Talmud Builders

    Beitzah 7b

    Back to index

    English translation — Beitzah 7b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1where the hen can hear its voice by day, when sounds cannot be heard as easily as at night. If the chicken is close enough to hear the rooster’s call by day, the rooster is considered close enough to the chicken that the latter will produce eggs only through fertilization by the male.

    2The Gemara relates: Rav Mari took action in accordance with this opinion, when he found an egg on a Festival morning after he had looked in the nest the day before and failed to find an egg there. He examined up to a distance of sixty houses from the chicken, and although he did not find a rooster within this area, he assumed there was one further away and permitted the egg.

    3The Gemara comments: And if there is a river between the rooster and the chicken, the chicken does not cross the river; but if there is a bridge, it crosses the river. And if there is only a rope bridge suspended across the river, the chicken will not cross on the rope. The Gemara comments: Nevertheless, an incident occurred in which a chicken crossed over on a rope bridge. However, one may not rely on this possibility.

    4The Gemara further asks: In what manner did you establish this halakha of Rabbi Yosei ben Shaul, who prohibits eating an egg discovered in a nest on a Festival morning after the previous day’s examination revealed nothing? You said that it is referring to a case in which the chicken absorbed from the earth. If so, why discuss specifically a situation in which one examined the nest the evening before? The same halakha should apply even when one did not examine the nest beforehand.

    5The Gemara answers: In a case where he did not examine the nest, one could say that the egg was laid yesterday, and there is no reason to prohibit its use. Rabbi Yosei ben Shaul therefore specified that he checked the day before and is certain that the egg was not laid prior to the Festival. The Gemara challenges this: If so, when he examined the nest as well, say: Perhaps this is a case in which most of the egg emerged and returned, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: The case discussed by Rabbi Yoḥanan, where most of the egg emerged from the chicken and returned, is uncommon, and therefore it is assumed not to have occurred.

    6Apropos one statement of Rabbi Yosei ben Shaul in the name of Rav, the Gemara cites another ruling that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rav said: This crushed garlic poses the danger of exposure. If mashed garlic is not properly covered, there is concern that a snake might have tasted from it and thereby injected its venom into the food. This garlic is consequently prohibited as a health risk.

    7§ The mishna states that Beit Shammai say: The measure that determines liability for leaven is an olive-bulk. However, the measure for leavened bread is greater, a large date-bulk. According to Beit Hillel, the measure in both cases is an olive-bulk.

    8The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? The Gemara explains: If it is so that the measures are equal, let the Merciful One write only the prohibition of leavened bread, and it would not be necessary to write leaven, and I would say an a fortiori inference: If the measure that determines liability for leavened bread, whose leavening is not as extensive, is an olive-bulk, then leaven, whose leavening is extensive, all the more so should the measure that determines liability be an olive-bulk. If so, why do I need the explicit reference to leaven that the Merciful One wrote in the verse: “Seven days there shall be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19)? It must be to tell you that the measure of this, leavened bread, is not equal to the measure of that, leaven. Rather, the measure that determines liability for leaven is smaller.

    9The Gemara asks: And Beit Hillel maintain that both the mention of both leaven and leavened bread are necessary. As if the Merciful One had written only leaven, I would have said its measure that determines liability is an olive-bulk because its leavening is extensive. However, with regard to leavened bread, whose leavening is not extensive, say no, that is not the measure. Therefore, it is necessary to mention leavened bread as well.

    10And conversely, if the Merciful One had written only leavened bread, I would have said that the measure that determines liability for leavened bread is an olive-bulk, because it is fit for consumption on its own; however, leaven, which is not fit for consumption on its own but only when used as a leavening agent for dough, say no, its measure is not like that of leavened bread. Therefore, it is necessary to mention both cases.

    11The Gemara asks: And Beit Shammai, don’t they hold in accordance with Rabbi Zeira’s opinion? As Rabbi Zeira said, the verse states: “Seven days there shall be no leaven found in your houses, for whoever eats that which is leavened, that soul shall be cut off from the assembly of Israel” (Exodus 12:19). The verse begins with leaven and ends with leavened bread to say to you that leaven is equivalent to leavened bread. How, then, can Beit Shammai maintain that the two are prohibited by different measures?

    12The Gemara answers: Indeed, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the same measure applies to leavened bread and leaven. When they disagree it is with regard to the removal of leavened bread from one’s house. Beit Shammai hold that we do not derive the halakha of removal from that of eating. Rather, with regard to the obligation of removal, different measures apply to leavened bread and leaven. And Beit Hillel hold that we derive the halakha of removal from the measure that determines liability for eating.

    13The Gemara comments: This idea was also stated explicitly by amora’im . Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel was stated with regard to the removal of leavened bread; however, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the measure for both this and that is an olive-bulk.

    14That opinion is also taught in a baraita . The verse states: “And no leavened bread shall be seen with you, and no leaven shall be found in all your borders” (Exodus 13:7). This obligation to remove leavened bread is subject to a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, as Beit Shammai say: The measure that determines liability for removal of leaven is an olive-bulk, and the measure for leavened bread is a large date-bulk, and Beit Hillel say: The measure for both this and that is an olive-bulk. This baraita indicates that the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to the obligation to remove leavened bread, not liability for eating it.

    15§ The mishna states that Beit Shammai and Beit Hillel also dispute whether or not one who slaughters an undomesticated animal or a bird on a Festival, without having prepared earth the day before with which to cover the blood after the slaughter, may dig out earth on the Festival itself to cover the blood.

    16The Gemara analyzes the wording of the mishna: One who slaughters an animal; this indicates that after the fact, yes, one may dig out dirt, but ab initio , no, even Beit Shammai agree that one may not slaughter an undomesticated animal or a bird if there is no prepared dirt. Otherwise, the mishna would have said: One may slaughter an undomesticated animal or a bird on a Festival. Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel say that one may not slaughter it. This proves by inference that the first tanna , Beit Shammai, holds that one may slaughter it even ab initio .

    17The Gemara answers: This is not difficult, as Beit Hillel said and meant the following: One may not slaughter an animal and cover the blood. They are emphasizing that one may not cover the blood even if he slaughtered an animal, whereas Beit Shammai maintain that if one slaughtered he may cover the blood ab initio .

    18The Gemara challenges this explanation: Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel concede that if he already slaughtered, then he may dig with a shovel and cover the blood, which indicates that Beit Hillel were not emphasizing the covering of the blood. This proves by inference that the first clause of the mishna is not referring to one’s action after the fact, but to the halakha ab initio .

    19Rabba said that this is what the mishna is saying. The phrase: One who slaughters an animal, is not a broad directive on how to act, but rather it means: If there is one who slaughters animals who comes to consult a Sage on how to proceed, what should the Sage say to him? Beit Shammai say that the Sage says to him: Slaughter it ab initio , dig, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal only if he had earth that was prepared while it was still day.

    20Rav Yosef provided a slightly different explanation of the mishna and said that this is what the mishna is saying: With regard to one who slaughters animals who comes to consult, what does the Sage say to him? Beit Shammai say that he says to him: Go dig, slaughter the animal, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal, only if he had earth that was prepared while it was still day.

    21Abaye said to Rav Yosef: Let us say that the Master, i.e., Rav Yosef, and Rabba dispute the following statement that Rabbi Zeira said that Rav said, as Rabbi Zeira said that Rav said: One who slaughters an undomesticated animal or bird is obligated to perform the mitzva of covering the blood, and therefore he must place earth beneath the blood and earth above it, as it is stated: “And he shall pour out its blood and cover it in earth” (Leviticus 17:13). It is not stated: Cover it with earth, but “in earth,” indicating that the blood must be concealed inside the earth. The verse thereby teaches that one who slaughters an animal must place earth beneath and earth above the blood.

    22Abaye is suggesting that the Master is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and therefore he requires one to dig first and only afterward slaughter the animal and have the blood flow onto that earth and then cover it with additional earth, and that Rabba is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Rabbi Zeira.

    23Rav Yosef said to Abaye: This is not so; rather, both according to me and according to Rabba we are of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and here we disagree with regard to this matter: Rabba holds that if there is prepared earth beneath, yes, in that case one may slaughter an animal, but if there is no earth prepared beneath, no, he may not slaughter it at all. Why not? Rabba says: We are concerned that perhaps one will reconsider and not slaughter it at all, and he will have dug a hole on a Festival unnecessarily. And according to my opinion, on the contrary: This situation, in which he is permitted to dig first, is preferable, since if you do not permit him to dig in all cases for the purpose of slaughter, he will be unable to eat meat and will refrain from rejoicing on the Festival.

    24§ That mishna states: And Beit Hillel concede that if one transgressed and slaughtered an animal, then he digs with a shovel and covers the blood. Rabbi Zerika said that Rav Yehuda said: And that is the halakha specifically when one has a shovel already embedded in the ground while it was still day, before the onset of the Festival. The Gemara asks: But what purpose does an embedded shovel serve; doesn’t he still perform the act of crushing, as one must crush the lumps of earth to make the soil fit for covering? Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דשמעה קליה ביממאשהקול אינו נשמע ביום כבלילה:

    עובדאדבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:

    מבראגשר:

    מיצראחבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:

    במאי אוקימתאלדרבי יוסי ב"ר שאול:

    אימא מאתמול הואידכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:

    דרבי יוחנן לא שכיחאהלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:

    תומא שחיקאשומין שחוקין:

    לגלויאהנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס:

    אם כןדחד שיעורא לתרוייהו:

    שיעורו של זה כו'להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני:

    לית להו דרבי זיראבתמיה והא קרא בהדיא כתיב:

    פתח הכתוב בשאורשאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב):

    וסיים בחמץכי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו:

    זהו שאור וכו'כזה כן זה:

    לענין אכילה כולי עלמא לא פליגידאפילו ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן:

    תניא נמי הכידבביעור הוא דפליגי ולא באכילה:

    השוחט דיעבדדאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו עפר מוכן תיחוח:

    מכלל דת"ק סבר ישחוטבתמיה והא השוחט קאמר:

    הא לא קשיאלא ישחוט דב"ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי:

    לא ישחוט ויכסהאע"פ ששחט לא יגמור:

    השוחט שבא לימלךאע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו':

    רב יוסף אמר כו'ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש:

    בעפרמשמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי:

    וכסהו עפרהוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי:

    אית לן דר' זיראובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו:

    דלמאלאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם:

    הא עדיפאדלא תגזור הכי:

    והא קא עביד כתישהלרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    ביצה ז עמוד ב

    1דשמעה קליה ביממא.

    2עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי.

    3ואי איכא נהרא לא עברא. ואי איכא מברא עברא. ואי איכא מיצרא לא עברא. הוה עובדא, ועברא אמיצרא.

    4במאי אוקימתא בדספנא מארעא, מאי איריא בדק? כי לא בדק נמי!

    5כי לא בדק, אימא מאתמול הואי. אי הכי כי בדק נמי, אימא: יצתה רובה וחזרה היא, וכדר' יוחנן! דרבי יוחנן לא שכיח.

    6ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא, סכנתא לגלויא.

    7בית שמאי אומרים: שאור בכזית.

    8מאי טעמייהו דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ, ולא בעי שאור, ואנא אמינא: ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן. שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך: שיעורו של זה לא כשיעורו של זה.

    9ובית הלל: צריכי, דאי כתב רחמנא שאור, הוה אמינא: משום דחמוצו קשה, אבל חמץ, דאין חמוצו קשה אימא לא, צריכא.

    10ואי כתב רחמנא חמץ, משום דראוי לאכילה. אבל שאור, שאין ראוי לאכילה אימא לא, צריכא.

    11ובית שמאי לית להו דרבי זירא, דאמר רבי זירא: פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, לומר לך: זהו שאור זהו חמץ!

    12לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי. כי פליגי לענין ביעור. בית שמאי סברי: לא ילפינן ביעור מאכילה, ובית הלל סברי: ילפינן ביעור מאכילה.

    13אתמר נמי, א"ר יוסי בר חנינא: מחלוקת לענין ביעור, אבל לענין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית.

    Baraita

    14תניא נמי הכי: (שמות יג, ז) ״ולא יראה לך (שאור) ולא יראה לך (חמץ)״. זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב"ה שב"ש אומרים: שאור בכזית וחמץ בככותבת, וב"ה אומרים: זה וזה בכזית.

    15השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו'.

    16השוחט, דיעבד אין, לכתחלה לא? אימא סיפא: וב"ה אומרים: לא ישחוט. מכלל דת"ק סבר ישחוט!

    17הא לא קשיא: לא ישחוט ויכסה קאמר.

    18אימא סיפא: ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לאו דיעבד הוא!

    19אמר רבה, הכי קאמר: השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו? ב"ש אומרים, אומר לו: שחוט, חפור וכסה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

    20רב יוסף אמר, ה"ק השוחט שבא להמלך, כיצד אומר לו? ב"ש אומרים, אומר לו: לך חפור, שחוט וכסה, וב"ה אומרים: לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום.

    21א"ל אביי לרב יוסף: לימא מר ורבה בדרבי זירא אמר רב קא מפלגיתו, דא"ר זירא אמר רב: השוחט, צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר: ״(ויקרא יז״, יג) ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״. ״עפר״ לא נאמר, אלא ״בעפר״ מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה.

    22דמר אית ליה דרבי זירא, ורבה לית ליה דרבי זירא?

    23א"ל בין לדידי בין לרבה אית לן דרבי זירא. והכא בהא קא מפלגינן, רבה סבר: אי איכא עפר למטה אין, אי לא לא. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט. ולדידי (אדרבה) הא עדיפא, דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יום טוב.

    24ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. אמר רבי זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קא עביד כתישה! אמר רב חייא בר אשי אמר רב:

    Tosafot

    דשמעה קליה ביממאובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום:

    כי לא בדק אימר מאתמול הואיוא"ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א"כ ספקא לחומרא וי"ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה:

    לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זהפירש רש"י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא"ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי ע"כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת:

    דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (. שאור) ולא יראה לך (. חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ"ל הצריכתות וא"ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר' זירא י"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    וכר' יוחנןאיני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצים ובשחר השכים ומצא בה ביצים אסורות ואוקימנא התם בדספנא בארעא.

    אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר ואפילו בחצר אחרת ושמעה קליה ביממא לא ספנא מארעא. עבד רב מארי עובדא עד שיתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא כו'. א"ר יוסי בן שאול אמר רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. בש"א שאור בכזית וחמץ ככותבת ובה"א זה וזה בכזית. תוספתא איזהו שאור המחמיץ אחרים ואיזהו חמץ שנתחמץ מאחרים. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב: מתני' השוחט חיה או עוף ביו"ט כו'. ואקשינן וכי ב"ש ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בה"א לא ישחוט ופרקינן הא דקתני לא ישחוט לא יכסה הוא. וכך היא הצעה של משנה אמרו ב"ש אם שחט דאיעבד יכסה לכתחלה ואמרי בית הלל לא יכסה. ודחינן להאי פירוקא מדקתני סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לכתחלה הוא. ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בש"א אומרים לו שחוט מקודם ואח"כ חפור וכסה. ובה"א לא ישחוט כו'. ואסיקנא דכ"ע אית להו דר' זירא דאמר בשחיטת חולין השוחט צריך שיתן עפר למטה וישחוט עליו ואח"כ יכסהו בעפר מלמעלה ובהא פליגי רבה סבר אי איכא עפר מוכן מאתמול למטה ישחוט ואם לאו לא יחפור ויתן עפר למטה כדי שישחוט עליו. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ואתי למיעבר. ורב יוסף אמר הא עדיפא דאי לא שרית ליה למיחפר זמנין דלית ליה עפר ואתי לאימנועי משמחת יו"ט וקיי"ל כב"ה דאמר לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וכרבה. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. פי' דקר כמן יתד וכמן נגר. ואוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול. ואקשינן והא עביד כתישה כלומר כשסומך על הדקר מכתש את העפר כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 7b

    Beitzah 7b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 467 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דשמעה קליה ביממא שהקול אינו נשמע ביום כבלילה:

    עובדא דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה:

    מברא גשר:

    מיצרא חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין:

    במאי אוקימתא לדרבי יוסי ב"ר שאול:

    אימא מאתמול הואי דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא:

    דרבי יוחנן לא שכיחא הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה:

    תומא שחיקא שומין שחוקין:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    דשמעה קליה ביממא ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום:

    כי לא בדק אימר מאתמול הואי וא"ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א"כ ספקא לחומרא וי"ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה:

    לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה פירש רש"י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא"ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי ע"כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת:

    דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (. שאור) ולא יראה לך (. חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ"ל הצריכתות וא"ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר' זירא י"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:

    Tosafot on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    וכר' יוחנן איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצים ובשחר השכים ומצא בה ביצים אסורות ואוקימנא התם בדספנא בארעא.

    אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר ואפילו בחצר אחרת ושמעה קליה ביממא לא ספנא מארעא. עבד רב מארי עובדא עד שיתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא כו'. א"ר יוסי בן שאול אמר רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. בש"א שאור בכזית וחמץ ככותבת ובה"א זה וזה בכזית. תוספתא איזהו שאור המחמיץ אחרים ואיזהו חמץ שנתחמץ מאחרים. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב: מתני' השוחט חיה או עוף ביו"ט כו'. ואקשינן וכי ב"ש ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בה"א לא ישחוט ופרקינן הא דקתני לא ישחוט לא יכסה הוא. וכך היא הצעה של משנה אמרו ב"ש אם שחט דאיעבד יכסה לכתחלה ואמרי בית הלל לא יכסה. ודחינן להאי פירוקא מדקתני סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לכתחלה הוא. ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בש"א אומרים לו שחוט מקודם ואח"כ חפור וכסה. ובה"א לא ישחוט כו'. ואסיקנא דכ"ע אית להו דר' זירא דאמר בשחיטת חולין השוחט צריך שיתן עפר למטה וישחוט עליו ואח"כ יכסהו בעפר מלמעלה ובהא פליגי רבה סבר אי איכא עפר מוכן מאתמול למטה ישחוט ואם לאו לא יחפור ויתן עפר למטה כדי שישחוט עליו. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ואתי למיעבר. ורב יוסף אמר הא עדיפא דאי לא שרית ליה למיחפר זמנין דלית ליה עפר ואתי לאימנועי משמחת יו"ט וקיי"ל כב"ה דאמר לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וכרבה. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. פי' דקר כמן יתד וכמן נגר. ואוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול. ואקשינן והא עביד כתישה כלומר כשסומך על הדקר מכתש את העפר כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    כי לא בדק נמי אימר מאתמול הואי ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא וקיימא לן כרב אשי דאמר לעיל (ביצה ד, א) דבכל דבר שיש לו מתירין ספיקו להחמיר, פירש רש"י ז"ל (ד"ה אימא): דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. והילכך לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של י"ט ואפילו של ר"ה דרובן של זכרים, ואפילו ספנא מארעא רובן ביממא ילדן, וכן בליל שני של יום טוב אבל של ראש השנה לא דאימא מאתמול הואי ואסירא.

    אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא. קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי בהדיא דהא קתני שיחפור בדקר ויכסה אלמא כיון ששחט מכסה, וניחא לי דניחא טפי לאקשויי בה דהיינו (את) [אי] השוחט לכתחלה או דיעבד.

    והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח, ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט לב"ה דקסבר[י] (דהתם) [דהכנת] דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי.

    Rashba on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    לענין ביאור זה שאמרו והוא שיש לו דקר נעוץ יש מפרשים שלא בא למעט אלא חפירה גמורה שהיא אב מלאכה ומפני שהיה עולה על הדעת שתהא מצות כיסוי דוחתה וקשה לפרש שאם כן לבית שמאי דשרו לכתחלה היאך היה עולה על הדעת להתירה ונראה שזו של משנתנו פשוט היה להם שלא נשנית אלא בעפר תיחוח שאינו צריך חפירה גמורה ודקר נעוץ לצורך הכנה נאמר וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה בענין מוקצה אלא שהמקשה חשב שמאחר שהעמידה בדקר נעוץ אין צורך לעפר תיחוח והקשה לו והא עביד כתישה דהיא מלאכה והעמידה בתיחוח וחזר והקשה מעשיית גומא שמאחר שהדקר נעוץ הסרתו עושה גומא מה שאין כן בלא דקר שאין נטילת העפר עושה גומא ותירצה שאינו צריך אלא לעפרה ומה שאמרו למטה דקר נעוץ מאי טעמא דקא עביד כתישה והרי העמידוה בתיחוח כך פירוש הדברים שכשאמר רב יהודה מכניס אדם עפר ועושה בו כל צרכו דמשמע שמטלטלין אותו עפר לכל מה שצריך לו הקשה לו משחיטת כוי שאף אם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתה ליכסייה דלא גרע טלטול לספק חיוב משאר צרכיו וקא מהדר ליה ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ דהוי מוכן מיהא לכסוי ותירץ רבה דקר נעוץ ואפר כירה ומכניס עפר לעשות בו כל צרכיו כלהו לא הוו הכנה אלא כשהכינם לצורך דבר שצריך לו בודאי אבל לספק לא אפילו הכינו בפירוש לספק ומקשה ליה מאי טעמא לא מוקצה ליכא שהרי הכינו לכל מה שיצטרך לו ואי משום גומא הא שרית ליה בודאי וא"כ אף בספק נמי ואי משום כתישה וכגון שאינו תיחוח אף בודאי כן שאין עשה דוחה לא העשה ועשה ותירץ שאם הכינו בפירוש אף לספק ודאי מכסה אלא שזו בשהוכן סתם והכנה סתם אינה מועלת אלא למה שצריך לו בודאי דהכנת ספק מהניא אף לודאי כגון שאם הכין לכסות בו צואה אם יטנף הבית מועיל לכסוי הדם אבל הכנת ודאי והוא הדין להכנה סתם לא מהניא לספק כלומר לכסוי הטנוף ונהרבילאי נמי דשרו לא שרו אלא משום דצואה קרוב לודאי הוא ומ"מ בסוף הסוגיא העלו שאף במוכן גמור אין מכסין דם הכוי ביו"ט שמא הרואה שהוא טורח לכסות ביו"ט יבא לחשוב שהוא מין חיה ויבא להתיר את חלבו:

    Meiri on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור כו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קא קשיא להו דהא שפיר איצטריכו ב"ה לצריכותא משום קושיא דב"ש דא"כ ליכתוב חמץ ולא בעי שאור כו' וי"ל דה"ק התוס' דלא ה"ל לתלמודא אליבא דב"ה לאתויי אלא הא דר' זירא דזהו שאור וזהו חמץ כו' וילפינן ביעור מאכילה דחמץ נמי בכזית והא דכתב רחמנא שאור ע"כ אתא ללאו יתירא ואהא תירצו דהואיל וחלקו הכתוב בב' לאוין לא הוה מוקמינן ללאוי יתירא אלא דאין שיעורן שוה וכטעמא דב"ש ודו"ק:

    בא"ד וא"ת כו' ל"ל דר' זירא וי"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ כו' עכ"ל ולב"ש ליכא למימר דאצטריך הא דר' זירא משום דאי [לאו] מדר' זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא קאתי אלא מק"ו דחמץ דא"כ השתא נמי דנפקא ליה מדר"ז מהיקשא שאור לחמץ נימא דלא עדיפא שאור מחמץ דאתי מיניה אלא ע"כ דאית לן לאוקמא כרת בכל חד לפום שיעור איסורו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו' אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא"ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש"י ז"ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש"י לא גריס גרסת הספרים. ומורי הרב נר"ו פירש דרש"י ז"ל גריס ליה וכונת רש"י ז"ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר"ו.

    ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו' ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי"ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.

    שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא"ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש"י ז"ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז"ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש"י ז"ל.

    ובית הלל צריכי כו' אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.

    פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו' כי כל אוכל חמץ. ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי"ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.

    לא ילפינן ביעור מאכילה פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.

    לא ישחוט ויכסה קאמר פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.

    השוחט ובא לימלך פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה שיעורו של זה כו' דלא תימא דיו וכעין זה כ' רש"י בב"מ דף לב ע"א ד"ה לומר לך:

    Gilyon HaShas on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    דְּאִי לָא שָׁרִיתָ לֵיהּ, אַתִּי לְאִמְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב הקשה הצל"ח ז"ל תמיה לי והרי אליבא דבית הלל קיימינן ואם כן הרי מצינו לקמן דף י"א ע"א דבית שמאי אמרו 'אין מוליכין אצל טבח' וסכין דבית שמאי חיישי לאמלוכי ולא חיישי לאמנועי משמחת יום טוב? ואין לומר בשלמא שם חיישינן לאמלוכי מלשחוט האי בהמה כי ישחוט אחריתא דשמינה מינה אבל הכא איזה חיה ואיזה עוף שישחוט בעי כיסוי, דהרי גם כאן יש לחוש שימלך מלשחוט חיה דבעיא כסוי וישחוט בהמה דלא בעי כיסוי כדאמרינן התם גבי קדרה דנשבוק קדרה דבעי תבלין ונייתי קדרה אחרינא דלא בעי תבלין. ושוב ראיתי שהשיטה מקובצת הרגיש בזה ונדחק וקושיא זו היא לפירוש רש"י וכו' ולשיטת התוספות שם קשה איפכא וכו' יעוין שם. ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו הנזכר לשיטת רש"י ז"ל דבשלמא התם רחוק מקום הבהמה ממקום הטבח וכן התבלין רחוק ממקום המדוך וכמו שכתב רש"י ז"ל שם וכיון דרחוקים חיישי בית שמאי לאמלוכי שישתנה דעתו בזה השיעור של זמן הילוכו ממקום זה למקום זה, מה שאין כן הכא מסתמא בשעה שבא לשחוט חופר בדקר וכיון דסמוכין זה לזה לא חיישינן שישתנה דעתו באותו הרגע. ולשיטת התוספות ז"ל נראה לי בס"ד דהתם כיון דרחוקים זה מזה אחר שכבר טרח והביא לא שביק טרחתו בכדי מה שאין כן הכא בחפירתו בדקר אין בזה טרחא כל כך כדי שנאמר לא שביק טרחתו בכדי ולכן יש לחוש שימלך.

    Ben Yehoyada on Beitzah 7b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 7, Amud Bet, about 467 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “דשמעה קליה ביממא.…”

    2. Segment 27 words

      Opens “עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי.…”

      Named: רב מרי.

    3. Segment 318 words

      Opens “ואי איכא נהרא לא עברא. ואי איכא…”

    4. Segment 411 words

      Opens “במאי אוקימתא בדספנא מארעא, מאי איריא בדק?…”

    5. Segment 522 words

      Opens “כי לא בדק, אימא מאתמול הואי. אי…”

      Named: רבי יוחנן.

    6. Segment 612 words

      Opens “ואמר רבי יוסי בן שאול אמר רב:…”

      Named: רבי יוסי.

    7. Segment 75 words

      Opens “בית שמאי אומרים: שאור בכזית.…”

    8. Segment 838 words

      Opens “מאי טעמייהו דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ,…”

    9. Segment 920 words

      Opens “ובית הלל: צריכי, דאי כתב רחמנא שאור,…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “ואי כתב רחמנא חמץ, משום דראוי לאכילה.…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “ובית שמאי לית להו דרבי זירא, דאמר…”

      Named: רבי זירא.

    12. Segment 1223 words

      Opens “לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי. כי…”

    13. Segment 1317 words

      Opens “אתמר נמי, א"ר יוסי בר חנינא: מחלוקת…”

    14. Segment 1431 words

      Opens “תניא נמי הכי: (שמות יג, ז) ״ולא…”

    15. Segment 155 words

      Opens “השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו'.…”

    16. Segment 1615 words

      Opens “השוחט, דיעבד אין, לכתחלה לא? אימא סיפא:…”

    17. Segment 177 words

      Opens “הא לא קשיא: לא ישחוט ויכסה קאמר.…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “אימא סיפא: ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר…”

    19. Segment 1929 words

      Opens “אמר רבה, הכי קאמר: השוחט שבא לימלך…”

      Named: רבה.

    20. Segment 2029 words

      Opens “רב יוסף אמר, ה"ק השוחט שבא להמלך,…”

      Named: רב יוסף.

    21. Segment 2146 words

      Opens “א"ל אביי לרב יוסף: לימא מר ורבה…”

      Named: רב יוסף, רבי זירא, רב קא, אביי, רבה.

    22. Segment 2210 words

      Opens “דמר אית ליה דרבי זירא, ורבה לית…”

      Named: רבי זירא, רבה.

    23. Segment 2341 words

      Opens “א"ל בין לדידי בין לרבה אית לן…”

      Named: רבי זירא, רבה.

    24. Segment 2430 words

      Opens “ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. אמר…”

      Named: רבי זריקא, רב יהודה, רב חייא בר אשי.

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Beitzah 7b · Segment 20 — “רב יוסף אמר, ה"ק השוחט שבא להמלך, כיצד אומר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Beitzah 7b · Segment 21 — “א"ל אביי לרב יוסף: לימא מר ורבה בדרבי זירא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Beitzah 7b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026