מסכת חולין דף נ׳ עמוד א׳

ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים בתמיה. לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם. שמע מינה ההיא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי ליה רב נחמן בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל ובדאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל:

דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דבין לבני בבל ובין לבני מערבא אסור דאפילו רבי עקיבא דאמר לעיל (חולין דף מט:) תותב קרום ונקלף אסור דהאי נמי לתותב דמי שאינו מחובר אלא באמצע הקשת שקורין פישט"א:

כי פליגי דאייתרא בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף והאי לאו תותב הוא:

איכא דאמרי דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי דכר' עקיבא סברי להו:

כי פליגי דאקשתא מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא. ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ"ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה. ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא:

כי הא אלישנא קמא קאי:

רבי אמי מערבאה הוא ואמר מקמצין נוטלין ממנו מעט למעלה מההיא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר:

מחסם לשון (דברים כה) לא תחסום. מגמגם:

כי פליגי דאייתרא ההיא דפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי סליק רבה בר בר חנה אכל דאייתרא מיתוקם כי האי לישנא:

דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי ולהאי לישנא מפרש מילתא דרב נחמן בניחותא אינהו מיכל קא אכלי ליה השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו ולא כפירוש הקונטרס דפירש דלהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן:

אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם לכאורה היה נראה דיום שביעי לאו דוקא אלא בלילה של שביעי דאכתי לא פסק אבלות מינייהו דאי ביום השביעי הא מקצת היום ככולו ואין שייך לומר מונה עמהם ומיהו אפילו ביום שביעי ממש איירי דבמועד קטן (דף כב.) מוקי לה כשעדיין המנחמים אצלו דאכתי קאי באבלותיה עד שילכו להם:

מדקה לדקה ומגסה לגסה פירש רבינו חננאל מסתמא מבהמה דקה לבהמה דקה להקל דאי באונא ואומא הוה ליה למימר קטנה וגדולה כדאמר רבי יהודה גבי כרס:

איכא דאמרי דאייתרא כולא עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא מקצת נוסחאות יש שאין בה האי איכא דאמרי כלל, ומקצת ספרים יש דגרסי ליה, ומכל מקום אפילו לספרים דגרסי ליה נקטינן כלישנא קמא, חדא דבדאורייתא הלך אחר המחמיר, ועוד דרב נחמן דאמר חד סתים וחד לא סתים, ופירש ואמר אינהו לא אכלי ליה אנן מסתם נמי לא סתים בתמיהא, ודאי ללישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד לא סתים היכי משכחת ליה, ועוד דסוגיין דפסחים (נא, א) כלישנא קמא אזלא, דאמרינן כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא על לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל, ובדאייתרא הוא דפליגי, אבל באקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, וכתב רש"י ז"ל ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יצחק בר נחמני אמר רבי הושעיא דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו, והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו וכהנים נהגו בה היתר. וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי, ואף על גב דבבלאי נהגו בו איסור, אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי. ולענין סתימת חלב, קיימא לן כרב דאמר טהור סותם טמא אינו סותם, דהא רבא סבר למעבד בה עובדא כרב ששת דשרי אפילו בחלב טמא, ואמר ליה רב פפא רב(ו) [ו]איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה ולא כלום, אלמא קבלה מיניה (וטריפה) דאינו סותם אלא חלב טהור בלבד, וכתב הב"ה ז"ל דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל אם אותו אבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר בה ושוכב עליו תמיד, אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמה טריפה דאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין נותן, שהרי אפילו בחלב טמא אמרו שאינו סותם אף על פי ששוכב עליו תמיד אלא שאינו מהודק בו היטב, כל שכן זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו פעמים מתפרד ממנו, [ו]בשעה ששכב עליו גם כן אי אפשר שיהא מהודק במקום הנקב אפילו (ב)[כ]הידוק של חלב טמא. אלא שלא הבנתי עדיין טרפשא דליבא דנראה שהטרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד ככובע על הראש, ואפילו הכי איצטרכינן למימר דאינו סותם.

קמוץ והבו ליה ואכל פירש רבינו שלמה ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שחלב (הקורקבן) [שעל הקרב] שוכב עליו ואוכלין השאר.

בני מעים שניקבו וליחה סותמן כשירה ואסיקנא דלית הילכתא כותיה ואין ליחה סותמתן כלל.

אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים כתב הרב בעל העיטור ז"ל דנראה דהוא הדין דמקיפין בלב וכבד והקורקבן דאינהו נמי בני מעים איקרו, כדאמרינן לקמן (חולין נו, ב) בנחמרו בני מעיה לא שנו אלא לב וכבד וקורקבן. אבל רבינו ז"ל אומר דאין דרך האמוראין להזכיר לב וכבד וקורקבן וריאה בכלל מעים, אבל במשנה או בברייתא מזכירין הכל בלשון בני מעיים. ותדע שהרי הוצרך רבי יוחנן ור' אליעזר למימר מקיפין בריאה, אלמא ריאה אינה בכלל בני מעים, ולא היו בכלל דברי רב שימי בר חייא, ועוד דאמר בענין נפולה דלקמן (נא, ב) נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אלמא בכלל [דברי] אמימר דאמר כנגד בני מעים לא היה אלא כרס ודקין, ואתא מר זוטרא ואוסיף לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל, וכן נמי לענין דרוסה כי האי גוונא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל לקמן (חולין נד, א) גבי דרוסה. והילכך הכי דאיתמר מקיפין כגון בני מעים, דהיינו כרס ודקין, וכגון ריאה דאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר דמקיפין בה נמי התם הוא דסמכינן אהקפה, אבל בשאר טרפיות כגון בלב וכבד וקורקבן, לא סמכינן אהקפה כלל.

הא דאמרינן אפילו מערוגה לערוגה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. פירש רש"י ז"ל ערוגה אומא או אונא של צד ימין או של צד שמאל, כלומר שאפילו נקובת אומא או אונא שבערוגות ימין מקיפין אותה בערוגת צד ימין אומא לאומא ואונא לאונא, אבל לא מדקה לגסה, כלומר לא מאומא שהיא גסה לאונא שהיא דקה וכן להפך. והלשון אינו מתחוור בזה, דהוה ליה למימר אבל לא מקטנה לגדולה, וכענין ששנינו במשנתינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה אבל גסה ודקה בהמה דקה ובהמה גסה משמע, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל מערוגה לערוגה, כלומר מריאה זו לריאה אחרת אבל לא ממין בהמה זו למין בהמה אחרת, וכן פירש ר"ח ז"ל.

הא דאמר מקיפין בקנה. נראה שהיא במקום שאי אפשר שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור, אי נמי שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה, שאם לא כן הא תלינן בסכין דדילמא בב' וג' מקומות (אשחי') [ונשחט] דכשרה בלא הקפה כלל, אי נמי בנקדרה הקנה.

אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה אוקימנא משמיה דרב נחמן דבמקום הדבק. שהוא מקום שהירכים מעמידין אותה, אפילו ניטל כולו ולא נשתייר ממנו אלא כמלא בטדא בשור גדול דהיינו ד' אצבעות כשירה, אבל שלא במקום הדבק אפילו בכל שהו טריפה דפרשו נוקב ושותת דרך אותו נקב לחללי הגוף הלכך טריפה. ותימה הוא היכי נקט זעירי לשון ניקבה דאפילו ניטל כוו קאמר דכשירה, והא לא משמע דפליגי זעירי ורב נחמן כלל, ומיהו אשכחן שקורין פעמים לפלוש גדול נקב כאותה שאמרו בסוכה (לו, א) ניקב נקב מפולש בכל שהוא שאינו מפולש בכאיסר, ולעיל נמי (מה, א) אמר נקבים שיש בהן חסרון, אבל לנטילה לגמרי לא אשכחן דקרי ליה נקב אלא חסרון או נטילה, וצ"ע.

מי שלא היה בעיר בשעת שמת קרובו ולא ידע ובא לו תוך שבעה במקרה ומצא את האבלים אם בא ממקום רחוק יותר מעשרה פרסאות מונה לעצמו שבעה משעה שבא ואם ממקום קרוב מונה עמהם אפי' בא בשביעי ויש בדבר זה קצת תנאים וכבר ביארנו את כלם במסכת מועד קטן:

הדקין ובני מעין שניקבו במקום שאפשר לתלות ביד הטבח וכיוצא בזו רוב הגאונים הסכימו שתולין כמו שהתבאר בריאה ניקבו ואין ידוע אם לאחר שחיטה וכשרה אם קודם שחיטה נוקבין את המעים עצמו במקום אחר שבו ומקיפין את הנקבים זה לזה אם דומים כשרה ואם לאו טרפה לא נתדמו ומשמש בזה האחרון ונתדמה כשרה שהדבר מוכיח שכבר נתמשמש הראשון על ידי המסופקים בו:

אף ריאה שניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו נוקבין באותה ריאה אף מערוגה לערוגה ר"ל מצד ימין לצד שמאל וכן מאונא לאומא או אף בריאה אחרת ומקיפין ואם דומין כשרה ואם לאו טרפה ודוקא מריאה של בהמה דקה לדקה או מגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה ויש מי שאומר שאין מקיפין אלא באותה ריאה עצמה אף מערוגה לערוגה אלא שאף בריאה עצמה אין מקיפין מגסה לדקה ומדקה לגסה והם מפרשים מגסה לדקה מאומא לאונא ומדקה לגסה מאונא לאומא:

אף הקנה שנמצא נפסק ברובו ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאו פוסקין במקום אחר שבה ממקום עובי שבטבעות הקנה לפסיקה שבטבעת וממקומות הקלושים שבה בין טבעת לטבעת לפסיקה שבמקום קלוש גם כן ואם דומים כשרה ואם לאו טרפה אבל אין מקיפין בה ממקום עובי שבה לפסיקה שבמקום קלוש וכן בהפך וכתבו הגאונים שבזמן הזה אין בקיאים בהקפה וכל שמצינו ניקב במקום שהנקב פוסל בו ושאין לתלות ביד הטבח אוסרין אותה:

חלוחלת שניקבה אם ניקבה במה שנכנס ממנה בחלל הגוף טרפה במשהו כשאר הדקין ניקבה במה שהוא דבק ממנה ביריכים אפי' ניטל כלו כשר שהיריכים מעמידין אותה ובלבד שישתייר ממנה מלא ארבע אצבעות בשור ולפי שיעור זה בשאר בהמות ולפי גדלן וקטנן:

תבד"ה כי פליגי דאייתרא כו' מקום שנהגו כי אתא רבה כו' עכ"ל כצ"ל: