Talmud Builders

    Rosh Hashanah 30a

    Back to index

    English translation — Rosh Hashanah 30a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And they would sound the shofar on Shabbat with the court. Rav Huna’s brief statement is obscure, and therefore the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: With the court? It means: In the presence of the court, i.e., in the place where the court convenes. This comes to exclude any place that is not in the presence of the court, as the shofar is not sounded there.

    2§ Rava raised an objection from the mishna: And Jerusalem had this additional superiority over Yavne. What is the meaning of the phrase: And this additional? If we say that it is referring only to that which it teaches in the mishna, it should have simply said: This, without mentioning that it is an additional superiority. Rather, it indicates that in Jerusalem even private individuals sound the shofar on Shabbat, whereas in Yavne individuals do not sound it, but only agents of the court.

    3And this too is difficult: Don’t individuals sound the shofar in Yavne? But when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: When the prayer leader completed the sounding of the shofar in Yavne, nobody could hear the sound of his own voice in his ears due to the noise of the sounding of individuals. After the leader of the congregation finished sounding on behalf of the entire community, many individuals would take out their shofars and blast them, which created a loud noise. This indicates that individuals would sound the shofar on Shabbat even in Yavne.

    4Rather, is it not the case that in Jerusalem they sound the shofar both when the court was in session, i.e., until midday, and when the court was not in session. And by contrast, in Yavne, when the court was in session, yes, they would sound the shofar , whereas when the court was not in session, no, they would not sound it. If so, this indicates that when the court was in session they would in any case sound the shofar in Yavne, even though this was not in the presence of the court. This contradicts Rav Huna’s opinion that in Yavne they would sound the shofar only in the presence of the court.

    5The Gemara rejects this argument. No, the term additional can be explained to mean that whereas in Jerusalem they would sound the shofar on Shabbat both in the presence of the court and not in the presence of the court, with regard to Yavne, in the presence of the court, yes, they would indeed sound it, but if it was not in the presence of the court, no, they would not sound the shofar .

    6§ Some teach this statement of Rav Huna not with regard to this mishna, but rather with regard to this baraita that deals with the Jubilee Year. As it is written: “On Yom Kippur you shall proclaim with the shofar throughout all your land” (Leviticus 25:9). This teaches that each and every individual is obligated to sound the shofar . In this connection Rav Huna said: And they sound it with the court. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: With the court? The Gemara explains: When the court is in session. This serves to exclude a case when the court is not in session, that the shofar is not sounded.

    7Rava raised an objection from a baraita : The sounding of the shofar on Rosh HaShana and on Yom Kippur of the Jubilee Year overrides the prohibitions of Shabbat even in the outlying areas outside the Temple, every man and his house. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: Every man and his house? If we say that it means, as usual: Every man and his wife, is a woman obligated to sound the shofar ? Isn’t sounding the shofar a positive, time-bound mitzva, i.e., one that can be performed only at a certain time of the day, or during the day rather than during the night, or only on certain days of the year? And the principle is that with regard to any positive, time-bound mitzva, women are exempt.

    8Rather, is it not the case that this phrase means: Every man in his house, and even at a time when the court is not in session? This presents a difficulty for the opinion of Rav Huna. The Gemara rejects this interpretation: No; actually it means that every man may sound the shofar in his house, but only at a time when the court is in session.

    9Rav Sheshet raised an objection from another baraita : Yom Kippur of the Jubilee Year is the same as Rosh HaShana with regard to both the shofar sounding and the additional blessings recited in the Amida prayer. However, the difference is that on Yom Kippur of the Jubilee Year they sound the shofar both in the court where they sanctified the month and in a court where they did not sanctify the month, and each and every individual is obligated to sound the shofar . Conversely, on Rosh HaShana they sound the shofar only in the court where they sanctified the month, and each and every individual is not obligated to sound it.

    10The Gemara asks: What is the meaning of the clause: Each and every individual is not obligated to sound it? If we say that on Yom Kippur of the Jubilee Year individuals sound the shofar , whereas on Rosh HaShana individuals do not sound it at all, this is difficult: But when Rav Yitzḥak bar Yosef came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: When the prayer leader completed the sounding of the shofar in Yavne, nobody could hear the sound of his own voice in his ears due to the noise of the sounding of individuals. This indicates that individuals would sound the shofar even on Rosh HaShana.

    11Rather, is it not the case that whereas on Yom Kippur of the Jubilee Year they sound the shofar both when the court is in session and when the court is not in session, on Rosh HaShana, when the court was in session, yes, they would indeed sound it, but at a time when the court was not in session, no, they would not sound the shofar . In any event, the baraita is teaching that on Yom Kippur of the Jubilee Year they would sound the shofar both when the court was in session and when the court was not in session. This presents a difficulty for the opinion of Rav Huna.

    12The Gemara rejects this argument. No; actually they sound the shofar only when the court was in session, and this is what the baraita is teaching: On Yom Kippur of the Jubilee Year, when the court was in session they sound the shofar both in the presence of the court and not in the presence of the court; however, on Rosh HaShana they sound it only when the court was in session, and even then only in the presence of the court. It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said: They sound the shofar only throughout the period when the court is sitting in session, and only in its presence.

    13Rabbi Zeira raised a dilemma: If the members of the court stirred themselves to rise at the end of the session, but there was some delay and they did not actually rise, what is the halakha ? Do we require that the court be seated, and that is the case here, as the judges are still sitting? Or perhaps we require that the shofar must be sounded when the court is in session, and that is not the case, as they have stirred to rise. No relevant sources were found in this regard, and therefore the Gemara states that the question shall stand unresolved.

    14§ The mishna stated: And Jerusalem had this additional superiority over Yavne. Any city that could see Jerusalem and hear the sounding of the shofar there, and was nearby, and people could come from there, they would sound the shofar there as well. The Gemara clarifies these requirements: The clause that the city had to be able to see Jerusalem comes to exclude a city that sits in a deep valley, from which one can hear but cannot see Jerusalem from afar.

    15When the mishna states that the city must be able to hear, this serves to exclude a city sitting on a mountaintop, from where one can see Jerusalem but cannot hear sounds from it. As for the requirement that the city must be near, this comes to exclude a place sitting beyond the Shabbat limit of Jerusalem, even if one can see and hear from that place. And with regard to the statement that one can come, this serves to exclude a city that is separated from Jerusalem by a river, which renders it impossible for people to come to the city, even if it is close by.

    16MISHNA: After the previous mishna mentioned Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s ordinance that applies to the sounding of the shofar , this mishna records other ordinances instituted by the same Sage: At first, during the Temple era, the lulav was taken in the Temple all seven days of Sukkot , and in the rest of the country outside the Temple, it was taken only one day, on the first day of the Festival. After the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the lulav should be taken even in the rest of the country all seven days, in commemoration of the Temple.

    17And for similar reasons, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that for the entire day of waving the omer offering, i.e., the sixteenth of Nisan, eating the grain of the new crop is prohibited. By Torah law, when the Temple is standing the new grain may not be eaten until after the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan, usually early in the morning. When the Temple is not standing it may be eaten from the time that the eastern horizon is illuminated at daybreak. However, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted a prohibition against eating the new grain throughout the entire sixteenth of Nisan, until the seventeenth, to commemorate the Temple.

    18GEMARA: The Gemara asks: And from where do we derive that one performs actions in commemoration of the Temple? As the verse states: “For I will restore health to you, and I will heal you of your wounds, said the Lord; because they have called you an outcast: She is Zion, there is none who care for her” (Jeremiah 30:17). This verse teaches by inference that Jerusalem requires caring through acts of commemoration.

    19§ The mishna taught: Rabban Yoḥanan ben Zakkai also instituted that for the entire day of waving the omer offering, eating the grain of the new crop is prohibited. The Gemara asks: What is the reason for this ordinance? The reasoning is that soon the Temple will be rebuilt and people will say: Last year, when the Temple was in ruins, didn’t we eat from the new crop as soon as the eastern horizon was illuminated on the morning of the sixteenth of Nisan, as the new crop was permitted immediately? Now too, let us eat the new grain at that time.

    20And they do not know that last year, when there was no omer , the eastern horizon illuminating, i.e., the morning of the sixteenth of Nisan, served to permit the consumption of the new grain immediately. However, now that the Temple has been rebuilt and there is an omer offering, it is the omer that permits the consumption of the new grain. When the Temple is standing, the new grain is not permitted until the omer offering has been sacrificed.

    21The Gemara clarifies: In this scenario, when is it that the Temple was built? If we say that it was rebuilt on the sixteenth of Nisan, then the Temple was not standing in the morning and therefore the eastern horizon illuminating indeed rendered eating the new grain permitted, as it was not yet possible to bring the omer offering.

    22Rather, you must say that it was rebuilt on the fifteenth of Nisan or on some earlier date, in which case the new grain would not become permitted by the illumination of the eastern horizon. In that scenario, from midday onward let it be permitted to eat the new grain, as didn’t we learn in a mishna in tractate Menaḥot : The people distant from Jerusalem, who are unaware of the precise time when the omer was brought, are permitted to eat the new grain from midday onward, because the members of the court are not indolent with regard to the omer offering and would certainly have sacrificed it by midday. If so, now too, it should be permitted to eat the new grain beginning at that time. Why did Rabban Yoḥanan ben Zakkai prohibit it for the entire day?

    23The Gemara answers: This ordinance was necessary only in a case where the Temple was rebuilt on the fifteenth adjacent to sunset. Alternatively, in a situation where the Temple was rebuilt at night, on the evening of the sixteenth, and there was no opportunity to cut the omer that night. In either case there is insufficient time to complete all the preparations so that the offering can be sacrificed by noon the next day. If people eat the new grain at midday, they will have retroactively transgressed a prohibition. Therefore, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the new grain should be prohibited for the entire day of the sixteenth.

    24Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That is not the reason. Rather, Rabban Yoḥanan ben Zakkai

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ועם בית דיןהוא דתקעינן:

    אלא דאילו בירושליםתוקעין בשבת יחידים שאינן שלוחי ב"ד והא מילתא חסרה ממתניתין ומיבעי לן לתרוצה הכי:

    בין בזמן בית דיןעד שש שעות שהיו בית דין יושבין:

    בין שלא בזמן בית דיןשהלכו לבתיהן:

    איכא דמתני לה וכו'מאי ועם בית דין (בפני ב"ד) דקאמר רב הונא בזמן ב"ד דהא ליכא לפרושי האי ועם ב"ד בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב (ויקרא כ״ה:ט׳):

    ובר"ה לא היו תוקעיןכשחל להיות בשבת אלא בב"ד הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים ורבי אליעזר היא:

    כי מסיים שליחא דציבורא כו'ואף בי"ט שחל להיות בשבת דלהכי נקט יבנה:

    אלא לאו דאילו ביובל תוקעיןהיחידים בין בזמן בית דין כו':

    לא לעולם בזמן ב"דוהכי קאמר ביובל כל יחיד ויחיד תוקע בזמן ב"ד אפי' שלא בפני ב"ד ובר"ה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא:

    איתמר נמיכרב הונא:

    אין תוקעיןיחידים ביוה"כ ביובל אלא בזמן שב"ד יושבין במקומן והתוקעין תוקעין בכל העיר:

    ננערו לעמודנעקרו ממושבם כדי לעמוד ולילך:

    מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעהדכתיב (שם כג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ובמדינה יום אחד דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון:

    ושיהא יום הנף כולו אסוריום הנפת עומר כולו אסור לאכול מן החדש ומדאורייתא משהאיר מזרח מותר כדאמרינן במנחות (דף סח.) כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה וכתוב אחד אומר עד הביאכם וגו' הא כיצד בזמן הבית עומר מתיר ובזמן שאין עומר עצם היום מתיר:

    גמ' כי אעלה ארוכה לך וגו'סיפיה דקרא ציון היא דורש אין לה:

    מאי טעמאגזר עליה:

    דאיבני אימתשיהא לנו לחוש עכשיו לכך:

    הרי האיר מזרח התירדהא לא היה מזבח:

    אלא דאיבני בחמיסרשהיה שהות לקצור במוצאי י"ט ולהביאו למחר כמצותו:

    מחצות היום ולהלן לישתריהשתא ולא לגזור עליה רבן יוחנן אלא עד חצות היום ואי נמי מהרה יבנה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו מחצות היום ולהלן השתא נמי ניכול שפיר אכלי ואפי' הרחוקים מירושלים שלא ראו הקרבתו יש להם לסמוך דודאי קרב כבר דאמר מר הרחוקין היו מותרין בזמן הבית מחצות היום ולהלן (ראש השנה כו':)

    לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילהרבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה או בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך לבקרו שלא יהא שהות לקצירתו והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו והרקדתו והקרבתו עד חצות ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי ועבדי איסורא ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר בי"ט ודאיבני בליליא והא קיימא לן במסכת שבועות (דף טו:) דאין בנין בהמ"ק לא בי"ט ולא בלילה הני מילי בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא:

    ראש השנה 30 עמוד א

    1ועם בית דין. מאי ועם ב"ד בפני בית דין, לאפוקי שלא בפני בית דין דלא.

    2מתיב רבא: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו'. מאי ועוד זאת? אילימא כדקתני ״זאת״ מיבעי ליה. אלא: דבירושלים תוקעין יחידין, וביבנה אין תוקעין יחידין.

    3וביבנה אין תוקעין יחידין? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף, אמר: כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי].

    4אלא לאו: דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד ובין שלא בזמן ב"ד וביבנה, בזמן ב"ד אין, שלא בזמן ב"ד לא. הא בזמן ב"ד מיהא תוקעין, ואפילו שלא בפני ב"ד׃

    5לא: דאילו בירושלים תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין, וביבנה, בפני ב"ד אין, שלא בפני ב"ד לא.

    6איכא דמתני להא דרב הונא אהא דכתיב ״(ויקרא כה״, ט) ״ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם״ מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אמר רב הונא: ועם בית דין. מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן בית דין, דלא.

    7מתיב רבא: תקיעת ראש השנה ויובל דוחה את השבת בגבולין, איש וביתו. מאי ״איש וביתו״? אילימא איש ואשתו איתתא מי מיחייבא? והא מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.

    8אלא לאו: איש בביתו, ואפילו שלא בזמן ב"ד לא, לעולם בזמן ב"ד׃

    9מתיב רב ששת: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקידשו בו את החדש, ובין בב"ד שלא קידשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. ובר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש, ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע.

    10מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע? אילימא דביובל תוקעין יחידין ובראש השנה אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף, אמר: כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא [דיחידאי].

    11אלא לאו: [דאילו] ביובל תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד ובר"ה בזמן ב"ד אין, שלא בזמן ב"ד לא. קתני מיהת: ביובל בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד׃

    12לא, לעולם בזמן בית דין, והכי קתני: ביובל, בזמן ב"ד תוקעין בין בפני בית דין, בין שלא בפני ב"ד בר"ה תוקעין בזמן ב"ד ובפני ב"ד איתמר נמי: א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי: אין תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין.

    13בעי ר' זירא: ננערו לעמוד ולא עמדו, מהו? ב"ד יושבין בעינן והא איכא, או דלמא: זמן ב"ד בעינן וליכא? תיקו.

    14ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו'. רואה פרט ליושבת בנחל.

    15שומעת פרט ליושבת בראש ההר. קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום. ויכולה לבוא פרט למפסיק לה נהרא.

    Mishna

    16בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

    17ושיהא יום הנף כולו אסור.

    Gemara

    18ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא: ״(ירמיהו ל״, יז) ״כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה״, מכלל דבעיא דרישה.

    19ושיהא יום הנף כולו אסור. מ"ט מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול.

    20ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר, האיר מזרח התיר. השתא דאיכא עומר עומר מתיר.

    21דמיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר, הרי האיר מזרח התיר.

    22אלא דאיבני בחמיסר. מחצות היום ולהלן לשתרי, דהא תנן: הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין ב"ד מתעצלים בו!

    23לא נצרכא, דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה. אי נמי, דאיבני בליליא.

    24(אמר) רב נחמן בר יצחק: רבן יוחנן בן זכאי׃

    Tosafot

    וביבנה בפני בית דין אין שלא בפני ב"ד לאוהא דלא שמע איניש קל אוניה מקל תקיעה דיחידאי היינו שהיו באין לתקוע בפני בית דין שלא שמעו תקיעת בית דין דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת:

    לא לעולם בזמן בית דיןתימה דמכל מקום קשיא ללישנא דרב הונא לא אמר אלא בפני בית דין והכא קתני איש בביתו וי"ל שיפרש דהא דקתני בגבולין איש בביתו איובל קאי ולא אראש השנה ומיהו אי גריס בגבולין בלא וי"ו ולא גרסינן ובגבולין לא יתכן לומר כן ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים דוקא ומיהו מבכל ארצכם (ויקרא כ״ה:ט׳) בכל מקום שבארץ ישראל איירי:

    אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושביןפי' בקונטרס ביובל ונראה שאף בר"ה אתא לאשמועינן דאפי' בפני ב"ד אין תוקעין אלא כל זמן שיושבין:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב הונא ועם ב"ד כלומר זו התקיעה שחל להיות בשבת אינה אלא בפני [ב"ד] בלבד זולתי בירושלים מותיב רבא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה או שומעת כו'. פירושא לא תני ועוד אלא שיש שם דבר אחר שירושלים יתירה על יבנה זולתי זה לפיכך תני ועוד ואמרי' איזהו אם תאמר שהיו בירושל' תוקעין יחידאין וביבנה לא. והאמר ר' יצחק כי הוה מסיים ש"ץ תקיעתא ביבנה לא הוה שמע איניש קל אוניה מקל תקיעתא דיחידאי פי' שהיו תוקעין יחידאין ביבנה כל מי שלא שמע התקיעות מפי ש"ץ שבא מאחר שסיים היה כל יחיד ויחיד תוקעין יחידי כדי לצאת ידי חובה שלא שמעו התקיעות מפי ש"ץ ואסיקנא כי היו תוקעין בזמן ב"ד ואפי' שלא בפני ב"ד. קשיא לרב הונא ופריק הכי קאמר בירושלים היו תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין.

    ועוד זאת היתה ירושלי' יתירה על יבנה כו'.

    איכא דמתני הכי ביוה"כ תעבירו שופר מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקועאמר רב הונא ועם ב"ד בזמן בית דין בלבד.

    מותיב רבא תקיעות יובל ור"ה דוחין את השבת בגבולין איש וביתו ותריצנא בגבולין איש בביתו.

    ואמרינן איש בביתו דוקא ואפי' שלא בזמן ב"ד ודחינן לא לעולם איש וביתו ובזמן ב"ד. אבל שלא בזמן ב"ד לא.

    מותיב רב ששת שוה היובל לר"ה לתקיע' ולברכות אלא שביובל היו תוקעין בין בב"ד שקידשו את החדש כו' עד אלא לאו הכי קאמר הא קמ"ל דאילו ביובל תוקעין היו בין בזמן ב"ד ובין שלא בזמן ב"ד קשיא לרב הונא. ודחינן לא ה"ק ביובל היו תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד. ובר"ה לא היו תוקעין אלא בפני ב"ד. ולעולם זה וזה בזמן ב"ד. איתמר משמיה דר' לעולם אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין.

    בעי ר' זירא ננערו ב"ד לעמוד ונזדמן דבר לעיין בו וחזרו ונתישבו והאריכו בישיבה מאי תוקעין אי לא. ב"ד יושבין בעינן והא איכא. או דילמא זמן ב"ד בעינן וכבר עבר ועלתה בתיקו.

    ועוד זאת היתה ירושלים כו'ת"ר רואה פרט ליושבת בנחל. כלומר הנחל מקום נמוך ואינה נראית מן הכרך.

    שומעת פרט ליושבת בראש ההר שאע"פ שנראית אינה שומעתקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום. ויכולה לבא פרט דפסיק ליה נהרא שאע"פ שהיא קרובה אינה יכולה לבוא. ירושלמי והוא שיהו כל הדרכים האלו בה. רואה ואינה שומעת כגון ירושלים מלמעלן והעיר מלמטן שומעת ואינה רואה ההר מפסיק. רואה ושומעת וקרובה ואינה יכולה לבוא הנחל מפסיק:

    [מתני'] בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב הבית התקין ריב"ז שיהא ניטל הלולב במדינה ז' ימי חג זכר למקדש שנא' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Rosh Hashanah 30a

    Rosh Hashanah 30a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 550 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ועם בית דין הוא דתקעינן:

    אלא דאילו בירושלים תוקעין בשבת יחידים שאינן שלוחי ב"ד והא מילתא חסרה ממתניתין ומיבעי לן לתרוצה הכי:

    בין בזמן בית דין עד שש שעות שהיו בית דין יושבין:

    בין שלא בזמן בית דין שהלכו לבתיהן:

    איכא דמתני לה וכו' מאי ועם בית דין (בפני ב"ד) דקאמר רב הונא בזמן ב"ד דהא ליכא לפרושי האי ועם ב"ד בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב (ויקרא כ״ה:ט׳):

    ובר"ה לא היו תוקעין כשחל להיות בשבת אלא בב"ד הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים ורבי אליעזר היא:

    כי מסיים שליחא דציבורא כו' ואף בי"ט שחל להיות בשבת דלהכי נקט יבנה:

    אלא לאו דאילו ביובל תוקעין היחידים בין בזמן בית דין כו':

    13 more comments on this page.

    Rashi on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Tosafot

    וביבנה בפני בית דין אין שלא בפני ב"ד לא והא דלא שמע איניש קל אוניה מקל תקיעה דיחידאי היינו שהיו באין לתקוע בפני בית דין שלא שמעו תקיעת בית דין דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת:

    לא לעולם בזמן בית דין תימה דמכל מקום קשיא ללישנא דרב הונא לא אמר אלא בפני בית דין והכא קתני איש בביתו וי"ל שיפרש דהא דקתני בגבולין איש בביתו איובל קאי ולא אראש השנה ומיהו אי גריס בגבולין בלא וי"ו ולא גרסינן ובגבולין לא יתכן לומר כן ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים דוקא ומיהו מבכל ארצכם (ויקרא כ״ה:ט׳) בכל מקום שבארץ ישראל איירי:

    אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין פי' בקונטרס ביובל ונראה שאף בר"ה אתא לאשמועינן דאפי' בפני ב"ד אין תוקעין אלא כל זמן שיושבין:

    Tosafot on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב הונא ועם ב"ד כלומר זו התקיעה שחל להיות בשבת אינה אלא בפני [ב"ד] בלבד זולתי בירושלים מותיב רבא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה או שומעת כו'. פירושא לא תני ועוד אלא שיש שם דבר אחר שירושלים יתירה על יבנה זולתי זה לפיכך תני ועוד ואמרי' איזהו אם תאמר שהיו בירושל' תוקעין יחידאין וביבנה לא. והאמר ר' יצחק כי הוה מסיים ש"ץ תקיעתא ביבנה לא הוה שמע איניש קל אוניה מקל תקיעתא דיחידאי פי' שהיו תוקעין יחידאין ביבנה כל מי שלא שמע התקיעות מפי ש"ץ שבא מאחר שסיים היה כל יחיד ויחיד תוקעין יחידי כדי לצאת ידי חובה שלא שמעו התקיעות מפי ש"ץ ואסיקנא כי היו תוקעין בזמן ב"ד ואפי' שלא בפני ב"ד. קשיא לרב הונא ופריק הכי קאמר בירושלים היו תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין.

    ועוד זאת היתה ירושלי' יתירה על יבנה כו'.

    איכא דמתני הכי ביוה"כ תעבירו שופר מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר רב הונא ועם ב"ד בזמן בית דין בלבד.

    מותיב רבא תקיעות יובל ור"ה דוחין את השבת בגבולין איש וביתו ותריצנא בגבולין איש בביתו.

    ואמרינן איש בביתו דוקא ואפי' שלא בזמן ב"ד ודחינן לא לעולם איש וביתו ובזמן ב"ד. אבל שלא בזמן ב"ד לא.

    מותיב רב ששת שוה היובל לר"ה לתקיע' ולברכות אלא שביובל היו תוקעין בין בב"ד שקידשו את החדש כו' עד אלא לאו הכי קאמר הא קמ"ל דאילו ביובל תוקעין היו בין בזמן ב"ד ובין שלא בזמן ב"ד קשיא לרב הונא. ודחינן לא ה"ק ביובל היו תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד. ובר"ה לא היו תוקעין אלא בפני ב"ד. ולעולם זה וזה בזמן ב"ד. איתמר משמיה דר' לעולם אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין.

    בעי ר' זירא ננערו ב"ד לעמוד ונזדמן דבר לעיין בו וחזרו ונתישבו והאריכו בישיבה מאי תוקעין אי לא. ב"ד יושבין בעינן והא איכא. או דילמא זמן ב"ד בעינן וכבר עבר ועלתה בתיקו.

    ועוד זאת היתה ירושלים כו' ת"ר רואה פרט ליושבת בנחל. כלומר הנחל מקום נמוך ואינה נראית מן הכרך.

    2 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Rashba

    לא דאלו בירושלים תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכו'. קשיא לי, ורבא גופיה מאי טעמא לא הוה מפרש לה הכין ולא תיקשי ליה מידי. ונראה משום דקתני וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד, ואם איתא דאידך נמי שלא היו תוקעין אלא בפני בית דין היינו הא, ואהדר ליה דהא דקתני בסופא וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין אתרוייהו קאי, כלומר, יתרה היתה ירושלים על יבנה שבירושלים תוקעין שלא בפני בית דין, ולא עוד אלא עוד היתה יתרה, שאפילו הסמוכות לה שרואות ושומעות תוקעות לעצמן, וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין בלבד. אי נמי יש לומר, דרבא, ההיא דרב יצחק בר יוסף הוה דחיק ליה, דאיהו סבר דכל חד וחד היה תקע בדוכתיה ושלא בפני בית דין. וזה נראה לי עיקר.

    הא דאקשינן מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אי לימא דביובל תוקעין יחידים וכו' והא אמר ר' נחמן בר יצחק וכו'. תמיהא לי מאי קשיא ליה לימא אין, ביובל כל יחיד ויחיד חייב ממש לתקוע, דכתיב (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, כדאמרינן לעיל, ואלו בראש השנה חיוב ליכא. וברייתא נמי כל יחיד ויחיד חייב ואין כל יחיד ויחיד חייב קתני. ואסהדתיה דרב יצחק בר' יוסף לא בחיוב היא. וצריך לי עיון.

    הא דאמר ר' חייא בר גמדא לא היו תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין. פירשה רש"י ז"ל ביובל. ויש מפרשים אפילו בראש השנה, ואתא לאשמועינן דאפילו בפני בית דין לא יתקע אלא כל זמן שבית דין יושבין. וכן פירשו בתוס', וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביאה בהלכות ואף על פי שאין יובל נוהג. וכן נראה מדבריו דהא דאמרינן לעיל (ראש השנה כט, ב) אמרו לו היינו תנא קמא, ואמרינן איכא ביניהו בי דינא דאקראי, הכי קאמר, תנא קמא סבר כל מקום שיש בו בית דין קבוע ומומחה לרבים, מומחה אף על פי שאינו סמוך, ור' אליעזר סבר סנהדרין כיבנה. ואמרו לו סבר, אפילו כל בית דין אף על פי שאינו קבוע. וקיימא לן כתנא קמא, ועל כן כתבה לשמעתין הרב בהלכותיו. ואמרו שהוא ז"ל היו תוקעין לפניו שבית דין מומחה וקבוע היה.

    רואה פרט ליושבת בנחל [וכו'] כלומר, דכולהו בעינן, וגרסינן בירושלמי (פרק ד הלכה ב) והם שיהו כל הדרכים האלו בה.

    Rashba on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Ritva

    ועם ב״ד ואמר בגמרא איכא דמתני לה להא דרב [הונא] אהא בי״ה תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל א׳ וא׳ חייב לתקוע כלומר ולא כר״ה שאחד תוקע לכולן ואמר רב הונא ועם ב״ד ואמרינן מאי ועם ב״ד בזמן ב״ד לאפוקי שלא בזמן ב״ד דלא ואמרי׳ עלה אתמר נמי א״ר חייא בר גמדא א״ר יוסי בר שאול א״ר אין תוקעין אלא כל זמן שב״ד יושבין והשתא קשה לן בדברי הרי״ף ז״ל שכתב גבי ר״ה לאפוקי שלא בפני ב״ד ולא בזמן ב״ד דלא ואלו בגמרא לא אתמר גבי ר״ה אלא בפני ב״ד בלחוד ותו דאייתי הא דר׳ חייא בר גמדא גבי ר״ה ובגמרא לא אתמר אלא גבי יובל ואשמעתין דגמרא קשיא לן דהא רב הונא בין ביובל [ובין] בר״ה חד לישנא קאמר דהיינו ועם ב״ד וא״כ מהיכא משמע להו בגמרא דהאי ועם ב״ד דקאמר גבי ר״ה פי׳ בפני ב״ד ואידך דאתמר גבי יובל פי׳ בזמן ב״ד ובהא אית לן לפרוקי דבר״ה שחל להיות בשבת דאיכא משום גזירה דרבה בעינן בפני ב״ד שיזרזום ולא יטעו כדרבה והוי נמי מלתא דאפשר שיבאו כולם לב״ד ויצאו כולם בתקיעת ב״ד אבל גבי יובל דליתיה להאי טעמא דהא לית ביה כלל משום גזירה דרבה שא״כ לא היו תוקעין בו לעולם די״ה דינו כשבת (בעיכוב) [בעירוב] והוצאה והא ידעי נמי בקביעא דירחא כשאר מקומות וכיון דלית ביה משום גזירה דרבה ומצוה על כל יחיד ויחיד לתקוע אינו בדין לחייבם לתקוע בב״ד ולא בזמן ב״ד אלא משום דאיכא חיובא לתקוע ב״ד שופר ביובל בב״ד דנפקא לן מדכתיב והעברת שופר תרועה ובתר הכי כתיב תעבירו שופר דהוי חיובא ליחידים משמע דתלויה תקיעת יחידים בשל ב״ד ובב״ד ממש ליכא למימר מטעמא דכתיבנא הא אין לך לומר אלא בזמן שב״ד יושבין ולענין מה שהקשינו בדברי הרי״ף ז״ל יש לנו לומר כפי מ״ש כי מ״ש גבי יובל בזמן ב״ד בא למעט דלא בעינן בפני ב״ד מטעמא דכתיבנא אבל מ״ש גבי ר״ה בפני ב״ד לא בא למעט בזמן ב״ד דהא ודאי כיון דבפני ב״ד ממש בעינן לא סגיא אלא בזמן שב״ד יושבין ולפי שהדין כן הוא פי׳ כן הדברים בדברי רב הונא והביא עליו אתמר נמי א״ר חייא וכו׳ לא לענין שהביאוהו בגמרא דאלו בגמרא הביאוהו על יובל שאינו בזמן הזה אבל רבינו ז״ל תפס לשון הגמרא לענינו כיון שהוא נאות לנו וכן דרכו במקומות הרבה לאחוז לשון הגמרא לענינו ולא לאותו ענין שנאמר וכדכתיבנא בע״ז ויש נוסחאות ישנות דגרס בדר׳ חייא בר גמדא לעולם אין תוקעין וכו׳ ובודאי להאי גרסא אתי שפיר דברי רבינו ז״ל דהא דנקט ר׳ חייא בר גמדא לעולם היינו לכלול ר״ה ויובל ונמצאו דברי ר׳ חייא נאמרים אף בר״ה ולפי שעתה אין היובל נוהג קיצר ממנו רבינו ז״ל לשון לעולם כדי שלא יהא יובל נכנס בכלל ותהא מימרא בר״ה בלחוד כנ״ל. הא דתנן בראשונה וכו׳ מפורש במה שכתבנו ומאי דקתני שיהא יום הנף כלו אסור פי׳ בגמרא דקסבר איסור חדש בזמן שאין העומר האיר מזרח מתירו כדכתיב עד עצם היום הזה ובזמן דאיכא עומר הקרבת עומר מתיר כדכתיב עד הביאכם והתקין ריב״ז שאף בזמן הזה יהא יום ששה עשר אסור בחדש משום יבנה וכו':

    Ritva on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Meiri

    יום הכפורים של יובל בזמן שהיה היובל נוהג מצות עשה לתקוע ותוקעין בית דין תחלה ואח"כ כל יחיד ויחיד אף שבגבולין חייב לתקוע או לשמוע שנאמר תעבירו שופר בכל ארצכם וזמן תקיעה זו כל זמן שבית דין יושבים בין בפניהם בין שלא בפניהם ותוקעים תשע תקיעות כראש השנה ותקיעה זו בין בבית דין שקדשו את החדש בין בבית דין שלא קדשו את החדש הואיל והוא קבוע ומומחה.

    כל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות חוץ ממקצת מצות שיצאו מכלל זה כמו שיתבאר במסכת קידושין כ"ט א'.

    המשנה השניה בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה וכו' מתוך שביאר במשנה הראשונה מה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי בענין תקיעת שופר נתגלגל במשנה זו ובמשנה הסמוכה לה לבאר קצת תקנות שלו אע"פ שאינם מענין המסכתא בראשונה ר"ל כשהיה בית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה אלא שלא היה דוחה שבת באיזה יום של אותם השבעה שיארע בו שבת אלא יום ראשון בלבד אבל לא שאר הימים ואע"פ שמצות לולב במקדש שבעה כמו שנאמר ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים מ"מ דרשא הוא ולא נכתב לולב בהדיא אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ובמדינה ר"ל אפילו ירושלם וכל שכן שאר עיירות שחוצה לה יום אחד שהלולב במדינה אין חיובו אלא יום אחד כמו שהתבאר מאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' הא כיצד לפני י"י שבעה והינו במקדש בשאר מקומות יום אחד והוא יום ראשון והיה דוחה שבת באותו היום אף בגבולין נמצא שבזמן המקדש מקדש וגבולין היו שוים לדחיית שבת ביום ראשון לבד אלא שההפרש היה שבמקדש היו נוטלין כל שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד ויש שואלין וירושלם מיהא היאך לא נקראת לפני י"י והרי בבכור ובמעשר נאמר לפני י"י תאכלנו והם נאכלין בכל העיר ותירצו בה מפני שכתוב בהם לא תוכל לאכל בשעריך וגו' לפני י"י אלהיך תאכלנו אלמא שלא בא אלא למעט שעריך אבל זו לפני דוקא משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה ובכל מקום שבעה זכר למקדש שלא היתה תקנתו לדחות שבת כלל אפילו ביום ראשון כמו שהתבאר בתלמוד סוכה מ"ג א' במשנת לולב וערבה.

    זהו ביאור ענין זה שבמשנה ויש שואלין בה שתי שאלות אחת במה שקודם חורבן ואחת במה שאחר חורבן ואחר התקנה השאלה הראשונה מה ענין בקודם חורבן שהלולב היה דוחה שבת בכל מקום ביום ראשון ובשופר לא היה דוחה אלא במקדש כמו שביארנו במשנה הראשונה והם משיבים מפני שהשופר זמנו ביום ראשון של תשרי ולא ידעו בגבולין אמתי קדשו בית דין את החדש ומספק אינו דוחה אבל לולב כבר יצאו שלוחים ונתברר להם יום הקבוע וראוי ליטול ושלא לדחות מגזרת רבה שמא תאמר ירושלם מיהא ראויה לתקוע שהרי ידעו שעת קדוש החדש וכבר פירשנו אנו אבל לא במדינה אף בירושלם מ"מ הואיל ושופר אחד מוציא את כלם יכולים בני ירושלם לבא במקדש ולשמוע שם קול שופר ויש מי שתירץ שהשופר אף ביומה מעורבת היא מקצתה מן התורה ומקצתה מדברי סופרים שהרי אמרו ל"ד א' שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים או אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים אבל לולב מיוחדת כלה מן התורה ליומה ואין זה כלום ובתלמוד המערב פירשו שאין לשופר עקר מן התורה בגבולין שהרי נאמר והקרבתם במקום והקרבתם ויש מי שתירצה בפנים אחרים כמו שכתבנו בפירושינו ואינם נראים השאלה השניה באחר חורבן ואחר התקנה מה ענין שבשופר התקין שיהו תוקעין בשבת בכל מקום שיש בו בית דין ובלולב לא התקין שיהא ניטל בשבת כלל אף בבית דין ואף ביום ראשון והיה לו להתקין שיהא לולב דוחה שבת כל שבעה אף שלא ביום ראשון בכל מקום שיש בו בית דין או סנהדרין קטנה על הדרך שהתקין בשופר והם משיבים שהלולב לכל מסור אבל שופר אחד מוציא את כלם וכן השגגה מצויה כל כך וכן יש שואלין בזמן שבית המקדש קיים מפני מה לא היו גוזרין במדינה ובגבולין שלא לינטל לולב בשבת אף ביום ראשון מגזרת רבה אחר שהוא מסור לכל ואינה שאלה שאם כן לא היה ניטל כלל אבל לאחר חורבן שניטל שבעה אם אינו דוחה שבת אף ביום ראשון יטלהו למחר.

    ונכללה במשנה זו תקנה אחרת והיא שאמרו ושיהא יום הנף כלו אסור ר"ל לאסור תבואה החדשה כל יום ששה עשר בניסן שהוא יום הנפת העומר שמן הדין בזמן שבית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתרת את החדש וכשאין בית המקדש קיים האיר פני מזרח מתיר ונמצא היתרו בששה עשר שחרית והוא שאמרו במנחות ס"ח א' לדעת רבנן כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד בזמן שיש עומר עומר מתיר וזהו עד הביאכם בזמן שאין עומר האיר פני המזרח מתיר וזהו עד עצם היום וכל היום קרוי עצם היום והם סוברים עד ולא עד בכלל וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא לשנה אחרת יבנה בית המקדש ויהא חדש אסור עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח וכו' ויאכלו בהאיר פני מזרח או קודם שיקרב העומר ומפני זה תקן לפסוק כר' יהודה שאמר במסכת מנחות ס"ח ב' בזמן שאין עומר עד עצם היום ועד בכלל וזה שאמרו התקין פירושו דרש והתקין כלומר דרש כר' יהודה והתקין שלא לאכול כל יום ששה עשר בניסן עד שיבנה בית המקדש.

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

    אע"פ שביארנו שבזמן שבית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתרת את החדש מ"מ הרחוקים מבית המקדש שלא היו יודעים שעה שהעומר קרב בה היו מותרים מחצות היום ואילך ומן הסתם אין בית דין מתעצלים בו אלא עד חצות ומתוך כך שאלו בגמ' דאיבני אימת כלומר מה הוצרך בתקנתו לאסרו כל היום דאי בשיתסר כלומר שחשש שמא יגמר הבנין בשיתסר עצמו הרי כשהאיר בו פני מזרח לא היה שם מקדש ובדין אכלו ואם שמא יגמר הבנין מקודם עד שאין האיר פני מזרח מתירו מ"מ למה אסרו לכל היום והרי כל שבית המקדש קיים אף הרחוקים אוכלים מחצות ולמעלה ותירצה דאיבני בליליא דשיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שמ"מ בהאיר פני המזרח של שיתסר כבר היה שם מקדש וצריך היתר מצד הקרבת העומר ומחצות ולמעלה לא היה יכול להתירו שטורח העומר יתר שהרי צריך לקצרו וליבשו באביב של קלי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו בריחים ולנפותו בשלש עשרה נפה ואי אפשר עם כל זה שיהא קרב בחצות.

    אע"פ שביארנו שאחר שחרב בית המקדש נאסר כל יום ששה עשר ומותר בכניסת שבעה עשר בזמן הזה שעושין שני ימים אסור כל יום שבעה עשר עד לערב מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו.

    1 more comments on this page.

    Meiri on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ובר"ה לא היו כו' להיות בשבת אלא בב"ד הגדול כו' הד"א ובד"ה מחצות כו' ואפילו הרחוקים כו' ולהלן כו' עכ"ל הס"ד ובד"ה א"נ דאיבני כו' בזמן הזה אתי למיכל כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה לא לעולם כו' ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים כו' עכ"ל ולמאי דפריך ואפי' שלא בזמן ב"ד לא הוי מצי לשנויי דאיירי דוקא בירושלים דהכי בעי למימר לעיל דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד בין שלא בזמן ב"ד וביבנה כו' דלא אמרי' הכי אלא גבי תקיעת ר"ה אבל ביובל ודאי דאין חילוק בין ירושלים ובין יבנה דהא בכל ארצכם כתיב ולענין ר"ה נמי לא ניחא להו למימר הכי כמ"ש ומיהו מבכל ארצכם בכ"מ כו' ור"ל כיון דלגבי יובל ע"כ לישנא דבגבולין בכ"מ בא"י איירי אית לן למימר דלגבי ר"ה נמי בכה"ג איירי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מאי ועם ב"ד בפני ב"ד נראה דטעמא דמילתא כיון דבפני ב"ד הוא לא שייך חששא דשמא יעבירנו דבפני ב"ד ובמקום ב"ד זריזין הם כמ"ש רש"י לעיל בד"ה נדון אלא דאכתי לא אתיא שפיר הא דקתני בסיפא דמתני' ועוד זאת היתה ירושלים יתירה שכל עיר שהיה רואה ושומעת כו' היו תוקעין והיאך היו תוקעין הא איכא הך חששא גופא דשמא יעבירנו כיון שהיה שלא במקום ב"ד דבשלמא לפירש"י שכתבתי במשנתינו דסיפא דמתני' איירי לאחר שכבר שמעו התקיעות שהיו תוקעין בירושלים א"ש דתו לא שייך הך חששא דשמא יעבירנו כדפרישית משא"כ לשיטת התוספות צריך להתיישב בדבר ועיין בסמוך:

    בתוס' ד"ה וביבנה בפני ב"ד כו' דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת עכ"ל. וכן נראה מלשון הרמ"א בש"ע סימן תקצ"ו וכ"כ בד"מ והביא ראיה ממה שכתב הטור בתקפ"ט גבי נשים והתמיה שלא הביא ראיה מל' התו' כאן. אמנם כבר כתבתי במשנתינו דשיטת רש"י אינו כן אלא שאין איסור בדבר כלל לתקוע כל היום וכדמשמע מלישנא דמתני' שכל עיר שהיתה רואה ושומעת כו' אע"פ שכבר שמעו אפ"ה היו תוקעין וכ"כ בעל מגן אברהם בשם ס' א"ז. וכ"כ בעל המאור בשם רבינו האי גאון ז"ל ע"ש. ולכאורה לישנא דקרא משמע הכי דכתיב יום תרועה יהיה לכם משמע שאין קצבה למעלה אף על פי שיש קצבה למטה וכן ממה שתקנו חכמים שתים מד"ס ולא היו חוששין לשבות ותקנו ג"כ לתקוע כשהן יושבין ולחזור ולתקוע כשהן עומדין כדי לערבב השטן והתוספת גופייהו לא קשיא להו לעיל בפ"ק ובדף הקודם ג"כ אלא משום חשש איסור בל תוסיף אבל לא משום איסור שבות ונראה מזה דסברות חלוקות הן ומכ"ש לפי מה שנוהגין לתקוע למ"ד קולות ובשל"ה כתב מאה קולות אלמא דס"ל דאין איסור שבות בדבר וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דגמרא כיון דהוי מסיים שליחא דצבורא תקיעותא ביבנה לא שמע אינש קל אוניה מקל תקיעייא דיחידאי והאי לישנא משמע שהיו שומעין תקיעות מש"צ ובאותו זמן עצמו כשהשלים הש"צ חוזרין ותוקעין וכמו שאבאר עוד בסמוך ודו"ק:

    בתוס' בד"ה לא לעולם בזמן ב"ד תימא דמ"מ קשיא ללישנא דר"ה כו' הכא קתני איש בביתו וי"ל כו' עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוצם בזה דחוק מאד ונראה שהוכרחו לפרש ולדחוק בזה לפי שיטתם דלעיל בדיבור הקודם משא"כ לפי מה שכתבתי בשיטת רש"י אין צריך לדחוק אלא דא"ש אפי' בר"ה כפשטא דברייתא אפ"ה לא קשיא לר"ה דהא דקאמר ר"ה בלישנא קמא בפני ב"ד דוקא היינו שלא שמעו עדיין כלל התקיעה שהיה בב"ד משא"כ הא דקתני הכא דתקיעות דר"ה בגבולין דוחה שבת איש בביתו היינו לאחר שכבר יצאו ידי חובתן ושמעו התקיעות שהיו בב"ד אפ"ה היו חוזרין ותוקעין איש בביתו למצוה מן המובחר או להוציא בני ביתו. וא"כ לפ"ז תו לא שייך הך גזירה שמא יעבירנו שהרי היו תוקעין איש בביתו ומדוקדק היטב לשון בביתו והיינו משום דבביתו לא שייך הך גזירה ונראה לי שראיה ברורה יש לשיט' זו מברייתא דת"כ שהביא רש"י ז"ל בפי' החומש על הפסוק ביום הכיפורים בעשור לחודש תעבירו שופר בכל ארצכם וז"ל ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש א"כ למה נאמר בעשור לחודש אלא לומר לך תקיעות בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעות ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד לבד עכ"ל. וע"ז כתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דשיטת רש"י בזה הוא נגד מסקנת הגמרא כאן דהא מסקינן לעיל דתקיעות שבת אינן אלא איסורא מדרבנן דשמא יעבירנו והך ברייתא דת"כ ע"כ לפי שיטת הרמב"ן ז"ל אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש כאן מהר"א מזרחי בפירושו ומסיק בדבריו דאע"ג דבאמת לשון מיותר הוא ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש ונדחק מאד בפי' המקרא ע"ש כמבואר למעיין בדבריו אמנם למאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש טובא דהא דמסקינן לעיל דאיסור תקיעה בשבת אינו אלא גזירה דשמא יעבירנו היינו משום דמשמע ממתני' שלא היו תוקעין אלא במקדש ולא בירושלים אע"ג דלעולם היו יודעין שנקבע ר"ה בזמנו ואפ"ה לא היו תוקעין ע"כ היינו משום שמא יעבירנו משא"כ הך דרשה דברייתא דת"כ דעיקר הדרשא דהא דכתיב בכל ארצכם דלא קאי אירושלים א"כ אתי שפיר הך דרשא טובא דזה כוונת הפסוק בעצמו דדוקא ביה"כ שהוא בעשור לחודש והכל יודעין שהיום יה"כ מש"ה היו תוקעין בכל מקום משא"כ בר"ה שהוא בר"ח עצמו לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד והיינו דנהי דתקיעת שופר לאו מלאכה גמורה היא דנימעט מלאכת עבודה אפ"ה מלאכה מיהא מיקרי מש"ה מייתי הגמרא הך קרא דמלאכת עבודה. ולפ"ז הוי כמו איסור עשה ואשכחן כה"ג לענין שביתת כלים אליבא דב"ש ולענין שביתת בהמתו אליבא דכ"ע שאין בהם אלא איסור דאורייתא גרידא ונהי דאיסור כזה כיון שאין בו איסור כרת ומיתה אלא איסור גרידא הוי אתי עשה דתקיעת שופר ודחי ליה מ"מ אסור לתקוע בגבולין כיון שאין יודעין בקביעא דירחא וא"כ אתי לתקוע בשבת דהוי איסור דאורייתא שלא במקום מצוה כנ"ל נכון וברור ליישב שיטת רש"י ז"ל בשמעתין ופירושו לגמרי מכוון ממשמעות בפירושו בחומש ולשון המקרא והברייתא מסייעו ודוק היטב ונכון הוא:

    Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 30a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Rosh Hashanah, daf 30, Amud Aleph, about 550 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “ועם בית דין. מאי ועם ב"ד בפני…”

    2. Segment 226 words

      Opens “מתיב רבא: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה…”

      Named: רבא.

    3. Segment 326 words

      Opens “וביבנה אין תוקעין יחידין? והא כי אתא…”

      Named: רב יצחק בר יוסף.

    4. Segment 428 words

      Opens “אלא לאו: דבירושלים תוקעין בין בזמן ב"ד…”

    5. Segment 520 words

      Opens “לא: דאילו בירושלים תוקעין בין בפני ב"ד…”

    6. Segment 639 words

      Opens “איכא דמתני להא דרב הונא אהא דכתיב…”

      Named: רב הונא.

    7. Segment 734 words

      Opens “מתיב רבא: תקיעת ראש השנה ויובל דוחה…”

      Named: רבא.

    8. Segment 812 words

      Opens “אלא לאו: איש בביתו, ואפילו שלא בזמן…”

    9. Segment 946 words

      Opens “מתיב רב ששת: שוה היובל לראש השנה…”

      Named: רב ששת.

    10. Segment 1039 words

      Opens “מאי אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע?…”

      Named: רב יצחק בר יוסף.

    11. Segment 1130 words

      Opens “אלא לאו: [דאילו] ביובל תוקעין בין בזמן…”

    12. Segment 1245 words

      Opens “לא, לעולם בזמן בית דין, והכי קתני:…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “בעי ר' זירא: ננערו לעמוד ולא עמדו,…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “שומעת פרט ליושבת בראש ההר. קרובה פרט…”

    16. Segment 1625 words

      Opens “מתני׳ בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה,…”

      Named: רב בית, רבן יוחנן.

    17. Segment 175 words

      Opens “ושיהא יום הנף כולו אסור.…”

    18. Segment 1830 words

      Opens “גמ׳ ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא:…”

    19. Segment 1920 words

      Opens “ושיהא יום הנף כולו אסור. מ"ט מהרה…”

    20. Segment 2014 words

      Opens “ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר, האיר…”

    21. Segment 219 words

      Opens “דמיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר, הרי האיר…”

    22. Segment 2219 words

      Opens “אלא דאיבני בחמיסר. מחצות היום ולהלן לשתרי,…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “לא נצרכא, דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה.…”

    24. Segment 249 words

      Opens “(אמר) רב נחמן בר יצחק: רבן יוחנן…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, רבן יוחנן.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Rosh Hashanah 30a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026