Leviticus Chapter 25

בהר סיני [AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES] ON THE MOUNT SINAI - What has the matter of the Sabbatical year to do with Mount Sinai that Scripture felt compelled to expressly state where it was commanded? Were not all commandments given on Sinai? But this statement is intended to suggest the following comparison: How is it in the case of the law of Shemittah? Its general rules, [its specific prescriptions] and minute details were ordained on Mount Sinai! So, also, were all commandments with their general rules and their minute details ordained on Mount Sinai. Thus is taught in Torath Cohanim (Sifra, Behar, Section 1 1). It seems to me that the following is the explanation of this: Since we do not find in Deuteronomy that the law concerning “the rest of the soil in the Sabbatical year” was repeated in “the fields of Moab” (cf. Deuteronomy 34:1; the place where Moses repeated many of the commandments contained in the other books of the Pentateuch), we may infer that all its general rules and specific prescriptions must have been promulgated on Sinai. The express mention of בהר סיני here appears therefore to be unnecessary but Scripture by mentioning it intends to teach regarding every Divine command (lit., Divine utterance) that was spoken to Moses that in every case they, their general rules and minute details originated at Sinai and that they were only repeated again in “the fields of Moab”.

שבת לה׳ [THEN SHALL THE LAND KEEP) A REST ‎'לה‎ - This means a rest in honor of the Lord (not a rest for the Lord, as in v. 4: שבת שבתון יהיה לארץ, “there shall be a strict Sabbath for the land”, i. e. for the land to rest) in the same sense as these words are used in the case of the weekly Sabbath (lit., the Sabbath of Creation) (Exodus 20:10) where 'שבת לה‎ cannot mean “a day for God to rest” (Sifra, Behar, Chapter 1 2).

יהיה לארץ [A SABBATH OF STRICT REST] SHALL BE UNTO THE LAND [or SOIL] — unto the fields and vineyards.

לא תזמר - The word is a denominative verb from זמורה, a branch, and denotes: to do something to the branches: it is used here because one lops off its (the vineyard’s) branches. Its translation in the Targum is thus: לא תכסח, “thou shall not cut off”, and this root has a similar meaning in the Hebrew (Isaiah 33:12) “as thorns cut off (כסוחים)”; (Psalms 80:17) “it is burnt with fire, it is cut down (כסוחה).

את ספיח קצירך THAT WHICH GROW OF ITS OWN ACCORD OF THY HARVEST — i. e. even if you have not sown it but it grew from the seed which fell into it (into the ground) at the time of the last harvest — and that is what the term ספיח denotes.

לא תקצור THOU SHALT NOT REAP [IT] - to take it as your exclusive property as you do with other harvests (with the harvest in another year) but it shall be free (הפקר) to all and then thou also may reap of it.

נזירך [AND THE GRAPES OF THY VINE] WHICH ARE נזירים - i. e. those from which you barred people (שהנזרת) and from which you have kept them away, not having declared them free to everybody.

לא תבצר THOU SHALT NOT GATHER - them thou must not gather, but you may gather from that which has been declared free to everybody (Sifra, Behar, Chapter 1 3).

'והיתה שבת הארץ וגו‎‎‎‎ AND THE SABBATH OF THE LAND SHALL BE [FOOD FOR YOU] — Although I have forbidden them (the fruits of the sabbatical year) to you by stating “thou shalt not harvest etc.”, I do not mean to forbid them to you as food or to be used for any other beneficial purpose but what I meant was that you should not comport yourself in respect of them as the exclusive owner but all must be equal as regards it (the Sabbatical year’s produce) — you and your hired servant and your sojourner.

שבת הארץ לכם לאכלה THE שבת OF THE LAND [SHALL BE] FOR FOOD FOR YOU — Since Scripture does not state והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה‏ but‎‎ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה it intimates: Only that which has been treated according to the Sabbatical law (שבות) and been declared free to all may you eat, but not that which has been kept by you (Sifra, Behar, Chapter 1 5).

לך ולעבדך ולאמתך [AND THE SABBATH OF THE LAND SHALL BE FOOD FOR YOU]; FOR THEE, FOR THY SERVANT, AND FOR THY MAID SERVANT — Because it states (Exodus 23:11) “[but in the seventh year thou shalt let it rest and lie still]; that the needy of thy people may eat”, one might think that they (the fruits of the Sabbatical year) are forbidden as food for the rich (and thus also for the owner of the field and his household), Scripture therefore states here: “[it shall be for food for thee,] for thy servant, and for thy maid servant” — thus you have the mention of the owners (the rich) here as well as of the servants and the maid servants — the poor (Sifra, Behar, Chapter 1 6).

ולשכירך ולתושבך AND FOR THY HIRED SERVANT, AND FOR THY SOJOURNER - Even non-Jews (Sifra, Behar, Chapter 1 7).

ולבהמתך ולחיה AND FOR THY BEAST, AND FOR THY CATTLE [… SHALL ALL THE INCREASE THEREOF BE FOOD] — If the wild beast may eat thereof how much the more is this the case with cattle to supply which with food is your duty! What, then, is intended by Scripture specially stating “and for thy cattle”? But by mentioning it, it intends to put on a level (to suggest equal treatment of) the cattle with the wild beast: so long as the wild beast has the opportunity of eating from the produce in the field, feed your cattle with what is stored in the house; as soon, however, as food has disappeared for the wild beast from out of the field, make it disappear for thy cattle from out of thy house [i. e. clear it out of thy house into the field and make it thus available to all animals alike] (Sifra, Behar, Chapter 1 8; Taanit 6b).

שבתות שנים [AND THOU SHALT NUMBER] SEVEN SABBATHS OF YEARS [UNTO THEE] - seven Shemittah-periods of years (cf. Onkelos). One might think that one may keep seven successive years as “Shemittah” and keep the year immediately following them as the “Jubilee”, Scripture therefore states “seven years, seven times”, consequently you are bound to say that each of these seven years of release has to be kept in its proper time (i, e. at the end of six years of work) (Sifra, Behar, Section 1 1).

'והיו לך ימי שבע וגו‎‎ AND THE PERIOD OF SEVEN [SABBATHS OF YEARS] SHALL BE UNTO THEE [FORTY AND NINE YEARS] — This mention of the sum total tells you that even if you have not kept the years of “Shemittah” keep the “Jubilee” at the end of forty-nine years (Sifra, Behar, Section 1 2). (The translation according to this Midrashic explanation therefore is: When seven Sabbaths of years (i. e. the seven seven-year periods) will be unto thee forty-nine years, thou shalt cause the horn to be blown etc. — no matter whether you have kept the intervening שמיטות or not.) The plain sense of the verse, however, is: The sum total of the periods of which each ends in a “Shemittah” (or, the sum total of these Shemittah-periods) will give thee forty-nine years.

והעברת has the same meaning as the verb in (Exodus 36:6) “and they caused it to be proclaimed (ויעבירו קול) in the camp” — it is a term for proclamation (i. e. והעברת has not the literal meaning of causing a cornet to pass, i. e. to carry it about in the land as a symbol of freedom) (Rosh Hashanah 34a).

ביום הכפורים [ON THE TENTH DAY OF THE SEVENTH MONTH] ON THE DAY OF EXPIATION [SHALL YE CAUSE THE CORNET TO SOUND] — Since Scripture states “on the day of expiation” do I not know that it is “on the tenth day of the seventh month”? Why, then, does Scripture add “on the tenth day of the month”? But it adds these words in order to tell you: the blowing Of the שופר on the tenth day of the month sets aside the Sabbath (supersedes the Sabbath Law) throughout all your land (בכל ארצכם); whilst the blowing of the Shofar on the New Year, the first day of that month, does not supersede the Sabbath Law “throughout all your land”, but only at the law-court (בי"ד) alone (Sifra, Behar, Section 1 5; Rosh Hashanah 29b).

וקדשתם AND YE SHALL SANCTIFY [THE FIFTIETH YEAR] - when it begins they declare it holy in the court by saying: “The year is holy!” (Sifra, Behar, Chapter 2 1; Rosh Hashanah 8b and Rosh Hashanah 24a).

וקראתם דרור AND YE SHALL PROCLAIM LIBERTY unto slaves, both to him whose ear has been pierced (and whose period of servitude has thus been prolonged until the Jubilee; cf. Exodus 21:6) and to him whose six years of servitude (the period prescribed for an ordinary Hebrew servant; Exodus 21:6 Exodus 21:2), reckoning from the time when he was sold, have not yet ended. R. Jehuda said, “What is the etymology of the term דרור, freedom? A free man is like a person who may dwell (דור) at an inn — meaning that he may reside in any place he pleases, and is not under the control of others. (דרור therefore implies liberty of residence) (Rosh Hashanah 9b).

יובל הוא IT SHALL BE A JUBILEE [UNTO YOU] - This year shall be distinguished from all other years by it alone being given a special name for itself. And what is its name? “Jobel” is its name — with reference to the “sounding of the Shofar” (the ram’s horn which is called יובל; cf. Exodus 19:13).

ושבתם איש אל אחזתו AND YE SHALL RETURN EVERY MAN UNTO HIS POSSESSION — This means that the fields return to their owners. (Not that each man actually goes back to his land — just as it goes on to state that the slave actually returns to his family).

ואיש אל משפחתו תשבו AND YE SHALL RETURN EVERY MAN UNTO HIS FAMILY — This verse is intended to include in the law of setting the slaves free also the slave whose ear has been pierced (cf. Sifra, Behar, Chapter 2 5; Kiddushin 15a).

יובל הוא שנת החמשים שנה IT IS A JUBILEE; THE FIFTIETH YEAR [SHALL BE UNTO YOU A PERIOD etc.] — Why is this statement made at all? Is it not identical with that made in v. 10? But because it is stated (v. 10) “and ye shall sanctify [the fiftieth year]” which implies that the year has to be sanctified at the beginning although the law of setting the slaves free applies only as from Yom Kippur, and consequently one might think that the holy character of the year is to be extended till the tenth of Tishri of the next year. Scripture therefore states here “a Jubilee is the fiftieth year” — but not any part of the fifty-first — just as is explained in Rosh Hashanah 8b and in Torat Cohanim (Sifra, Behar, Chapter 3 1).

את נזריה [YE SHALL NOT GATHER THE GRAPES] THAT ARE נזירים - i. e. the grapes which have been kept by you (cf. Rashi on v. 6: לכם לאכלה‎ שבת הארץ), but you may gather from those that had been declared free to all (cf. Rashi on v. 5: ‎‎לא תבצר). Just as this is stated with reference to the Sabbatical year so, too, is it stated with regard to the Jubilee (Sifra, Behar, Chapter 3 2). Thus there are two holy years one after the other: the forty-ninth year שמיטה, and the fiftieth, יובל‎‎.

‎ קדש תהיה לכם IT SHALL BE HOLY UNTO YOU - The sacred character of the produce of that year attaches itself to its equivalent (i. e. to the articles given in exchange for it), just as is the case with Temple property (הקדש). One might think that after having been exchanged it (the fruit) leaves (loses) its sacred character and becomes חולין (ordinary produce), as is the case with many “holy” objects when they have thus been exchanged! Scripture, however, states תהיה “[holy] shall it be”, it shall always be in its original (holy) status (Sifra, Behar, Chapter 3 3; cf. Sukkah 40b).

מן השדה תאכלו את תבואתה YE SHALL EAT THE INCREASE THEREOF מן השדה — only by virtue of what is to be found in the field mayest thou eat of what is stored in the house; because if it (a particular fruit) has disappeared for food for the wild beasts in the field, you must clear it out of the house. Just as this is stated in reference to the produce of the Sabbatical year so is it slated also in reference to that of the Jubilee (Sifra, Behar, Chapter 3 4).

תשבו איש אל אחזתו YE SHALL RETURN EVERY MAN UNTO HIS POSSESSION - But has it not already been stated: (v. 10) “and ye shall return every man unto his possession”? But this is repeated in order to include in this law also the case of one who sold his field and his son came forward and redeemed it, — that it also is to be returned to the father in the Jubilee (Sifra, Behar, Chapter 3 6).

‎'וכי תמכרו וגו‎‎‎‎ AND IF THOU SELL [OUGHT TO THY FELLOW… YE SHALL NOT OVERREACH ONE ANOTHER] — According to its plain sense the verse intimates what it literally means: (i. e. as translated above). But there is also a Midrashic interpretation: Whence can it be derived that if you sell anything you should sell it to your Israelite fellowman? From what Scripture states: “And if you sell —, לעמיתך sell it to one associated with you by nationality”. And whence can it be derived that if you intend to buy anything that you should buy it of your Israelite fellow? From what Scripture states “or if thou buy ought — מיד עמיתך, at the hand of one associated with thee, buy it” (Sifra, Behar, Section 3 1).

אל תונו YE SHALL NOT WRONG [ONE ANOTHER] - This refers to wronging in money matters (Sifra, Behar, Section 3 4).

במספר שנים אחר היובל תקנה ACCORDING TO THE NUMBER OF YEARS AFTER THE JUBILEE THOU SHALT BUY [OF THY COMPANION] — This (the following) is the literal sense fitting in the clauses of the verse as required by the context: Scripture intends here to warn against wronging prohibited in the preceding verse: When you sell or buy landed property take into account how many years there are until the Jubilee, and according to the years and the crops of the field which it can be expected to yield shall the vendor sell and the purchaser buy, for in the end he (the purchaser) will have to return it to him (to the vendor) in the Jubilee-year. Consequently if there are only a few years until the Jubilee and this man sells it at a high price it follows that the purchaser has been overreached. If, on the other hand, there are still many years until the Jubilee so that he eats from it many crops the seller is overreached if you give him only a low price. It must therefore be purchased according to the period remaining until the Jubilee. That is what Scripture means when it states: “According to the number of the years of the fruits he shall sell unto,"thee," i. e. according to the number of years of crops that it (the field) will remain in the hand of the purchaser you shall sell it to him. Our Rabbis, however, derived from here the law that one who sells his field has no right to repurchase it before the elapse of at least two years, — that it must remain in the possession of the purchaser two full years reckoning from date to date, and even though there may be three crops in these two years, as, for instance, if he sold it when it had its corn standing. And in this interpretation the word שני does not lose its literal meaning, viz., that of years, (the words שני תבואות are not taken in this interpretation to mean “two crops” as you might at first think) — the phrase means מספר שנים של תבואות the number of years of crops (i. e. שני is the construct of שנים) and not of years when the corn is smitten by blast, and you know that the minimum number implied in the plural שנים is two (this is how the Rabbis derived the law that the vendor must leave the field at least two years in possession of the purchaser) (Arakhin 29b).

תרבה מקנתו THOU SHALT INCREASE THE PRICE THEREOF - i. e. you may sell it at a high price

תמעיט מקנתו - You shall offer a lower price.

ולא תונו איש את עמיתו YE SHALL NOT THEREFORE BE EXTORTIONATE TO ONE ANOTHER — Here Scripture warns against vexing by words (wounding a person’s feelings) — that one should not annoy his fellow-man, nor give him an advice which is unfitted for him, but is in accordance with the plan and the advantage of the adviser. But lest you should say, “Who knows whether I had any intention to do him evil?” Scripture therefore states: “but thou shalt fear thy God”! — He Who knows men’s thoughts, He knows it! In all cases where it is a matter of conscience (more lit., a matter handed over to the heart), when no one knows the truth except the one who has the thought in his heart, Scripture always states: “but be afraid of thy God”! (Sifra, Behar, Chapter 4 1-2; Bava Metzia 58b; cf. also Rashi on Leviticus 19:14.)

וישבתם על הארץ לבטח [WHEREFORE YE SHALL DO MY ORDINANCES] AND YE SHALL ABIDE IN THE LAND IN SAFETY — It states this because as a punishment for the sin of neglecting the laws of ”Shemittah” Israel becomes exiled, as it is said (Leviticus 26:33, 34) “(And I will disperse you among the nations…] Then shall the land makeup for the Sabbatical years… even then make up for her Sabbatical years that she has not observed” (Shabbat 33a). The seventy years of the Babylonian exile were indeed a punishment corresponding to the seventy Sabbatical years which they had neglected (cf. Rashi on Leviticus 26:35).

ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה AND THE LAND SHALL YIELD [HER PRODUCE AND YE SHALL EAT YOUR FILL], AND ABIDE THEREIN IN SAFETY — The latter words imply that ye shall not have to worry about years (lit., a year) of drought.

ואכלתם לשבע AND YE SHALL EAT YOUR FILL - [even if you eat only a little — cf. Rashi on Leviticus 26:5] it will be blessed in your stomach.

ולא נאסף [AND IF YE SHALL SAY,… BEHOLD WE SHALL NOT SOW] NOR GATHER IN — into the house.

את תבואתנו OUR INCREASE - as, e. g., the wine and the fruits of trees and the aftergrowth of the fields, which grow of their own accord (Pesachim 51b).

לשלש השנים [IT SHALL BRING FORTH INCREASE] FOR THE THREE YEARS - i. e. for a part of the sixth year — from Nisan till the New Year of the seventh — for the whole seventh year and for part of the eighth year, for in the eighth year they will sow in Marcheshvan but will harvest only in Nisan (so that they will have to depend on the harvest of the sixth year in the eighth too).

עד השנה התשיעית UNTIL THE NINTH YEAR - i. e. until the Feast of Tabernacles of the ninth year which is the time when the crop of the eighth year comes ‎(בא תבואתה) into the house (the granaries). For during the whole summer-time (the fruits) remained in the fields inthe barns, and in Tishri was the time for gathering them into the house. Sometimes indeed it th)e soil) had to bring forth fruits for four years, viz., during the sixth year preceding the seventh “Shemittah” (i. e. in the forty-eighth year of the Jubilee-period) when they had to refrain from agricultural work two successive years, viz., the Sabbatical year and the Jubilee immediately following it. This verse, however, (which mentions only an increase sufficient for three years) is said (written) with reference to all other (i. e. ordinary) Sabbatical years.

‎‎לא תמכר‎‎ והארץ THE LAND SHALL NOT BE SOLD [ABSOLUTELY] - This is intended to charge with the transgression of a negative command (לאו) the neglect of returning the fields to their owners in the Jubilee — it commands that the purchaser must not detain it (Sifra, Behar, Chapter 5 8).

לצמתת means for severance; the meaning is - it shall not be sold as a sale that severs in perpetuity.

כי לי הארץ FOR THE LAND IS MINE - Your eye shall not be evil towards it (you shall not begrudge this) for it is not yours.

ובכל ארץ אחזתכם AND IN ALL THE LAND OF YOUR POSSESSION [YOU SHALL GRANT A REDEMPTION FOR THE LAND] — (The translation may be: And as regards everything etc.) thus including in this law houses and Hebrew servants (i. e. that to these also the right of redemption must be granted). And this matter is explained in Treatise Kiddushin 21a in the first section (cf. also Sifra, Behar, Chapter 4 9). According to the literal sense, however, it is to be connected with the section immediately following: to point out that one who sells his landed property has the right of redeeming it after two years either by himself or his relative, and that the purchaser has no right to prevent it (גאולה תתנו לארץ, you must grant redemption).

כי ימוך אחיך ומכר AND IF THY BROTHER BE WAXEN POOR AND HAS SOLD AWAY [SOME OF HIS POSSESSION] — The introductory words teach us that one is not permitted to sell his real estate except under the pressure of poverty (cf. Sifra, Behar, Chapter 5 1).

מאחזתו SOME OF HIS POSSESSION - but not the entire property. Scripture thereby teaches you a practical rule that, however needy a man is, he should always leave some immovables (lit., a field) for himself (Sifra, Behar, Chapter 5 1).

וגאל את ממכר אחיו HE SHALL REDEEM THAT WHICH HIS BROTHER SOLD - and the purchaser has no right to prevent it.

ואיש כי לא יהיה לו גואל [AND] IF [A MAN] HAVE NONE TO REDEEM IT — But does there exist anyone in Israel who has none to redeem his property (who has no relative at all)? But the meaning is: a relative who is able (possesses the means) to redeem that which he has sold (Sifra, Behar, Chapter 5 2; cf. Kiddushin 21a).

וחשב את שני ממכרו THEN LET HIM RECKON THE YEARS OF THE SALE THEREOF — [let him reckon thus:] How many years were there until the Jubilee? So-and-so many! At what price did I sell it to you? At such-and-such a price! Now in the Jubilee year you would have to restore it to me; it follows therefore that you have actually bought a number of crops only (and not the land itself) at a certain sum for every year. You have eaten it (used it) three or four years; deduct therefore their value from the sum total of the purchase money and you take the remainder. And this is the meaning of: “he shall restore the overplus” — viz., the excess of the purchase-money over the value of the crops which he (the purchaser) has enjoyed, and he shall restore it to the purchaser.

לאיש אשר מכר לו [AND HE SHALL RESTORE THE OVERPLUS] TO THE MAN TO WHOM HE HAD SOLD IT — i. e. to whom he — this seller who now comes to redeem it — had sold it (but not to any other person who is now in the possession of the field, having in his turn bought it from that man to whom he — the seller — had originally sold it) (Sifra, Behar, Chapter 5 3; Arakhin 30a).

די השיב לו [BUT IF HE IS NOT ABLE] TO RESTORE IT (lit., if his hand find not sufficient means to restore to him) — Therefore it follows that he (the vendor) has no right to redeem his property in parts (lit., by halves) (Sifra, Behar, Chapter 5 5, Arachin 30a).

עד שנת היובל UNTIL THE YEAR OF JUBILEE - “until” but not “including” the year of the Jubilee; it means that nothing of time shall have entered into that year (that not one moment of that year shall have passed), because the Jubilee effects the release of such property at its very beginning (in contrast to the cancelling of debts in the “Shemittah” which takes place only at the end of the year; cf. Deuteronomy 15:1 ff.) (Sifra, Behar, Chapter 5 6; Arakhin 28b).

בית מושב עיר חומה A DWELLING PLACE IN A CITY WHICH HATH A WALL — i. e. a house situated in a city which has been surrounded by a wall since the days of Joshua the son of Nun (Sifra, Behar, Section 4 1).

והיתה גאלתו THEN IT SHALL HAVE THE RIGHT TO BE REDEEMED [UNTIL THE COMPLETION OF THE YEAR OF ITS SALE] — Because it is stated about a field that one may redeem it after two years from the date of the sale and onwards at any time he pleases, but one may not redeem it during the first two years, Scripture was compelled to state specially with reference to this (the house) that just the opposite is the case — that if one wishes to redeem it in the first year he may do so, but after that he cannot redeem it.

והיתה גאלתו THEN THE REDEMPTION OF IT - of the house — SHALL BE [TILL THE COMPLETION OF THE YEAR].

ימים YEAR (lit., days) - the days of a full year are, briefly, termed “days”. Similar is: (Genesis 24:55) “Let the damsel remain with us a year (‎‎‏."(ימים

וקם הבית.. - לצמתת (THEN THE HOUSE… SHALL BE ESTABLISHED ABSOLUTELY [TO HIM THAT OBTAINED IT] — i. e. it leaves the control of the vendor for ever and stands under the exclusive control of the purchaser.

אשר לא חמה - We read the text as though it were written לו (i. e. tradition tells us to do so). Our Rabbis, of blessed memory, said (Arakhin 32a): We do so to intimate that the law applies to a city even if at the present it has not a rampart (אשר לא חמה) since previous to now it had one (אשר לו חמה). It is true that עיר is a feminine noun and the preposition referring to it should have been written לה (not לו), yet because Scripture was bound to write לא in the text for the reason given, the Massora (the traditional Scriptural text without vowels) replaced it by לו (instead of לה), because the sound of the one applies also to the other (they sound similar).

לא יצא ביובל IT SHALL NOT GO OUT IN THE JUBILEE - Rabbi Saphra said, “if the Jubilee happened to fall during that year (the first year of its sale), it shall nevertheless not go out” (Arakhin 31b).

ובתי החצרים BUT THE HOUSES OF THE VILLAGES - Understand this as the Targum does: פצחין i. e. “houses of open cities” such as have no rampart. The term חצר occurs many times in this sense in the Book of Joshua, e.g., (Joshua 13:29) “the cities and the unwalled places thereof (וחצריהם)”; so also (Genesis 25:16) "by their unwalled places (בחצריהם) and by their strongholds” (see Rashi on that verse).

על שדה הארץ יחשב [BUT THE HOUSES OF THE VILLAGES]… SHALL BE ACCOUNTED AS THE FIELDS OF THE COUNTRY — i. e. they shall be like the fields which may be redeemed until the Jubilee(not only in the first year) and go out in the Jubilee into the possession of their owners if they have not been redeemed in the meantime (Arakhin 33a).

גאלה תהיה לו THEY MAY BE REDEEMED - at once if he (the vendor) so desires. In this respect it (the house in an unwalled city) has even a greater advantage than the fields, for the fields cannot be redeemed until two years have elapsed from the date of the sale (Arakhin 33a; cf. Rashi on v. 24).

וביבל יצא AND THEY SHALL GO OUT IN THE JUBILEE - for nothing.

וערי הלוים THE CITIES OF THE LEVITES… [MAY BE REDEEMED AT ANY TIME] — This refers only to the forty-eight cities which had been given to them (cf. Numbers 35:6. 7). (But if the Levites built another city for themselves, or if a Levite possesses a house in a city inhabited by Israelites these do not come under this law).

גאלת עולם [THE LEVITES SHALL HAVE] THE RIGHT OF REDEMPTION AT ANY TIME — This means that they (Levites) may redeem at once — even before the end of two years — if they sold a field of those fields which had been given to them within the two thousand cubits round about the cities (cf. Numbers 25:5) (whilst an ordinary Israelite’s field must remain at least two years in the hand of the purchaser), or if they sold “a house in a city which has a wall” they may redeem it at any time and it does not become irredeemable at the end of one year (as is the case with such houses belonging to Israelites; cf. v. 30) (Arakhin 33b).

‎הלוים‎ מן‎ואשר יגאל ‏ ‎‎‎ ‎— This means, and if any one buys a house or a city from them, then that house that has been sold or the city that was sold shall go out in the Jubilee and shall return unto the Levite who has sold it, and not be irredeemable as are other houses in “cities that have a wall” viz., those of Israelites. According to this explanation, יגאל has here the meaning of a “sale”. Another explanation is (taking יגאל here in its usual meaning of “redeeming”): Because it is stated in the previous verse: “the Levites shall have the right of redemption at any time”, I might think that Scripture is speaking only of an ordinary Israelite purchaser who bought a house in a city of the Levites, but when a Levite bought a house from another Levite it shall be irredeemable! Scripture therefore states “[the Levites shall have the right redemption at any time]”, ואשר יגאל מן הלוים, “also if one who redeems does so from the Levites — i. e. that also one (a Levite) who redeems a house from the possession of another Levite shall have the right to do so at any time (Sifra, Behar, Chapter 6 6).

ויצא ממכר בית THEN THE HOUSE THAT WAS SOLD… SHALL GO OUT [IN THE JUBILEE] — According to the second explanation of ‎'ואשר יגאל וכו‎‎ given above, this contains another command and is not a continuation of the words that precede. They mean: “but if he (the vendor) did not redeem it” then it shall go out in the Jubilee and shall not become irredeemable at the end of the first year as is the case with the house of an Israelite.

כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם FOR THE HOUSES OF THE CITIES OF THE LEVITES ARE THEIR POSSESSION —They had no separate property of fields and vineyards, only cities to dwell therein together with the open land surrounding them; these, therefore, in their case took the place of the fields possessed by the Israelites and should thus be redeemable just like fields, in order that their inheritance should not be alienated from them.

ושדה מגרש עריהם לא ימכר AND THE FIELDS OF THE SUBURBS OF THEIR CITIES MAY NOT BE SOLD — This means: they may not be sold as an absolute sale by the treasurer of the Temple property — that if a Levite dedicated his field to the Temple and has not redeemed it, and the treasurer then sold it to someone it does not pass into the possession of the priests in the Jubilee as is the case with the property of an Israelite of whom it is stated (Leviticus 27:16—20) “[and if a man shall sanctify unto the Lord some part of a field… and if he will not redeem the field,] and he (the treasurer; see Rashi on that verse) has sold it to another man, it shall not be redeemed any more, [but the field when it goes out in the Jubilee, shall be… the priests]” — the Levite, however, may redeem it at any time (even after the Jubilee and also when the treasurer has sold it to another man) (Sifra, Behar, Chapter 6 9).

והחזקת בו THOU SHALT RELIEVE HIM - Do not leave him by himself so that he comes down in the world until he finally falls altogether when it will be difficult to give him a lift, but uphold him from the very moment of the failure of his means. To what may this (the differences between whether you assist him at once or whether you wait with your help till he has come down in the world) be compared? To an excessive load on the back of an ass. So long as it is still on the ass’s back, one person is enough to take hold of it (the load) and to keep it (the ass) up, as soon as it has fallen to the ground not even five persons are able to set it on its legs (Sifra, Behar, Section 5 1).

גר ותושב means, even though he be a stranger or a sojourner - And what is a תושב? One who has undertaken not to worship idols (i. e. one who has been converted to the fundamental tenet of Judaism) but eats carrion (does not care for the other commandments of the Torah) (Sifra, Behar, Section 5 1).

נשך ותרבית [TAKE THOU NOT] INTEREST [OF HIM] OR INCREASE - The Rabbis regard them (these two things) as one, but Scripture uses two different words for the same offence in order to prescribe that he who infringes the law, is thereby transgressing two negative commands (Bava Metzia 60b).

ויראת מאלהיך BUT BE AFRAID OF THY GOD - Because man’s thoughts are greatly attracted by the idea of taking interest and it comes difficult to him to keep aloof from it, so that he tries to persuade himself that it is a legitimate act (lit., he decides for himself that it is a permissible matter) on account of the fact that his money will otherwise remain unemployed, Scripture was compelled to state: “But be afraid of thy God!" Or take another case: If one pretends that his money belongs to a non-Jew in order to be able to lend it to an Israelite in an ostensibly legitimate way. This is given only to his heart and thoughts to know the real circumstances of the case; Scripture therefore was compelled to state “But be afraid of thy God!” (Bava Metzia 61b).

'אשר הוצאתי וגו‎‎ [I AM THE LORD YOUR GOD] WHO BROUGHT YOU FORTH [FROM THE LAND OF EGYPT] and distinguished between those who were firstborn and those who were not firstborn (a matter which is hidden from human cognizance), I also know the true facts of this matter and I will exact punishment from him who lends money to an Israelite saying that it belongs to a non-Jew (Bava Metzia 61b; cf. Rashi on Leviticus 19:36). Another explanation is: I am the Lord your God Who brought you forth from the land of Egypt on condition that you take upon yourselves the fulfillment of My commands although they be hard for you (cf. Sifra, Behar, Section 5 3)

לתת לכם את ארץ כנען TO GIVE YOU THE LAND OF CANAAN as a reward for your taking upon yourselves to fulfill My commandments.

להיות לכם לאלהים TO BE YOUR GOD —Because to him who dwells in the land of Israel I am God; while he who leaves it may be regarded as though he were an idolator (Sifra, Behar, Section 5 4; Ketubot 110b).

עבדת עבד [THOU SHALT NOT COMPEL HIM] TO SERVE AS A BOND-SERVANT - i. e. thou shalt not make him do degrading work by which he is recognised as a slave — this might come out that he shall not, for instance, carry his (the master’s) clothes after him to the public baths nor help him on with his boots (cf. Sifra, Behar, Chapter 7 2).

כשכיר כתושב BUT AS A HIRED SERVANT AND AS A SOJOURNER HE SHALL BE UNTO THEE] —Employ him on field-labour or on a handicraft; Treat him as you do any hired servant.

עד שנת היבל [HE SHALL SERVE THEE] UNTIL THE YEAR OF THE JUBILEE — This implies that if the Jubilee happens to come (lit., happens to meet him) before the six years of his servitude are at an end, it frees him.

הוא ובניו עמו [AND HE SHALL GO AWAY FROM THEE] BOTH HE AND HIS CHILDREN WITH HIM — Rabbi Simeon asked: If he sold himself who sold his children that Scripture has to state they shall leave the master together with him? But we may learn from this that the master is bound to provide his (the servant’s) children with food (Kiddushin 22a; cf. Rashi on Exodus 21:3) although they are not his slaves.

ואל אחזת אבתיו AND UNTO THE POSSESSION OF HIS FATHERS [SHALL HE RETURN] — This means, he shall return to the dignity held by his ancestors and people shall not hold him in low esteem because of this (because he had previously been a slave);

אחזת thus means as much as חזקת “the status of” (Makkot 13a).

כי עבדי הם FOR THEY ARE MY SERVANTS - My document (deed of purchase) is of an earlier date ( Sifra, Behar, Section 6 1).

לא ימכרו ממכרת עבד THEY SHALL NOT BE SOLD AS THOUGH BY THE SALE OF A BONDSMAN — by public announcement: “Here is a slave to be sold!” Nor shall one make him stand on the auction-stone (Sifra, Behar, Section 6 1).

לא תרדה בו בפרך THOU SHALT NOT RULE OVER HIM WITH RIGOUR - i. e. do not force him to do some useless work with the sole purpose of vexing him. Do not e.g. say to him, “Warm me this cup of drink" when this is unnecessary; nor: “Hoe beneath this vine tree until I come" whilst he does not know when you may be expected to come back. Perhaps you will say, “No one knows the fact — whether it is necessary or not, so I will tell him that it is necessary”! — the thing is thus entrusted to his (the master’s) heart only, therefore Scripture states, “but be afraid of thy God!” (Sifra, Behar, Section 6 2; see Rashi on Leviticus 19:32).

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך BUT THY MAN-SERVANT AND THY MAID-SERVANT WHO MAY BE THINE [SHALL BE OF THE NATIONS THAT ARE ROUND ABOUT YOU] — If you should say, “But if this be so (that I must treat my Jewish servant with so much regard), by whom shall I be served? Over my Jewish servants I have no power; of the Canaanite people I cannot possess any for You have warned me, (Deuteronomy XX 16) “Thou shalt keep alive any soul"! Who then shall serve me?” Then I reply —

מאת הגוים OF THE OTHER NATIONS - they may be servants to you.

אשר סביבתיכם [THE NATIONS] WHO ARE ROUND ABOUT YOU - not, however, those who live within the boundaries of your land; for with regard to them I have indeed told you, “Thou shalt keep alive no soul” (Sifra, Behar, Section 6 3).

‎ וגם מבני התושבים MORE-OVER FROM AMONGST THE TOLERATED STRANGERS who came from the lands round about you in order to marry Canaanite women in your land and these bear them children; then the child follows the father in respect of nationality, and thus, not being regarded as a Canaanite, is not included in this command, “Thou shalt not keep alive any soul”, but you may purchase him as a servant (cf. Sifra, Behar, Section 6 4; Kiddushin 67b).

מהם תקנו means THEM MAY YE BUY.

והתנחלתם אתם לבניכם means, you may hold them as your possession, לבניכם אחריכם, for the benefit of your children after you. It would not, however, be correct to give the word והתנחלתם the meaning: “leave them as an inheritance to your children”, for if this were intended it should have written: והנחלתם אותם לבניכם (the Hiphil), but והתנחלתם (which is the Hithpael form) is equivalent to והתחזקתם “you may hold them as your possession”.

איש באחיו ONE OVER ANOTHER - These apparently redundant words (for the text might have run: ובאחיכם בני ישראל לא תרדו בפרך) are intended to include in the prohibition that the prince must not rule with rigour over his people nor the king over his subjects.

יד גר ותושב [AND IF] A גר ותושב WAX RICH - This means a stranger, he being at the same time a sojourner with thee, as the Targum renders it: ערל תותב an uncircumcised sojourner (the phrase is hendiadys). The end of the verse proves this, for it states: “and he sells himself unto a strange sojourner” (גר תושב, without the copulative ו before the second word).

וכי תשיג יד גר ותושב עמך AND IF A STRANGE SOJOURNER WAX RICH BY THEE — The last word suggests: What was the cause that he has waxen rich? His close connection with thee (עמך) (Sifra, Behar, Chapter 8 1).

ומך אחיך עמו AND THY BROTHER WAX POOR BY HIM - Here again the last word suggests: What was the cause that he has waxen poor? His intimacy with him (Sifra, Behar, Chapter 8 1), — because of the fact that he learned evil from his (the stranger’s) evil doings.

משפחת גר - itself denotes a heathen; since, however, Scripture adds the word לעקר “to the stock of the heathen’s family” it thereby refers to one who sells himself to the idol itself — to be its servant; not to worship it as a deity, but e. g., to chop wood or to draw water which are to be used in connection with this idol worship (cf. Sifra, Behar, Chapter 8 1; Bava Kamma 113b; Arakhin 30b; Kiddushin 20a).

גאלה תהיה לו means HE SHALL BE REDEEMED at once - do not allow him totally to sink his identity among the heathens (Sifra, Behar, Chapter 8 1; Kiddushin 20b).

עד שנת היובל [AND HE SHALL RECKON WITH HIM…] UNTO THE YEAR OF THE JUBILEE — for after all, essentially he has bought him only to work for him till the Jubilee, for surely you must admit in the Jubilee he is to go free, as Scripture states later,on (v. 54) “[and if he be not redeemed in these ways], then he shall go out in the year of the Jubilee”. And, of course, Scripture is speaking here of a heathen who is under your control (i. e. who has to submit to your jurisdiction, for otherwise Scripture could not dictate to him) (Sifra, Behar, Chapter 9 3; Kiddushin 16a). But nevertheless you must not practise crooked ways against him because this would result in a desecration of the Name of the Lord (Bava Kamma 113a), but when he wishes to be redeemed he must be exact in his calculation — only just as much as is due each year shall the heathen allow him as a deduction from the purchase-money: (i. e. the Jew cannot demand a larger deduction); if e. g., there were twenty years from the date when he was sold till the Jubilee and he has bought him for twenty manehs — and consequently the heathen has purchased the labour of each year for one maneh — if he (the Jewish servant) stayed with him five years and then wishes to be redeemed, he (the master) has to allow him only a deduction of five manehs from the purchase-money, so that the servant must repay him fifteen manehs. This is the meaning of: והיה כסף ממכרו במספר שנים; AND THE PRICE OF HIS SALE SHALL BE CALCULATED AS HAVING BEEN ACCORDING TO THE NUMBER OF YEARS;

כימי שכיר יהיה עמו AS AT THE RATE OF THE DAYS OF AN HIRED SERVANT SHALL HE HAVE BEEN WITH HIM — i. e. he shall calculate the amount due for each year as though he had hired himself out with him e. g., at one maneh per year and that amount only he (the master) has to allow him.

אם עוד רבות בשנים IF THERE BE YET MANY YEARS until the Jubilee.

לפיהן ACCORDING TO THEM [HE SHALL RESTORE THE PRICE OF HIS REDEMPTION] - all exactly as I have explained above.

לא ירדנו בפרך לעיניך HE SHALL NOT RULE WITH RIGOUR OVER HIM IN THY EYES — that is to say, you looking on unconcernedly (Sifra, Behar, Chapter 8 9; cf. Targum Jonathan on).

ואם לא יגאל באלה AND IF HE BE NOT REDEEMED BY THESE - by these (his relatives) he may be redeemed, but he cannot be redeemed through the termination of the six-years-period of servitude as in the case of a Hebrew servant of a Hebrew master (Kiddushin 15b).

הוא ובניו עמו [HE SHALL GO OUT…] BOTH HE, AND HIS CHILDREN WITH HIM — the hèathen who acquires a Hebrew servant is bound to provide his children also with food just as is the Israelite master (cf. Rashi v. 41).

כי לי מי ישראל עבדים FOR UNTO ME THE CHILDREN OF ISRAEL ARE SERVANTS — My document (deed of purchase) is of an earlier date (cf. Rashi on v. 42).

אני ה׳ אלהיכם I AM THE LORD YOUR GOD - Whosoever enslaves thee (the Israelites) on earth enslaves, as it were, Him in Heaven (Sifra, Behar, Chapter 9 4).

כי תבאו - יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אשר אני נתן לכם ולא לעמון ומואב. יכול משכבשו אעפ"י שלא חלקו חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות או שחלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את חלקו יכול יהיו חייבים בשמיטה ת"ל שדך כרמך שיהא כל ח' מכיר את שדהו ואת כרמו. נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם. שהו ארבעה עשר שנים נתחייבו במעשרות. התחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים ושלש עשו יובל [פי' דהיינו שהתחילה שנת היובל והא דאמר לעשרים וא' עשו שמיטה דהיינו סוף שנת השמיטה וליובל קרי התחלתו משום דשמיטה משמט בסופו ויובל בתחלתו] ושבתה הארץ. יכול אף לחפור בורות שיחין ומערות ת"ל שדך לא תזרע כו' אין לי אלא זריעה וזימור. עידור ניכוש וכיסוח ושאין מזבלין כו' ושאין מקרסמין מניין תלמוד לומר שדך לא כו' כרמך לא כו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו ת"ל שדך לא תזרע כרמך לא תזמר זריעה וזימור בכלל היתה ולמה יצאו להקיש אליה ולומר לך מה זריעה וזימור שהן עבודה בשדה וכרם אף אין לי אלא דברים שהם עבודה בשדה ובכרם [פי' וקישקוש תחת הזתים אינה עבודה אלא בכרם] יכול אף שנת היובל עולה מן המנין תלמוד לומר שש שנים תזרע שדך שנים שאתה זורע עולה מן המנין ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע מניין לאורז ודוחן ופרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה שכונסין בשביעית ת"ל ואספת כו':

ובשנה השביעת - יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע שדך ואספת ששה זורעין וששה אוספין לא ששה זורעין ושבעה אוספין [פי' מכתוב א' שמעינן שפעמים ששבעה אוספין ומכתוב א' שמעינן שאין אוספין אלא ששה מסתברא לאוקמי הא דאוספין היינו כשהשרישו לפני ר"ה והא דאין אוספין היינו כשלא השרישו. מניין לשלשים יום שלפני ר"ה שחשובה שנה ת"ל ובשנה כו' (ר"ה ט' ע"ב) נאמר כאן ובשנה ונאמר להלן מרשית השנה מה להלן מתשרי כו':

שבת שבתון - מכאן אמרו בנות שוח שביעית שלהם שניה שהם עושין לשלש שנים (פי' דאזלינן בתר חנטה וכיון דחנטה דידהו הוי בשביעית אף שגמרו לאחר ז' אסור) שבת לה'. עיין רש"י ז"ל. שדך לא תזרע כו' כל מלאכה שבשדך וכו' כדלעיל:

את ספיח קצרך לא תקצור - מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית:

ואת ענבי נזירך לא תבצר - מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. לא תבצר. כדרך הבוצרים (פי' אף מן המופקר שמותר לך לבצור מ"מ אסור לבצור כדרך הבוצרים] מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה במוקצה אבל אתה קוצה בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורכי' בעריבה אין עושים זתים בבד כו' רש"א אף טוחן הוא בבד ומכניס לבודידה:

שנת שבתון יהיה לארץ - (משמע שאינה אסור אלא באותו שנה) לכן אמרו כיון שיצא שביעית אעפ"י שפירותי' שביעית מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורים:

והיתה שבת הארץ לכם - מן השבות היינו מן המופקר בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור שדה שנטייבה בש"א אין אוכלים פירות שביעית בטובה ובה"א בטובה ושלא בטובה:

לכם לאכלה - ולא לאחרים כו' ולא למנחות ונסכים:

לך ולעבדך ולאמתך - יכול אין לי אלא לעניים מנין אף לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך א"כ מה ת"ל ואכלו אביני עמך עניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דר"י רבי יוסי אומר כו' דבר אחר ואכלו אביני עמך הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה. לך ולעבדך ולאמתך. הרי אתה ועבדים ושפחות א"כ מה ת"ל ולשכירך ולתושבך אפי' גוי. הגרים עמך. לרבות את האכסניא:

ולבהמתך ולחיה עיין רש"י - אשר בארצך [פסחים נ"ב ע"ב אין מוציאין פירות שביעית לח"ל. תהי'. אף לצביע'. אף להדליק את הנר. כל תבואתה. אין נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות כו'. לאכל. ולא למלוגמא ולא אספלנית ולא לעשות ממנה אפיקטוזין דר"י וחכ"א לא למשרה ולא לכביסה: [פלוגתא זו אינו בת"כ רק בסוכה מ"ח ע"א]:

וספרת לך - בב"ד. שבע שבתת. יכול ימים ת"ל שנים עיין רש"י ז"ל:

שבע שבתת כו' - מלמד שצריך לספור שבועות מנין שצריך לספור שנים ת"ל תשע וארבעים שנה מנין שיעשו שביעית אעפ"י שלא עשו יובל ת"ל והיו לך ימי שבע כו' תשע וארבעים שנה וכן יובל אעפ"י שלא עשו שביעית וחכ"א אם אין שביעית אין יובל כו'. והעברת שופר. מכאן שבשופר:

והעברת - תקיעה לפניה:

והעברת - (ר"ה כ"ז ע"ב) דרך העברתו:

ביום - ולא בלילה. הכפרים. אפי' בשבת עיין רש"י ז"ל. בכל ארצכם. שכל יחיד ויחיד חייב ביוה"כ. בכל ארצכם. שדוחה שבת בגבולין:

וקדשתם את שנת הנ' - לפי שנא' בעשור לחדש יכול בעשור לחדש לבד ת"ל שנת הנ' מלמד שמקודשת מתחלתה מכאן אריב"ב כו'. יכול כשם שהיא מתקדשת מתחלתה כך מתקדשת בסופה [ר"ה ח' ע"ב] ת"ל יובל הוא:

וקראת' דרור - עיין רש"י ז"ל. ישביה. בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. ישביה. בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין. יובל אעפ"י שלא שמטו ולא תקעו יכול אעפ"י שלא שלחו ת"ל הוא (שם ט' ע"ב) וחכ"א כלם מעכבים א"כ מה ת"ל יובל אף בח"ל ומה ת"ל בארץ בזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בח"ל כו':

ושבתם איש - במה הכתוב מדבר אם במכור לשש הרי אמור הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע לפי שנא' לעול' יכול לעול' ממש ת"ל ושבתם [אינו בת"כ רק בקדושין ט"ו ע"א] א"כ מה ת"ל לעולם אעפ"י שאין שש עד היובל מכל מקום יוצא ביובל:

תשבו - לרבות למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דר"מ ר' יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן בגולה (פי' נמי פליגי ר"מ ור"י כששב רוצח לאחר מות כה"ג מערי מקלט אם הוא שב לשררה שהיה בה אם לאו) תשבו. לרבות את האשה (פי' דגם אמה העברי' יוצאת ביובל) יובל הוא כו'. שיכול כשם שמתקדשת בתחלתה (פי' אף שאין תוקעין אלא ביוה"כ מ"מ מוסיפין מחול על הקדש ומקדשין בר"ה לענין שלא ישתעבדו עוד לאדוניהם) כך מתקדשת בסופה [פי' ביציאתה תהיה מושכת והולכת עד יוה"כ לענין שיהא אסור במלאכה עד יו"כ] שכן מוסיפין מחול על הקדש [פי' והיינו אותן י' ימים ששנות חמה יתירה על שנות לבנה] ת"ל שנת החמשים שנה תהיה לכם אין קדושתה אלא עד ר"ה [פי' אין לכם להיות קדש אלא מה שנקרא שנת החמשים אבל אחר ר"ה אינו נקרא שנת חמשים] ר"א אומר (אינו בת"כ רק בר"ה כ"ד ע"א ובסנהדרין יו"ד ע"ב) שנת החמשים שנה. שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:

לא תזרעו ולא תקצרו ולא תבצרו - כשם שנאמ' בשביעית כך נאמר ביובל:

כי יובל היא קדש - מה קדש תופס את דמיו אף שביעת תופסת את דמיה. אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין יכול אף שביעית כן ת"ל היא הרי היא בקדושתה ונתפס דמה נמצאת אתה אומר האחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים שמן יצאו דגים ונתפס שמן. האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור:

מן השדה תאכלו את תבואתה - כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה מן הבית. וממין שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית [אבל אם כלה אותו מין אפילו יש מינים אחרים עדיין בשדה אין אוכלים אותו המין שכלה] מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת כו' (עיין פסחים נ"ב א' פירושו בתוס'):

בשנת היובל הזאת - יובל מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים שיכול והלא דין הוא ומה יובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים שביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת"ל בשנת היובל הזאת זאת מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים. תשבו איש אל אחזתו עיין רש"י ז"ל וכי ממכרו ממכר. עיין רש"י ז"ל. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב מניין לרבות דבר המיטלטל ת"ל ממכר לרבות דבר המיטלטל ומניין שאין אונאה לקרקעות ת"ל או קנה מיד כו' אל תונו. המטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות ומניין שאין אונאה לעבדים ת"ל והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה מה אחוזה אין לה אונאה אף עבדים אין להם אונאה. מניין שאין אונאה להקדשות ת"ל את אחיו ולא הקדש. מניין שאין אונאה לשטרות ת"ל ממכר מה זה מיוחד שגופו מכר וגופו לקח יצאו שטרות שלא גופם מכר ולא גופם לקח ולא מכר אלא הראיות שיש בהם לפיכך המוכר שטרותיו לבשם (ר"ל לצור בהם בשמים שהוא קונה גוף הנייר) יש להם אונאה אל תונו. זו אונאת ממון יכול זו אונאת דברים כשהוא אומר למטה ולא תונו כו' הרי זו אונאת ממון:

וכי תמכרו אל תונו - אין לי אלא ללוקח למוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו. (אינו בת"כ רק בב"מ מ"ז ע"ב) לעמיתך. פרט לנכרי שאין לו אונאה. עמיתך. פרט להקדש. (בכורות י"ג ע"ב) ד"א לעמיתך בכסף אבל לנכרי במשיכה ולר"ל להיפך:

אל תונו איש את אחיו - אין לי אלא איש אשה מניין ת"ל איש את אחיו מ"מ. אין לי אלא תגר לתגר תגר להדיוט הדיוט לתגר מניין ת"ל את אחיו מ"מ:

במספר שנים כו' ימכר לך - למדך שלא ימכור פחות מב' שנים. ומניין אף ללוקח שאינו מותר לגאול פחות מב' שנים ת"ל שנים תקנה מאת עמיתך:

אחר היובל סמוך ליובל - מופלג מניין [פי' דהיינו אם לא גאל בב' שנים שיגאל אח"כ או שאם הקדיש שנה או שתים אחר היובל שמותר לגאול] ת"ל לפי רוב השנים [פי' דמשמע פעמים שהוא רב פעמים שהוא מעט] במספר שני תבואת. לרבות שאם מכר אילנות שאין נגאלין פחות מב' שנים (אינו בת"כ רק בעירכין י"ד ע"ב) ולענין חזרה לבעלים ביובל. מכר אילנות אין חוזרין לבעלים ביובל שנא' ושב לאחוזתו ולא אילנות. מכר חרמין חוזרין לבעלים ביובל שהיא נמי אחוזה:

שני תבואות - לא שנת שדפון לא שנת ירקון ולא שביעית עולה לו מן המנין. נרה או הובירה עולה לו מן המנין:

במספר שני תבואת ימכר לך - פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים:

ועשיתם את חקתי כו' - ליתן שמירה ועשיה לחקים ושמירה ועשיה למשפטים:

וישבתם על הארץ - ולא מפוזרים ולא גולים. לבטח. ולא מפוחדים:

ינתנה הארץ פריה - עיין רש"י ז"ל:

ואכלתם לשבע - שיהא אוכל קמעא ומתברך במעיו. ד"א ואכלתם לשבע שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהא עולה:

לבטח עליה - ולא בח"ל:

וכי תאמרו - עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעת:

הן לא נזרע ולא נאסף - אם אין זורעים מה אוספין אר"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורין בשביעית וחכ"א אין ספיחין אסורים בשביעית מדברי תורה אלא מדברי סופרים א"כ למה נאמר הן לא נזרע כו' אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים ומכניסים אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מהביעור ואילך:

וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית - א"ל אלא בששית בה' בד' בג' בב' מניין ת"ל בשנה. ועשת את התבואה לשלש השנים. לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית [פי' חצי שנה הששית וחצי שנה של מוצאי שביעית ושביעית עצמו] ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל [פי' חצי שנה של מוצאי יובל. והחצי שנה של ששית נחשב לשנה א' ושביעית ויובל הרי שלש]: ד"א (ר"ה י"ג ע"ב) אל תקרי לשלש אלא לשליש:

וזרעתם את השמינית - זו שמינית שלאחר שמיטה. כשה"א השנה זו תשיעית שלאחר היובל שלאחר השמיטה [כשהוא אומר כו' את השנה השמינית היינו תשיעית שלאחר היובל שלאחר השמיטה פי' בא לרבות דאף בשעת היובל שאינו זורע אלא בתשיעית יהיה לכם די התבואה] ואכלתם מן התבוא' ישן. לא סלמנטון (עיין בב"ב צ"א ע"ב) [פי' תיכף כשקוצרין אותו לא תצטרך לאכול אלא עד זמן האסיף דהיינו חג הסוכות של תשיעית] עד התשיעית. זו תשיעית שלאחר השמינית שלאחר השמיטה כשהוא אומר השנה זו עשירית שאחר התשיעית שאחר היובל שאחר השמיטה:

עד בוא תבואתה [פי' שיהא לכם ברכה כ"כ שתאכלו מפירות של ששית עד בוא פירות של שנה התשיעית לאוצר דהיינו זמן האסיף של שנה ט' שהוא חג הסוכות לשנה העשירית כמו בשאר שנים שיהי' לכם ישן כ"כ עד שתצטרכו להוציא אותו מפני חדש דהיינו שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן ואתם מוציאים את הישן מפני החדש כדכתיב וישן מפני חדש תוציאו כן גבי שביעית תצטרכו להוציא הישן כשיבא החדש של תשיעית דהיינו חג הסוכות של עשירית אז תוציאו הישן של ששית ותאכלו עד בוא תבואת' של תשיעו' לאוצר אז תפסוק מלאכול הישן ולפי זה תאכל ממנו שנה ששית ושביעית ושמינית ותשיעית של אחר היובל' תאכלו ישן. זו עשירית שאחר היובל שלאחר השמיטה:

והארץ לא תמכר לצמתת - עיין רש"י ז"ל:

כי לי הארץ - עיין רש"י ז"ל:

כי גרים ותושבים אתם - אל תעשו עצמכם עיקר וכן דוד ע"ה אמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. אתם עמדי. דיו לעבד להיות כרבו כשתהיו שלי הרי היא שלכם (פי' כשתעשו מצותי ותפרשו שנה א' בשבילי אז היא שלכם):

ובכל גאלה תתנו [פי' אי לא הוי כתיב ארץ אחזתכם יכול בעבדי' ובשטרות ובמטלטלי' ת"ל ארץ אחזתכם] א"כ למה נאמר ובכל גאלה תתנו לרבות בתים ועבד עברי. לקובעו חובה מניין (קידושין כ"א ע"ב) שיכול וגאל את ממכר רשות ת"ל ובכל כו':

כי ימוך אחיך וכו' - עיין רש"י ז"ל אראב"ע ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהו' אדם חס על נכסיו:

ובא גאלו הקרב - מלמד שהקרוב קרוב קודם:

וגאל - רא"א חובה (קידושין כ"א ע"א):

את ממכר אחיו - לרבו' את הנותן מתנה:

ואיש כי לא יהיה לו גאל - עיין רש"י ז"ל:

והשיגה ידו - יד עצמו שלא ילוה ויגאל:

ומצא - שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברע ויגאל ביפה (פי' דומצא משמע שלא היה מאתמול אצלו אבל עכשיו מצא ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב היה יכול ג"כ מאתמו') ולא ילוה ויגאול:

כדי גאלתו - ולא יגאל חצאים:

וחשב את שני ממכרו - שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים דהיינו אם לקח ט' שנים ומחצה לפני יובל אין אנו מחשבים אלא ט' שנים בלבד ולטובת הלוקח הוא דהיינו שאם רצה ליגאול צריך להוסיף לו על כל שנה כאלו מכר לו בסך זה על ט' שנים) ומניין שאם רצה לעשות חדשים שנה יעשה (דהיינו אם רוצה לגאול בד' שנים ומחצה שמחשב לו החדשים שנשתיירו ונותן לו לפי ערך שנה) ת"ל והשיב את העדף (ולא כתיב התם שנה כלל ומשמע כל העדף):

לאיש אשר מכר לו - מניין שאם מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים שאינו מחשב אלא עם הראשון ת"ל אשר מכר לו. מניין שאם מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה מניין שאינו מחשב אלא עם האחרון ת"ל לאיש. לאיש אשר בתוכה ר' דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו במנה והשביחה והרי היא יפה מאתים מניין שאינו מחשב אלא מנה ת"ל את העדף העודף שבידו [פי' מה שלקח בשבילה ולא מה ששוה עכשיו] (ערכין ל' ע"א) מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה מניין שאינו מחשב אלא מנה ת"ל והשיב העדף. העודף הנשאר בקרקע [פי' מתחילה מדייק מאת העדף דמשמע העודף הידוע דהיינו ממה שלקח והשתא מדייק מהעודף בלא תוב' את דמשמע העודף שהיא שוה מהיום עד היובל]. יכול אף מוכר ראשון יגאל משני ת"ל ושב לאחזתו בבעל אחוזה הכתוב מדבר ולא במוכר למוכר:

ואם לא מצאה ידו - מה ת"ל אם אינו ענין לבעל שדה תנהו עניין לגואל שלא יגאל אלא כסדר הזה אם לא מצאה ידו שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברע ויגאל ביפה. ידו. ידי עצמו שלא ילוה ויגאל. די השיב לו. ואינו גואל לחצאין:

והיה ממכרו ביד הקנה אתו - ולא בהקדש [פי' קאי אמה דאמר לעיל שאם לא יהיה לו אותן התנאים והיה ממכרו וכו' ומדקאמר ביד הקנה אתו משמע דוקא ביד הקנה אתו ולא בהקדש כדמפרש טעמא משום דבהקדש א"צ אותן התנאים אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב ברע וגואל ביפה ולוה וגואל וגואל לחצאין] אמר רבי שמעון מה טעם לפי שבהדיוט אם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת היא. ובהקדש אם הגיע יובל ולא נגאלה חלוטה היא:

עד שנת היובל - שלא יכנס בה כלום נ"א שדות וכספים משמיטים כ"א. יובל מוציא בתחלתו [פי' בתחלת השנה כדאמרינן שלא יכנס בה כלום] והשביעית משמטת בסופה:

ויצא ביבל - אף מן הגואל (בת"כ שלנו הגי' אף מן ההקדש אבל באמת מן ההקדש אינו יוצאה לבעלים רק לכהנים אבל לדברי הגאון מן הגואל יוצאה לבעלים ומדוייק לשון הפסוק ושב לאחזתו כנלע"ד ובוודאי הדין דין אמת שיוצאה ביובל מיד הגואל לבעלים). ושב לאחזתו. לרבות אף האשה (פי' אף קרקעות האשה חוזרות ביובל:

ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה - שהוקפה ולבסוף ישבה ולא שישבה ולבסוף הוקפה (ערכין ל"ג ע"ב) יכול אפי' הקיפוה ישראל. נאמר כאן חומה ונאמר להלן גבי ערי סיחון ועוג חומה גבהה דלתים כו' מה להלן נכרים אף כאן נכרים יכול אף אם הקיפוה מכאן ולהבא נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ אף כו' ולא שהקיפוה מכאן ולהבא:

והיתה גאלתו - מיד:

עד תם שנת ממכרו - ולא שנת מנין עולם:

ימים תהי' גאלתו - ר"א אומר אני ימים אין פחות משני ימים [פי' דשני ימים הראשונים אינו רשאי לגאול] וחכמים מתירין (ערכין ל"א ע"א) א"כ מה ת"ל ימים מעת לעת (שם ע"ב) לפי שנאמר עד תם שנת ממכרו יכול עד תחלת יום אחרון ת"ל ימים מעת לעת. גאלתו גאלתו. לרבות יורש של מוכר ושל לוקח:

ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה - לו מה ת"ל שאם מכר לראשון והראשון לשני לא הייתי יודע אם שנה לראשון או שנה לשני כשהוא אומר עד מלאת לו שנה תמימה הוי אומר שנה לראשון ולא שנה לאחרון. תמימה. שס"ה ימים כמנין ימות החמה ד"ר וחכ"א שנה תמימה לרבות עיבורה (אינו בת"כ רק בערכין ל"א ע"א). וקם הבית. אין לי אלא בית מניין לרבות בתי בדים בורות שיחין ומערות והמרחצאו' והשובכות והמגדלות ת"ל אשר בעיר יכול שאני מרבה אף את השדות ת"ל בית מה בית מיוחד בית דירה יצאו שדות שאינן בית דירה דברי ר"י רמ"א וקם הבית אין לי אלא בית מניין לרבות בתי בדים בורות שיחין והשדות וכו' ת"ל אשר בעיר [ומפורש הוא בערכין ל"ב ע"א בש"ס דהאי שדות שאינה ראויה לזריעה אבל אם ראויה לזריעה ודאי ממעטינן מבית אף לר"מ] אשר לא חמה. פרט לבית הבנוי בחומה דר"י רש"א כותל החיצון כו' ר"א בר' יוסי אומר אשר לא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו עיין רש"י ז"ל:

לצמיתת - לחלוטין. לצמיתת. לרבות את הנותן מתנה:

לקנה אתו - יכול לו לבדו ת"ל לדרתיו אי לדרתיו יכול לדרתיו ולא לו ת"ל לקנה אתו לכן צריך שניהן ואם לאו לא שמענו. לצמיתת לקנה אתו כו' לא יצא ביבל. יצא הקדש שאין לו דורות [פי' ולכך אינה לצמיתות אלא אם ירצה לגאול יגאל] לא יצא ביבל [ערכין ל"א ע"ב. אפי' תוך שנתו. ביבל. שאין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (שם כ"ט ע"א):

ובתי החצרים אשר אין להם חמה - ממשמע שנאמר ובתי החצרים איני יודע שאין להם חומה ומה ת"ל אשר אין להם חמה אלא אעפ"י שיש להם כאלו אין להם [ופירש הפסוק כך הוא או בתי החצרים או אשר אין להם חומה] וכמה הם בתי החצרים [פי' שלא מהני להו חומה] בתי ב' החצרים ב' שני חצירות של שני בתים אז לא מהני להם חומה היו שלש של שני שני בתים הרי אלו כבתי ערי חומה:

אשר אין להם חמה (מגילה ה' ע"ב ערכין ל"ב ע"ב) פרט לשור איגר. סביב. פרט לטבריא שימה חומתה:

על שדה הארץ יחשב - הרי הן כשדה הארץ עיין רש"י ז"ל מה שדה הארץ יוצאה ביובל ובגרעון אף זה כן אי מה שדה הארץ אינו מותר לגאול פחות משתי שנים יכול אף זה כן ת"ל גאלה תהיה לו מיד:

וביבל יצא - אף בתוך שנה שניה היינו אם הקדיש וגאל אחר וכו' (ערכין נ"ג ע"א) וערי הלוים כו' מה ת"ל לפי שנאמר גאלת עולם תהיה כו' יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל וערי הלוים בתי ערי אחזתם גאלת עולם כו':

גאלת עולם כו' מה ת"ל [פי' מהי תיתי נימא שלא יכול לגאול לעולם] לפי שנאמ' במספר שנים תקנה מאת עמיתך היינו שלא יגאול פחות מב' שנים יכול אף בלוים כן ת"ל גאלת עולם תהיה ללוים מיד. ולפי שנא' ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה (דהיינו שאינו רשאי לגאול אחר שנה) יכול אף בלוים כן ת"ל גאלת עולם תהיה ללוים. ולפי שנא' ואם לא יגאל את השד' ואם מכר את השדה לאיש אחר [דאז הדין שאינו יוצא ביובל אלא לכהני'] כדכתי' והיה השד' בצאתו קדש לה' כו' יכול אף זה כן ת"ל גאלת עולם תהיה ללוים:

ואשר יגאל מן הלוים - מת"ל [פי' מהיכי תיתי נימא דלא] שיכול אין לי אלא לוי מישראל יגאל כסדר הזה שהרי הורע כח ישראל בשלו. אבל לוי מלוי לא ת"ל ואשר יגאל מן הלוים אף לוי מלוי גואל:

מן הלוים - ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר:

ויצא ממכר - יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל בית ועיר ואחוזה וא"כ מה ת"ל ממכר ממכרו יוצא ביובל ואין הקדשו יוצא ביובל אלא בפדיון [פי' הא דאמרינן דבלוים אף אם מכר הגזבר ללוי חוזרת ללוי ביובל היינו דוקא כשמכר אבל כל זמן שלא מכר אינו יוצא ביובל אלא בפדיון] בתי ערי הלוים היא אחזתם. מניין אתה אומר ישראל שירש את אבי אמו לוי יכול יגאל כסדר הזה ת"ל ואשר יגאל מן הלוים. אי אשר יגאל מן הלוים יכול לוי שירש את אבי אמו ישראל יגאל כסדר הזה ת"ל כי בתי ערי הלוים עד שיהא לוי ובערי הלוים ד"ר וחכ"א אין דברים אמורים אלא בערי הלוים. הוא אחזתם. להגיד מה גרם:

ושדה מגרש עריהם לא ימכר - ר"א אומר מניין שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא עיר מגרש ולא מגרש עיר ת"ל ושדה מגרש עריהם לא ימכר מאי לא ימכר לא ישנה:

לא ימכר - מכר גזבר יוצא ביובל בחנם. כי אחזת עולם הוא להם. להגיד מה גרם:

והחזקת בו - אפי' ד' וה' פעמים. יכול אפי' מפסידו לתרבות רעה [פי' אם יהיה לו מעות יוצא הוא לתרבות רעה ה"א שחייב ליתן לו] ת"ל עמך בעושה מעש' עמך כו':

גר - זה גר צדק. תושב. זה גר אוכל נבילות:

אל תקח מאתו - ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב נגד הגוי. מאתו. מישראל [אינו בת"כ רק בב"מ ע"א ע"א] אבל אתה לוקח מגר תושב:

נשך ותרבית - איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין סאתים חיטים בשלש אסור מפני שהוא נשך איזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער. עמדו חטים בשלשים דינריה אומר לו תן לי חטים שאני מוכרם ולוקח אני בהן יין א"ל הרי חיטך נתונים עלי בשלשים דינרים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו. הא אם יש לו חייב ליתן לו:

ויראת מאלהיך - עיין רש"י ז"ל:

וחי אחיך עמך - צריך להחזיר לו הריבית כדי שיחי' עמך מכאן לריבית קצוצה שיוצאה בדיינים [ב"מ ס"א ע"ב]. וחי אחיך עמך. חייך קודמין לחייו (שם ס"ב ע"א) דרש בן פטירא שנים שהיו הולכין במדבר ואין ביד א' אלא קיתון של מים אם שותיהו אחד מגיע לישוב ואם שותיהו שנים שניהם ימותו דרש בן פטירא ישתו שניהם וימותו שנא' וחי אחיך עמך א"ל ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך:

את כספך - כספך ולא של אחרים:

אכלך - ולא של אחרים או כספך ולא כסף מעשר אכלך ולא אוכל בהמה ת"ל נשך כסף לרבות כסף מעשר נשך אוכל לרבות אוכל בהמה:

ובמרבית לא תתן כו' - [ב"מ ע"ה ע"ב] מכאן אמרו המלוה עובר בה' ל"ת. לא תהי' כו'. לא תשימון כו'. אל תקח כו'. לא תתן כו'. ולפני עור כו'. לוה עובר משום ג׳ ל״ת לא תשיך לא תשיך ולפני עור. ועדים וערוב וסופר משום לא תשימון׃ אני ה', על תנאי כך הוצאתי אתכם שתקבלו את מצות רבית שכל הכופר במצות רבית כאלו כופר בי״מ׃ אני ה'. מכאן אמרו המקבל עליו עול ריבית מקבל עליו עול מלכות שמים וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול מלכות שמים:

לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים - מכאן אמרו כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים וכל היוצא לח"ל כאלו עובד ע״א וכן בדוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי עלה על דעתינו שדוד המלך עובד ע״ז אלא שהי' דורש ואומר כל היושב בא״י מקבל כו'׃ וכי ימוך אחיך ונמכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור את עצמו אלא א׳׳כ העני. מניין כשיהא נמכר אינו נמכר אלא לך ת״ל ונמכר לך. ומניין שאם ב״ד מוכרים אותו לא יהיו מוכרים אלא לך שנא׳ כי ימכר לך׃ אחיך. שתנהוג בו באחוה, יכול. אף הוא ינהוג בעצמו באחוה. ת״ל עבד יכול אף אתה תתנהג בו כעבד ת״ל אחיך הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות׃ לא תעבד בו עבד' עבד. עיין רש״י ז״ל. ד״א לא תעבד בו עבדת עבד. בו אין אתה עובד עבוד׳ עבד אבל אתה עובד בבן חורין עבודת עבד׃ כשכיר. מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה כן׃ כתושב. מה תושב בטוב לו לא תוננו אף זה כן׃ יהיה עמך (כ״ה נכון ולא מן כי טוב לו עמך שהוא רק סיפור דברים ועיין בתוספות קידושין ט׳׳ו ע״א ובערכין למ״ד ע״ב) עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא חדש אתה שוכב על מוכין והוא על תבן׃ עד שנת היבל. שלא יכנס בשנת היובל מאומה:

יעבד עמך - שלא תמסור לו אומנותו לאחר [פי׳ שאם היה האדון בלן לרבים ספר לרבי׳ לא תמסור אומנתך לו משום דיכול לומר לך מכרתי ולא לאחרים]. ר' יוסי אומ' אם הוה אומנתו לפנים מיכן מותר אבל רבו לא ילמדנו בתחל'. אבל אמרו חכמי' מספר לו את שערו ומכבס לו את כסותו ואופה לו את עיסתו. ויצא מעמך, שלא תהיה אתה בכרך והוא בכפר או להיפך׃ הוא ובניו עמו מכאן שרבו חייב במזונו׳ בניו עיין רש״י ז״ל ומניין למזונות אשתו ת״ל הוא ובניו עמו (עיין בק״א) יכול אף נשא אשה שלא מדע' רבו ת״ל הוא מה הוא מדע' רבו אף אשתו ובניו מדע׳ רבו:

ושב אל משפחתו - אר״א ב״י במי הוא מדב׳ אי בנרצע הרי אמו' אי במוכ' עצמו הרי אמור הא אינו מדב' אלא במכרוהו ב״ד שנה או שנתי׳ לפני היובל שיהא היובל מוציאו [פי׳ הא דדחיק לאוקמי הכא במכרוהו ב׳׳ד היינו משו׳ דבכלהו כתיב איש משמ׳ שאינו נוהג אלא באיש והכא כתיב סתם משמ' שנוהג אף באשה אע״ג דמכירת ב״ד לא שייך באשה מ״מ מכירת אחרי' שייך באש׳ דהיינו שמכר׳ אביה בקטנות׳ אבל נרצע ומוכר עצמו לא שייך באשה כלל] ושב אל משפחתו ואל אחזת אבתיו ישוב. ואינו שב לאות׳ שררה עיין רש״י ז"ל:

ישוב - לרבות את הרוצח:

כי עבדי הם - שטרי קוד' (ב״מ יו״ד ע״א) מכאן שפועל חוזר בחצי היום אשר הוצאתי אתם מארץ מצרי'. על תנאי כך שלא ימכרו ממכר׳ עבד׃ לא ימכרו ממכר׳ עבד. שלא יעמידנו בסמט' ולא יעמידנו על אבן הלקח:

לא תרדה בו בפרך - עיין רש״י ז״ל בו בפרך (הוא נלמד מת״כ דלעיל על פסוק לא תעבוד בו עבדת עבד וע״ש וכ״ה לקמן בהדיא סוף הפרשה) אבל בבן חורין מותר:

ועבדך ואמתך - מה ת״ל שלא תאמר הואיל ואמרה תורה את כל אלה במי אשתמש תלמוד לומר ועבדך ואמתך׃ אשר יהיו לך. מה תלמוד לומר מכאן אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן שמותר אתה לשעבדו כעבד׃ מאת הגוים אשר סביבתיכם מהם תקנו. ולא מן הכנענים שבארץ׃ מהם תקנו עבד ואמה. הקיש עבד לאמה מה אמה אין לה קדושין אף עבד אין לו קדושין׃ וגם כו' עיין רש״י ז״ל׃ מבני התושבי' כו'. אין לי אלא בניהם ובנותיהם הן עצמן מניין ת״ל מהם תקנו. מניין אתה אומר א׳ מכל משפחות האדמה שבא על א' מן הכנענית וילדה ממנו בן מותר אתה לקנותו לעבד ת״ל וממשפחתם אשר עמכם [פי׳ דממשפחת׳ היינו משפחות אשר סביבותיהם. אשר עמכם. היינו אשר יהיה עמכ׳ דמסתמ' הולך אצל הנקבה והנקבה היא עמכ׳ מהם תקנו] אשר הולידו בארצכם. מה ת״ל ללמד לא׳ מן הכנענים שבא על א' מן האומות וילדה ממנו בן אסור אתה לקנותו לעבד שנאמ' אשר הולידו בארצכם [פי' דהולידו קאי אזכר והוא בארצכם אבל הלידה לא היה בארצכם כי הנקב׳ היא מאשר סבבותיכם אפ״ה אסור לקנו׳ מהם] מהם תקנו. אתם קונים מן האומות (אינו בת״כ רק בגיטין ל״ח ע״א) ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה׃ והיו לכם לאחזה. הרי הם כאחוזה מה אחוזה נקני' בכסף בשט׳ ובחזקה אף עבדי׳ נקנים בכסף ובשטר ובחזקה׃ והתנחלתם אתם לבניכם. ולא בנותיכם לבניכם מלמד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו (אינו בת״כ רק בקידושין ט״ז ע"א) לפי שנא' ואם אחרת הרי היא כאחרת בשטר יכול אף בחזקה ת״ל אתם׃ אחריכם. מה ת"ל לרבות לכל המוחזק אחריו שהוא בנו [פי׳ דסמכינן אחזקה והוא יורשו] לפי שנא׳ והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה [פי' דמשמע אפי׳ אינו ידוע שהוא בניכם אלא מכח אחריכם דהיינו שמוחזק שהוא בנו אפ״ה והתנחלת'] והתנחלת' לרשת אחוזה. מה אחזה אין לה אונאה אף עבדי' אין להם אונאה׃ לעלם בהם תעבדו. לעבדה נתתיו ולא לבושה (נד׳ מ״ז ע״א) לעולם בהם תעבדו. אין לך בהם אלא עבודה בלבד (אינו בת״כ רק בב״מ ע״ג ע״ב) ובאחיכם. שאם אין נוהג כשורה אתה נוהג לעבוד בו כעבד׃ איש באחיו, א״ל אלא איש אשה מניין ת״ל באחיו מ״מ. ד"א להביא המלך במשרתיו׃ בו בפרך. אבל אתה רודה בב״ח בפרך:

וכי תשיג (קידושין כ' ע״א סוכה מ' ע״ב ערכין ל׳ ע״ב) בא וראה כמה קשה אבק שביעית בתחלה וכי תמכרו ממכר לסוף וכי תשיג יד גר כו'׃ עמך ומך אחיך עמו עיין רש״י ז״ל׃ גר. זה גר צדק. תושב. זה גר אוכל נבילות:

אחרי נמכר - מה ת״ל שיכול בא ואמר הרי אני נמכר יכול היזקק לו ת״ל אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר יכול ידחה אבן אחר הנופל (קידושין כ׳ ע״ב) ת"ל אחרי נמכר גאלה תהיה לו מיד אל תניחהו שיטמע. מניין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ת"ל אחד מאחיו׃ או דדו. זה אחי אביו׃ בן דדו. זה בן אחי אביו׃ או משאר בשרו ממשפחתו. מלמד שקרוב קרוב קודם (פי׳ מדכתיב כסדר הזה מתחלה אחד מאחיו ואח״כ אחי אביו) או השיגה ידו. יד עצמו׃ ונגאל. ביד כל אדם. (קידושין שם) ד״א ונגאל כלו ולא חציו. ומה ת"ל יגאלנו ג׳ פעמים לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה׃ מנין שגזל גוי אסור ת״ל גאלה תהיה לו, יכול יבוא עליו בעקיפין ת״ל וחשב עם קנהו שמדקדק עמו. (ב״ק קי״ג ע״ב) עם קנהו ולא עם היורשין שלו מכאן אמרו העובד את הנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת (קידושין י״ז ע״ב) ומכאן שגוי יורש את אביו מדברי תורה׃ משנת המכרו לו עד שנת היבל. ואינו יוצא בשש׃ והיה כסף ממכרו. (אינו בת"כ רק בקידושין ח׳ ע״א) בכסף הוא נגאל ואין נגאל לא בתבואה ולא בכלים בפחות משוה פרוטה. או יכול דוקא בכסף ת״ל ישיב אפי׳ שוה כסף׃ מכסף מקנתו (אינו בת״כ רק בקידושין י״ד ע״ב) מלמד שנקנה בכסף. הנמכר לישראל מניין ת״ל והפדה ומקיש עברי לעבריה. מניין אתה אומר. נמכר לו במנה והשביח והרי הוא יפה מאתים מניין שאינו מחשב אלא במנה ת״ל אם עוד רבות כו' מכסף מקנתו. ומניין שאם נמכר במאתים ועמד במנה שאין מחשב אלא מנה ת״ל ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היבל וחשב לו כפי שניו ישיב את גאלתו׃ [פי׳ דדריש הכי אם עוד רבות בשנים דהיינו שנתרבה ונעשה מאתים. לפיהן ישיב גאלתו מכסף מקנתו פי׳ א"צ לחשב אלא מכסף מקנתו ופסוק השני אם נתמעט בשנים שאינו שוה עכשיו אלא מנה כפי שניו ישיב את גאלתו פי' א״צ לחזור אלא לפי השנים שהוא שוה עכשיו ולא כפי מה שנתן תחלה ודייק זה מדכתיב גבי רבות מכסף מקנתו וגבי מעט כפי שניו אלמא דאיירי ביוקרא וזולא]. א״ל אלא נמכר לנכרי שידו על העליונ' נמכר לישראל מניין ת״ל שכיר שכיר לג״ש מה שכיר האמור לעכו״ם כשהוא נגאל ידו על העליונה אף שכיר האמור לישראל כשהוא נגאל ידו על העליונה:

כשכיר שנה בשנה - שכירות של שנה זו בשנה שניה מלמד ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף (אינו בת״כ רק בב״מ ס״ה ע״א) יהיה עמו. מה שהוא אוכל הוא אוכל מה שהוא שותה הוא שותה׃ לא ירדנו בפרך. יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה ת״ל לעיניך אין אתה מצווה אלא מה שלעיניך:

ואם לא יגאל באלה - ריה"ג אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשעבוד. ר"ע אומר באלה לשעבוד ובשאר כל אדם לשחרור (אינו בת"כ רק בקידושין ט"ו ע"ב) וחכ"א הכל לשחרור ומה ת"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש:

ויצא בשנת היבל - רש"א מניין שגזל העכו"ם גזל ת"ל אחרי נמכר גאולה תהי' לו יכול ימשכנו ויצא [פי' בע"כ דהוי גזל ת"ל גאלה תהי' לו יכול יגלום עליו פי' יטעה אותו] ת"ל וחשב עם קנהו ידקדק עמו. או אינו מדבר אלא בעכו"ם שאינו תחת ידך [אז אסור להטעות אותו] וכי מה אתה יכול לעשות לו כשה"א ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו הא בעכו"ם שתחת ידך הכתוב מדבר אם כך דברה תורה בעכו"ם שתחת ידך עאכ"ו בעכו"ם שאינו תחת ידך א"כ החמיר' תורה על גזלו של עכו"ם ק"ו על גזלו של ישראל:

כי לי בני ישראל עבדי' עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - על תנאי שלא תשתעבדו בהם: