציאה לבדה אבל אם המציא שתים אפשר שיטעה לחשוב שהוא אוחז בשלש ומוציא ידו והנה שתים יש בהם ויצטרך לחזור להוציא אחת. והא דלא אמר כגון שהיה לו בכיסו שני מטבעות קרובים זה לזה בכמותן וחשב זה המטבע שרוצה בו וחזר והשליכו והוציא השני, היינו מפני שזה דבר המצוי בעשירים דוקא שיש להם בכיס כמה מיני מטבעות אבל אופן דנקיט מצוי בעניים ובעשירים. ועדיין קשא אמאי לא אמר כגון שהיה אוחז פרוטה בידו ונפלה מידו לארץ והוצרך לשחות ולקבל אותה? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק ותנא דברייתא כל אחד נקיט דבר שנעשה אצלו כן באמת והרגיש ביסורין ולכן כל חד מפרש כפי מה שנזדמן אצלו.

    כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין, קִבֵּל עוֹלָמוֹנראה לי בס"ד הטעם כי בארבעים יום יש תתק"ס [960] שעות ושיעור מקוה טהרה תתק"ס לוגין ולכן בארבעים יום נשלם טהרת נפש האדם שהם חודש אלול ועשרת ימי תשובה וכן ימי השובבים וכמו שכתב הרנ"ש [הרב נתן שפירא] ז"ל. והטעם שצריך תתק"ס שעות לטהרת הנפש כי האדם בנוי מן ארבעה יסודות הן מצד גופו הן מצד נפשו וכל יסוד כלול מארבעה הרי ט"ז יסודות [4×4=16] ובחטא נדבק ט"ז כוחות טומאה בט"ז יסודות וצריך לבטל ט"ז כוחות טומאה אלו בששים כדין איסור דבטל בששים ולכן צריך להם תתק"ס שעות לבטלם כי ט"ז פעמים ס' הוא תתק"ס [16×60=960] ולכן צריך תתק"ס שעות שהם ארבעים יום בתשובה כדי לבטל ט"ז כוחות של טומאה. ולכן הצדיק נקרא יוֹסֵף שבו רמז ביטול ט"ז כוחות טומאה בט"ז פעמים ס' ונרמז זה באותיות יוֹסֵף שהוא י"ו פ' ס' רצונו לומר ט"ז פעמים ששים של טהרה והיתר שבהם מבטל ט"ז כוחות טומאה. אך אף על פי שבטלים ט"ז כוחות טומאה בששים צריך דבר אחד להפריד זוהמה שלהם מן הגוף ומן הנפש והיינו היסורין בהם נפרדת זוהמא של ט"ז כוחות טומאה מנפש ומן הגוף צריך שאלו הארבעים יום שהם שיעור טהרה של תתק"ס שעות שהם ט"ז פעמים ששים לא יעברו בלא יסורין שהם המפרידים הזוהמה של כוחות הטומאה הדבקה באדם.

    Babylonian Talmud · folio map

    Arakhin 16b

    Arakhin 16b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 682 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בפרהסיא דאמעשה קול הוא מעיל מכפר:

    הוא הבדיל שעל לשון הרע באו נגעים עליו:

    פטיט לשון קול היוצא בחשאי ובלע"ז פולי"ר:

    יביא קרבן פטיט שהצפרים צועקין בכל שעה:

    יכול לא יכנו על דבר תוכחה:

    יסטרנו כלאחר יד:

    ופניו משתנין שיוכיחנו ברבים להלבין פניו:

    קיסם כלומר עון קטן שבידך זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Arakhin 16b · Sefaria

    Tosafot

    וענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו ואינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה לא לשם שמים היא אלא שלא ישנאנו וי"מ ענוה שלא לשמה פירוש משום גאוה או שיאמרו אדם עניו הוא ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו ולא לשם שמים אלא לקנות שם אבל בקונט' שפירש ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הצריכים לא ישר אלי דהוה רשע גמור:

    חס ליה דליכסוף זרעיה דרב על ידאי וזהו ענוה שלא לשמה שהניחו לביישו משום כבוד אביו:

    ומאן דאמר עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה ואם תאמר למאן דאמר נמי קללה הא כתיב הכאה וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותא דיונתן אי נמי לא דריש ליה קרא דויטל שאול כיון דליתיה בהאי קרא דויחר אף שאול אלא קרא אחרינא הוא:

    (לעיל) לעולם אל ישנה אדם מאומנות אביו ומאומנות אבותיו ומייתי ראיה שאמו היתה מבני דן ולקח לו אומנות אבותיו:

    הכי גרסינן דאמר מר אימיה מדן ואבוה מנפתלי דבדברי הימים (ב ב) כתיב ואמו מבני דן:

    Tosafot on Arakhin 16b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ פירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז) אף על פי שהוא עמיתך.

    תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ נראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (בראשית לז, כא) שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה. אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע. אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.

    אִם יֹאמַר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה. ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות בכסף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו. וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לקהל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם. וכן כאן אומרים ' טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ ' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.

    שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל פירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד? ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.

    וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה קשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם (משלי ח, י).

    תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָא עיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד? ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט, יז) רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש. ונראה לי בס"ד הכונה ' תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ ' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו. והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא ' עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ ' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו. ועל זה שואל ' אֵיזֶה עֲדִיפָה ' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו? ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא. אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.

    כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל נראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא ' אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה ' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה באפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה.

    מַאן דְּאָמַר עַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" (שמואל א' כ, לג). עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' (שמואל א' כ, כז) שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.

    4 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Arakhin 16b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Arakhin, daf 16, Amud Bet, about 682 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “הא בפרהסיא.…”

    2. Segment 252 words

      Opens “בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי…”

      Named: רבי שמואל בר נדב, רבי חנינא, רבי יהושע, שמואל.

    3. Segment 329 words

      Opens “אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה…”

      Named: רבי יהודה, רבן פטיט.

    4. Segment 423 words

      Opens “תנו רבנן: (ויקרא יט, יז) ״לא תשנא…”

    5. Segment 533 words

      Opens “מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו?…”

    6. Segment 636 words

      Opens “תניא, א"ר טרפון: (תמיהני) אני אם יש…”

      Named: רבי אלעזר.

    7. Segment 742 words

      Opens “ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני…”

      Named: רבי יוחנן, רבה.

    8. Segment 849 words

      Opens “בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון…”

      Named: רבי יהודה, רב יהודה, רב לעולם.

    9. Segment 958 words

      Opens “היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה…”

      Named: רב הונא, רב הוו, רב חזי, רב על, שמואל.

    10. Segment 1032 words

      Opens “עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה…”

      Named: רב אמר, רבי יוחנן, רבי אליעזר, רבי יהושע, שמואל.

    11. Segment 1133 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, שמואל.

    12. Segment 1227 words

      Opens “למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו ולמאן…”

      Named: שמואל.

    13. Segment 1317 words

      Opens “ולמ"ד נזיפה הכתיב הכאה וקללה שאני התם…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    15. Segment 1533 words

      Opens “בהכאה דידיה כולי עלמא לא פליגי בהפשלת…”

    16. Segment 168 words

      Opens “וכל כך למה דאמר מר אכסנאי פוגם…”

    17. Segment 1723 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב מנין שלא…”

      Named: רב יהודה, רב מנין.

    18. Segment 1817 words

      Opens “רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (בראשית…”

      Named: רבי יוסי ברבי חנינא.

    19. Segment 1933 words

      Opens “אמר ר' יוחנן מנין שלא ישנה אדם…”

    20. Segment 2015 words

      Opens “ואמר מר אימיה מבית דן וכתיב {שמות…”

    21. Segment 2142 words

      Opens “עד היכן תכלית יסורין אמר רבי אלעזר…”

      Named: רבי אלעזר, רבי שמואל בר נחמני, רבא, שמואל.

    22. Segment 2228 words

      Opens “מר בריה דרבינא אמר אפילו נהפך לו…”

      Named: רב חסדא, רבי יצחק, רבא.

    23. Segment 2314 words

      Opens “דווקא שלש ועלו בידו שתים אבל שתים…”

    24. Segment 2418 words

      Opens “וכל כך למה דתניא דבי רבי ישמעאל…”

      Named: רבי ישמעאל, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Arakhin 16b · Segment 24 — “…למה דתניא דבי רבי ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Arakhin 16b · Segment 19 — “אמר ר' יוחנן מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Arakhin 16b · Segment 2 — “בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Arakhin 16b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026