ישעיה פרק ג׳

מסיר מירושלים וגו' — כולה מפורשת במסכת חגיגה שמנה עשר קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד:

קוסם — זה מלך שנאמר קסם על שפתי מלך:

יועץ — יודע לעבר שנים ולקבוע חדשים:

וחכם חרשים — שכשפותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים:

ונבון לחש — ראוי למסור לו סתרי תורה שנתנו בלחש כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה:

ונתתי נערים שריהם — אלו בני אדם המנוערים מן המצות:

ותעלולים ימשלו בם — שועלים בני אדם חלשים ואני אומר לפי פשוטו תעלולים ליצני בני אדם המתעוללים בהן ומבזין אותם כמו (איוב טו) ועוללתי בעפר קרני את אשר התעללתי (שמות י):

ונגש העם — יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום:

ירהבו הנער בזקן — יתגדל הנער על הזקן:

והנקלה בנכבד — כפשוטו ומדרשו יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו ככבדות:

כי יתפש איש באחיו — כאשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמר עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה:

קצין תהיה לנו — ותלמדנו:

והמכשלה הזאת — שאנו נכשלים בה באיסור או בהיתר בטומאה או בטהרה תחת ידיך הוא שאתה יודע להורות לנו, דבר אחר שמלה לך להלביש ערום:

והמכשלה — (פיילנצ"א בלע"ז) מחסרוני שאני מחוסר לחם תחת ידיך להספיקני ולכך קצין תהיה לנו והוא משיב בביתי אין לחם ואין שמלה ומה טיבי לקצין:

ישא ביום ההוא — אין ישא אלא לשון שבועה הוא ישבע להם לא אהיה חובש לא אהיה מחובשי בית המדרש ובביתי אין לחם ושמלה אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה, דבר אחר לפי פשוטו לא אהיה חובש לא אהיה שופט שהוא חובש את הנדונים בבית הסוהר:

כי כשלה ירושלים — כולם חסירים ונפולים ואין עוזר זה לזה ולמה כי מאנו לשמוע ועתה כולם מכעיסי':

כי לשונם ומעלליהם אל ה' — לנגדו להכעיסו:

למרות עיני כבודו — להקניט לפני כבודו ד"א עניני כבודו:

הכרת פניהם — עון שהם מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני, ל"א הכרת פניהם ניכרים הם בעזות פניהם:

כסדום הגידו — לא כחדו בפרהסיא עשו:

אמרו — למי שהוא צדיק כי טוב עשה:

אוי לרשע רע — שהוא רע לעצמו ורע לאחרים גורם רעה לו ולאחרים בתנחומא והמקרא מוסב על אמרו צדיק כי טוב לו ואוי לו לרשע רע:

נגשיו מעולל — ליצנים הם:

ונשים משלו בו — נשים נואפות משלו בו כמו שאמר למטה יען כי גבהו בנות ציון והטו לבם לרעה (לפיכך כל חלשים משלו בו) ויונתן תירגם לשון (נושים):

מאשריך — מדריכיך שיש להם לאשרך בדרך טוב הם מתעים אותם:

בלעו — קלקלו:

נצב לריב — של ישראל מעומד שלא לדקדק בדינם:

ועומד לדין עמים — ומתעכב ומאריך בדינן של אומות. עמידה זו לשון עכבה:

ה' במשפט יבוא עם זקני עמו — שהי' להם למחות, ולעכו"ם אומר אתם בערת' את כרמי אני קצפתי מעט ואתם עזרתם לרעה:

גזלת העני — דור שהיו עניים במעשים טובים כל זה במדרש אגדה ולפי משמעות פשוטו כל הענין על ישראל ועומד לדין עמים הם השבטים:

ואתם בערתם הכרם — הזקנים והשרים אכלו את שאר העם:

מלכם — כמו מה לכם:

תטחנו — תכתתו ותמעיטו לבזות בדינם:

ויאמר ה' — על הנשים אשר משלו בעמי יען כי גבהו וגו':

ומשקרות עינים — לשון הבטה ד"א צובעות עיניהם בסיקרא ובכחול:

הלוך וטפוף תלכנה — לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות:

וברגליהם תעכסנה — כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל דורסתו ברגלו ורמזתו צד חיבת נואפות כדי להבעיר בו יצר הרע כעכס זה של נחש עכס. הוא ארס של נחש:

ושפח — לשון צרעת כמו (ויקרא יג) מספחת היא ועל שנכתב בשי"ן דרשו בו רבותינו שתעשנה שפחות מכודנות ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים פתהן יערה. כליהן יערה ל' ארמי היא פתיא אוכמא הן היו אומרות ימהר יחישה מעשהו שר רואה אותי ונוטל אותי כשבא הפורענות היו שרי נ"נ נוטלין אותן להיות לנשים מחמת יופין, ורמז הקב"ה והיו שופעות כאדם המערה מכלי אל כלי וכאשר נענשו בדם נדה והיו נמאסות עליהן ומשליכין אותן לארץ מעל קרונות שלהן, וי"ת יקרהן יעדי:

פתהן — ל' רוחב ל' גודל:

ביום ההוא — לעתי' לבא כשיבא הקב"ה להשיב את ישראל אליו יסיר ה' מהם את תפארת העכסים שלא יהו תולין תפארתם בנוי תכשיטי נשים ודברי נבלה:

העכסים — המנעלים אשר ברגליהם אשר בהם תעכסנה:

והשביסים — מיני שבכה לתכשיטי הראש והרבה יש בלשון משנה שביס של שבכה:

והשהרונים — יונתן תירגם וסבכיא:

הנטיפות — עונקיא לשון ענקים לגרגרותיך (משלי א׳:ט׳) ולשון נטיפות ע"ש שתלויות על הצואר ונוטפות על החזה והן כמין מרגליות נקובות וחרוזות בחוט ובלע"ז מושטינצא"ש:

והשרות — צמידי הזרוע דמתרגם ושיריא:

והרעלות — צניף שמצניפות כל פרצופיהם חוץ מגלגל העין כדי שיתאוה אדם ליזון במראות הלסתות (סא"א) ל"א והרעלות מיני סרבלים נאים להתעטף בהן ובל' משנה יש מדיות רעולות במס' שבת:

הפארים — תרגום כליליא כמו (שמות לט) פארי המגבעות:

והצעדות — אצעדה של שוקים:

והקשורים — כמשמעו קשורי' קצרי' שקושרי' בהן שערן ויש שעושין אותו מוזהבים פרשיינ"ש בלע"ז:

ובתי הנפש — שכנגד הלב נושק"א בלע"ז:

והלחשים — נזמי האוזן מקום שלוחשין לה שם:

המחלצות — כיתוניא כמו (שמואל ב ב) וקח את חליצתם שהגוף מלובש בהם וכשפושטין אותם חולצין אותם מן הגוף:

והמעטפות — מצעות המטה כתרגומו שושיפיא והמטפחות. מפות:

והחריטים — תרגומו מחכיא דפוס של בית הרחם כדמתרגמינן וכומז מחוך (שמות לה):

והגליונים — הן המראות כתרגומו מחזייתא (ספייקיי"ו בלע"ז) על שם שמגלו' צורות הפנים קרוין גליונים או שמא מראות שלהם נגללות היו:

והסדינים — על פשתן הם המתעטפין בהם:

והצניפות — (מולקינ"ש בלע"ז):

והרדידים — כבינתא (פרמל"ץ בלע"ז) והם של זהב שמכבנין בה הסרבל שהאשה מתעטפת בו:

והיה תחת בשם מק — מקום שהיו מתבשמות בו יהיה נימק:

ותחת חגורה נקפה — מקום שחגרה שם יהיה ניקף נחתך בחבורות ורשומי מכות כמו ואחר עורי נקפו (איוב יט) ונקף סבכי היער (לקמן י'):

ותחת מעשה מקשה — מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש מקשה ל' דא לדא נקשן (דניאל ה) ואני הייתי מפרשו תחת המעשה מקשה מקום שהיו שם חגורות נותנות טסי הזהב העשויות מקשה בטדי"ץ בלע"ז אלא שהוא נקוד פתח והוא במסורה בעשרה נקודים פתח ואין אחד מהם דבוק לתיבה של אחריו וכל מעשה שהוא דבוק לתיבה של אחריו נקוד קמץ:

ותחת פתיגיל — והוי (ס"א הרי) כשתי תיבו' פתי גיל כלי שהוא מביאן לידי גילה והוא בית הרחם האמור למעלה פתהן חלוף אותה גילה תהיה מחגורת שק בכל מתניה:

כי תחת יופי — כי זאת הוגנת להיות להם תחת יופי שהיו משתחצות בו:

מתיך — גבוריך מתי מלחמותיך היוצאים בצבא במניין:

ואנו — ל' אנינה:

פתחיה — שערי עיירות ובתים בכל שעריה' יהא הספד:

ונקתה — ותתרוקן מכל כמו וגם אני נתתי להם נקיון שינים (עמוס ד) ובל' משנה יצא פלוני נקי מנכסיו:

לארץ תשב — מגוב' לשפלות ישבו לארץ ידמו (איכה ב) בתשעה באב: