Talmud Builders

    Temurah 10a

    Back to index

    English translation — Temurah 10a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Or perhaps we say that if one redeems any animal that possesses the same sanctity as the original he does not add an additional one-fifth.

    2And if you say that with regard to this other body, since it maintains the same type of sanctity as the initial animal, one does not add one-fifth when redeeming it, but what of a case where the first animal was lost and the owner achieved atonement by bringing another, and this first animal was found and was consigned to be sacrificed as a burnt offering? What is the halakha ? Do we say that when one does not add an additional one-fifth, that is only with regard to the same body with the same type of sanctity, but in the case of another type of sanctity the exemption does not apply? Or perhaps we say that since it is the same body, one does not add one-fifth. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    3Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one person consecrates his animal to be used as an offering by another, does the one who consecrates it add one-fifth when he redeems it, or does the one atoning by means of the offering add one-fifth? Who is considered the owner of the offering? Rava said that the verse states: “And if he that consecrated it will redeem his house, then he shall add the fifth part of the money” (Leviticus 27:15). It may be inferred from here that only the one who consecrates the item adds one-fifth, but not the one for whom the offering atones.

    4Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one person consecrates an animal to be used as an offering by another, can the one who consecrates it render another animal a substitute for it, or can the one achieving atonement through it render a substitute for it? Rava said: If it were so, that the one who consecrates it can render a substitute for it, we would find a case where the community or partners can render a substitute for their consecrated animal, for example where they appointed an agent to consecrate an animal for them. The mishna (13a) states that one cannot substitute for consecrated animals belonging to the community or to partners. By contrast, in this case, since only one person consecrated it, he would be able to substitute for it, contrary to the mishna.

    5And furthermore, Rav Naḥman says that Rav Huna says: The Sages taught in a baraita : The verse states: “This is the law of the nazirite who vows, and of his offering unto the Lord for his naziriteship, besides that for which his means suffice; according to his vow which he vows” (Numbers 6:21). But is the offering of a nazirite judged according to his means? The offerings of a nazirite are fixed by the Torah. How is it possible to understand this clause: “Besides that for which his means suffice”? Rather, the clause “his offering unto the Lord for his naziriteship” is referring to a case where he separated an offering from his own animals, whereas the clause “besides that for which his means suffice” is referring to a case where others separated the offering for him. This teaches that designation by others is effective.

    6With regard to what halakha is this baraita stated? If we say that it is with regard to the matter of atonement, and it is teaching that a nazirite can atone even by means of an offering designated for him by others, isn’t it obvious that such an offering can atone for him? Once it is his offering, he can certainly use it. Rather, the ruling of this baraita must be stated with regard to substitution, and this is what it is saying: Even in a case where others separated the offering for him, he alone can render a substitute for it. Conclude from this verse that we follow the one for whom the offering atones, and only he can effect substitution for the offering.

    7The Gemara responds: The baraita is not referring to substitution, but to the matter of atonement. And that which is difficult for you, that it is obvious that the nazirite can atone by bringing an offering consecrated by another, as they have given it to him as a gift, this is in fact not obvious. Had the Merciful One not included an offering received from another by writing the clause “besides that for which his means suffice,” I would say that it is a Torah edict expressed in the term “his offering,” that a nazirite can atone only with an offering consecrated from his own animals, but not through one received from the animals of others. Therefore, the verse teaches us that he can atone even with an offering received from others.

    8Having failed to resolve Rami bar Ḥama’s dilemma, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? The Gemara answers: Come and hear a proof from that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: If one consecrates his animal as an offering for someone else’s atonement, and he subsequently redeems the animal, he adds one-fifth to its value as the owner. But only the one for whom the offering atones can render a substitute for it. This resolves the dilemma of Rami bar Ḥama.

    9Rabbi Yoḥanan’s statement continues: And if one separates teruma from his produce to exempt the produce of others, so that the other’s produce will be permitted in consumption, the benefit of discretion is his. He is entitled to determine which priest receives the teruma . The Gemara explains: What is the reason for this? The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your produce in the third year, which is the year of tithing, and have given it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow” (Deuteronomy 26:12). This indicates that the one actually giving the produce chooses to whom to give it.

    10MISHNA: One does not substitute non-sacred limbs for consecrated fetuses, i.e., if one says that a certain limb of a non-sacred animal is substituted for a fetus in the womb of a consecrated animal, it is not consecrated. And likewise, one does not substitute non-sacred fetuses for consecrated limbs. And one substitutes neither non-sacred limbs nor fetuses for whole consecrated animals nor non-sacred whole animals for consecrated limbs or fetuses.

    11Rabbi Yosei says: One substitutes non-sacred limbs for whole consecrated animals, but not whole animals for consecrated limbs. Rabbi Yosei said: But isn’t it so with regard to sacrificial animals, that if one says: The hind leg of this animal is a burnt offering, the entire animal is a burnt offering? So too, when he says: The non-sacred hind leg of this animal is in exchange for that animal, the entire animal is a substitute in exchange for it.

    12GEMARA: It was stated that Bar Padda says: Fetuses are not imbued with sanctity if one attempts to consecrate them for sacrifice, and Rabbi Yoḥanan said: Fetuses are imbued with sanctity. The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning in this regard, as Rabbi Yoḥanan said: In the case of one who consecrated a pregnant animal as a sin offering, and it later gave birth, if he wishes he may achieve atonement by sacrificing the mother, and the offspring will be left to graze until it develops a blemish that renders it unfit, whereupon it will be sold and the money is used to purchase a gift burnt offering; and if he wishes he may achieve atonement through the animal’s offspring, and the mother will be left to graze until it develops a blemish.

    13The Gemara adds: And both statements of Rabbi Yoḥanan are necessary, despite the fact that both affirm that fetuses may be consecrated. As, if Rabbi Yoḥanan had taught us only this first case, of one who consecrates a fetus by itself, I might say that only there is the fetus imbued with sanctity, as he consecrated

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומשדקיימא לן (ב"מ דף נג:) הבעלים מוסיפין חומש אם פודין את הקדשן ואם אחרים פודין אין מוסיפין חומש הלכך הפריש זה קרבן לכפרת חבירו והומם מאן הוו בעלים דידיה חזי דאי פריק ליה לוסיף חומש מקדיש הוי בעלים אבל מתכפר כאחר דמי ואינו מוסיף או מתכפר הוו בעלים דידיה:

    א"כדמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור ושותפין והיכי דמי כגון דשוו צבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד קרינא ביה קרבן יחיד אי בתר דידיה אזלינן ואנן תנן בשילהי מתניתין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הלכך אין קרבנו עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרין בו ולא קרינא ביה קרבן יחיד ואנן גמרינן לקמן ממעשר דקרבן יחיד עושה תמורה ולא דציבור ושותפין:

    השג ידהיינו קרבן עולה ויורד והלא קרבן נזיר קבוע הוא בין עשיר בין עני:

    הא כיצדהכי קאמר קרא קרבנו שהפריש הוא משלו יביא על נדרו מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שאינו יכול להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאחר זמן שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא:

    לענין כפרהלאשמעינן דיכול להתכפר בבהמה שהפריש אחר לצרכו:

    מה כשהפריש הוא משלוהוא עושה בו תמורה ולא אחר אף כשהפרישו לו אחרים הוא עושה בו תמורה ולא אחר:

    מדידיה הוא דמתכפרדכתיב קרבנו לה':

    טובת הנאה שלושל תורם הוי טובת הנאה שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ולא למי שתרם עליו:

    דכתיב את כל מעשר וגו'כי תכלה לעשר וגו' משמע מי שנוטל המעשר מתבואה שבידו ליתנו למי שירצה ולא ביד חבירו שנתרם עליו. טובת הנאה דבר מועט מקבל מישראל על מנת שיתן כל תרומותיו לבן בתו כהן:

    מתני' לא אבריםדחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדושה חלה על האבר:

    ואין עוברין באבריןשאם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קודש:

    ולא אברין ועובריןדחולין בשלימים דקדש:

    ולא שלימיןדחולין באברין ועוברין דקדש:

    ממירין אברין בשלימיןאמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורה תחת בהמת קודש זו חלה תמורה על האבר ופשטה לה בכל הבהמה והויא תמורה כולה וקרבה:

    ולא שלימין בהןדאין כח באבר אחד של בהמת קדש לעשות תמורה:

    והלא במוקדשיםכלומר בתחילת ההקדש כשמקדישו אם אמר רגלה של זו עולה כדמפרש טעמא לקמן בגמ':

    גמ' אין קדושה חלה על העובריןאם הקדיש עובר במעי בהמה אינו קדוש ליקרב ואם מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין לעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אמיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כולד קדשים ולא כתחילת הקדש:

    רצה בוולדה מתכפרדכי אמרינן וולד חטאת למיתה אזיל היינו היכא דמפריש חטאתו ונתעברה וילדה דהלכה למשה מסיני נינהו חמש חטאות מתות והכי גמירי לה דמתה אבל אי אפרשה מעוברת חשוב עובר כבהמה אחרת וחיילא עליה קדושה באנפי נפשיה והויא ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה והשניה תרעה. אלמא קדושה חלה על העוברין:

    תמורה י עמוד א

    1או דילמא: כל אותה קדושה אינו מוסיף חומש?

    2ואם תימצא לומר הדין גוף אחד כיון דבאותה קדושה קאים מוסיף חומש, אלא נתכפר באחר, וניתק זה לעולה מהו? כי מוסיף חומש באותו הגוף באותה קדושה, אבל בקדושה אחרת לא? או דילמא, כיון דאותו הגוף הוא מוסיף חומש? תיקו.

    3בעי רמי בר חמא: מקדיש מוסיף חומש, או מכפר מוסיף חומש? אמר רבא: אמר קרא ״(ויקרא כז״, טו) ״ואם המקדיש יגאל את ביתו״ מקדיש, ולא מתכפר.

    4בעי רמי בר חמא: מקדיש עושה תמורה, או מתכפר עושה תמורה? אמר רבא: אם כן, מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה, כגון דשוו שליח לאקדושי.

    5ועוד, דאמר רב נחמן אמר רב הונא: תנא (במדבר ו, כא) ״קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו״, וכי נזיר נידון בהשג יד? הא כיצד? ״קרבנו לה' על נזרו״ שהפריש משלו, ״מלבד אשר תשיג ידו״ שהפרישו לו אחרים.

    6למאי הילכתא? אילימא לענין כפרה פשיטא דמכפר ליה! אלא לענין תמורה, והכי קאמר: אף כשהפרישו לו אחרים עושה תמורה. שמע מינה: בתר מתכפר אזלינן!

    7לא לענין תמורה, ודקא קשיא לך מתנה דקא יהבין ליה אי לאו דרבי רחמנא (במדבר ו, כא) ״מלבד אשר תשיג ידו״, הוה אמינא גזירת הכתוב הוא ״קרבנו״ מדידיה הוא דמכפר, מדאחרים לא, קמ"ל׃

    8מאי הוי עלה? תא שמע, דאמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: מקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה.

    9תורם משלו על של אחרים טובת הנאה שלו. מ"ט אמר קרא: ״(דברים כו״, יב) ״את כל מעשר תבואתך... ונתת וגו'״.

    Mishna

    10אין ממירין, לא אברין בעוברין, ולא עוברין באברים, ולא עוברין ואברים בשלימים, ולא שלימים בהן.

    11רבי יוסי אומר: ממירין אברים בשלימים, אבל לא שלימים בהן. א"ר יוסי: והלא במוקדשין, האומר ״רגלה של זו עולה״ כולה עולה, אף כשיאמר ״רגלה של זו תחת זו״ תהא כולה תמורה תחתיה.

    Gemara

    12אתמר, בר פדא אמר: אין קדושה חלה על עוברין, ורבי יוחנן אמר: קדושה חלה על עוברין. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר.

    13וצריכא, דאי אשמעינן בהך קמייתא התם הוא דאקדשיה׃

    Tosafot

    אמר רבא א"כפירוש אי מקדיש עושה תמורה מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליחא לאקדושיה אבל לא מצינו למימר אי מתכפר עושה תמורה מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דאיתקדוש בהמה להתכפר בה יחידי דכיון דיחיד מתכפר בה לאו דצבור היא אלא דיחיד:

    איתמר בר פדאזהו בר פדא בן אחותו של בר קפרא כדאיתא פ' קמא דמעילה (דף ד:) א"ל בר קפרא לבר פדא בן אחותו ראה מה אתה שואלני למחר בב"ה ואין זה בן פדת דבן פדת הוא ר"א בן פדת:

    ואין קדושה חלה על העובריםשאם הקדיש עובר במעי אמו בהמת חולין אינו קדוש ליקרב ואי מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין בעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אימיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כוולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כוולדות קדשים ולא כתחילת הקדש:

    ורבי יוחנן אמר קדושה חלה על העובריןואם הקדיש עובר במעי אמו חולין קדיש ואם הפריש חטאת מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות ולא הוי כולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם לא מצינו ולד חטאת דאזיל למיתה אלא במקדיש חטאת ריקנית ועיברה:

    ואזדא רבי יוחנן לטעמיה [כו'] רצה בולדה מתכפרפירוש ואין צריך קדושה אחרת והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות שמע מינה דאית ליה לר' יוחנן קדושה חלה על העוברין דאי סלקא דעתך דאין קדושה חלה יצטרך קדושה אחרת אחר שנולד אבל אין לפרש מדלא אזיל למיתה שמע מינה דקדושה חלה והא (אי) אפשר לומר דאף ע"ג דאין קדושה חלה על העובר אפילו הכי לא אזיל הולד למיתה דשמעינן ליה לר' יוחנן דאית ליה שיירו משוייר ואי אמר על בהמה של חולין היא קדש וולדה חולין הרשות בידו דעובר לאו ירך אמו הוא וכן מפרש הש"ס לקמן פ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) אלא עיקר ההוכחה הוא דמדקאמר רצה בולדה מתכפר ומשמע דאין צריך לאקדושיה זימנא אחריתי אחר שנולד דמשהקדיש האם הולד קדוש על פיו ולא מכח האם וק"ק מה שפירש רש"י ז"ל לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברין ונפקא מינה דאם הפריש חטאת מעוברת הוה ליה ולד חטאת ולמיתה אזלא מנלן דלמא אף על גב דאין קדושה חלה לא אזיל למיתה דשמא אית ליה שיירו משוייר ולאו ירך אמו הוא כדפירשנו וי"ל דע"כ אית ליה לבר פדא דשיירו אינו משוייר דאם לא כן תקשה ליה ממתני' (ולד שלמים) פרק כיצד מערימין (לקמן תמורה כד:) האומר ולדה של זו עולה הרי זו וולד שלמים ואי אית ליה לבר פדא דשיירו משוייר אמאי ולדה שלמים הא אי בעי הוה משייר הולד בחולין דבשלמא ר' יוחנן דאמר קדושה חלה על העוברין מיד דאמר היא שלמים דעתיה נמי לקדושי הולד בשלמים והוי הולד שלמים על קדושת פיו ולא מטוניה דאם אבל לבר פדא דאמר קדושה אינה חלה על העוברין אין הולד קדוש על פיו אלא מכח דאם ואם סבירא ליה דשיירו משוייר אמאי אין הולד עולה אלא שמע מינה דצריך לומר דמיד האם קדושה קדוש הולד מכח האם וא"ת כיון דאין קדושה חלה על העוברין היכי קאמר ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין וי"ל דלדמים קאמר וא"ת היכי אפשר דקדושה חלה על העוברין והא אמר דאסור להקדיש מחוסר זמן ולקמן אמרינן (פרק) כיצד מערימין על הבכור (גם זה שם) המבכרת שהיתה מעוברת אמר מה שבמעי בהמה אם זכר עולה אלמא דאפילו לכתחילה מצי מקדיש ליה ומאי שנא מחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי ליה בבכורות (דף יד.) מקרא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Gilyon HaShas

    מתני' אבל לא שלימין בהןע' לקמן דף כו ע"א תוס' ד"ה מהו דתימא:

    תוס' ד"ה ואזדא בסה"ד ומייתי ליה בבכורותר"ל דבבכור ילפינן ליה מקרא לקמן דף כה ע"ב אבל אתה מקדיש מבטן וילפינן מיניה להקדיש עובר כנלע"ד בעזה"י:

    Babylonian Talmud · folio map

    Temurah 10a

    Temurah 10a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 320 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש דקיימא לן (ב"מ דף נג:) הבעלים מוסיפין חומש אם פודין את הקדשן ואם אחרים פודין אין מוסיפין חומש הלכך הפריש זה קרבן לכפרת חבירו והומם מאן הוו בעלים דידיה חזי דאי פריק ליה לוסיף חומש מקדיש הוי בעלים אבל מתכפר כאחר דמי ואינו מוסיף או מתכפר הוו בעלים דידיה:

    א"כ דמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור ושותפין והיכי דמי כגון דשוו צבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד קרינא ביה קרבן יחיד אי בתר דידיה אזלינן ואנן תנן בשילהי מתניתין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הלכך אין קרבנו עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרין בו ולא קרינא ביה קרבן יחיד ואנן גמרינן לקמן ממעשר דקרבן יחיד עושה תמורה ולא דציבור ושותפין:

    השג יד היינו קרבן עולה ויורד והלא קרבן נזיר קבוע הוא בין עשיר בין עני:

    הא כיצד הכי קאמר קרא קרבנו שהפריש הוא משלו יביא על נדרו מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שאינו יכול להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאחר זמן שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא:

    לענין כפרה לאשמעינן דיכול להתכפר בבהמה שהפריש אחר לצרכו:

    מה כשהפריש הוא משלו הוא עושה בו תמורה ולא אחר אף כשהפרישו לו אחרים הוא עושה בו תמורה ולא אחר:

    מדידיה הוא דמתכפר דכתיב קרבנו לה':

    טובת הנאה שלו של תורם הוי טובת הנאה שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ולא למי שתרם עליו:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Temurah 10a · Sefaria

    Tosafot

    אמר רבא א"כ פירוש אי מקדיש עושה תמורה מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליחא לאקדושיה אבל לא מצינו למימר אי מתכפר עושה תמורה מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דאיתקדוש בהמה להתכפר בה יחידי דכיון דיחיד מתכפר בה לאו דצבור היא אלא דיחיד:

    איתמר בר פדא זהו בר פדא בן אחותו של בר קפרא כדאיתא פ' קמא דמעילה (דף ד:) א"ל בר קפרא לבר פדא בן אחותו ראה מה אתה שואלני למחר בב"ה ואין זה בן פדת דבן פדת הוא ר"א בן פדת:

    ואין קדושה חלה על העוברים שאם הקדיש עובר במעי אמו בהמת חולין אינו קדוש ליקרב ואי מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין בעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אימיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כוולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כוולדות קדשים ולא כתחילת הקדש:

    ורבי יוחנן אמר קדושה חלה על העוברין ואם הקדיש עובר במעי אמו חולין קדיש ואם הפריש חטאת מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות ולא הוי כולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם לא מצינו ולד חטאת דאזיל למיתה אלא במקדיש חטאת ריקנית ועיברה:

    ואזדא רבי יוחנן לטעמיה [כו'] רצה בולדה מתכפר פירוש ואין צריך קדושה אחרת והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות שמע מינה דאית ליה לר' יוחנן קדושה חלה על העוברין דאי סלקא דעתך דאין קדושה חלה יצטרך קדושה אחרת אחר שנולד אבל אין לפרש מדלא אזיל למיתה שמע מינה דקדושה חלה והא (אי) אפשר לומר דאף ע"ג דאין קדושה חלה על העובר אפילו הכי לא אזיל הולד למיתה דשמעינן ליה לר' יוחנן דאית ליה שיירו משוייר ואי אמר על בהמה של חולין היא קדש וולדה חולין הרשות בידו דעובר לאו ירך אמו הוא וכן מפרש הש"ס לקמן פ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) אלא עיקר ההוכחה הוא דמדקאמר רצה בולדה מתכפר ומשמע דאין צריך לאקדושיה זימנא אחריתי אחר שנולד דמשהקדיש האם הולד קדוש על פיו ולא מכח האם וק"ק מה שפירש רש"י ז"ל לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברין ונפקא מינה דאם הפריש חטאת מעוברת הוה ליה ולד חטאת ולמיתה אזלא מנלן דלמא אף על גב דאין קדושה חלה לא אזיל למיתה דשמא אית ליה שיירו משוייר ולאו ירך אמו הוא כדפירשנו וי"ל דע"כ אית ליה לבר פדא דשיירו אינו משוייר דאם לא כן תקשה ליה ממתני' (ולד שלמים) פרק כיצד מערימין (לקמן תמורה כד:) האומר ולדה של זו עולה הרי זו וולד שלמים ואי אית ליה לבר פדא דשיירו משוייר אמאי ולדה שלמים הא אי בעי הוה משייר הולד בחולין דבשלמא ר' יוחנן דאמר קדושה חלה על העוברין מיד דאמר היא שלמים דעתיה נמי לקדושי הולד בשלמים והוי הולד שלמים על קדושת פיו ולא מטוניה דאם אבל לבר פדא דאמר קדושה אינה חלה על העוברין אין הולד קדוש על פיו אלא מכח דאם ואם סבירא ליה דשיירו משוייר אמאי אין הולד עולה אלא שמע מינה דצריך לומר דמיד האם קדושה קדוש הולד מכח האם וא"ת כיון דאין קדושה חלה על העוברין היכי קאמר ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין וי"ל דלדמים קאמר וא"ת היכי אפשר דקדושה חלה על העוברין והא אמר דאסור להקדיש מחוסר זמן ולקמן אמרינן (פרק) כיצד מערימין על הבכור (גם זה שם) המבכרת שהיתה מעוברת אמר מה שבמעי בהמה אם זכר עולה אלמא דאפילו לכתחילה מצי מקדיש ליה ומאי שנא מחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי ליה בבכורות (דף יד.) מקרא:

    Tosafot on Temurah 10a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    מתני' אבל לא שלימין בהן ע' לקמן דף כו ע"א תוס' ד"ה מהו דתימא:

    תוס' ד"ה ואזדא בסה"ד ומייתי ליה בבכורות ר"ל דבבכור ילפינן ליה מקרא לקמן דף כה ע"ב אבל אתה מקדיש מבטן וילפינן מיניה להקדיש עובר כנלע"ד בעזה"י:

    Gilyon HaShas on Temurah 10a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Temurah, daf 10, Amud Aleph, about 320 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “או דילמא: כל אותה קדושה אינו מוסיף…”

    2. Segment 239 words

      Opens “ואם תימצא לומר הדין גוף אחד כיון…”

    3. Segment 326 words

      Opens “בעי רמי בר חמא: מקדיש מוסיף חומש,…”

      Named: רבא.

    4. Segment 424 words

      Opens “בעי רמי בר חמא: מקדיש עושה תמורה,…”

      Named: רבא.

    5. Segment 539 words

      Opens “ועוד, דאמר רב נחמן אמר רב הונא:…”

      Named: רב נחמן, רב הונא.

    6. Segment 624 words

      Opens “למאי הילכתא? אילימא לענין כפרה פשיטא דמכפר…”

    7. Segment 733 words

      Opens “לא לענין תמורה, ודקא קשיא לך מתנה…”

      Named: רבי רחמנא.

    8. Segment 817 words

      Opens “מאי הוי עלה? תא שמע, דאמר ר'…”

      Named: רבי יוחנן.

    9. Segment 920 words

      Opens “תורם משלו על של אחרים טובת הנאה…”

    10. Segment 1016 words

      Opens “מתני׳ אין ממירין, לא אברין בעוברין, ולא…”

    11. Segment 1132 words

      Opens “רבי יוסי אומר: ממירין אברים בשלימים, אבל…”

      Named: רבי יוסי.

    12. Segment 1234 words

      Opens “גמ׳ אתמר, בר פדא אמר: אין קדושה…”

      Named: רבי יוחנן.

    13. Segment 138 words

      Opens “וצריכא, דאי אשמעינן בהך קמייתא התם הוא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Temurah 10a · Segment 8 — “…תא שמע, דאמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: מקדיש…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Temurah 10a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026