Rosh Hashanah 16b

כדי לערבב שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו:

שרשה בתחלתה שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש (משלי י״ח:כ״ג):

של אותה שעה ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן:

שנאמר באשר הוא שם ומצינו בבראשית רבה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנא' (ישעיהו כ״א:י״ד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאין לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' כדאיתא התם אמר להם השעה צדיק הוא או רשע אמרו לו צדיק אמר להם באשר הוא שם איני דן את העולם אלא בשעתו:

קיר נטוי ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק:

ועיון תפילה סומך על תפילתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו:

מוסר דין כמו ישפוט ה' ביני וביניך (בראשית ט״ז:ה׳-ו׳) אומרים כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו:

ויבא אברהם וגו' הוא קבר אותה:

ותוקעים ומריעין כשהן עומדין תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן ראש השנה דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף:

כדי לערבב את השטן פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא:

שאין תוקעין בתחלתה מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא:

שרשה בתחלתה שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים:

ועיון תפלה אומר ר"ת עיון תפלה דהכא כי ההוא דגט פשוט (ב"ב דף קסד: ושם) דג' דברים אין אדם ניצול מהן בכל יום וקא חשיב עיון תפלה כלומר שאין מכוין לבו בתפלתו כדאמר בירושלמי דברכות פרק היה קורא א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי ואמרי מאן עלל קומוי מלכא קדמוי אלקפטא או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית פרחייא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דומסיא א"ר מנא מחזיק אנא טיבו לרישיה דכי מטי למודים הוה כרע מגרמיה ומתוך שאדם מתפלל ואין מתכוין לבו עבירותיו נזכרין ומיהו לא יתכן לפרש כן כלל אלא אדרבה מיירי במתאמץ לכוין לבו ובוטח שתהא תפלתו נשמעת כי ההיא דפ' אין עומדין (ברכות דף לב:) המאריך בתפלתו ומעיין כדמוכח בריש הרואה (ברכות דף נד:) דאמר רב יהודה אמר רב ג' דברים מאריכים ימיו של אדם וחשיב המאריך בתפלתו ופריך למימרא דמעליותא היא והא א"ר חייא בר אבא המאריך בתפלתו מעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב כלומר מעיין בה אומר בלבו שיעשו בקשתו לפי שהתפלל בכוונה ובא לידי כאב לב שאין בקשתו נעשית תוחלת לשון תפלה ומלשון ויחל משה (שמות לב) וא"ר יצחק (שם דף נה.) שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם עיון תפלה שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בוטח הוא בזכיותיו ונראה מה הם ומשני הא דמעיין בה הא דלא מעיין והשתא הוו כל הני שלשה דברים מענין אחד קיר נטוי שבוטח בזכותו ועובר מוסר דין על חבירו שבוטח בזכותו שיענש חבירו על ידו:

ונחתמין לאלתר לחיים מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז׳:י׳) דאמרינן בסוף פ"ק דקדושין (דף לט: ושם) מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת ואי עונותיו מרובין מזכויותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא:

ליום הדין כשיחיו המתים כדמוכח קרא ואע"פ שכבר נדונו אחר מיתתן בגן עדן או בגיהנם מפני הנפש עדיין יהיה דין אחר אם יזכהו לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם ויש שכבר קבלו דינם בגיהנם ומתוך כך שמא יזכו:

ובמה בשופר וא"ר אבהו בשופר שאזכור לכם עקידת יצחק מעלה עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני א"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פי' כיון שמצאנו כי אם יש מלאך מליץ אחד אשר פודה מרדת שחת כן יש מלאך משטין ומכוונין ישראל את לבם ואומר שמא יעמוד משטין עלינו. נדקדק במצות. וכיון שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאלו מתעכב מלהשטין.

א"ר יצחק אין דנין לאדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ואע"פ שגלוי וידוע כי כשיגדל יצא לתרבות רעה:

ירושלמי ריב"ל אמר מהאי קרא (איוב ח׳:ו׳) אך זך וישר היית אין כתיב [כאן] אלא אם [זך] וישר אתה עכשיו.

ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ליפול כלומר רעוע והולך זה ויושב תחתיו סומך בזכיותיו להנצל וכן המעיין בתפלה שתתקבל ותבוא שאלתו וסומך בצדקתו. וכן המוסר דין על חבירו כלומר אני צדיק ומוסר דינו להפרע מחברו. אלו כולן מזכירי עונותיו של אדם. שאומרים לפניו מה זכיותיו של זה שעושה כך והלא יש בידו עון כך וכך.

ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה שנאמר וצדקה תציל ממות. צעקה שנאמר ויצעקו אל ה בצר להם וגו'. שנוי השם דכתיב לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה. שנוי מעשה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה.

וי"א אף שנו מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך כו'.

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר ויאמר אליה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וגו' מכלל דבחדש ושבת חייב. ואקשינן והא ברגל אמרנו.

ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל.

שאין תוקעין בתחלתה פירוש: בפשיעה הא איקלע ראש השנה בשבת לא, דמניעה זו למצוה ולשם שמים, וכן כתב הרב ההלכות ז"ל.

הא דר' כרוספדאי דאמר של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים למיתה. יש לפרש דלאו מיתה וחיים ממש קאמר, אלא טובת העולם ורעותיו קאמר. ואע"פ שיש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וצדיקים אובדין בצדקן, אותם רשעים אפשר שיש בידן קצת מצות שמתן שכרן בעולם הזה, ואוכלין אותן קרן ופירות בעולם הזה להאבידם לעתיד לבא, כדכתיב (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ורשע שאמרו כאן שנחתם לרעות העולם הזה, כשאין בידו קצת מאותן מצות, הא יש בידו אע"פ שהוא רשע גמור כלומר שרובו עונות, משלמין לו כנגדן בעולם הזה, וכמו שאמרו גם כן בפ"ק דקידושין (לט, ב), מי שעונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שמקיים את התורה כולה ולא חסר ממנה אות אחת. וצדיקים גמורים שאמרו כאן בשאין בידן מאותן עבירות שעונשין בעולם הזה, הא יש בידו קצת מאותן עברות נפרעין מהן בעולם הזה וכדאמרינן נמי התם בקידושין, מי שזכויותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את התורה ולא שייר ממנה אות אחת. ואי נמי יש לפרש דחיים ומיתה דקאמר בעולם הבא קאמר, אבל בעולם הזה יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אלא שאני תמה שהרי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע מרשעו ואם כן מאי נחתמין לאלתר, ואפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות. וגזר דין דיחיד אינו נקרע דקאמר, היינו גזר דין בטובות העולם הזה ורעותיו קאמר, הא בחיי העולם הבא הכל הולך אחר שעות סוף ימיו. וברוך אל אמת היודע האמת.

כדי לערבב וכו' הקשה בעל המאור ז״ל האיך אמר כדי לערבב את השטן דמשמע דמדינא לא צריכי והלא בתקיעות מיושב יצא ידי חובתו ולפיכך מברכין עליהן ברכת התקיעה וכדתנן מביאין לו שופר ותוקע ומריע ותוקע ג׳ פעמים והתקיעות דמעומד נמי לצאת מן התקיעות על סדר ברכות ואמר רב בצבור שאנו. ותירץ הוא נר׳ דהא כשהן עומדין היינו כשהן עומדין לצאת מבית הכנסת שהיו נוהגין להריע תרועה גדולה והיא לערבב את השטן כמ״ש בהגדה בירושלמי ששלש תקיעות עתיד הקב״ה לתקוע וא׳ מהם כדי לערבב את השטן וכד שמע חד זימנא בהיל ולא בהיל אמר בנמוסיהון עסקין וכד תנון ליה אמר ודאי שיפורא דשופר גדול דמטא זמניה מתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא וז״ש במכילתין כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא ולא נהיר חדא דלא אתי שפיר כשהן עומדין הו״ל למימר כשהן יושבין ועוד דקאמר בתרויהו תוקעין ומריעין משמע דכי הדדי נינהו תקיעות דמיושב ומעומד בסדרם ובמנינם ותו דההיא דיבנה תקיעות חובה היו שהיו תוקעין היחידים שלא היו בצבור ואתא לאשמעינן שכל יחיד ויחיד חייב בדבר ואינם מסורים לב״ד בלבד היינו דהוה תקיעתא טובא שהיו תוקעין כל יחיד ויחיד ולא הוה אינשי שמעין קל אודניהון דאילו תקיעא דתקעי בבי כנישתא חדא היא ולא אוושא כולי האי והנכון דמימרא כפשטה על תקיעות דמיושב קודם ברכות ועל תקיעות דמעומד על סדר ברכות ובודאי אין שתיהן חובה שאם תקע על סדר ברכות בלבד יצא וזו היא מצותו לכתחילה כדתנן מי שברך ואח״כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג״פ ובהכי יצא אע״פ שלא שמע על סדר ברכות ואמרי׳ עלה טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר הא אית ליה שופר מעקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו כלומר ובהכי סגי ליה ותו לא יברך ובאותה שעה אין צריך לברך עליהן ברכת התקיעה שברכות התפלה ברכתן דומיא דברכות ק״ש לפרשת ק״ש כדאמרינן התם שכבר נפטר באהבה רבה ובלבד שיתקע תקיעות ראויות כגון תשר״ת תש״ת תר״ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות מפני הספק והיו נוהגין חכמי התלמוד לעשות כן שאף על פי שתוקעין מיושב חוזרין ותוקעין מעומד בתפלה על סדר הברכות כסדר שתקעו מיושב דאינהו קרי להו בתרועה ולא מספקא להו ולא היו אלא א׳ מן הסימנין ג׳ פעמים ועל המנהג הזה שאלו למה נוהגין כן להקדים ולתקוע מיושב כיון דסופן לתקוע מעומד דנפקי ביה ואמרינן כדי לערבב את השטן קודם תפלה שלא ישטין בתפלתינו כשאנו חוזרין ותוקעין וא״ת למה חוזרין ותוקעין דים בהקדמה שמיושב י״ל שעושין כן למצוה כדי להעלות ברכות בתקיעה בצבור כדרך שעושין בברכות של תענית. אבל אין ראי׳ ממ״ש בפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילה ושופר דילמא מקלקל תקיעתא ואידחייא לה ההיא דשופר דלא מברך לה אלא עובר לעשייתה ואלו בתקיעות שעל סדר ברכות ודאי אין שם ברכות המצות כי הברכות של תפלה הן כדכתיבנא אלא דעל תקיעות דמיושב הוא שמברכין שהרי י״ל דההיא לאו בצבור היא אלא ביחיד מ״מ למדנו משם כדברי רבינו אלפסי ז״ל שיש לתקיעות ברכות המצות כמו שנהגו שהרי כיון שנהגו להקדים לתקוע מיושב ויוצאין בה חייבין הם לברך כדין יחיד וזה ברור. מיהו מה שאין אנו תוקעין עכשיו מעומד אלא תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות ואין אנו חוששין לספיקו של ר׳ אבהו כתב הרי״ף דכיון דלאו חובה נינהו אלא כרי לערבב את השטן הקלו בהם מפני טורח הצבור ור״ת הי׳ נוהג לעשות תשר״ת בכל ברכה וברכה דהשתא אפשר דמתרימנן ואע״ג דלא הוה דינא אלא בתש״ת או בתר״ת ליכא אלא הפסקה דעבדינן בין תקיעה לתרועה בשברים או בתרועה וזה טוב יותר מלעשות כמנהגנו דודאי חד מהני סימנין קושטא ואידך טעותא ועכ״פ השנים אנו עושין בטעות ומוטב שנחוש לספקות ולא להפסקות. אבל רבינו נר״ו אומר שאין צריך כהרי״ף ומה שאנו מקדימין תשר״ת לפי שמעלין בקודש כי בתחלה עושין כדברי ר׳ אבהו שהוא אמורא ולפי שחוששין שמא אינו כדבריו עושין תש״ת כדברי הבריתא ואח״כ תר״ת כדברי התנא כי האיך עושין תחלה כדברי הגדול וחוששין לו ועושין כדברי הקטן ולמדנו שאם החליף סימן בסימן או אם נתקלקלו התקיעות או שלא דקדק בהם כראוי אינו מעכב כיון שאינו אלא לחובת ברכות כדרך שאנו מדקדקין בתעניות וכי תימא והא איכא משום בל תוסיף ואפילו תימא דכיון שתקנו פעם א׳ עבר זמנו וק״ל דלעבור בעי כונה הכא נמי הרי אנו מתכוונין למצוה הא ליתא הכא דמשום ספיקא עבדינן לה ועוד שאין בל תוסיף אלא במוסיף בגוף המצוה כגון ה׳ בתים בתפלין או ה׳ ברכות בברכת כהנים או ב׳ תרועות בסימן א׳ או ב׳ תקיעות לעכב אבל לעשות המצוה כהלכתה נפטר בפעם א׳ וחוזר ועושה אותה פעם אחרת כגון לאכול מצה ב׳ פעמים או ליטול לולב ב׳ פעמים ליכא בל תוסיף וכדאמרינן בכהנים שמברכין כמה פעמים ביום לצבור שאין זה בל תוסיף וכן פי׳ בתוספת ובלבד שלא יחזור ויברך. ועוד י״ל שאין בל תוסיף אלא במה שמוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה אחת משלו וכן ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וא״נ במה שאירע קרי שנתערב מתן אחד במתן ד׳ אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך ליכא משום בל תוסיף ולא משום בל תגרע שהרי קבעו ב׳ ימים טובים וישנים בסוכה בשמיני מדבריהם אע״ג דידעינן בקביעא דירחא וכמה מצות ג״כ שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופעמים לעקור בידים משום מגדר כדאיתא ביבמות כללו של דבר בכל מה שתקנו חכמים לצורך משום גדר וסייג ליכא משום בל תוסיף כמו שפי׳ הרמב״ם בס׳ מדע ה״נ לצורך הרבו חכמים בתקיעות כ״ש באלו דתקיעות מיושב למצות שופר ותקיעות מעומד לעלות ברכות בתרועה וחייבין אנו לעשות כדבריהן משום לא תסור:

וא״ר יצחק כל שנה שאין תוקעין וכו' פי׳ ע״י הצרות שבאות ומתענין ומתריעין בשופרות מ״ט דלא מערבב שטן (מנקט) [מדנקט] האי טעמא משמע שאינו אומר שאין תוקעין כלל דא״כ למה לי האי טעמא והלא יום זה יום הדין ואמר הקב״ה שנתרצה לפניו בשופר שנזכה בדין כאדם המתרצה (בקרביו) [בקרבנו] ומתכפר לו וכשאנו פושעין במצוה זו אנו נענשין לא מפני מצוה זו דהא לא ענשי ב״ד של מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא אלא כי בביטול רצוי זה ומצוה זו בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקודמין ומתחייבין בדין כמי שחטא ואינו מביא קרבנו שאמרה תורה אלא ודאי הא דר׳ יצחק אדלעיל מינה קאי שכל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מיושב לפי המנהג ועושין דבריהם על הדין לתקוע מעומד א״נ איפכא מריעין לה בסופה של שנה כדאמרינן אע״פ שקיימו מצות היום מ״ט משום דלא איערבב השטן ואתא ר׳ יצחק לאשמועינן שראוי לחוש למנהג זה ומיהו כשאין תוקעין בפשיעה אבל כשהוא מחמת האונס כגון ר״ה שחל להיות בשבת דמניעה זו לשם שמים אין שום עונש בדבר וכדכתב בעל הלכות ז״ל:

וא״ר יצחק ג׳ דברים תימא דהכא משמע דעיון תפלה מגונה והתם אמרינן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב וחד מניהו עיון תפלה ובבבא בתרא אמרו (שני) [שלשה] דברים אין אדם נצול מהן בכל יום [הרהור עבירה] ועיון תפלה ואבק לשון הרע וא״כ אין לך אדם שאין מזכירין עונותיו בכל יום ומאי אתא ר׳ יצחק לאזהורינן ותירצו בתוס׳ דעיון תפלה לשון א׳ המתחלק לשלשה ענינים כי יש עיון תפלה שהיא מדה רעה והוא המעיין בתפלתו וסומך עליה שתהא מקובלת ומצפה עליה שתתקיים ועליה אמרו כאן שמזכירין עונותיו לפי שמחשבין עליו אם הוא ראוי לכך לקבל תפלתו כמו שהוא סבור וע״ז אמרו בהרואה כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב ויש עיון תפלה טוב מאד והוא המעיין ומכוין בתפלתו לאומרה בכונת הלב אבל אינו מצפה שתתקיים וזה שאמר שאוכל פירותיו בעוה״ז והשי״ת משלם לו שאלת צרכיו ששואל באמצעיות והקרן קיימת לו לעוה״ב על מה ששבח בראשונות והודה באחרונות ויש אחר והוא שאינו מכוין ומעיין בתפלתו שמהרהר בדברי העולם ונקרא עיון תפלה ליפוי השם כדרך שקורין למי שאינו רואה סגי נהור וז״ש בב״ב שאין אדם נצול ממנו בכל יום שא״א לאדם שלא יהרהר בדברים בטלים בעת תפלה כמ״ש בירושלמי מיומי לא כוונית יומא חד בעינא לכווני ומנית אפרוחייא ואידך אמר יומא חד בעינא לאכווני ואמינא מאן עייל קומי מלכא אלקפתא או ריש גלותא אמר שמואל אנא מחזיקנא טיבותא לרישאי כד מטי למודים כרע מגרמוי:

ומוסר דין על חבירו אוקימנא בהחובל דאיכא דיינא באתריה אבל ליכא דיינא פי׳ דליכא כלל א״נ דהא לא ציית דינא או דבי דינא מענין הדין שלא כראוי דכמאן דליכא דיינא דמי לא מעניש דמאי אית ליה למעבד והא דמייתינן משרה לאברהם ה״נ הא הוה תמן ב״ד של שם וזה שנענש תחלה לפי שאין לעונו תקנה ויש לחבירו תקנה שמרצהו בממון או בדברים:

ד׳ *[דברים] מקרעין גזר דינו של אדם פי׳ שנוי השם. שמשנה שמו שאינו האיש בעל העבירות כדי שלא יזכירוהו לרעה ובר מהכי דבטיל ונפיק מאצטגנינות דיליה כדרך שאמר באברהם:

שנוי מעשה פרש״י שב מרעתו ולא נהירא דהא פשיטא שאם אינו שב מדרכיו כטובל ושרץ בידו הוא שאין מועיל לו שום תשובה והנכון שאפי׳ מעשים של רשות שאינם הגונים קצת הוא משנה כלומר שהוא אדם אחר לגמרי ומאי דמייתי ראיה תלמודא מדכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכי שבו מדרכם הרעה:

וי״א אף שנוי מקום פי׳ שזה מכניעו מאד וכמ״ש אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כיצד יעשה ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ וק״ל היכא אמר שיעשה מה שלבו חפץ ור״ח גרס ויעשה כלומר יכוף שרירות לבו ויכניענו ואומר מורי נר׳ שאין דרך לזה שזה נאמר על העושה דברי רשות שיש בהם חלול ה׳ מפני שהוא אדם גדול בעירו כדאמר ביומא ה״ד חלול ה׳ א״ר נחמן כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שע״כ מגיעין סעיפי עבירה זו כדפרי׳ בדוכתא וכן כיוצא בזה לכל אדם כפי מה שהוא וכשיש אדם שנכשל בזה ואינו יכול להכניע יצרו בדברים קלים יש לו להכניעו במלבושים שחורים ובגלות כדי שלא יתגבר עליו ואם א״א לו ילך למקום שאין מכירין אותו כי כשיעשה שם דברים אלו לא יהי׳ חלול ה׳ כיון שאין יודעין מעלתו ואע״פ שהי׳ ראוי להכניע יצרו לגמרי כיון שא״א לו מוטב שיעשה כן כדי שלא יתחלל שם שמים כעשותו כן במקום שמכירין אותו:

א״ר יצחק כו׳ שנאמר לא חדש ולא שבת וכ״ת א״כ הל״ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת י״ל דר׳ יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה הוא בכל תלמוד כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם א׳ בשבוע או בחודש וז״ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת שראית אותו ואם הוא במקום רחוק יש לו לראות פעם א׳ ברגל ולא הוצרך ר׳ יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו ושבת נמי דנקט כולל גם י״ט:

וכל שנה שנמנעו מתוך פשיעתם ולא תקעו בר"ה יהו דואגים להיות מריעים לה בסופה וכשתוקעים ומתפללים ונכנעים ובאים לפני השם ית' כדלים וכרשים יהיו בטוחים שהם נענים והוא שאמרו כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה.

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה שנאמר כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם וזה דבר צריך שיוצנע בחדרי הלב נמשך למה שצריך שיושם לפנה ולראש באמונת התורה והוא להיות ידיעתו ית' בלתי מבטלת האפשר ובתלמוד המערב אמרו אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך היית לא נאמר אלא אתה עכשו.

מי שמתחסד בפני הכל ומתראה לפניהם כסומך על הנס וכראוי להשמע לפני בית דין של מעלה הוא גורם לעצמו להיות עונותיו ניכרים והוא שאמרו שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים ופירשו במסכת בבא קמא צ"ג א' במקום שיש ב"ד ויכול להיותו קובל עליו בפניהם ועיון תפלה פירושו בכאן שמעיין בתפלתו אם נענה אם לאו ואומר בעצמו שיענה שדבר זה מביאו שאם אינו נענה מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה ומ"מ יש מקומות בתלמוד שאתה צריך לפרש בעיון תפלה שמכוין תפלתו כראוי והוא שאמרו במס' שבת פ' כתבי קי"ח ב' דאמר ר' יוסי תיתי לי דקיימית עיון תפלה וכן שם בפ' מפנין קכ"ז א' שמונה עיון תפלה עם הדברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

אע"פ שהוחלט אדם בעבירות עד שקו הדין נותן להיות נגמר דינו לרעה לא יתיאש מן הרחמים ומן התפלה ומן התשובה וירבה בתפלות ובצדקות וישנה מעשיו ויעשה בעצמו תחבולות להתעורר בשנוי הנהגותיו כגון שנוי השם עד שיתעורר בשנוי זה שהוא אחר ושהנהגותיו יתחדשו בהתחדשות השם או שישנה את מקומו וכן כל כיוצא בזה.

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

וכן כל אדם חייב לטהר עצמו ברגל לאכול חוליו בטהרה.

אע"פ שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י שוב יום אחד לפני מיתתך מ"מ בזה"ז ר"ל ר"ה ראוי לו להתעורר ביותר אמרו ז"ל דרך משל ג' ספרים נפתחים בר"ה על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים ר"ל שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות והמתרשל בזמן הזה מן התשובה אין לו חלק בי"י אלהי ישראל שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך ואף מדת הדין מתיאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה והוא אצלי מה שאמרו אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החדש.

אף בזמן הצרות ראוי לאדם לפשפש במעשיו וכן בשעה שייסורין באין עליו להתבונן שהכל מתגלגל מאתו ית' על ידי עונותיו ומ"מ שעת המות היא שעה הכרחית לכל מי שרוצה לחיות את נפשו לשוב ולהתחרט על מה שקדמו מן המרי ולהשיב החמס אשר בידו ולהתודות על מה שחטא שאם לא עכשו אימתי ואין לנפש תשובה אחר מותה וידע ויתבונן שאם ימות בלא תשובה הוא נדון כפי רשעו לדורי דורות אלא שהכאבתו גדולה כפי גודל חטאיו ואם הוא בינוני נדון על חטאיו זמן ידוע כפי מה שיחייב יושר משפטיו ית' והצדיק נחתם לאלתר לחיים ולתענוג נפשיי אלא שהתענוג מתרבה כפי מה שתחייב השגחת הגומל לפי רוב צדקותיו מעתה ישתדל כל אדם להתעורר להיותו בכלל הצדיקים ויראה עצמו כחייב או כחציו חייב כדי שישתדל להכריע עצמו לכף זכות ולא עוד אלא שיחשוב עצמו כאלו כל העולם תלוי בו כדי שישתדל להכריע עצמו וכל העולם כלו לכף זכות וכן כל כיוצא באלו ההנהגות:

בד"ה ליום הדין כו' נדונו אחר מיתתן בג"ע כו' כצ"ל:

בתוספות בד"ה ותוקעין ומריעים כו' מה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בע"ה לקמן בפרק ראוהו בית דין ע"ש אלא לפי שראיתי להרשב"א ז"ל בשמעתין שמתרץ קושיית התוספות בענין אחר דלא שייך ב"ת אלא במי שבא להוסיף מדעת עצמו משא"כ במאי שתקנו חכמים לא שייך ב"ת כלל ע"ש ובאמת שדברי רשב"א ז"ל בזה כראי מוצקים עד שהיה מקום לתמוה על התוס' שלא תירצו כן אמנם לפענ"ד דהך מילתא דלא שייך ב"ת בתקנת חכמים היינו דוקא במאי שתקנו חכמים משום גדר כגון דברים המשתנין לפ' הזמן ולפי קלקול הדורות. ומש"ה מסר הכתוב הדברים לחכמים וכה"ג מגילה וחנוכה שנשתנה הדבר שתקנו מחמת השתנות הענין לאחר מ"ת משא"כ כה"ג דהכא דמסיק ר"י טעמא כדי לערבב השטן שזה הענין היה שייך בזמן מתן תורה ומשו"ה אי הוה אשכחן באורייתא שאין לתקוע אלא פעם אחת שפי' הוה שייך בהו ב"ת אדרבה שייך ביה אלה הדברים שאין אתה רשאי לחדש בהם דבר מעתה משום הכי מתרצים בע"א כנ"ל:

שם ואמר ר"י שלשה דברים כו' ומוסר דין על חבירו כו' דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה כו' ופרש"י הוא קבר אותה. ולכאורה לשונו תמוה מאד ונלע"ד משום דקשיא ליה תרתי במימרא דר"י חדא דמאן יימר דמה שמתה שרה קודם לאברהם היה מצד עונש שמא כך היתה מידת ימיה ועוד דמאי מייתי קרא דויבא אברהם קרא ותמת שרה הו"ל למייתי שהרי כמה מקראות כתובים להדיא שאברהם האריך יותר משרה ס"ה שנים אלא ע"כ דחדא מתרצא מגו חדא דמה שהאריך ימים יותר ממנה לא מוכח מידי כדפרישית משו"ה מייתי קרא דויבא אברהם דמיותר אלא על כרחך שבא ללמד על זה הענין עצמו שבא אברהם לספוד שרה היה שלא כדרך הטבע דאי לאו שהיא גרמה בעצמה היה מהראוי שהיא היתה קוברת אותו ואפשר גם כן לומר שלישנא דקרא דכתיב לספוד לשרה הכי דייק דהו"ל למימר לספוד את שרה או לספוד אותה כנ"ל:

שם ואמר ר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו' מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל. ולכאורה יש לתמוה כיון דמהאי קרא יליף ר"י הו"ל למימר חייב להקביל פני רבו בר"ח כדמסיים מכלל דבר"ח בעי למיזל וכה"ג קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י דדווקא ברגל ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה אלישנא דקרא דבעלה של שונמית אמר לאשתו מדוע את הולכת וגו' ובעי ר"י לדייק מינה דבחדש ושבת בעי למיזל האיך אפשר לומר כן דהא נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג אפילו מצוה דאורייתא מכ"ש מחיוב דדברי קבלה אלא ע"כ צ"ל דבכה"ג לא מיקרי מצות עשה שהז"ג שמצד הסברא היה חייב להקביל פני רבו בכל שעה אלא א"א משום ביטול מלאכה כדילפינן מאפס לא יהיה בך אביון אבידתו ואבידת רבו אבידה שלו קודמת ודבר ידוע בתוספות ובפוסקים שאין לנשים לעשות מלאכה בר"ח כדאיתא בירושלמי ובפרקי ר"א הובא בטור א"ח סי' תי"ז נמצא דלפ"ז אתי שפיר דבנשים השוו ר"ח לשבת ומועד דר"ח נמי מקרי מועד משא"כ אנשים פטורים בר"ח משום ביטול מלאכה. ונהי דמעיקר הדין אף בנשים לא שייך כלל דין זה דכיון דנשים אינם חייבים בת"ת מיהו כיון דקרא בשונמית כתיב שהלכה לגבי אלישע שהיה נביא והיתה תדיר אצלו והכירה במעשיו שהיה איש קדוש מש"ה הצריכה לילך להקביל פניו כנ"ל:

שם ואמר ר"י חייב אדם לטהר כו' תנ"ה ובנבלתם לא תגעו כו' עד סוף הברייתא. לכאורה משמע מלישנא דברייתא דישראל אין מוזהרין על מגע נבילה אבל כהנים מוזהרין אלא דלפי אמת אינו כן דלא מיבעיא שאין הכהנים מוזהרין מדאורייתא דמהיכי תיתי הא לא אשכחן אזהרה לגבי כהנים אלא טומאת מת בלבד וטומאה קלה מחמורה לא ילפינן אלא אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא כמ"ש הרמב"ם להדיא בפ' ט"ז מהלכות טומאת אוכלין וכ"כ הרשב"א בחולין דף ל"ד ושיעור לשון הברייתא כך הוא דודאי אי מפרשינן קרא כפשטא היו אפילו ישראל מוזהרים וכ"ש כהנים אלא דבאמת א"א לומר כן לאוקמי קרא כפשטא דהא ישראל אינם מוזהרין על מגע נבילה כיון דאפילו על חמורין אינו מוזהרין אע"כ דקרא איירי ברגל ממילא דכהנים נמי מותרין בשאר ימות השנה מה"ת לחלק מיהו ברש"י במסכת חולין דף ל"ד משמע מלשונו דבכהנים איכא איסורא דרבנן ליגע בנבילה כיון שנפסל גופו מלאכול בתרומה והדבר צ"ע ותלמוד והארכתי בזה בסוגיא די"ח דבר:

שם א"ר כרוספדאי אמר ר"י ג' ספרים נפתחין בר"ה כאן יפה לקצר כמו שאמרו חכמים ז"ל בפ' אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור וענין הספרים האמורין כאן בוודאי הם ענין מופלא ואדם א' מני אלף ידע להשיג מהות ואיכות הספרים על מתכונתם. וכן עיקר ענין המאמר הזה דאיירי בענין הגמול ודיני הצדיקים ורשעים לחיים ולמות הם משבעה הדברים המכוסין מב"א בפ' מקום שנהגו לחד פירושא בעומק הדין ואפילו משה רבינו אדון כל הנביאים הקשה לשאול מפני מה יש צדיק וטוב לו כו' ומפני מה יש רשע וטוב לו כו' לכן אמרתי בלבי לדלג ולקצר במקום שאין להאריך אמנם משום דשמא גרם ששם מסכת זו נקראת ר"ה ועיקרה על קדושת יום הדין הקדוש דר"ה שמצות היום בשופר כאמור היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו והיינו מאימת הדין לכן כל איש ישתוקק לדעת קצת עניני הדין ביום הזה לא מיבעיא לכת הצדיקים והבינונים החרדים ועצבים מיום המיתה לכל הפירושים בין דעה"ז כמשמעו ובין דעה"ב כפירוש התוספות אלא אפילו הרשעים גמורים שאינן שמים על לב עניני עה"ב אעפ"כ לזאת יחרד לבם ויתר ממקומם מדין המיתה ממש כמשמעו. לכן מצאתי עצמי מחוייב בדבר להרחיב הדיבור קצת לדקדק ולהבין מיהו הדברים כפשטן בכל המאמרים הללו מכאן עד משנה על ששה חדשים השלוחין יוצאין שהן דרך חיים ותוכחת מוסר:

והנה במאמר רבי כרוספדאי יש לדקדק דקפתח ואמר ג' ספרים נפתחין בראש השנה וקחשיב נמי של בינונים ובתר הכי קאמר דשל בינונים תלויים ועומדים עד יה"כ וא"כ בר"ה למה נפתח ויותר מזה קשה מה שהקשה הרי"ף דספרן של בינונים למה הוא בא דממ"נ אם זכה נכתב לחיים ואם לא זכה נכתב למיתה ואף דלענ"ד אפשר לומר דהאי זכה ולא זכה דיה"כ היינו אם זכיותיו מרובים מעוונותיו או להיפך משא"כ אם נשאר בינוני בהוייתו עד יה"כ אף שנכתב לחיים משום דרב חסד מטה כלפי חסד מ"מ אינו נכתב בס' הצדיקים אלא בס' בינונים בפני עצמו כיון דעון עצמו אינו נמחק כדאיתא לקמן. אלא כיון דלפ"ז נצטרך לומר דהך מדה דרב חסד מטה כלפי חסד שייך אפי' בדין דר"ה ויה"כ הנוהגין בכל שנה בעוד האדם בחיותו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה דין הבינונים תלויים מר"ה עד יוה"כ דלאלתר בר"ה היה מהראוי לכותבן בס' בינונים מה"ט גופא דרב חסד מטה כלפי חסד ואם נאמר דהך מדה דרב חסד אינו נוהג בדין עה"ז אלא בדין דלעתיד כדברי ב"ה וכדמסיק הרי"ף ז"ל בחידושיו א"כ הדרא קושיא לדוכתא האי ספר דבינונים מה טבעו. תו יש לדקדק מ"ש בצדיקים ורשעים דקאמר נכתבים ונחתמים ואילו בבינונים דיה"כ לא קאמר אלא נכתבים לחיים או למיתה. והנראה לע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא ובמאי דסיימנא אפתח אנא פתחא לנפשאי דנ"ל דודאי הך מדה דרב חסד היא המדה הנוהגת לעולם האמורה בי"ג מדות ופירושה דמטה כלפי חסד כדברי ב"ה. אלא כיון דרמינן לקמן בסוגיא קראי אהדדי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת ומשנינן בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד ונ"ל לפרש דבתחלה היינו בר"ה ולבסוף היינו ביה"כ וכמו שאבאר במקומו והטעם נ"ל שהוא מבואר משום דר"ה הוא יום הדין הגמור לכל באי עולם ואותו יום יושב הקב"ה ודן עם כל פמליא שלו שהם השרים העליונים כדכתיב והנה ראיתי ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו דהיינו אלו שמיימיני' לזכות ומשמאילים לחובה ומש"ה כתיב נמי היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו כיון שרוב העולם בינונים דלא כשיטת תוספות וכמ"ש וכדאמרינן נמי לעולם יראה אדם את עצמו שהוא בינוני ומש"ה חרדין ועצבין כיון שהקב"ה אינו מתנהג באותו יום במדת חסד כיון שהשרים משמאילים ומקטריגים מעכבין על ידו מלעשות עמהם לפנים מש"ה ומשום כך מתנהג בר"ה במדת אמת והשתא א"ש הא דקאמר צדיקים ורשעים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים או למיתה כיון שחותמו של הקב"ה אמת כדאמרינן ביומא והיינו נחתמים משא"כ ביה"כ שהוא עת רצון ויום סליחה ומחילה שנתרצה הקב"ה למשה לקבוע אותו ליום סליחה וכפרה לדורות ואמרינן נמי דבהאי יומא לית רשות לשטן לאסטוני כדאמרינן נמי ביומא דף כ' וכמו שאבאר שם בעזה"י וא"כ דבהאי יומא נתקיים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא לכן מתנהג באותו יום במדת ורב חסד להטות כלפי חסד והיינו לבינונים ומש"ה לא קאמר ביה"כ נכתבין ונחתמין שהרי חותמו של הקב"ה אמת דבהאי יומא אינו מתנהג במדה זו כלל אלא מה שנכתבין ע"י הקב"ה בעצמו היינו חתימה דיליה וכמ"ש עוד בטוב טעם ודעת גבי מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה טעם השינוי בזה בין ר"ה ליה"כ כן נ"ל נכון בעז"ה. והשתא א"ש נמי הא דקאמר ג' ספרים נפתחין בר"ה והיינו לפי שאותו ספר של הבינונים מיה"כ דאשתקד נמי צריך להפתח בר"ה דהאידנא כיון דהעון עצמו דהבינונים אינו נמחק ולפ"ז איכא רובא בר"ה בהדי הך עון דאשתקד נכתב ונחתם בר"ה גופא בין רשעים גמורים ומה"ט גופא לעולם בעינן ספר מיוחד לבינונים אפי' אם נכתבים לחיים כיון דהעון עצמו אינו נמחק ועדיין צריך בדיקה בר"ה דלהבא להצטרף הך עון בהדיה כן נ"ל וכל זה דלא כשיטת תוס' וכמו שאבאר עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה ונחתמין לאלתר לחיים מדקחשיב בינונים משמע דצדיקים כו' נראה דהא דפשיטא להו דל' בינונים דהכא איירי במחצה על מחצה דוקא היינו משום דמשמע להו דבינונים דהכא היינו כאידך בינונים דבסמוך דאיירי בברייתא דב"ש וב"ה והתם ודאי מחצה על מחצה דוקא איירי מדקאמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד משמע דבהטי' כל דהו סגי והיינו כדמפרשי לקמן בסמוך כובש או נושא ואי ס"ד דאפי' עוונותיו מרובים הרבה מזכיותיו מיקרי בינוני ודאי לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי וכי משא פנים יש בדבר וכ"ש למ"ד מעביר ראשון ראשון וכפרש"י דמעביר עון א' לחוד א"כ משמע להדיא דבמחצה על מחצה איירי וכדמסיק רבא להדיא דעון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא כו' וא"כ בכה"ג גופא משמע להו דבינונים דר' כרוספדאי נמי בהכי אמר. ועוד יש לפרש בכוונתם דמגופא דמימרא דר' כרוספדאי דייקי הא דבשלמא אי איירי בבינונים דבמחצה על מחצה דוקא א"ש הא דקאמר דתלויין ועומדים עד יה"כ זכו נכתבים לחיים כו' האי זכו היינו שעשה מצוה א' או שתים יותר מעוונותיו ומש"ה נכתב לחיים כצדיק גמור והא דקאמר נמי לא זכו היינו שעשה עבירה א' או שתים יותר מזכיותיו ומש"ה נכתבים למיתה כרשע גמור וא"ש נמי הא דלא מסיק אם הוא עדיין בינוני ביה"כ מה תהא עליו משום דהוי מלתא דלא שכיח כלל שהרי הרבה מצות שייכי ביה"כ גופא ועוד דמסתמא עשה מיהו תשובה כל דהו ביה"כ דיה"כ מכפר עם תשובה משא"כ אם נפרש דצדיק גמור היינו גמור ממש בלי שום חטא ורשע גמור היינו גמור ממש בלי שום זכות וממילא דכולהו אינך שזכיותיו מרובים מעוונותיו או להיפך בינונים קרי להו תו לא א"ש הא דקאמר לא זכו נכתבים למיתה והיינו שנעשה רשע גמור שלא נשאר לו שום זכות מכל הזכיות המרובין שהיה לו וזה מלתא דלא שכיח. ולפ"ז אם לא נעשה רשע גמור על כל התורה אלא שנשאר לו כמה זכיות דאכתי בינוני הוא למה לא פירש מה יעשה לו ביה"כ וכן להיפך אם נאמר דהאי זכו דקאמר היינו שעשה תשובה על כל עונותיו משא"כ אם נשאר לו עון א' או שתים שלא עשה תשובה עדיין בכלל בינוני הוא ומה דינו של זה שהרי אין שום סברא לומר דבין מי שנשאר לו ביה"כ זכיות הרבה מרובה מעוונות ובין מי שנשאר לו עוונות הרבה מרובה מזכיות הללו והללו יהיו נכתבים בס' אחד מיוחד של בינונים דא"כ לקתה מדת הדין וח"ו יהיה משפט מעוקל אע"כ דבינונים היינו מחצה על מחצה דוקא כן נ"ל בכוונתן במאי דפשיטא להו הכי דאיירי במחצה על מחצה ומש"ה הוכרחו לפרש דלחיים דהכא היינו לחיי עה"ב דאי חיים ומיתה ממש בעה"ז קשיא להו קרא דמשלם לשונאיו וסוגיא דקידושין כמו שאבאר בסמוך משא"כ אי הוי אמרי' דצדיקים גמורים היינו גמורים ממש שאין בהם שום חטא ורשעים גמורים היינו גמורים ממש שאין בהם שום זכות. ולפ"ז לא היו צריכין לפרש דאיירי לעה"ב דשפיר מיתוקמא מחיים ומיתה ממש ואפ"ה א"ש קרא דמשלם לשונאיו אל פניו דהאי קרא ודאי ע"כ בעוונותיו מרובים מזכיותיו איירי שמשלם לו זכיות והוי א"ש נמי סוגיא דקידושין דאיירי בהדיא במי שזכיותיו מרובים מעוונותיו כן נ"ל בהמשך ל' התוס' ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד ופעמים הצדיקים כו' ורשעים כו' דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו דאמרי' בקידושין כו' עכ"ל. לכאורה דבריהם תמוהים דהוי כיהודה ועוד לקרא. ונראה דמקרא דמשלם לשונאיו לא מצי לאוכוחי מידי דאפשר דהא דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו לאו לענין אריכות ימים לעה"ז איירי אלא לענין שאר הצלחות דעשירות ושלוה והשעה משחקת לו. אבל לעולם כשיגיע לגמר דינו ונתמלא זו סאתו נכתב למיתה וימיו מתקצרין ואדרבא הכי משמע טפי לישנא דלהאבידו משמע להאבידו ממש בין מעה"ז ובין מעה"ב וכמה מקראות בתורה ובנביאים וכתובים מלאים מזה שרשעים אין להם שלוה אלא לפי שעה ופתאום יבא יומם ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו וכן במזמור לאסף סי' ע"ג כל המזמור מלא מזה שאמר כמעט נטיו רגלי כאין שפכו אשורי כי קנאתי בהוללים והיינו כדדרשינן בגמרא שאין חרדין ועצבין מיום המיתה סוף דברי אסף באותו מזמור עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות. וכ"ש ברשע שיש בידו א' מחייבי כריתות ולא עשה תשובה שנכתב למיתה לאלתר כדכתיב בהדיא הכרת תכרת הכרת בעה"ז שימיו נכרתין ומש"ה הוצרכו התוספות לאתויי מסוגיא דקדושין דהתם משמע להדיא דלענין אריכות ימים קאמר דאדרבה מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו דומה לענין זה דאריכות ימים כמי ששרף כו' דהא כולה שקלא וטריא דהתם אמתני' כל העושה מצוה אחת מאריכין קאי כן נ"ל בכוונתן:

גמ' וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין וכו' בתשו' הרא"ש סוף כלל יז הביא הנוסח' ג' דברים מבטלין הגזירה וכו' אף שינוי השם:

תוס' ד"ה ליום הדין כו' לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם עי' תורת חיים ריש פ' י"א דסנהדרין:

תוס' ד"ה ותוקעים, הא אמרינן פ' ראוהו ב"ד, עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי תוס', ובעניי אינו דומה לשם דהתם אלו מתרמי ציבורא אחרינא ונושא כפיו להם הוא עושה המצוה לברך אותם מש"ה מקרי זמנו, אבל הכא בתוקע לצבור אחר הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא אלא דמוציא אותם והציבור העושים מצוה והוא שלוחם להוציא אותם מש"ה לא מקרי לגביה עוד משך זמן המצוה:

כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ נראה לי בס"ד רמז לדבר קודם 'שָׁנָה' יש אותיות רמד [244] ואחר אותיות שנה יש תסו [466] נמצא יש יתרון בסוף על הקודם מספר רכ"ב [222] שהוא מספר ג' שמות 'אכדטם' [74×3=22 שהם האותיות לפני אֱלֹקִים] שהם אורות הגדלות בסוד 'וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' שהוא ג' פעמים ע"ד כנזכר בשער הכונות דרוש הפסח דף פ"א יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד 'רֶכֶב' אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם (תהלים סח, יח) כי ג' שמות הנזכר הם חילוף שם אֱלֹקִים וקאמר רִבֹּתַיִם לשון רבנות וגדלות ואמר אַלְפֵי שִׁנְאָן שהם עולים מספר ב' פעמים אל"ף אל"ף [111×2=222]. ובזה יובן בס"ד וַהֲדָרְךָ צְלַח 'רְכַב' (תהלים מה, ה) שיבא לך הצלחה משלשה שמות הנזכר שהם רכ"ב אותיות 'ברך' ולזה אמר (תהלים קמז, יג) 'כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ'. והנה מספר אותיות דקודם שָׁנָה שהם 'רמד' [244] עולה מספר 'הברזל' [244] רמז שהיא קשה כברזל דְ'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' הנה היא 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' שיש בסופה יתרון על מספר ההתחלה מספר 'רכב' הרומז לשלשה שמות הנזכר שבהם תתברך ותתעשר, ועל זה מביא הכתוב (דברים יא, יב) 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' שרשה בתחלתה אך 'וְעַד' פירוש שם אכדט"ם שהוא מספר ע"ד שהוא מעשיר הוא רמוז בְּ'אַחֲרִית שָׁנָה' כי היתרון של אותיות שנה הוא ג' פעמים על דרך הנזכר. או יובן בס"ד קודם שָׁנָה יש 'מרד' שהם העבירות ואחר שָׁנָה 'תסו' כמנין כְּלָיוֹת [466] שהם מיעצים לטובה ומהפכים המרד לזכות על ידי התשובה דכתיב (תהלים טז, ז) 'אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי'. או יובן ראש שם שָׁנָה הוא אות ש' ואם תצרפנה עם אות הסמוך לה באלפ"א בית"א שהוא אות ר' יהיה צירוף 'רש' וזהו אומרם 'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' אך סוף שם שָׁנָה במבטא הוא אות נו"ן יען דאות ה"א אינה יוצאה במבטא וקמ"ץ שתחת הנו"ן ישמש במקומה ואם תצרף אות נו"ן שהוא סוף שָׁנָה עם אות הסמוך לו באלפ"א בית"א שהוא אות ס' יהיה צירוף 'נס' שהוא לשון התרוממות וגדולה המורה על עושר כמו שנאמר (תהלים ס, ו) 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' וזהו שאמר 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ'. והנה רש"י ז"ל פירש שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ שישראל עושין עצמן רשים לדבר תחנונים כענין שנאמר (משלי יח, כג) 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ' עיין שם. ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו 'רָשׁ' בהיפוך אתוון 'שַׂר' רמז אם רָשׁ בִּתְחִלָּתָהּ יהיה שר בסופה לעלות בסולם ההצלחה, ועל זה אומר אם 'הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד' (איוב ח, ז) עד כאן דבריו נר"ו.

אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם קשה בשלמא בשלשה מהם איכא טעמא שיועילו לקריעת גזר דין אך בְּ'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' מה טעם יש בו שיועיל לבטל הגזרה שנגזרה? ונראה לי בס"ד דידוע אם אמר קונם שאיני נכנס לבית ראובן אם ראובן מכר הבית לשמעון הרי זה מותר ליכנס בו כי הוא נדר על בית ראובן וזה ביתו של שמעון הוא (נדרים מז.) וכן כאן הגזרה לעולם תתבטל בשביל תשובה או צדקה, אך המקטרג יקטרג שכבר נגזרה גזרה על אותו השם וזה הוא שם אחר וניצול בזה מקטרוג המקטרג. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל דאותיות הַשֵּׁם הם צינורות השפע של חיותו כמו שנאמר (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' עיין שם. והשתא כאשר משנים השם של אותו אדם עושים בזה ביטול לאותם האותיות של שם הקודם וזהו נעשה מעין מיתה ומעין הגזרה שנגזרה עליו, ונמצא בזה נתקיים הגזר דין במקצת ויתבטל הדין, ויהיה מעתה נשפע מאותיות החדשים אשר לו בשם החדש והרי הוא כקטן שנולד דמי.

אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָה שָׁעָה הקשה מהרש"א ז"ל מן בן סורר ומורה, עיין שם. ונראה לי בן סורר ומורה בא מן יפת תואר ולכן עושים לו מדה כנגד מדה הוא בא מזווג משונה שהוא מין עם אינו מינו לכך שינו דינו להיות נידון על שם סופו.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ. הנה כאן קאמר 'עִיּוּן תְּפִלָּה' לגריעותא דמזכיר עונותיו ובברכות (ברכות נה.) אמר 'בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' ובשבת (שבת קכז.) אמר שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וחד מנייהו עִיּוּן תְּפִלָּה, אך בתוספות בברכות כתבו תרי עִיּוּן תְּפִלָּה יש וצריך להבין זה. ונראה לי בס"ד ד'עִיּוּן תְּפִלָּה' דנקטי ליה בכלל דברים טובים הכוונה הוא דמכוין בתפילתו ומה שאמר בברכות על עִיּוּן תְּפִלָּה 'סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' היינו שבוטח בדעתו דתפלתו שהתפלל בכוונה תעשה פירות בודאי והוא מצפה מתי תגיע לידו בקשתו וזה נקרא 'עִיּוּן תְּפִלָּה' שנותן עיניו בתפילתו לבטוח בה' ולסמוך עליה בלי שום ספק וזה 'אֵין מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' כיון שלא אמר בפיו בפירוש שתפילתו תעשה פירות בודאי אלא רק בלבו סומך בכך והמקטרגים אינם יודעים מה שבלבבו ורק הקב"ה יודע המחשבה שבלב והוא יתברך חנון ורחום אין דן אותו על פי מחשבת לבו, ולזה אמר בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב מצד עצמו שיהיה יושב ומצפה, וסופו לבא לִידֵי כְּאֵב כשאין רואה שנעשית בקשתו, אך רבי יצחק דאמר 'מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' של אדם איירי באומר בפירוש בפיו שהוא בטוח שתפילתו עושה פירות בשביל שהתפלל בכוונה, ולכן המקטרגים שומעים דברים אלו ומזכירין עונותיו.

כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טז ה) "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ" וְגוֹ' וּכְתִיב: (בראשית כג, ב) "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה". נראה לי בס"ד דדייק מיתורא דקרא דהוה ליה למימר 'לספדה ולבכותה' על כן מפרש שבא לעשות הספד לעצמו על אשר היה סיבה הוא לפטירת שרה כי מה שנפטרה בשביל מסירת דין עליו נחשב הוא המסבב כמו שאמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה (סנהדרין צה.) 'על ידך מת שאול ועל ידך נטרד דואג' ולכך לא אמר 'לספדה' אלא 'לִסְפּוֹד' רוצה לומר לִסְפּוֹד על עצמו ואות למ"ד של 'לְשָׂרָה' משמש במקום תיבת על כמו (שמות יד, ג) 'וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ' שהוא רוצה לומר על בני ישראל וכן כאן לִסְפּוֹד לעצמו על שרה דהיינו על מה שקרה לְשָׂרָה מסיבתו.

'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' דִּכְתִיב (בראשית יז, טו) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'שָׂרָי' כִּי 'שָׂרָה' שְׁמָהּ". מקשים למה לא יליף דבר זה מאברהם עצמו שלא הוליד את יצחק שהוא בן הראוי לו אלא עד אחר שנקרא אַבְרָהָם? ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בנדרים (נדרים לב:) יעוין שם. ונראה לי בס"ד דגבי אברהם לא הוה שינוי השם אלא רק תוספת אות א' בשמו ולא יקרא שינוי אלא אם כן משנה השם כולו שמביא שם אחר במקומו או ישנה ממנו אות אחת שיסיר אות אחד ויניח אות אחר במקומו כדהוה בשרה שנטל אות יו"ד והניח אות ה"א.

זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ קשה אם כן הוה ליה לרבי יצחק לחשוב ישיבת ארץ ישראל עם ד' דברים? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק לא פסיקא ליה דאפשר זכותא דארץ ישראל גרים ואפשר משום שינוי מקום בלחודיה ולכן לא מנה עם ד' דברים לא זה ולא זה.

חַיָּב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל נראה לי בס"ד הטעם כי יצר הרע יתגרה באדם ברגל יותר משאר ימים מפני שהם ימי בטלה, אך היצר הרע נמשל לזבוב ששוכן על מקום מאוס וסרוח ואם הגוף טמא ברגל שורין עליו כוחות יצר הרע שהם (קהלת י, א) 'זְבוּבֵי מָוֶת' בר מינן ואם יהיה טהור נפרדים מעליו הזבובים וכל יום מימי הרגל נקרא יוֹם טוֹב ואם נטהר בו יתרחק ממנו ה'זְבוּב' [17] שהוא מספר י"ז ויתהפך למספר טוֹב [17] דהמספר שוה. ונראה לי שרמז דרבי יצחק לפי דרכו באומרו בָּרֶגֶל על עונות שאדם דש בעקביו שנמצאים ביותר בימי הבטלה. או רמז בָּרֶגֶל על התשובה אשר פתח שלה רמוז ברגל אות ה'.