Talmud Builders

    Temurah 23a

    Back to index

    English translation — Temurah 23a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1All concede, even the Rabbis, that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice, but instead he took one of the animals and sacrificed it, he has demonstrated a lack of concern for the fate of the remaining animal, and that therefore the second animal is left to die. Consequently, you find that both clauses of the mishna are consistent with the opinion of the Rabbis, as one may interpret the latter clause as referring to a case where the owner took one of the two sums of money, used it to purchase an animal, and sacrificed the animal, and in such a case, all agree that the other sum of money is cast into the Dead Sea.

    2But according to that which Rabbi Abba says that Rav says, the mishna cannot be interpreted in this manner. As Rabbi Abba said: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to the case of one who achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Accordingly, just as the lost animal is left to die if the second sin offering was sacrificed, the replacement animal is left to die if the original animal was sacrificed. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Rather, if the original animal is sacrificed, the replacement animal is left to graze, as it was never lost.

    3Therefore, one must say that according to this explanation, the tanna taught us the first clause of the mishna in an unattributed manner in accordance with the opinion of the Rabbis, and he taught us the latter clause in an unattributed manner in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    4The Gemara asks: And what is the tanna teaching us by teaching its clauses in accordance with different opinions? Presumably, he is teaching us that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree about this matter. But the tanna already teaches the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis explicitly in the latter clause: In the case of one who designates his sin offering and the animal was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found, and both of the animals stand fit for sacrifice, one of them shall be sacrificed and the other shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is not left to die unless it was found after its owner achieved atonement; and the money is not taken to the Dead Sea unless it was found after its owner achieved atonement.

    5The Gemara answers: This is what the tanna is teaching us in the latter clause, that this matter that was presented in a contradictory manner between the first and second clauses of the mishna is actually a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis.

    6§ The Gemara returns to the matter itself, which was cited above: Rav Huna says that Rav says: All concede that if the owner did not consult the court about which animal to sacrifice but instead took one of the animals and sacrificed it, the second animal is left to die. They disagree only in a case where the owner comes to consult the court. As Rabbi Yehuda HaNasi holds: The Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, and it was of no concern to them that one of the animals would be left to die. And therefore, we say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was not lost, and the one that was lost shall be left to die. And the Rabbis hold: The Sages enacted a protective ordinance with regard to consecrated items, and we therefore say to the owner: Go achieve atonement with the sin offering that was lost, and the one that was not lost shall be left to graze.

    7Rav Mesharshiyya raises an objection: And is there such an opinion that the Sages did not care to enact a protective ordinance with regard to consecrated items, to prevent them from being left to die? But isn’t it taught in a baraita with regard to a verse that deals with the remainder of a meal offering: “And that which is left thereof shall Aaron and his sons eat; it shall be eaten without leaven in a holy place; in the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9). Why must the verse state at the end the apparently redundant expression: “They shall eat”? The verse teaches that if the remainder constitutes a small amount for consumption, the priests eat non-sacred food and teruma with it, so that the remainder will be eaten while satiated.

    8Furthermore, why must the verse state: “They shall eat it”? The verse teaches that if the remainder constitutes a large amount for consumption, e.g., there are many remainders from the meal offerings, then one does not eat non-sacred food or teruma with it, so that it will not be eaten in an excessive manner. Otherwise, one might fail to consume the entire remainder, and some of it would be rendered leftover from an offering after the time allotted for its consumption [ notar ].

    9Rav Mesharshiyya concludes his objection: This baraita teaches that an ordinance was enacted in order to prevent the remainder of a meal offering from being rendered notar . The same reasoning should apply to other consecrated items, including a sin offering. What, is it not that this baraita is stated even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara responds: No, this baraita is stated specifically according to the opinion of the Rabbis.

    10And Rabbi Abba says that Rav says: All concede that in a case where one achieves atonement through the one that was not lost, the one that was lost is left to die. With regard to what case do the Rabbis and Rabbi Yehuda HaNasi disagree? They disagree with regard to a case where one achieves atonement with the one that was lost. As Rabbi Yehuda HaNasi holds that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is considered like the lost sin offering. Therefore, the second animal is left to die. And the Rabbis hold that if one designates a sin offering instead of one that was lost, it is not considered like the lost animal. Accordingly, the second animal is left to graze.

    11The Gemara objects to the explanation of Rabbi Abba in the name of Rav: We learned in a mishna ( Yoma 62a): On Yom Kippur, a pair of goats is brought to the Temple, where lots are drawn to determine which goat is sent to Azazel as the scapegoat, and which goat is sacrificed as a sin offering. If the scapegoat died after the lots were drawn for both goats, another pair of goats is brought and lots are drawn for the second pair. This means that there are two goats that were selected as the sin offering, i.e., the remaining goat from the first pair and the goat selected from the second pair. One of these is sacrificed; and the second goat shall graze until it becomes blemished, and it shall then be sold, and the money received from its sale will be allocated for communal gift offerings. This is because a communal sin offering is not left to die. One may infer from the mishna that under similar circumstances, the sin offering of an individual is left to die.

    12The Gemara continues its objection: And Rav says with regard to this mishna: Living animals are not rejected. In other words, the sin offering from the first pair is not disqualified on account of the death of the first scapegoat. And therefore, when he achieves atonement, he may even achieve atonement with the second goat of the first pair. And the other sin offering from the latter pair is like an animal designated instead of an offering that was lost, as the second pair was brought due to the death of the first scapegoat. And the mishna states that the reason the remaining sin offering is not left to die is that it is a communal sin offering, but if it were the sin offering of an individual, it would be left to die.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הכל מודיםואפילו לרבנן דאמרי אבודה בשעת הפרשה רועה מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה אמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה הא נמי דקתני מאלו ומאלו דמשמע דאם הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה כגון שמשך מדעתו ולא נמלך דהתם רבנן מודו הלכך תנא הך תקנתא יביא מאלו ומאלו והך תקנתא ניחא ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין ושאינן אבודין יפלו לנדבה:

    אלא לרבי אבא דאמראפי' משך מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה הואיל והיא לא נדחית ולא נאבדה מעולם ואע"ג דלא נמלך ובהא פליגי:

    דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמיהמפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו דמת האבוד הנשאר הכי נמי כי מתכפר באבוד מת שאינו אבוד:

    ורבנן סברי לאו כאבוד דמיוהא דקתני מאלו ומאלו דמשמע הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח רבי היא ולא רבנן רישא רבנן וסיפא רבי:

    הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנןהך סיפא דקתני לפלוגתא בהדיא הכי קאמר דקא"ל דבר זה הנך בבי דלעיל דפליגי אהדדי חדא רבי וחדא רבנן:

    לשון ירושלמי הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב בין נתכפר באבוד בין נתכפר כו' מאי הקריב דקתני רישא והקריב אחרת תחתיה הקריב לשחוט מדעתו - והכי קאמר הקריב אחרת לשחיטה תחתיה וסתם הקריב מדעתו משמע ואחר כך שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו תמות הנותרת ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה הואיל ולא נמלך ורישא וסיפא דברי הכל דהשתא ליכא למידק מרישא הא לא הקריב רועה דהא בדלא הקריב עסקינן וסיפא נמי דקתני יביא מאלו ומאלו אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח דברי הכל דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלא נמלך:

    אלא לר' אבא כו' ורבנן סברי לאו כאבוד דמיורועה אע"ג דמשך האבודה מדעתו ודחה את זו. השתא ליכא לתרוצי רישא מאי הקריב לשחיטה מדעתו דהא משום משיכה לא מהני מידי אלא ודאי הקריב ממש ואיכא למידק הא לא הקריב רועה השניה וכגון דנתכפר בשאינה אבודה ורבנן היא דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וסיפא דמשמע דאי מייתי מחד מינייהו ואפי' שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח לאו כרבנן היא רישא רבנן וסיפא רבי. ואי קשיא לרבי אבא נמי תריץ מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ורישא וסיפא רבי היא לאו פירכא היא דא"כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך להקריב ולא נמלך לא עשו לו תקנה:

    דלא עשו תקנה בקדשיםדלא איכפת לן אי מייתא שניה ואמרינן ליה זיל איכפר בשאינה אבודה כו':

    ורבנן סברי כו'והכי משמע מתניתין אחת מהן תקרב כדי שתמות השניה שתקרב שאינה אבודה ואבודה תמות דברי רבי וחכמים אומרים אין חטאת מתה כי האי גוונא דבא לימלך דאמרינן ליה התכפר באבודה אלא ההיא דנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים ההיא ודאי מתה דליכא תקנתא בהמלכה והוא הדין נמי אם נמצאת קודם ולא נמלך:

    יאכלוגבי שירי מנחה כתיב (ויקרא ו׳:ט׳) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וסיפיה דקרא בחצר אהל מועד יאכלוה וקא דריש יאכלוה קרא יתירא הוא וקאמר יאכלו בלא ה"א יאכלו עמה חולין ותרומה כו'. ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השבע אכילה הוגנת:

    יאכלוהה"א דיאכלוה קדריש דמשמע יאכלוה לחודה:

    אכילה מרובהשיש להן שירי מנחות הרבה:

    מאי לאו אפילו רביוש"מ עשו תקנה בקדשים דקתני לא יאכלו חולין עמה כדי שלא תבוא לידי נותר ותיפסל:

    השני ירעהגבי שעירי יום הכפורים והכי פרישית לה לעיל (תמורה דף כב:):

    וא"רבמס' יומא (דף סד.):

    בעלי חיין אינן נדחיןולא נדחה הראשון במיתת חבירו והוא יקרב ושני שבזוג שני ירעה והאי בתרא הוי ליה כמפריש לאיבוד דמפני הראשון שמת הפרישו שנים האחרים:

    תמורה 23 עמוד א

    1הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה, משכחת לה כגון שמשך אחת מהן והקריב, ודברי הכל.

    2אלא לרבי אבא אמר רב, דאמר: הכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה. על מה נחלקו? במתכפר באבודה, דרבי סבר: מפריש לאיבוד כאיבוד דמי, ורבנן סברי: לאו כאיבוד דמי.

    3רישא סתם לן כרבנן, סיפא סתם לן כרבי.

    4ומאי קמשמע לן, דפליגי רבי ורבנן? בהדיא קתני לה מחלוקת רבי ורבנן בסיפא: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות אחת מהן תקרב, ושניה תמות, דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בעלים, ואין מעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו בעלים!

    5הא קמשמע לן, דבר זה מחלוקת רבי ורבנן.

    6גופא, אמר רב הונא, אמר רב: הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה. לא נחלקו אלא בבא לימלך, דרבי סבר: לא עשו תקנה בקדשים, ואמרינן לך התכפר בשאינה אבודה, ואבודה מתה. ורבנן סברי: עשו תקנה בקדשים, ואמרינן לך התכפר באבודה, ושאינה אבודה תרעה.

    7מותיב רב משרשיא: ולא עשו תקנה בקדשים? והתניא: (ויקרא ו, ט) ״יאכלו״, מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת, אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שתהא נאכלת על השבע.

    8״יאכלוה״, מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה, אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא נאכלת על הגסה.

    9מאי לאו אפילו רבי? לא, רבנן.

    10ורבי אבא אמר רב: הכל מודים במתכפר בשאינה אבודה, שאבודה מתה. על מה נחלקו? דמתכפר באבודה, דרבי סבר: מפריש לאיבוד כאיבוד דמי, ורבנן סברי: לאו כאיבוד דמי.

    11תנן: השני ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. הא דיחיד מתה.

    12ואמר רב: בעלי חיים אינן נידחין, כשהוא מתכפר בשני שבזוג ראשון מתכפר, ואידך בתרא הוה ליה כמפריש לאיבוד, וטעמא דציבור, הא דיחיד מתה.

    Tosafot

    (הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה) רישא רבי וסיפא רבנןואי קשיא לישני לה נמי לר' אבא מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה (ראשונה) נמצאת ראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה וסיפא ורישא רבי לאו פירכא היא דא"כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך מדעתו ולא נמלך. לשון רש"י: הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך וא"ת היכי ניישב לרב הונא לישנא דמתניתין דתנן וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת אחר שכפרו וי"ל דה"ק אין חטאת מתה דלא נוכל למצוא לה תקנה אלא שנמצאת אחר שכפרו דאז אין לה תקנה ולר' אבא נמי נפרש לישנא דמתני' כן:

    דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשיםתימה למ"ו הרמ"ר וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות:

    אוכלין עמה חולין ותרומהואי קשיא הא אין מכניסין חולין בעזרה הא לא קשיא יאכלוה מבחוץ ואחר כך יכנס ויאכל המנחה לרש"י ועי"ל דאין איסור להכניס חולין בעזרה אלא כשעושה שום עבודה מהן אבל בחנם אין לחוש דהא קמן דאדם נכנס עם בגדים חולין בעזרה:

    וטעמא דציבור הא דיחיד מתה מאי לאו לרבנןתימה למורי הר"ר אלחנן אמאי לא פריך בהדיא ממתני' דקתני וחכ"א אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו והא הכא דשניהן בעין קודם כפרה וקאמר הא דיחיד מתה ואומר הרר"י דאמתניתין לא מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין הכי קאמר אין חטאת מתה אלא בשנמצאת אחר שכפרו אבל נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם עד שיסתאבו וימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת אבל גבי שעירים לא שייך למימר הכי מיהו אפשר דס"ל לרבנן דמתניתין דאם נתכפר באחד מהן אפי' באבודה שניה תמות כי הכא גבי שעירים דלא אפשר לעשות תקנה אחרת דליכא למימר שירעו שניהן ויביא מאלו ומאלו שהרי בו ביום הוא צריך להתכפר באחת מהן ואינו יכול להמתין עבודת היום אבל לרבי אבא דאמר אליבא דרבנן דמפריש לאבוד לאו כאבוד ואם נתכפר באבודה שאינה אבודה רועה פריך שפיר דהא הכא דנתכפר בראשון ואפילו הכי דיחיד תמות אלמא מפריש לאבוד כאבוד דמי אבל לרב הונא לא פריך מידי דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכה בדין שניה למיתה אזלא ביחיד ואפילו לרבנן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    Babylonian Talmud · folio map

    Temurah 23a

    Temurah 23a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 277 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הכל מודים ואפילו לרבנן דאמרי אבודה בשעת הפרשה רועה מודו שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה בתקנתייהו שהפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה ובא לפנינו לימלך מה יעשה אמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה הא נמי דקתני מאלו ומאלו דמשמע דאם הביא מאחד מהן השני ילך לים המלח ואפילו נתכפר באבודה משכחת לה כגון שמשך מדעתו ולא נמלך דהתם רבנן מודו הלכך תנא הך תקנתא יביא מאלו ומאלו והך תקנתא ניחא ליה טפי מלומר יבוא ויטרח לבית דין וימלך ונאמר לו שיתכפר באבודין ושאינן אבודין יפלו לנדבה:

    אלא לרבי אבא דאמר אפי' משך מדעתו את האבודה ונתכפר בה אמרי רבנן דתרעה הואיל והיא לא נדחית ולא נאבדה מעולם ואע"ג דלא נמלך ובהא פליגי:

    דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמי המפריש תחת קרבן אבוד דינו כאבוד וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד מודיתו דמת האבוד הנשאר הכי נמי כי מתכפר באבוד מת שאינו אבוד:

    ורבנן סברי לאו כאבוד דמי והא דקתני מאלו ומאלו דמשמע הא אם התכפר באחד מהן ואפילו באבודין ילכו שאינן אבודין לים המלח רבי היא ולא רבנן רישא רבנן וסיפא רבי:

    הכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן הך סיפא דקתני לפלוגתא בהדיא הכי קאמר דקא"ל דבר זה הנך בבי דלעיל דפליגי אהדדי חדא רבי וחדא רבנן:

    לשון ירושלמי הניחא לרב הונא דאמר הכל מודים שאם משך אחד מהן והקריב בין נתכפר באבוד בין נתכפר כו' מאי הקריב דקתני רישא והקריב אחרת תחתיה הקריב לשחוט מדעתו - והכי קאמר הקריב אחרת לשחיטה תחתיה וסתם הקריב מדעתו משמע ואחר כך שהקריב אחרת מדעתו לשחיטה נמצאת הראשונה ועדיין לא נשחטה האחרת זו תמות הנותרת ואפילו הניח את זו ונתכפר באבודה הואיל ולא נמלך ורישא וסיפא דברי הכל דהשתא ליכא למידק מרישא הא לא הקריב רועה דהא בדלא הקריב עסקינן וסיפא נמי דקתני יביא מאלו ומאלו אבל אי מייתי מחד מינייהו אזלי אינך לים המלח דברי הכל דמסתמא משמע שהקריב מדעתו בלא נמלך:

    אלא לר' אבא כו' ורבנן סברי לאו כאבוד דמי ורועה אע"ג דמשך האבודה מדעתו ודחה את זו. השתא ליכא לתרוצי רישא מאי הקריב לשחיטה מדעתו דהא משום משיכה לא מהני מידי אלא ודאי הקריב ממש ואיכא למידק הא לא הקריב רועה השניה וכגון דנתכפר בשאינה אבודה ורבנן היא דמפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וגבי מעות נמי מפריש לאבוד לאו כאבוד דמי וסיפא דמשמע דאי מייתי מחד מינייהו ואפי' שאינן אבודין (חולין) דפיישין אזלי לים המלח לאו כרבנן היא רישא רבנן וסיפא רבי. ואי קשיא לרבי אבא נמי תריץ מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה נמצאת הראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ורישא וסיפא רבי היא לאו פירכא היא דא"כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך להקריב ולא נמלך לא עשו לו תקנה:

    דלא עשו תקנה בקדשים דלא איכפת לן אי מייתא שניה ואמרינן ליה זיל איכפר בשאינה אבודה כו':

    8 more comments on this page.

    Rashi on Temurah 23a · Sefaria

    Tosafot

    (הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה) רישא רבי וסיפא רבנן ואי קשיא לישני לה נמי לר' אבא מאי הקריב לשחיטה וקודם שחיטה (ראשונה) נמצאת ראשונה תמות ורבי היא דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה וסיפא ורישא רבי לאו פירכא היא דא"כ אמאי נקט הקריב כלל ליתני הפריש סתמא דבשלמא לרב הונא נקט הקריב לאשמועינן מדעתו דאם משך מדעתו ולא נמלך. לשון רש"י: הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריב שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך וא"ת היכי ניישב לרב הונא לישנא דמתניתין דתנן וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת אחר שכפרו וי"ל דה"ק אין חטאת מתה דלא נוכל למצוא לה תקנה אלא שנמצאת אחר שכפרו דאז אין לה תקנה ולר' אבא נמי נפרש לישנא דמתני' כן:

    דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים תימה למ"ו הרמ"ר וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דא"ל התכפר בטובה וכחושה תמות:

    אוכלין עמה חולין ותרומה ואי קשיא הא אין מכניסין חולין בעזרה הא לא קשיא יאכלוה מבחוץ ואחר כך יכנס ויאכל המנחה לרש"י ועי"ל דאין איסור להכניס חולין בעזרה אלא כשעושה שום עבודה מהן אבל בחנם אין לחוש דהא קמן דאדם נכנס עם בגדים חולין בעזרה:

    וטעמא דציבור הא דיחיד מתה מאי לאו לרבנן תימה למורי הר"ר אלחנן אמאי לא פריך בהדיא ממתני' דקתני וחכ"א אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו והא הכא דשניהן בעין קודם כפרה וקאמר הא דיחיד מתה ואומר הרר"י דאמתניתין לא מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין הכי קאמר אין חטאת מתה אלא בשנמצאת אחר שכפרו אבל נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם עד שיסתאבו וימכרו ויביא מאלו ומאלו חטאת אבל גבי שעירים לא שייך למימר הכי מיהו אפשר דס"ל לרבנן דמתניתין דאם נתכפר באחד מהן אפי' באבודה שניה תמות כי הכא גבי שעירים דלא אפשר לעשות תקנה אחרת דליכא למימר שירעו שניהן ויביא מאלו ומאלו שהרי בו ביום הוא צריך להתכפר באחת מהן ואינו יכול להמתין עבודת היום אבל לרבי אבא דאמר אליבא דרבנן דמפריש לאבוד לאו כאבוד ואם נתכפר באבודה שאינה אבודה רועה פריך שפיר דהא הכא דנתכפר בראשון ואפילו הכי דיחיד תמות אלמא מפריש לאבוד כאבוד דמי אבל לרב הונא לא פריך מידי דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכה בדין שניה למיתה אזלא ביחיד ואפילו לרבנן:

    Tosafot on Temurah 23a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Temurah, daf 23, Amud Aleph, about 277 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה…”

    2. Segment 229 words

      Opens “אלא לרבי אבא אמר רב, דאמר: הכל…”

      Named: רבי אבא, רבי סבר, אבא.

    3. Segment 38 words

      Opens “רישא סתם לן כרבנן, סיפא סתם לן…”

    4. Segment 453 words

      Opens “ומאי קמשמע לן, דפליגי רבי ורבנן? בהדיא…”

      Named: רבי ורבנן.

    5. Segment 58 words

      Opens “הא קמשמע לן, דבר זה מחלוקת רבי…”

      Named: רבי ורבנן.

    6. Segment 644 words

      Opens “גופא, אמר רב הונא, אמר רב: הכל…”

      Named: רב הונא, רבי סבר.

    7. Segment 728 words

      Opens “מותיב רב משרשיא: ולא עשו תקנה בקדשים?…”

      Named: רב משרשיא.

    8. Segment 818 words

      Opens “״יאכלוה״, מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה,…”

    9. Segment 96 words

      Opens “מאי לאו אפילו רבי? לא, רבנן.…”

    10. Segment 1027 words

      Opens “ורבי אבא אמר רב: הכל מודים במתכפר…”

      Named: רבי אבא, רבי סבר, אבא.

    11. Segment 1116 words

      Opens “תנן: השני ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “ואמר רב: בעלי חיים אינן נידחין, כשהוא…”

    Sages named on this page

    • Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.

      Source: Temurah 23a · Segment 7 — “מותיב רב משרשיא: ולא עשו תקנה בקדשים? והתניא: (ויקרא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Temurah 23a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026