Talmud Builders

    Commentary page

    Arakhin 16b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Arakhin 16b

    Arakhin 16b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 657 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בפרהסיא דאמעשה קול הוא מעיל מכפר:

    הוא הבדיל שעל לשון הרע באו נגעים עליו:

    פטיט לשון קול היוצא בחשאי ובלע"ז פולי"ר:

    יביא קרבן פטיט שהצפרים צועקין בכל שעה:

    יכול לא יכנו על דבר תוכחה:

    יסטרנו כלאחר יד:

    ופניו משתנין שיוכיחנו ברבים להלבין פניו:

    קיסם כלומר עון קטן שבידך זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Arakhin 16b · Sefaria

    Tosafot

    וענוה שלא לשמה שעושה עצמו עניו ואינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה לא לשם שמים היא אלא שלא ישנאנו וי"מ ענוה שלא לשמה פירוש משום גאוה או שיאמרו אדם עניו הוא ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו ולא לשם שמים אלא לקנות שם אבל בקונט' שפירש ענוה שלא לשמה שמונע תוכחה מן הצריכים לא ישר אלי דהוה רשע גמור:

    חס ליה דליכסוף זרעיה דרב על ידאי וזהו ענוה שלא לשמה שהניחו לביישו משום כבוד אביו:

    ומאן דאמר עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה ואם תאמר למאן דאמר נמי קללה הא כתיב הכאה וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותא דיונתן אי נמי לא דריש ליה קרא דויטל שאול כיון דליתיה בהאי קרא דויחר אף שאול אלא קרא אחרינא הוא:

    (לעיל) לעולם אל ישנה אדם מאומנות אביו ומאומנות אבותיו ומייתי ראיה שאמו היתה מבני דן ולקח לו אומנות אבותיו:

    הכי גרסינן דאמר מר אימיה מדן ואבוה מנפתלי דבדברי הימים (ב ב) כתיב ואמו מבני דן:

    Tosafot on Arakhin 16b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ פירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז) אף על פי שהוא עמיתך.

    תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ נראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ (בראשית לז, כא) שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה. אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע. אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.

    אִם יֹאמַר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה. ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ (קהלת ו, ז) וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות בכסף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו. וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לקהל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם. וכן כאן אומרים ' טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ ' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.

    שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל פירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד? ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.

    וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה קשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם (משלי ח, י).

    תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָא עיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד? ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט, יז) רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש. ונראה לי בס"ד הכונה ' תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ ' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו. והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא ' עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ ' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו. ועל זה שואל ' אֵיזֶה עֲדִיפָה ' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו? ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא. אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.

    כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל נראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא ' אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה ' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה באפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה.

    מַאן דְּאָמַר עַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" (שמואל א' כ, לג). עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' (שמואל א' כ, כז) שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.

    4 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Arakhin 16b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Arakhin, daf 16, Amud Bet, about 657 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “הָא בְּפַרְהֶסְיָא.…”

    2. Segment 249 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי…”

    3. Segment 328 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה…”

    4. Segment 423 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״…”

    5. Segment 531 words

      Opens “מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ דָּבָר מְגוּנֶּה שֶׁחַיָּיב לְהוֹכִיחוֹ?…”

    6. Segment 637 words

      Opens “תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תְּמֵיהַנִי אֲנִי אִם…”

    7. Segment 739 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי…”

    8. Segment 851 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:…”

    9. Segment 958 words

      Opens “הֵיכִי דָּמֵי תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ?…”

    10. Segment 1032 words

      Opens “עַד הֵיכָן תּוֹכֵחָה? רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה,…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “לְמַאן דְּאָמַר עַד הַכָּאָה, דִּכְתִיב: ״לְהַכּוֹתוֹ״, וּלְמַאן…”

    13. Segment 1318 words

      Opens “וּלְמַאן דְּאָמַר נְזִיפָה, הָכְתִיב הַכָּאָה וּקְלָלָה! שָׁאנֵי…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “עַד הֵיכָן לֹא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ?…”

    15. Segment 1536 words

      Opens “בְּהַכָּאָה דִּידֵיהּ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי,…”

    16. Segment 168 words

      Opens “וְכׇל כָּךְ לָמָּה? דְּאָמַר מָר: אַכְסְנַאי פּוֹגֵם…”

    17. Segment 1721 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁלֹּא…”

    18. Segment 1814 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא ״וַיֵּלֶךְ…”

    19. Segment 1929 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם…”

    20. Segment 2012 words

      Opens “וְאָמַר מָר: אִימֵּיהּ מִבֵּית דָּן, וּכְתִיב: ״וְאִתּוֹ…”

    21. Segment 2142 words

      Opens “עַד הֵיכָן תַּכְלִית יִסּוּרִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:…”

    22. Segment 2228 words

      Opens “מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ…”

    23. Segment 2315 words

      Opens “דַּוְוקָא שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל שְׁתַּיִם…”

    24. Segment 2418 words

      Opens “וְכׇל כָּךְ לָמָּה? דְּתַנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל:…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Arakhin 16b · Segment 24 — “…לָמָּה? דְּתַנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כֹּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Arakhin 16b · Segment 2 — “בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי…

    Original text

    הָא בְּפַרְהֶסְיָא.

    whereas that robe atones for malicious speech spoken in public.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״? הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב וְגוֹ׳״.

    Rabbi Shmuel bar Nadav asked Rabbi Ḥanina, and some say that it was Rabbi Shmuel bar Nadav, the son-in-law of Rabbi Ḥanina, who asked of Rabbi Ḥanina, and some say that he asked it of Rabbi Yehoshua ben Levi: What is different and notable about a leper, that the Torah states: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling” (Leviticus 13:46)? He replied: By speaking malicious speech he separated between husband and wife and between one person and another; therefore he is punished with leprosy, and the Torah says: “He shall dwell alone; outside of the camp shall be his dwelling.”

    אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא שְׁתֵּי צִיפֳּרִים לְטׇהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה פַּטִּיט, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא קׇרְבַּן פַּטִּיט.

    Rabbi Yehuda ben Levi says: What is different and notable about a leper that the Torah states that he is to bring two birds for his purification (Leviticus 14:4)? The Holy One, Blessed be He says: He acted by speaking malicious speech with an act of chatter; therefore the Torah says that he is to bring an offering of birds, who chirp and chatter all the time.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ — יָכוֹל לֹא יַכֶּנּוּ, לֹא יִסְטְרֶנּוּ, וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּלְבָבֶךָ״ — שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

    § The Sages taught in a baraita : “You shall not hate your brother in your heart; you shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ] your neighbor, and do not bear sin because of him” (Leviticus 19:17). Why does the verse specify “in your heart”? One might have thought that the verse means: Do not hit him, do not slap him, and do not ruin him due to hatred. Therefore the verse states “in your heart.” This teaches that the verse speaks of hatred in the heart.

    מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ דָּבָר מְגוּנֶּה שֶׁחַיָּיב לְהוֹכִיחוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״. הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַּחֲזוֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹכִיחַ״, מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל אֲפִילּוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״.

    From where is it derived with regard to one who sees an unseemly matter in another that he is obligated to rebuke him? As it is stated: “You shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ] your neighbor.” If one rebuked him for his action but he did not accept the rebuke, from where is it derived that he must rebuke him again? The verse states: “You shall rebuke [ hokhe’aḥ tokhiaḥ ],” and the double language indicates he must rebuke in any case. One might have thought that one should continue rebuking him even if his face changes due to humiliation. Therefore, the verse states: “Do not bear sin because of him”; the one giving rebuke may not sin by embarrassing the other person.

    תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תְּמֵיהַנִי אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכֵחָה, אֲפִילּוּ אָמַר לוֹ ״טוֹל קֵיסָם מִבֵּין עֵינֶיךָ״, אוֹמֵר לוֹ ״טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תְּמֵיהַנִי אִם יֵשׁ בְּדוֹר הַזֶּה שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ.

    It is taught in a baraita that Rabbi Tarfon says: I would be surprised if there is anyone in this generation who can receive rebuke. Why? Because if the one rebuking says to him: Remove the splinter from between your eyes, i.e., rid yourself of a minor infraction, the other says to him: Remove the beam from between your eyes, i.e., you have committed far more severe sins. Rabbi Elazar ben Azaria says: I would be surprised if there is anyone in this generation who knows how to rebuke correctly, without embarrassing the person he is rebuking.

    וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים לָקָה עֲקִיבָא עַל יְדֵי, שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בְּרִיבִּי, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתִּי בּוֹ אַהֲבָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ״.

    And Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: I call the heavens and the earth as witnesses before me that Akiva was lashed, i.e., punished, many times on my account, as I would complain about him before Rabban Shimon ben Gamliel the Great. And all the more so I thereby increased his love for me. This incident serves to affirm that which is stated: “Do not rebuke a scorner lest he hate you; rebuke a wise man and he will love you” (Proverbs 9:8). A wise man wants to improve himself and loves those who assist him in that task.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיפָא? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא מוֹדֵית דַּעֲנָוָה לִשְׁמָהּ עֲדִיפָא, דְּאָמַר מָר: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּם? שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נָמֵי עֲדִיפָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.

    Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon, asked his father: If one is faced with the choice of rebuke for its own sake, or humility not for its own sake, which of them is preferable? His father said to him: Do you not concede that humility for its own sake is preferable? As the Master says: Humility is the greatest of all the positive attributes. If so, humility not for its own sake is also preferable, as Rav Yehuda says that Rav says: A person should always engage in Torah and mitzvot even if not for their own sake, i.e., without the proper motivation but for ulterior motives, as through the performance of mitzvot not for their own sake, one will come in the end to do them for their own sake.

    הֵיכִי דָּמֵי תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ? כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּיא בַּר רַב הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב: חֲזִי מָר דְּקָא מְצַעַר לִי. קַבֵּיל עֲלֵיהּ דְּתוּ לָא מְצַעַר לֵיהּ. בָּתַר דְּנָפֵיק, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי וְהָכִי קָא עָבֵיד. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ בְּאַנְפֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חַס לִי דְּלִיכְּסִיף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יְדַאי!

    The Gemara asks: What is considered rebuke for its own sake and humility not for its own sake? The Gemara answers: It is like this incident that occurred when Rav Huna and Ḥiyya bar Rav were sitting before Shmuel. Ḥiyya bar Rav said to Shmuel: See, Master, that Rav Huna is afflicting me. Rav Huna accepted upon himself that he would not afflict Ḥiyya bar Rav anymore. After Ḥiyya bar Rav left, Rav Huna said to Shmuel: Ḥiyya bar Rav did such-and-such to me, and therefore I was in the right to cause him distress. Shmuel said to him: Why did you not say this in his presence? Rav Huna said to him: Heaven forbid that the son of Rav should be humiliated because of me. This provides an example of rebuke for its own sake, as Rav Huna originally rebuked Ḥiyya bar Rav only when Shmuel was not present, and of humility not for its own sake, as Rav Huna did not forgive Ḥiyya bar Rav but simply did not wish to humiliate him.

    עַד הֵיכָן תּוֹכֵחָה? רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד קְלָלָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד נְזִיפָה. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד הַכָּאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד קְלָלָה, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַד נְזִיפָה.

    § The Gemara asks: Until where does the obligation of rebuke extend? Rav says: Until his rebuke is met by hitting, i.e., until the person being rebuked hits the person rebuking him. And Shmuel says: Until his rebuke is met by cursing, i.e., he curses the one rebuking him. And Rabbi Yoḥanan says: Until his rebuke is met by reprimand. The Gemara points out that this dispute between these amora’im is like a dispute between tanna’im : Rabbi Eliezer says: Until his rebuke is met by hitting; Rabbi Yehoshua says: Until his rebuke is met by cursing; ben Azzai says: Until his rebuke is met by reprimand.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת״, וּכְתִיב: ״וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ״.

    Rav Naḥman bar Yitzḥak says: And all three of them expounded the same one verse, from which they derived their respective opinions. After Jonathan rebuked his father, Saul, for the way he treated David, the verse states: “Then Saul’s anger was kindled against Jonathan, and he said unto him: You son of perverse rebellion, do not I know that you have chosen the son of Yishai to your own shame, and to the shame of your mother’s nakedness” (I Samuel 20:30). And it is written: “And Saul cast his spear at him to smite him, whereby Jonathan knew that it had been determined by his father to put David to death” (I Samuel 20:33).

    לְמַאן דְּאָמַר עַד הַכָּאָה, דִּכְתִיב: ״לְהַכּוֹתוֹ״, וּלְמַאן דְּאָמַר עַד קְלָלָה, דִּכְתִיב: ״לְבׇשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ״, וּלְמַאן דְּאָמַר עַד נְזִיפָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּחַר אַף שָׁאוּל״.

    According to the one who says: Until his rebuke is met by hitting, it is derived from that which is written: “To smite him.” And according to the one who says: Until his rebuke is met by cursing, it is derived from that which is written: “To the shame of your mother’s nakedness.” And according to the one who says: Until his rebuke is met by reprimand, it is derived from that which is written: “Then Saul’s anger was kindled.”

    וּלְמַאן דְּאָמַר נְזִיפָה, הָכְתִיב הַכָּאָה וּקְלָלָה! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַגַּב חַבִּיבוּתָא יַתִּירָא דַּהֲוָה בֵּיהּ לִיהוֹנָתָן בְּדָוִד, מְסַר נַפְשֵׁיהּ טְפֵי.

    The Gemara asks: But according to the one who says: Until his rebuke is met by reprimand, aren’t both hitting and cursing written in that verse? The Gemara answers: It is different there, as due to the special fondness that Jonathan had for David, he subjected himself to more abuse than is required by halakha .

    עַד הֵיכָן לֹא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ? רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד שֶׁיַּפְשִׁלוּ לוֹ כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו.

    Apropos the topic of losing patience and hitting another, the Gemara asks: Until where does the requirement that a person should not change his place of lodging extend, i.e., how much must one suffer before he may move elsewhere? Rav says: Until the point of the host’s hitting him. And Shmuel says: Until the host packs up the guest’s clothes and places them on his back to throw him out.

    בְּהַכָּאָה דִּידֵיהּ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, בְּהַפְשָׁלַת כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו — כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי — בְּהַכָּאָה דִּדְבֵיתְהוּ, מָר סָבַר: כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ לָא מְצַעֵר לֵיהּ מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ, וּמָר סָבַר: אָתֵי לְאִיטְּרוֹדֵי.

    The Gemara comments: If it is a case where the host hits the guest himself, everyone agrees that the guest may move lodging. Similarly, if the host packs up the guest’s clothes and places them on his back, everyone also agrees that he may leave. When they disagree is in a case where the host hits his wife. One Sage, Rav, holds that since the host does not hurt the guest himself, what difference does it make to him? Therefore, he should not change his lodging on that account. And one Sage, Shmuel, holds that if he continues to stay in that place he will come to fight with his host about this matter.

    וְכׇל כָּךְ לָמָּה? דְּאָמַר מָר: אַכְסְנַאי פּוֹגֵם וְנִפְגָּם.

    And why is it so important that one should remain in the same lodging until he is forced to leave? It is as the Master says: A guest has the potential to degrade and to be degraded. If he moves from one place of lodging to another, people will assume that his host is unpleasant to him and that he is not a well-behaved guest, as the two of them cannot get along with one another, and the reputations of both of them will be tarnished.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אׇהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה״.

    Rav Yehuda says that Rav says: From where in the Torah is it derived that a person should not change his place of lodging? As it is stated when Abraham returned from Egypt: “And he went on his journeys from the South to Beth El, to the place where his tent had been at the beginning, between Beth El and Ai” (Genesis 13:3). Abraham took pains to revisit the same places he had stayed on his journey to Egypt.

    רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא ״וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַכְסְנַאי דְּאַקְרַאי.

    Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina says: The source is from here, the beginning of the verse: “And he went on his journeys,” i.e., the same journeys he made on the way down to Egypt. What is the difference between these two explanations? The practical difference between them is with regard to a temporary lodging. According to Rabbi Yosei son of Rabbi Ḥanina, even one who is on a journey must return to stay in the same place where he originally lodged, whereas “his tent” indicates a measure of permanence.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מֵאוּמָּנוּתוֹ וּמֵאוּמָּנוּת אֲבוֹתָיו? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר, בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחוֹשֶׁת״.

    Rabbi Yoḥanan says: From where is it derived that a person should not change from his craft and from the craft of his fathers? As it is stated: “And King Solomon sent and fetched Hiram out of Tyre. He was the son of a widow of the tribe of Naphtali, and his father was a man of Tyre, a worker in brass; and he was filled with wisdom and understanding and skill, to work all works in brass. And he came to King Solomon, and wrought all his work” (I Kings 7:13–14).

    וְאָמַר מָר: אִימֵּיהּ מִבֵּית דָּן, וּכְתִיב: ״וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן״.

    And the Master says: Hiram’s mother was also from the house of Dan, as the verse states about him: “The son of a woman of the daughters of Dan” (II Chronicles 2:13). And it is written with regard to those who constructed the Tabernacle: “And with him was Oholiab, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan, a craftsman, and a skillful workman, and a weaver in colors, in blue, and in purple, and in scarlet, and fine linen” (Exodus 38:23). This teaches that Hiram continued in the craft of brass work, the craft of his father’s family and also of his mother’s family from Dan.

    עַד הֵיכָן תַּכְלִית יִסּוּרִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאָרְגוּ לוֹ בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ וְאֵין מִתְקַבֵּל עָלָיו. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא זְעֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ, אֲפִילּוּ נִתְכַּוְּונוּ לִמְזוֹג בְּחַמִּין וּמָזְגוּ לוֹ בְּצוֹנֵן, בְּצוֹנֵן וּמָזְגוּ לוֹ בְּחַמִּין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי?

    § The Gemara asks: Until where is the minimum limit of suffering? What is the least amount pain that is included in the definition of suffering? Rabbi Elazar says: Anyone for whom they wove a garment to wear and the garment does not suit him, i.e., it does not fit him exactly. Rava the Younger objects to this, and some say Rabbi Shmuel bar Naḥmani objects: The Sages said an even greater statement than this, i.e., that even lesser inconvenience is still considered suffering: Even if people intended that they would dilute his wine with hot water, but they accidentally diluted it for him with cold water, it is considered suffering. Similarly, if he wanted it diluted with cold water, but they diluted it for him with hot water, this too is considered suffering. And you say all this, that it is considered suffering, only if the garment one ordered does not fit?

    מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֲפִילּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִיטּוֹל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם.

    Mar son of Ravina says: Even if one’s cloak turns around as he puts it on, so that he has to take it off and put it on again, this too is considered a form of suffering. Rava said, and some say it was Rav Ḥisda, and some say it was Rabbi Yitzḥak, and some say it was taught in a baraita : Even if one reached his hand into his pocket to take out three coins, but two coins came up in his hand, it is considered a form of suffering.

    דַּוְוקָא שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל שְׁתַּיִם וְעָלוּ בְּיָדוֹ שָׁלֹשׁ — לָא, דְּלֵיכָּא טִירְחָא לְמִישְׁדְּיַיהּוֹ.

    The Gemara notes that it constitutes suffering specifically in a case where one reached into his pocket to take three coins, and two coins came up in his hand. But if he reached into his pocket to take two, and instead three coins came up in his hand, this is not considered to be suffering, as it is not an exertion to drop the extra coin back into his pocket.

    וְכׇל כָּךְ לָמָּה? דְּתַנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כֹּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין קִיבֵּל עוֹלָמוֹ. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי:

    And why is it so important to know the least amount of suffering? As the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita : Anyone who passes forty days without suffering has received his World, i.e., his reward, and he will have no further reward in the World-to-Come. In the West, Eretz Yisrael, they say: