Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Leviticus Chapter 7

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Compare witnesses - word by word
    Leviticus Chapter 7Verse 1 / 380%

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק - אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Leviticus 7 - English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1This is the ritual of the reparation offering: it is most holy.
    2. 2The reparation offering shall be slaughtered at the spot where the burnt offering is slaughtered, and the blood shall be dashed on all sides of the altar.
    3. 3All its fat shall be offered: the broad tail; the fat that covers the entrails;
    4. 4the two kidneys and the fat that is on them at the loins; and the protuberance on the liver, which shall be removed with the kidneys.
    5. 5The priest shall turn them into smoke on the altar as an offering by fire to G OD ; it is a reparation offering.
    6. 6Only the males in the priestly line may eat of it; it shall be eaten in the sacred precinct: it is most holy.
    7. 7The reparation offering is like the purgation offering. The same rule applies to both: it shall belong to the priest who makes expiation thereby.
    8. 8So, too, the priest who offers another person’s burnt offering shall keep the skin of that burnt offering.
    9. 9Further, any grain offering that is baked in an oven, and any that is prepared in a pan or on a griddle, shall belong to the priest who offers it.
    10. 10But every other grain offering, with oil mixed in or dry, shall go to the sons of Aaron all alike.
    11. 11This is the ritual of the sacrifice of well-being that anyone may offer to G OD :
    12. 12One who offers it for thanksgiving shall offer, together with the sacrifice of thanksgiving, unleavened cakes with oil mixed in—unleavened wafers spread with oil—and cakes of choice flour with oil mixed in, well soaked.
    13. 13This offering, with cakes of leavened bread added, shall be offered along with their thanksgiving sacrifice of well-being.
    14. 14Out of this shall be offered one of each kind as a gift to G OD ; it shall go to the priest who dashes the blood of the offering of well-being.
    15. 15And the flesh of that thanksgiving sacrifice of well-being shall be eaten on the day that it is offered; none of it shall be set aside until morning.
    16. 16If, however, the sacrifice is a votive or a freewill offering, it shall be eaten on the day that the sacrifice is offered, and what is left of it shall be eaten on the morrow.
    17. 17What is then left of the flesh of the sacrifice shall be consumed in fire on the third day.
    18. 18If any of the flesh of that sacrifice of well-being is eaten on the third day, it shall not be acceptable; it shall not count for the one who offered it. It is an offensive thing, and the person who eats of it shall bear the guilt.
    19. 19Flesh that touches anything impure shall not be eaten; it shall be consumed in fire. As for other flesh, only one who is pure may eat such flesh.
    20. 20But the person who, in a state of impurity, eats flesh from G OD ’s sacrifices of well-being—that person shall be cut off from kin.
    21. 21When a person touches anything impure, be it human impurity or an impure animal or any impure creature,, lit. “abomination”; several mss. and ancient versions read shereṣ “swarming things.” and eats flesh from G OD ’s sacrifices of well-being—that person shall be cut off from kin.
    22. 22And G OD spoke to Moses, saying:
    23. 23Speak to the Israelite people thus: You shall eat no fat of ox or sheep or goat.
    24. 24Fat from animals that died or were torn by beasts may be put to any use, but you must not eat it.
    25. 25If anyone eats the fat of animals from which offerings by fire may be made to G OD , the person who eats it shall be cut off from kin.
    26. 26And you must not consume any blood, either of bird or of animal, in any of your settlements.
    27. 27Anyone who eats blood shall be cut off from kin.
    28. 28And G OD spoke to Moses, saying:
    29. 29Speak to the Israelite people thus: The offering to G OD from a sacrifice of well-being must be presented by the one who offers that sacrifice of well-being to G OD :
    30. 30their own hands shall present G OD ’s offerings by fire. They shall present the fat with the breast, the breast to be elevated as an elevation offering before G OD ;
    31. 31the priest shall turn the fat into smoke on the altar, and the breast shall go to Aaron and his sons.
    32. 32And the right thigh from your sacrifices of well-being you shall present to the priest as a gift;
    33. 33he from among Aaron’s sons who offers the blood and the fat of the offering of well-being shall get the right thigh as his portion.
    34. 34For I have taken the breast of elevation offering and the thigh of gift offering from the Israelites, from their sacrifices of well-being, and given them to Aaron the priest and to his sons as their due from the Israelites for all time.
    35. 35Those shall be the perquisites of Aaron and the perquisites of his sons from G OD ’s offerings by fire, once they have been inducted to serve G OD as priests;
    36. 36these G OD commanded to be given them, once they had been anointed, as a due from the Israelites for all time throughout the ages.
    37. 37Such are the rituals of the burnt offering, the grain offering, the purgation offering, the reparation offering, the offering of ordination, and the sacrifice of well-being,
    38. 38with which G OD charged Moses on Mount Sinai, when commanding that the Israelites present their offerings to G OD , in the wilderness of Sinai.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃
    2. ב׳בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
    3. ג׳וְאֵ֥ת כׇּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃
    4. ד׳וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃
    5. ה׳וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃
    6. ו׳כׇּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃
    7. ז׳כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
    8. ח׳וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
    9. ט׳וְכׇל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכׇל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃
    10. י׳וְכׇל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכׇל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ {פ}
    11. י״אוְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהֹוָֽה׃
    12. י״באִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃
    13. י״געַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קׇרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃
    14. י״דוְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכׇּל־קׇרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהֹוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
    15. ט״ווּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃
    16. ט״זוְאִם־נֶ֣דֶר׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קׇרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמׇּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃
    17. י״זוְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃
    18. י״חוְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃
    19. י״טוְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכׇל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כׇּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃
    20. כ׳וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃
    21. כ״אוְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכׇל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכׇל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ {פ} *(אין פרשה בספרי ספרד ואשכנז)
    22. כ״בוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
    23. כ״גדַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כׇּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
    24. כ״דוְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכׇל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃
    25. כ״הכִּ֚י כׇּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃
    26. כ״ווְכׇל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃
    27. כ״זכׇּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כׇּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ {פ} *(אין פרשה בספרי תימן)
    28. כ״חוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
    29. כ״טדַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהֹוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קׇרְבָּנ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃
    30. ל׳יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
    31. ל״אוְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃
    32. ל״בוְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃
    33. ל״גהַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃
    34. ל״דכִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחׇק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
    35. ל״הזֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהֹוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהֹוָֽה׃
    36. ל״ואֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מׇשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃
    37. ל״זזֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃
    38. ל״חאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קׇרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהֹוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

      קדש קדשים הוא - הוא קרב ואין תמורתו קרבה:

    2. Verse 2

      בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

      ישחטו - רבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור, נאמר ישחטו רבים ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון:

    3. Verse 3

      וְאֵ֥ת כׇּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃

      ואת כל חלבו וגו' - עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם, לכך הצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא (פרק ב):

      את האליה - לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:

    4. Verse 5

      וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃

      אשם הוא - עד שינתק שמו ממנו למד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הוא, הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הקטרו אמוריו כשר:

    5. Verse 6

      כׇּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

      קדש קדשים הוא - בתורת כהנים הוא נדרש:

    6. Verse 7

      כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

      תורה אחת להם - בדבר זה:

      הכהן אשר יכפר בו - הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחסר כפורים ואונן:

    7. Verse 8

      וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

      עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה - פרט לטבול יום ומחסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות:

    8. Verse 9

      וְכׇל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכׇל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃

      לכהן המקריב אתה וגו' - יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה יכול לכלן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:

    9. Verse 10

      וְכׇל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכׇל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ {פ}

      בלולה בשמן - זו מנחת נדבה:

      וחרבה - זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן:

    10. Verse 12

      אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן…

      אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן:

      והקריב על זבח התודה - ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א) ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון:

      מרבכת - לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

    11. Verse 13

      עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קׇרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃

      יקריב קרבנו על זבח - מגיד שאין הלחם קדוש קדשת הגוף להפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחלין בפדיון, עד שישחט הזבח:

    12. Verse 14

      וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכׇּל־קׇרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהֹוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

      אחד מכל קרבן - לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה (פסוקים כט לב) תנופת חזה ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים:

    13. Verse 15

      וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃

      ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה:

      ביום קרבנו יאכל - וכזמן בשרה זמן לחמה:

      לא יניח ממנו עד בקר - אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העברה:

    14. Verse 16

      וְאִם־נֶ֣דֶר׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קׇרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמׇּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃

      ואם נדר או נדבה - שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין:

      וממחרת והנותר ממנו - בראשון יאכל וי"ו זו יתרה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון (בראשית לו כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה, (דניאל ח יג) תת וקדש וצבא מרמס:

    15. Verse 18

      וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ…

      ואם האכל יאכל וגו' - במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פרושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה:

      והנפש האכלת ממנו - אפלו בתוך הזמן עונה תשא:

    16. Verse 19

      וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכׇל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כׇּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃

      והבשר - של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

      והבשר - לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מתר:

      כל טהור יאכל בשר - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (דברים יב כז) ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל, יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר:

      והבשר כל טהור יאכל בשר - כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעם אסורין, כמו שכתוב (ו ט) בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר אפלו בכל העיר:

    17. Verse 20

      וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃

      וטמאתו עליו - בטמאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (פסוק יט) ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטמאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז א) אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טמאת מקדש וקדשיו:

    18. Verse 24

      וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכׇל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃

      יעשה לכל מלאכה - בא ולמד על החלב שאינו מטמא טמאת נבלות:

      ואכל לא תאכלהו - אמרה תורה יבוא אסור נבלה וטרפה ויחול על אסור חלב, שאם אכלו, יתחיב אף על לאו של נבלה, ולא תאמר אין אסור חל על אסור:

    19. Verse 26

      וְכׇל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃

      בכל מושבתיכם - לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפרק א' (לז א) מפרש למה הצרך לומר:

      לעוף ולבהמה - פרט לדם דגים וחגבים:

    20. Verse 30

      יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י…

      ידיו תביאינה וגו' - שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן:

      את אשי ה' - ומה הן האשים,

      את החלב על החזה יביאנו - כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר (ויק' י טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו', ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר (ויק' ט כ) וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה למדנו ששלשה כהנים זקוקין לה, כך מפורש במנחות (סב א):

      את החלב על החזה יביאנו - ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו':

    21. Verse 31

      וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃

      והקטיר הכהן את החלב - ואחר כך והיה החזה לאהרן, למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאמורים למטה מן המזבח:

    22. Verse 32

      וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃

      שוק - מן הפרק של ארכבה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי, שהוא סובך של רגל:

    23. Verse 33

      הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃

      המקריב את דם השלמים וגו' - מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלבו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר:

    24. Verse 34

      כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַהֲרֹ֨ן…

      התנופה, התרומה - מוליך ומביא, מעלה ומוריד:

    25. Verse 37

      זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃

      ולמלואים - ליום חנוך הכהנה:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    The Vilna Gaon - Aderet Eliyahu

    1. Verse 1

      וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

      וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא - זאת תורת. הואי' ונאמר במצורע כי כחטאת האשם. יכול דמו למעלה ת"ל תורת האשם תורה אחת לכל האשמות שיהא למטה. מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים שיזרק ת"ל ק"ק. ואת דמו יזרוק. יכול אפילו חיים ת"ל הוא. מה יעשה ירעה:

    2. Verse 2

      בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

      ואת דמו יזרק - שהמקבל צריך להיות בצפון (אין זה בת"כ אולם בזבחים דף מ"ח ע"א נדרש זה שהמקבל צריך להיות בצפון מן ולקח הכהן. לו יקח וע"ש) אשם הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה:

    3. Verse 6

      כׇּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

      כל זכר כו' יאכלנו כו' - קדש קדשים. לרבות זבחי שלמי צבור לצפון. הוא. פרט לתודה ואיל נזיר:

    4. Verse 7

      כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

      כחטאת כאשם - תורה אחת לסמיכה. עלת איש. פרט לעולת הקדש דר"י (והוא כדעת ר' יהושע בשקלים דף וי"ו ע"א) עלת איש. אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים עבדים מנין ת"ל עור העלה ריבה א"כ למה נאמר עלת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. יכול אפי' נשחט' שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה לא יהיו הכהנים זוכין בעורה ת"ל עור העולה ריבה. אין לי אלא עור העולה. עורות ק"ק מניין ת"ל אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף ק"קל ת"ל עולה מה עולה מיוחדת ק"ק יצאו קק"ל (וזה סדרן עולת פרט לקק"ל. איש פרט לחוץ לזמנה. ולר"י עולת הקדש. עולה ריבה של נשים. העולה ריבה שלא לשמה):

    5. Verse 9

      וְכׇל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכׇל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃

      וכל נעשה במרחשת - על שם כליה' נקראו ולא על שם מעשיה' מה תנור כלי אף מחבת ומרחש' כלי. לכהן. יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן כו'. יכול לכולן ת"ל לכהן הא כיצד לבית אב עיין רש"י ז"ל. מניין שאין חולקין זבחי' נגד מנחו' ת"ל וכל מנחה אשר כו'. מנין שאין חולקין מנחו' נגד עופו' ת"ל וכל נעש' במרחשת מניין שאין חולקין מנחות נגד מנחו' ת"ל וכל מנחה בלול' בשמן. ומנין שאין חולקין מחבת נגד מחבת. ומרחשת כו' ת"ל וחרבה אין לי אלא ק"ק קק"ל מניין ת"ל איש כאחיו. אם על תוד' כו'. איש חולק ואפי' בעל מום ואין קטן חולק אפי' תם:

    6. Verse 11

      וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהֹוָֽה׃

      וזאת תורת - לנהוג זמן בבמה (ר"ל מדכתיב בוא"ו) וזאת תור' כו' אם על תודה מה שלמים טעונה סמיכה ונסכי' ותנופ' ח"ו אף תודה. לפי שיצא לדון בד"ח. ומה שלמי' באים מן המעש' כו' א"ת. ומה שלמו' פיר' מן המעש' מבי' לא פיר' לא א"ת. ומניין ללח' שקרב מן המעש' ת"ל השלמים אשר יקריב. ומה שלמי' פירש מן המעשר יביא מן המעשר לא פירש לא יביא כו' אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר הואיל ופירש יכול יביא ת"ל השלמי' אשר יקריב בזמן שמביא תודה מן המעש' מביא לחמה אבל אמר תודה מן החולין אעפ"י שאמר לחמה מן המעשר יביא מן החולין ומה שלמים לקוח בכסף מעשר שני אף לחם כו' פרט לחטי מעשר שני. ומניין לאומר הרי עלי שלמים שלא יביא אלא מן החולין ת"ל וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן והבקר לפסח מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין אף כל שהוא חובה לא יביא אלא מן החולין:

    7. Verse 12

      אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן…

      תודה יקריבנו - המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחחי' ואח"כ נמצאת ראשונה שאיזה שירצה יקריב ויביא עמה לחם מנין ת"ל בפסוק שלמעלה יקריב. יכול שתיהן טעונין לחם ת"ל יקריבנו. ומניין לרבות ולדות ותמורות ת"ל אם על. יכול כלן טעונין לחם ת"ל התודה תודה טעונה לחם ולא ולדות ותמורות:

      והקריב על זבח - לחייב על כל זבח וזבח:

      בשמן בשמן - שני פעמים ריבוי אחר ריבוי למעט מלוג לחצי לוג:

      וסלת מרבכת - מנין לחלות שיהיו סלת ת"ל חלות חלות לגזרה שוה מנין לרקיקין ת"ל מצות מצות. בלולת. ריבה רביעית למרבכת:

    8. Verse 13

      עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קׇרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃

      על חלת לחם חמץ - נגד חמץ יביא מצה:

      על חלת לחם - מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהא שחיטתה לשמה. תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשר' קבין ירושלמית ולרביעית שמן:

    9. Verse 14

      וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכׇּל־קׇרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהֹוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃

      והקריב ממנו - מן המחובר. אחד. שלא יטול פרוסה. מכל. שיהא כלן שוות. קרבן. שלא יטול מאחד על חבירו. תרומה. איני יודע כמה נאמ' כאן ממנו ונאמ' להלן ממנו מה להלן א' מעשרה אף כאן א' מעשרה איני יודע מכמה חלה וכו':

    10. Verse 15

      וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קׇרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃

      ובשר כו' - אין לי אלא תודה אף הלחם מניין ת"ל קרבנו. ולדות ותמורות מניין ת"ל ובשר. חטאת ואשם מניין ת"ל זבח. מנין שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח ת"ל שלמיו. עד בקר. אבל נאכל כל הלילה א"כ למה אמרו חכמים עד חצות עיי' רש"י אבל אין המחשבה פוסלת בו עד עמוד השחר. ואם נדר כו'. אין לי אלא שלמים. מניין לחגיגה הבאה עם הפסח והבאה בזמנה ולתשלומין ושלמים הבאים בתוך המועד ולאחר המועד ת"ל ואם נדר. ומניין לתמורות וולדות ת"ל או נדבה. מניין לבכור ומעשר ת"ל זבח. ביום הקריבו כו'. יכול ליום אחד ת"ל וממחרת. יכול מצוה לאכול לב' ימים ת"ל והנותר ממנו יאכל מצוה לאכול בראשון:

    11. Verse 16

      וְאִם־נֶ֣דֶר׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קׇרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמׇּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃

      והנותר - יכול אם הותירו כלו פסול ת"ל יאכל אפי' כלו:

    12. Verse 17

      וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃

      והנותר מבשר - ולא מגידין ועצמות וקרנים וטלפים. הזבח. פרט לעובר ושליא. יכול יהא נאכל אור לשלישי ת"ל עד יום בעוד יום הוא נאכל כו' יכול ישרוף מיד ת"ל ביום כו' ביום הוא נשרף ואינו נשרף בלילה. ישרף אף לאחר שלישי:

    13. Verse 18

      וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ…

      ואם האכל - במחשב הכתוב מדבר עיין רש"י ז"ל עד ואינו נפסל בשלישי או אינו אלא בכהן ת"ל אותו בזבח מדבר. בן עזאי אומ' אותו בבל ירצה ולא מאחר נדרו בבל ירצה. אין לי שמחשבה פוסלת אלא בזריקה. שחיטה קבלה הולכה מניין ת"ל האכל יאכל. יכול אף בשירי הדם והקטרה ואכילת בשר ת"ל המקריב והלא זריק' בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אליה מה זריקה שמעכב כפרה אף כו' יצא כו' שאין מחשבת פוסלת אלא בדבר הראוי כו' אין לי אלא במחשב לאכול בשר מניין למחשב על זריקה ושירי' והקטרה ת"ל האכל יאכל אכילת אדם ואכילת מזבח:

      מניין לזבחים הנאכלין ליום א' שמחשבה פוסלת בשני ת"ל ואם האכל יאכל כו'. יכול השוחט לנכרי ולטמאים יהא בלא ירצה ת"ל אתו כו' אין לי שלא ירצה אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו מנין לנשחט בלילה כו' וכל הפסולין ת"ל לא ירצה כו' יכול יהו חייבין עליו כרת ת"ל אתו כו' (מכאן עד והנפש אינו בת"כ רק בזבחים דף כ"ח כ"ט וע"ש) ביום השלישי שיהא משולש בדם בבשר באימורין:

      לא יחשב - שאינו רשאי. לא יחשב לו. שהמחשבה אחרת מוציא מידי פיגול. פגול יהי'. אם אינו ענין לחוץ לזמנו ת"ע לחוץ למקומו. יהי'. שמצטרפין זה עם זה. והנפש. ולא הציבור. האכלת. ולא המאכלת. האכלת. אכילה בכזית. ממנו. פרט. לחוץ למקומו. עונה תשא. לגז"ש נאמר כאן עונו תשא ונאמר בנותר עונו ישא מה להלן בכל הקדשים אף כאן בכל הקדשי' והבשר (פסחים כ"ד ע"ב) מנין לרבות עצים ולבונה ת"ל והבשר. יכול טמא מטמא בשר קודש במשא ת"ל אשר יגע. והבשר לרבות אימורי קדשים קלים לטומאת בשר. (שם) ד"א והבשר לרבות בשר הפנימי שהוא מותר מכאן אמרו אבר שיצא מקצתו חותך כו'. ובמוקדשין כו':

    14. Verse 19

      וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכׇל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כׇּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃

      בכל טמא - אף בשני שנקר' טמא שנ' כל אשר בתוכו כו' ולמדנו לשלישי מן התורה ורביעי מק"ו (שם י"ט). כל טהור. ודאי ולא ספק ולמעלה בבשר אשר יגע וכו' ודאי ולא ספק מכאן כל שיש בו דעת לשאול כו'. (סוטה כ"ט ע"א). כל טהור. לפי שנא' ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים בלבד ק"ו מפסח ת"ל כל טהור כו'. כל טהור כו' והנפש אשר כו'. הנאכל לטהור חייב עליו משום טומאה יצא האוכל לפני זריקת דמים ופסח הבא בטומאה שאכלו ממנו זבין כו'. מזבח. להוציא פיגול שלא הי' לו שעת הכושר:

    15. Verse 20

      וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃

      השלמים - מה שלמים שהן קדשי מזבח (שבועות דף ז' ע"א וע"ש ברש"י) פרט לקדשי בדק הבית. אשר לה'. לרבות הלן והיוצא שחייבין עליו. הנפש ההיא. ולא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה:

    16. Verse 21

      וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכׇל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכׇל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים…

      כי תגע - ולא במשא. בכל טמא. מניין לרבות אימורי ק"קל ת"ל אשר לה'. (פסחי' כ"ד ע"ב) מבשר זבח. ולא גידין כו' ונכרתה כו' (שבועות ז' ע"א) ג' כריתות א' לכלל וא' לפרט כו' וא' לדברים שאין נאכלין כגון לבונה:

    17. Verse 23

      דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כׇּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃

      בני ישראל - ולא נכרים. שור וכשב ועז. פרט לבהמה טמאה וחיות ועופו' שחלבן מותר. (ר"ל בחיות ועופות) כל חלב. לרבות כוי ופחות מכזית לאזהרה:

    18. Verse 24

      וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכׇל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃

      לכל מלאכה - אפי' למלאכת הקודש טהור. טרפה. פרט לבהמה טמאה שאין במינה טרפה. לא תאכלהו. פרט לנבילת חיה. (זבחים דף ע' ע"א) ד"א שחל איסור נבילה וטרפה על איסור חלב. יכול לא יאכילנו לאחרים ת"ל ואכל. יכול חלב שמותר בהנאה הוא טהור. חלב שור הנסקל ועגלה ערופה מניין ת"ל כל חלב כו'. כי כל כו' אשר יקריב כו'. אין לי אלא חלב תמימין חלב בעלי מומין מניין ת"ל מן הבהמה. חלב חולין מניין ת"ל כי כל א"כ למה נאמר אשר יקריב פרט לחלב דפנות:

    19. Verse 25

      כִּ֚י כׇּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃

      מן הבהמה - לרבות את הכלאים:

      הנפש - לרבות את השותה:

    20. Verse 26

      וְכׇל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃

      וכל דם - יכול אף דם מהלכי שתים ודם שרצים דגים וחגבים ודם בצים ת"ל לעוף ולבהמ' מה אלו שיש בהן טומאה קלה וחמורה ומין בשר ויש בו אסור אף כו' לעוף. יכול מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה ת"ל ולבהמה. יכול מה בהמה שאינה באם על בנים אף עוף כו' ת"ל לעוף:

    21. Verse 29

      דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהֹוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קׇרְבָּנ֛וֹ לַיהֹוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃

      בני - ישראל. מניפים ולא נכרים. בני. ולא בנות מניין לרבות גרים ומשוחררים ת"ל המקריב:

      המקריב - אין לי אלא כהן המקריב. בעלים מניין כשה"א ידיו תביאנה הרי ידי בעלים הא כיצד כהן כו' עיין רש"י ז"ל:

      מזבח שלמיו - פרט לאשם מצורע שאין טעונין תנופה שחוטין. מזבח שלמיו. לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו ג"כ תנופה שחוטין יכול כל הזבח טעון תנופה ת"ל חלב וחזה. יביא את. לרבות את האליה:

    22. Verse 30

      יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י…

      את אשי ה' - לרבות ב' כליות. יביאנו. לרבות יותרת הכבד. את החלב על החזה. כשמביאו כי' עיין רש"י:

      מניין שטעונין הרמה ת"ל אשר הונף ואשר הורם בנין אב לכל הטעון תנופה טעון הרמה. החזה. אפי' נטמאו כולן ונשתייר א' מהן. תנופה. ולא תנופות לפני ה'. במזרח:

    23. Verse 31

      וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃

      והקטיר - עיין רש"י ז"ל בעוד שהאמורין כו' וכה"א גם בטרם יקטירון כו'. נטמאו אמורין. או שנאבדו יכול לא יהיו זכאין בחזה ושוק ת"ל והיה כו'. שוק הימין. זרוע חולין מניין שהוא של ימין [ר"ל במתנות] ת"ל תתנו. זרוע מוקדשין מניין [ר"ל באיל נזיר] ת"ל תרומה. המקריב עיין רש"י ז"ל שאינו חולק בבשר. רש"א כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה מנין אף היציקות ת"ל מבני אהרן כל עבודה שמסורה לבני אהרן:

    24. Verse 34

      כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַהֲרֹ֨ן…

      התנופה - זו תנופת הסל של נזיר. התרומה זו תרומת לחמי תודה. לקחתי מאת בני ישראל. ראוים היו ישראל וכשנתחייבו נטלתי מהם. יכול אם יזכו ינתן להם ת"ל לחק עולם לעולמי עולמים. יכול אף הקדשים חייבים במתנות ת"ל ואתן אתם כו' אין לך אלא מה שאמור בענין. מאת ב"י. מרצון ב"י. זאת משחת אהרן ומשחת בניו. כדאי אהרן לעצמו ובניו לעצמ' רי"א יכול צריכין לשמן המשח' לע"ל ת"ל זאת משחת כו':

    25. Verse 35

      זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהֹוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהֹוָֽה׃

      מאשי ה' - מלמד שאף האישי' סייעו. ביום כו' מלמד שאף היום סייעו. אשר צוה ה'. אר"ש מניין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו בהן אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשח' ת"ל אשר צוה כו'. חקת עולם. לבית עולמים. לדרתם. לדורות [מכאן עד ביום צותו הכל בזבחים צ"ח ע"א ומנחות פ"ג ע"א]:

    26. Verse 37

      זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃

      זאת התור' לעולה - מה עולה טעונה כלי אף כו':

      למנחה - מה מנח' מקדש' הנוגע בבליעה אף כו' ולחטאת. מה חטאת בידו הימנית אף כו'. ולאשם. מה אשם עצמותיו מותרין אף כו'. ולמלואים. מה מלואים הנותר בשריפה שנא' ושרפת את כו' אף כו'. ד"א מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כו' והיתר עצמו' ילפינן מג"ש נאמר באשם לו יהיה ונאמר בעולה לו יהיה מה אשם כו'. ולזבח השלמים. מה שלמים לשמן אף כו':

    27. Verse 38

      אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קׇרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהֹוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר…

      ביום צותו - מלמד שדברות מדב' סיני לא נאמרו אלא ביו'. דברות אה"מ מניין ת"ל במדבר סיני באהל מועד מקיש דברות אהל מועד לדברות סיני מה אלו ביום אף כו':

      להקריב את קרבניהם - זה בכור ומעשר ופסח. ביום צותו. מלמד שכל הקרבנות אינן קרבין אלא ביום:

    Edition: Aderet Eliyahu, Halberstadt, 1860. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Leviticus Chapter 7

    Leviticus Chapter 7 presents 38 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Leviticus 7

    Open in the reader