Leviticus Chapter 21

אמר אל הכהנים — אמר ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:

בני אהרן — יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:

בני אהרן — אף בעלי מומין במשמע:

בני אהרן — ולא בנות אהרן:

לא יטמא בעמיו — בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה:

כי אם לשארו — אין שארו אלא אשתו:

הקרובה — לרבות את הארוסה:

אשר לא היתה לאיש — למשכב:

לה יטמא — מצוה:

לא יטמא בעל בעמיו להחלו — לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחלל בה בעודה עמו וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחלל הוא מכהנתו:

לא יקרחו קרחה — על מת והלא אף ישראל הזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם, יכול לא יהא חיב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש. ומה להלן על מת, אף כאן על מת:

ופאת זקנם לא יגלחו — לפי שנאמר בישראל (ויקרא יט כז) ולא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חיב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חיב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה, וזהו תער:

ובבשרם לא ישרטו שרטת — לפי שנאמר בישראל (ויקרא שם כח) ושרט לנפש לא תתנו, יכול שרט חמש שריטות לא יהא חיב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה שתיבה זו יתרה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:

קדשים יהיו — על כרחם יקדישום בית דין בכך:

זנה — שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חיבי כרתות או נתין או ממזר:

חללה — שנלדה מן הפסולים שבכהנה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהנה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהנה:

וקדשתו — על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש:

קדש יהיה לך — נהוג בו קדשה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה:

כי תחל לזנות — כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:

את אביה היא מחללת — חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל:

לא יפרע — לא יגדל פרע על אבל ואיזהו גדול פרע, יותר משלשים יום:

ועל כל נפשת מת וגו' — באהל המת:

נפשת מת — להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל:

לאביו ולאמו לא יטמא — לא בא אלא להתיר לו מת מצוה:

ומן המקדש לא יצא — אינו הולך אחר המטה ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:

ולא יחלל את מקדש — שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל:

וחללה — שנלדה מפסולי כהנה:

ולא יחלל זרעו — הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו המנה חלל מדין קדשת כהנה:

לחם אלהיו — מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב:

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב — אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך:

חרם — שחטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת:

או שרוע — שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארכה מחברתה:

או גבן — שורצילו"ש בלע"ז [בעל גבות ארוכות] שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:

או דק — שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א [קרום], כמו (ישעיה מ כב) הנוטה כדוק:

או תבלל — דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל"א [אישון], והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור ותרגום תבלל חליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח א):

גרב וילפת — מיני שחין הם: גרב, זו החרס שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת, היא חזזית המצרית. ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין, הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר (דברים כח כז) ובגרב ובחרס, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (מא א):

מרוח אשך — לפי התרגום מריס פחדין, שפחדיו מרססים, שביצים שלו כתותין פחדין כמו (איוב מ יז) גידי פחדו ישורגו:

כל איש אשר בו מום — לרבות שאר מומין:

מום בו — בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:

לחם אלהיו — כל מאכל קרוי לחם:

מקדשי הקדשים — אלו קדשי הקדשים:

ומן הקדשים יאכל — אלו קדשים קלים ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהתרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא:):

אך אל הפרכת — להזות שבע הזאות שעל הפרכת:

ואל המזבח — החיצון ושניהם הצרכו להכתב, ומפורש בתורת כהנים:

ולא יחלל את מקדשי — שאם עבד, עבודתו מחללת להפסל:

וידבר משה — המצוה הזאת:

אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל — להזהיר בית דין על הכהנים: