ישעיה פרק ו׳

בשנת מות — כשנצטרע:

ושוליו — כמו שולי המעיל (שמות כ״ח:ל״ד) תחתיתו ראיתיו יושב על כסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה:

שרפים עומדים ממעל — בשמים:

לו — לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי:

בשתים יכסה פניו — שלא יביט לצד השכינה:

ובשתים יכסה רגליו — לצניעות שלא יראה כל גופו לפני בוראו ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל:

ובשתים יעופף — ובתרין משמש:

וקרא זה אל זה — נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם יונתן:

קדוש קדוש קדוש — ג' פעמים כתרגומו:

וינועו אמות הספים — אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל:

מקול הקורא — מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה י״ד:ה׳) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר ט״ז:ל״ה) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' (שם) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך (שמות ד׳:ו׳) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו:

והבית ימלא עשן — היה נמלא עשן:

כי נדמיתי — הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים י״ג:כ״ב):

נדמתי — כמו כי נדמה כל עם כנען:

טמא שפתים — דמגעל בחובין:

רצפה — גחלת וכן עוגת רצפים (מלכים א י״ט:ו׳) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך (שם) אמר הקב"ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני:

במלקחים — בצבת:

לקח מעל המזבח — שבעזרה:

ויגע על פי וגו' — וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כ"א במלקחים והגיעה על שפתי הנביא ולא הוזק בתנחומא וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו (יואל ב׳:י״א) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו (שם) הם הנביאים ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון, קבל הדבור מפי הקב"ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל:

את מי אשלח — להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון והוא נתנב' שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב"ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא:

שמעו שמוע — אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי:

השמן לב העם הזה — כמו הכבד את לבו (שמות ח׳:י״א) לשון הלוך (לשון) פעול לבם הולך הלוך והשמן (אנגריישנ"ט בלעז) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע:

ועיניו השע — טחים כענין שנאמר (לקמן מד) כי טח מראות עיניהם, הטוח מתרגמינן דאיתשע:

פן יראה בעיניו — נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם:

עד מתי — יכבידו את לבם ולא ישמעו:

ויאמר — ידעתי כי לא ישיבו עד תבא פורענות עליהם וילכו בגולה ושאו עריהם מאין יושב:

שאו — תשאה לשון גלמוד מאין יושב:

ורבה העזובה — שהארץ תעזב מהם וכך הלשון ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ:

ועוד בה עשיריה — גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף והיתה לבער עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם:

כאלה וכאלון — אשר בעת זמן שלכת שלהן משליכין עלין שלהן בימי הסתיו שילוך אחר שילוך עד שאין נותר בה זולתי המצבה אף הם זרע הקדש הנמצאין בה עומדין בקדושתו הם יהיו לה למצבת, ד"א מצבתה נטיעתה לכך איני מכלה אותם נטעתים זרע קודש, ויש פותרים שער שלכת היתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים: