Talmud Builders

    Beitzah 16a

    Back to index

    English translation — Beitzah 16a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1A person’s entire livelihood is allocated to him during the period from Rosh HaShana to Yom Kippur. During that time, as each individual is judged, it is decreed exactly how much money he will earn for all his expenditures of the coming year, except for expenditures for Shabbatot , and expenditures for Festivals, and expenditures for the school fees of his sons’ Torah study. In these areas, no exact amount is determined at the beginning of the year; rather, if he reduced the amount he spends for these purposes, his income is reduced and he earns that much less money in that year, and if he increased his expenditures in these areas, his income is increased to ensure that he can cover the expense. Therefore, one may borrow for these purposes, since he is guaranteed to have enough income to cover whatever he spends for them.

    2Rabbi Abbahu said: What is the verse from which this dictum is derived? The source is: “Blow the shofar at the New Moon, at the concealed time for our Festival day” (Psalms 81:4). On which Festival is the new moon concealed? You must say that it is Rosh HaShana, which occurs on the first of the month, when the moon is not yet visible, while the moon is visible during the other Festivals, which occur in the middle of the month. And it is written in the next verse: “For it is a statute [ ḥok ] for Israel, a judgment of the God of Jacob” (Psalms 81:5).

    3The Gemara explains: From where may it be inferred that this word “statute [ ḥok ]” is a term relating to food? As it is written: “And they ate their allotment [ ḥukkam ], which Pharaoh gave them” (Genesis 47:22). Mar Zutra said: One can learn that ḥok is referring to food from here: “Feed me with my allotted [ ḥukki ] bread” (Proverbs 30:8).

    4It is taught in a baraita : They said about Shammai the Elder that all his days he would eat in honor of Shabbat. How so? If he found a choice animal, he would say: This is for Shabbat. If he subsequently found another one choicer than it, he would set aside the second for Shabbat and eat the first. He would eat the first to leave the better-quality animal for Shabbat, which continually rendered his eating an act of honoring Shabbat.

    5However, Hillel the Elder had a different trait, that all his actions, including those on a weekday, were for the sake of Heaven, as it is stated: “Blessed be the Lord, day by day; He bears our burden, our God who is our salvation; Selah” (Psalms 68:20), meaning that God gives a blessing for each and every day. That is also taught in a baraita in more general terms: Beit Shammai say: From the first day of the week, Sunday, start preparing already for your Shabbat. And Beit Hillel say: “Blessed be the Lord, day by day.”

    6§ Apropos the statements about honoring Shabbat, the Gemara cites another statement on the same topic. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: One who gives a gift to his friend need not inform him that he has given it to him, and he need not concern himself that the recipient might not realize who gave it to him. As it is stated: “And Moses did not know that the skin of his face was radiant” (Exodus 34:29); Moses received this gift unawares.

    7The Gemara raises an objection to this. Isn’t it written: “Nevertheless, you must keep My Shabbatot , for this is a sign between Me and you throughout your generations, that you may know that I am the Lord Who sanctifies you” (Exodus 31:13), which the Sages expounded as follows: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, I have a good gift in My treasury, and its name is Shabbat, and I wish to give it to the Jewish people. Go and inform them of this intention of Mine. And from here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a gift of a piece of bread to a child must inform his mother of his actions, so that the child’s parents will be aware of the giver’s fond feelings for them, thereby enhancing friendly relations and companionship among Jews. This appears to be in direct contradiction to Rabbi Ḥama’s statement.

    8The Gemara answers: This is not difficult; this case, where one need not inform the recipient, is referring to a gift that is likely to be revealed, such as Moses’ shining face, which everyone would point out to him; that case, where one must inform the recipient, is referring to a gift that is not likely to be revealed in the natural course of events. The Gemara challenges: Isn’t Shabbat also a gift that is likely to be revealed, as the Jews would eventually be instructed with regard to the time and nature of Shabbat? The Gemara answers: Nevertheless, its reward is not likely to be revealed. Therefore, God told Moses to inform the Jews of the gift of Shabbat and its reward.

    9The Master said earlier that from here Rabban Shimon ben Gamliel said: One who gives a piece of bread to a child must inform his mother. The Gemara asks: What does he do to him; how does he inform the child’s mother? He rubs oil on him and paints his eyes blue, so that when the child arrives home his mother will ask him who did this to him and he will reply that it was a person who also gave him a piece of bread. The Gemara comments: And nowadays, when we are concerned about witchcraft, i.e., that painting the child’s eyes might have been performed as an act of sorcery, what should one do? Rav Pappa said: He rubs on the child a little of that same type of food that he put on the bread, such as butter or cheese, and this will cause the child’s mother to notice that he received a present.

    10The Gemara cites a further statement with regard to the gift of Shabbat to the Jewish people. Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: All the mitzvot that the Holy One, Blessed be He, gave to the Jewish people, He gave to them in public [ parhesya ] except for Shabbat, which he gave to them in private. As it is stated: “It is a sign between Me and the children of Israel forever” (Exodus 31:17), meaning that in a sense, it is a secret between God and the Jewish people.

    11The Gemara challenges: If it is so that it was given in secret so that not everyone knew about it, the gentiles should not be punished for not wanting to accept it; they are liable to receive punishment for refusing to accept the other mitzvot of the Torah. The Gemara answers: The Holy One, Blessed be He, did inform them of the concept of Shabbat, but He did not inform them of the reward for the fulfillment of the mitzva. And if you wish, say instead that He also informed the gentiles of its reward, but about the idea of the additional soul given to each person on Shabbat He did not inform them.

    12As Rabbi Shimon ben Lakish said: The Holy One, Blessed be He, gives a person an additional soul on Shabbat eve, and at the conclusion of Shabbat removes it from him, as it is stated: “He ceased from work and was refreshed [ vayinafash ]” (Exodus 31:17). Rabbi Shimon ben Lakish expounds the verse as follows: Since he ceased from work, and now Shabbat has concluded and his additional soul is removed from him, woe [ vai ] for the additional soul [ nefesh ] that is lost.

    13It was taught in the mishna that a person may prepare a cooked dish on a Festival eve and rely on it for Shabbat for the joining of cooked foods. Abaye said: They taught that the joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread alone, no, this is not sufficient.

    14The Gemara asks: What is different about bread that makes it not fit for this purpose? If we say that we require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, the following difficulty arises: Porridge also does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, referring to their custom of eating bread with porridge. This shows that porridge is no better accompaniment to bread than bread itself, and yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may establish an eiruv with porridge. Rather, one must say as follows: We require something that is not routine, so that it will be clear that one is setting it aside for the purpose of an eiruv , and bread is routine, whereas porridge is not routine.

    15Some say a different version of this discussion: Abaye said: They taught that a joining of cooked foods allows one to cook on a Festival for Shabbat only when it is made from a cooked dish; however, if it is composed of bread, no, that is not sufficient. The Gemara asks: What is the reason for this? If we say that we require something that is not routine, and bread is routine, the following difficulty arises: Isn’t porridge not particularly routine? And yet Rav Neḥumi bar Zekharya said in the name of Abaye: One may not establish an eiruv with porridge. Rather, one should say as follows: We require something that accompanies bread, and bread does not accompany itself, and porridge, too, does not accompany bread, as Rabbi Zeira said: Those foolish Babylonians eat bread with bread, from which it is clear that like bread, porridge does not accompany bread and consequently cannot constitute an eiruv .

    16Rabbi Ḥiyya taught: With regard to lentils that remain at the bottom of a pot on the eve of a Festival, one may rely on them for the joining of cooked foods. Although they were not prepared with this purpose in mind, they are nevertheless considered a cooked dish. And this applies only if there is an olive-bulk of lentils in total. Similarly, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, said: With regard to fat of meat and the like that is on a knife, one may scrape it off the knife and rely on it for the joining of cooked foods; and this applies only if there is an olive-bulk of fat in total.

    17Rav Asi said that Rav said: Small salted fish that a gentile then cooked are not considered the cooked food of gentiles because cooking does not prepare them to be food any more than they already were, as they can be eaten in their salted state. Rav Yosef said: And even if a gentile roasted them, a Jew may rely on them for the joining of cooked foods, as they are not considered the cooked food of a gentile and are indeed already edible. However, if the gentile made them into fish fried with oil and flour [ kasa deharsena ], it is prohibited to eat them. In this case they are considered the cooked food of a gentile, since his actions have made them into noteworthy food.

    18The Gemara challenges: It is obvious that this is the case; it need not be taught. The Gemara answers: The justification for teaching it is lest you say that

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כל מזונותיו של אדםכל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

    חוץ מהוצאת שבתותאותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

    פוחתין לוכלומר ממציאין לו שכר מועט:

    מאי קראהשקוצבין מזונות בראש השנה:

    בכסה ליום חגנואבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו:

    שהחדש מתכסה בושהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר"ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא:

    הוי אומר זה ר"הדאלו שאר יו"ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום:

    ואוכל את הראשונהנמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

    לשם שמיםבוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

    מחד שביך לשבתיךמאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

    יום יוםיעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

    אינו צריך להודיעולומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא אליו דבר זה:

    ומשה לא ידעאלמא נתן לו הקב"ה הוא קרון עור פנים ולא הודיעו:

    לדעת כי אני ה' וגו'רישיה דקרא אך את שבתותי תשמרו ומאי לדעת רוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם:

    צריך להודיע את אמולעשות לו אות וסימן שאם יאכלנו קודם שיבא לאמו תראה את האות ותשאלנו מי עשה לך כך והוא יאמר פלוני וגם נתן לי פת ומתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה אהבה ורעות בישראל:

    דעבידא לגלוייכגון קרון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו:

    ומלי ליה כוחלאנותן כחול סביבות עיניו:

    לא (נענשו) נכרי עלהואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג) וכתיב אלוה מתימן יבא (חבקוק ג):

    נשמה יתירהרוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו:

    וינפשדרשינן ליה אוי על הנפש שהלכה לה:

    לא שנודהוי ערוב:

    דמלפתלפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת:

    ופת לא מלפתאהלכך לא מוכחא מלתא היא שהרי בכל יום יש לחם:

    שבשולי קדרהשנשארו בלא מתכוין:

    סומך עליהםמערב יום טוב לשם ערוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי:

    גוררומערב יום טוב:

    אין בהם משום בשולי נכריםשגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות ועל שנאכל כמו שהוא חי לא גזרו על בשולו דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בשול דלא אהני מידי ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים:

    סומך ישראל עליהןדהא שרו באכילה:

    כסא דהרסנאמטוגן בשומן קרבי דגים ובקמח:

    אסירידקמח אין נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרים:

    ביצה 16 עמוד א

    1כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו.

    2א"ר אבהו, מאי קראה: (תהלים פא, ד) ״תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו״, איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב: ״(תהלים פא״, ה) כי חק לישראל, הוא משפט לאלהי יעקב׃

    3מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב ״(בראשית מז״, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי׃

    Baraita

    4תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה׃

    5אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ״(תהלים סח״, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום׃

    6א"ר חמא ברבי חנינא הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ״(שמות לד״, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו׃

    7מיתיבי (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו׃

    8לא קשיא הא במתנה דעבידא לאגלויי הא במתנה דלא עבידא לאגלויי שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי:

    9אמר מר מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו מאי עביד ליה שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב פפא שייף ליה מאותו המין׃

    10א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ״(שמות לא״, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם׃

    11אי הכי לא לענשו נכרים עלה שבת אודועי אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו ואי בעית אימא מתן שכרה נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו׃

    12דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר ״(שמות לא״, יז) שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש:

    13עושה אדם תבשיל מערב יום טוב: אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא׃

    14מאי שנא פת דלא אילימא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא והא דייסא נמי דלא מלפתא דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי מערבין בדייסא אלא מידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא׃

    15איכא דאמרי אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מאי טעמא אילימא דמידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא והא דייסא לא שכיחא ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי אין מערבין בדייסא אלא מידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא ודייסא נמי לא מלפתא דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא׃

    16תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום ערובי תבשילין וה"מ דאית בהו כזית אמר רב יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין והני מילי דאית בהו כזית׃

    17אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי נכרים אמר רב יוסף ואם צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא אסור.

    18פשיטא! מהו דתימא:

    Tosafot

    כל מזונותיו של אדם קצובים כו' והוצאת בניו לתלמוד תורהפר"י הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט):

    איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו'פרש"י שהלבנה אינה נראית וקשה לפי' זה דהוה ליה למימר שהלבנה מתכסה לכך. פר"ת [שר"ח] מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו וכסא לשון זמן כמו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז׳:כ׳) ורבינו משולם פירש מתכסה שלא היה שעיר של ר"ח קרב בו והקשה רבינו תם דבתוספתא. קאמר דקחשיב (. ל"ו) שעירים בשנה וקא חשיב י"ב שעירים דראשי חדשים ולא מצינו י"ב אם לא היה שעיר דר"ח דר"ה והשיב לו רבינו משולם דלא עלה על לבו לומר כן אלא היתה דעתו דלא מפרש קרא בהדיא של ראש חדש דראש השנה דכתיב בפינחס מלבד עולת החדש וחטאת לא הזכיר וי"מ מתכסה שאין מזכירין אותו במוסף דראש השנה ור"ת היה אומר אדרבה הואיל והיה קרב מזכירין אותו במוסף דראש השנה ותקן ר"ת לומר במוסף מלבד עולת החדש וגו' וכן תקן לומר שני שעירים כהלכתן וגו' שעיר אחד של ראש חדש ושעיר אחד של ר"ה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    תני כל מזונותיו של אדם של כל השנה קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לת"ת שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ואמרינן מהאי קרא תקעו בחדש וגו' כי חק לישראל הוא והאי חק מזונות הן כדכתיב הטריפני לחם חקי וכתיב ואכלו את חקם.

    שמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת.

    הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיו כל מעשיו לשמיםואומר ברוך ה' יום יום. תניא בש"א מחד שבא לשבתא. ובה"א ברוך ה' יום יום.

    הנותן מתנה לחבירו מלתא דעבידא לאיגלויי היא וא"צ להודיעו כדכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ואע"ג דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם משמע דהנותן צריך להודיעו משום דמתן שכרה לא עבידא לאיגלויי היא וכל מצוה נתנה בפרהסיא חוץ מן השבת שנתנה בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל ואסיקנא השבת ומתן שכרה אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו כדריש לקיש דאמר נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בע"ש שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי כלומר כל שנבראו בעולם להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו ומתרווחות ומתגדלות בשבת וכיון ששבת ווי אבדה נפש כלומר נתמעטה הנשמה.

    והנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו כלומר שייף לו מאותו המיןזו ששנינו ועושה תבשיל מעיו"ט לא שנו אלא תבשיל דבעינן מידי דמלפת אבל פת ודייסא לא דלא מילפת דא"ר זירא בבלאי טיפשאי אכלי נהמי בדנהמא כלומר הדייסא פת היא.

    תני ר' חייא עדשין שבשולי קדרה סומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאית ביה כזית ושמנונית שע"ג הסכין. אם יש בה כזית גוררה וסומך עליה משום עירובי תבשילין וכזית שאמרו בין לאחד בין למאה והאי דתנינן תבשיל זה אפילו שלוק או צלי או מבושל ואפילו קולייס האספנין שנתן עליו חמין מעיו"ט ותחלתו וסופו אין לו שיעור. אוקימנא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה פי' לא יהיה פחות מכזית אבל למעלה כלומר ביותר מכזית אפילו אלף ויותר אין לו שיאמר דיי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 16a

    Beitzah 16a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 533 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כל מזונותיו של אדם כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

    חוץ מהוצאת שבתות אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

    פוחתין לו כלומר ממציאין לו שכר מועט:

    מאי קראה שקוצבין מזונות בראש השנה:

    בכסה ליום חגנו אבחדש קאי תקעו בחדוש הלבנה שופר כשהוא מתכסה ביום חגנו:

    שהחדש מתכסה בו שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית לכל אדם אלא שחרית ליושבי מזרח וערבית ליושבי מערב כדאמר בר"ה (דף כ:) עשרים וארבע שעות מתכסה סיהרא:

    הוי אומר זה ר"ה דאלו שאר יו"ט כבר נתמלאה הלבנה במקצת ונראית בכל מקום:

    ואוכל את הראשונה נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 16a · Sefaria

    Tosafot

    כל מזונותיו של אדם קצובים כו' והוצאת בניו לתלמוד תורה פר"י הכל נפקי מקראי דלעיל מזונותיו דשבת כדאמר לוו עלי ואני פורע תורה דכתיב חדות וחדות היא תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט):

    איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו' פרש"י שהלבנה אינה נראית וקשה לפי' זה דהוה ליה למימר שהלבנה מתכסה לכך. פר"ת [שר"ח] מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו וכסא לשון זמן כמו ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז׳:כ׳) ורבינו משולם פירש מתכסה שלא היה שעיר של ר"ח קרב בו והקשה רבינו תם דבתוספתא. קאמר דקחשיב (. ל"ו) שעירים בשנה וקא חשיב י"ב שעירים דראשי חדשים ולא מצינו י"ב אם לא היה שעיר דר"ח דר"ה והשיב לו רבינו משולם דלא עלה על לבו לומר כן אלא היתה דעתו דלא מפרש קרא בהדיא של ראש חדש דראש השנה דכתיב בפינחס מלבד עולת החדש וחטאת לא הזכיר וי"מ מתכסה שאין מזכירין אותו במוסף דראש השנה ור"ת היה אומר אדרבה הואיל והיה קרב מזכירין אותו במוסף דראש השנה ותקן ר"ת לומר במוסף מלבד עולת החדש וגו' וכן תקן לומר שני שעירים כהלכתן וגו' שעיר אחד של ראש חדש ושעיר אחד של ר"ה:

    Tosafot on Beitzah 16a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    תני כל מזונותיו של אדם של כל השנה קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים והוצאת בניו לת"ת שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ואמרינן מהאי קרא תקעו בחדש וגו' כי חק לישראל הוא והאי חק מזונות הן כדכתיב הטריפני לחם חקי וכתיב ואכלו את חקם.

    שמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת.

    הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיו כל מעשיו לשמים ואומר ברוך ה' יום יום. תניא בש"א מחד שבא לשבתא. ובה"א ברוך ה' יום יום.

    הנותן מתנה לחבירו מלתא דעבידא לאיגלויי היא וא"צ להודיעו כדכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ואע"ג דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם משמע דהנותן צריך להודיעו משום דמתן שכרה לא עבידא לאיגלויי היא וכל מצוה נתנה בפרהסיא חוץ מן השבת שנתנה בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל ואסיקנא השבת ומתן שכרה אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו כדריש לקיש דאמר נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בע"ש שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי כלומר כל שנבראו בעולם להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו ומתרווחות ומתגדלות בשבת וכיון ששבת ווי אבדה נפש כלומר נתמעטה הנשמה.

    והנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו כלומר שייף לו מאותו המין זו ששנינו ועושה תבשיל מעיו"ט לא שנו אלא תבשיל דבעינן מידי דמלפת אבל פת ודייסא לא דלא מילפת דא"ר זירא בבלאי טיפשאי אכלי נהמי בדנהמא כלומר הדייסא פת היא.

    תני ר' חייא עדשין שבשולי קדרה סומך עליו משום עירובי תבשילין והוא דאית ביה כזית ושמנונית שע"ג הסכין. אם יש בה כזית גוררה וסומך עליה משום עירובי תבשילין וכזית שאמרו בין לאחד בין למאה והאי דתנינן תבשיל זה אפילו שלוק או צלי או מבושל ואפילו קולייס האספנין שנתן עליו חמין מעיו"ט ותחלתו וסופו אין לו שיעור. אוקימנא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה פי' לא יהיה פחות מכזית אבל למעלה כלומר ביותר מכזית אפילו אלף ויותר אין לו שיאמר דיי.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 16a · Sefaria

    Rashba

    אי צלאן נכרי סומך עליהם משום ערובי תבשילין כלומר אם מלחן נכרי ואח"כ צלאם, וזהו חדושו. וכבר כתבתיה בארוכה בפרק אין מעמידין בע"ז בס"ד.

    Rashba on Beitzah 16a · Sefaria

    Meiri

    עירובי תבשילין העשוי לתבשיל אינו נעשה אלא בדבר הראוי ללפת בו את הפת ודייסא אמרו עליו שאין ראוי ללפת ואינו מועיל לתבשיל ונראה לי שאף לפת אינו מועיל שיצא לו מכלל פת ולכלל תבשיל לא בא:

    עדשים שבשולי קדרה אע"פ שנשארו שם בלא כונה הואיל ומבעוד יום סמך עליהם סומך עליהם לעירובי תבשילין ובלבד שיהא שם כזית וכן הדין בשמנונית הנשאר על הסכין אחר שחתך בו את הבשר המבושל שגוררו וסומך עליו אם היה שם כזית ובתלמוד המערב אמרו ר' חייא רבה סליק לביתיה אמרי ליה אנשיין עירובא אמר להו לית הכא טלפחין מאתמל אמרין ליה אין וסמך עליהו ולענין ביאור אני תמה היאך הסכימו כל כך הבבלי והירושלמי בעדשים עד שבירושלמי שאל דרך פשיטות לית הכא טלפחין ומהיכן ברור לו שעדשים אכלו מאתמל וכן שבבבלי אמרוה בעדשים שבשולי קדירה והיאך לא אמר סתם תבשיל שנשאר בקדרה אלא שנראה שמנהגותיהם שהלילה שמחרתו ערב יו"ט לא היו אוכלים בשר והיו מעבירים שעתם בדברים קלים ובמיני קטניות כדי ליכנס ליו"ט לתיאבון ומנהג אוכלי קטניות להשאיר להם למחרתם:

    דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי מחמת מלחו ואם צלאם גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין הואיל ונתבשלו מ"מ ואפילו שאין צריכין בישול הרי זה בישול ומועיל לעירוב שהוא צריך בו לתבשיל ואין בישול הגוי מפקיעו מזה הואיל ואין בשולו בזה אוסר ואם עשה הגוי בהם כסא דהרסנא העשוי בקמח בלול הקמח עקר ויש שם משום בשולי גוים והילכך אינו סומך עליהם למדת מדברים אלו שדגים קטנים שאינם מלוחים יש בהם משום בישולן גוים ובמסכת עבודה זרה ל"ח א' משמע שאף בשאין מלוחין אין בהן משום בישולי גוים ומפני שאין עולין על שולחן מלכים ואפשר שלא נאמרה שם אלא בקטני קטנים אבל קטנים כגון אלו הנקראים שארדאש וכיוצא בהם כל שאינן מלוחים יש בהם משום בישולי גוים:

    Meiri on Beitzah 16a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    שם אי הכי לא ליענשו כותים עלה כו' פי' כיון דלא ידעי כותים דאיכא מצוה בשמירת שבת א"כ כותי ששבת לא לענש ובפ' ד' מיתות אמרינן כותי ששבת חייב מיתה והיינו לשם מצות שבת כמו שפירש הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ומהרש"ל פירש בע"א והוא דחוק:

    בפרש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי בכל יום יש לחם עכ"ל אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר בדייסא נמי דלא מלפתא ולא שכיחא אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכחא מילתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיחא היא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Beitzah 16a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה איזהו חג וגו' עד לכך פר"ת שר"ח מזדמן כו וכו' כצ"ל ור"ל שר"ח חל בו:

    Maharam on Beitzah 16a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    כל מזונותיו של אדם קצובים לו כו' פירש מורי נר"ו הקדוש ברוך הוא קוצב מזונותיו של כל אדם שימציא לו ריוח כשיעורן. ואין בכלל אותו ריוח הוצאת שבתות וימים טובים אלא שאם הוסיף כלומר שמוציא עליהם הרבה הקדוש ברוך הוא מוסיף לו על אותו ריוח הקצוב תוספת מרובה ואם פחת כלומר שלא עשה כראוי לשבת וליום טוב פוחתין לו כלומר אין ממציאים לו ריוח הראוי להוצאת שבתות וימים טובים אלא כשיעור שהוציא בצמצום מוסיפין לו על אותו ריוח הקצוב לכל ימות השנה. ונמצא שהוא פיחת מן ההוצאה הראויה לשבתות וימים טובים פוחתים לו מן הריוח הראוי לפרוע הוצאת שבתות וימים טובים. ואם מוסיף מוסיפין לו ריוח כנגדו עד כאן לשונו. ורש"י ז"ל פירש דהקדוש ברוך הוא גוזר ופוסק מה ישתכר באותה שנה לצורך מזונותיו חוץ מהוצאת שבתות שלא פסק מה ישתכר לצרכן דאותה הוצאה ממציאין לו לאותה שעה או לאחר שעה. וכתב ז"ל ולפיכך יזהר מלעשות הוצאה יתירה בחול דאפשר שלא פסקו עליו כל כך מן השמים. וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דוקא הוצאת שבתות וימים טובים דהוא הדין לכל הוצאה של מצוה אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. וכתבו בתוס' דכולן רמוזים בהאי קרא. דלכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' מיירי בשבתות וימים טובים. חדות ה' היא מעוזכם זה מגדל בניו לתלמוד תורה כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. לחם חוקי פירוש ויליף מיניה תלמוד תורה וכל דבר מצוה. אי נמי דתלמוד תורה נקרא חוק דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל.

    שכל מעשיו לשם שמים פירוש ובוטח שיזמין לו השם יתברך. וא"ת ושמאי לא היה עושה לשם שמים והלא אינו חס על ממונו לכבוד שבת. ויש לומר דלשמאי פשיטא דעושה לשם שמים. ולהלל הוא שהוצרך לתת טעם מפני שנראה שאינו חושש לכבוד שבת לפי שאינו טורח להזמין יום או יומים.

    מתן שכרן לא אודעינהו פירוש ואין להם פתחון פה על זה לפי שהם אינם חוששין אלא לכבוד העולם הזה. ושכרו נשמה יתירה פירוש ועל זה חל עליו שפע אלהי ושכל יותר לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'.

    ווי אבדה נפש פירוש ולפיכך תקנו להריח בבשמים במוצאי שבתות לשכח את הנפש מאבדתה. אבל במוצאי שבת ליום טוב לא שהרי יום טוב משיב את הנפש ומשמחה. אבל במוצאי יום טוב לחול לא תקנו בשמים לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 16a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה איזה חג וכו' ורבינו משולם פי' וכו' והקשה ר"ת וכו' כבר פירשתי יפה בפ"ק דר"ה דף ח' ע"ב עיין שם ותמצא נחת גם במה שדרשו כאן חק לישנא דמזוני ובפ' ראוהו ב"ד מפיק לה לענין קידוש החדש עיין במ"ש בפרק ראוהו ב"ד דלאו אליבא דכ"ע איצטריך הך ילפותא דקידוש החדש ביום:

    שם אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ש פת דלא וכו' מכאן יש להקשות על מה שפירש ר"ת לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה אמר רבא דהא דקאמר אביי הכא אבל פת לא היינו לענין דלא מהני לבשל עליו ואיירי שאינו רוצה לאפות מי"ט לשבת אבל לענין אפייה ודאי צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת דלא דמהיכי תיתי ליהני כיון דאמרינן דתבשיל לא מהני לענין אפייה מה"ט גופא לא מהני פת לענין תבשיל והנלע"ד לכאורה דר"ת גופא לא קאמר דבעינן פת ותבשיל אלא לכתחלה והיינו לפמ"ש לעיל דלטעמא דשמואל ורבא דאמרי כדי שיברור מנה יפה לי"ט ולשבת מש"ה בעינן תרתי אלא שכתבתי שם דמה"ט אין נראה לאסור בדיעבד כשלא הניח ע"ת וע"כ הא דאסרינן בדיעבד היינו משום אידך טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו לחול ולה"ט סגי בפת או בתבשיל וא"כ מצינו למימר דתרווייהו טעמי איתנהו ומש"ה כתב ר"ת דלכתחלה בעינן תרווייהו משום טעמא דכדי שיברור משא"כ בדיעבד סגי בחד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין מי"ט ואף ע"ג דליכא טעמא דכדי שיברור בדיעבד לא אסרינן משום ה"ט. ולפ"ז א"ש הא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא והיינו דבדיעבד לא סמכינן אפת לחוד ומש"ה מהדרינן אטעמא משום דפת שכיח או דלא מלפת ולא הוי היכרא בהכי כנ"ל וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Beitzah 16a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים נראה לי בס"ד לפרש רמז הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה', פירוש עֶשֶׂר ימים שהם מן ראש השנה עד יום הכיפורים תְּעַשֵּׁר לשון עושר אֵת תְּבוּאַת זַרְעֶךָ זו הפרנסה הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה רוצה לומר משך כל השנה כולה. ונראה לי ראשי תיבות שַׁבָּת ' ל ימוד מ ועד ש לם' רמז בשלשה אלה לא יחסר האדם בהוצאותיו אלא ישאר שלם כי המוסיף מוסיפין לו ואם כן קצבתו נשאר שלימה ורמז בתיבת כָּל לרבות גם כסות ודירה.

    אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת יש לדקדק תיבת 'עָלָיו' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד כי אמרו בזוהר הקדוש שמאי אחוז במידת הגבורה והלל במדת החסד וידוע כי השפעה שבאה ממדת הגבורה יש לה קצבה ושיעור ואין בה רבוי שהוא בגדר מאד, ולכן שפע הבא מן הגבורה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מה שאין כן שפע הבא ממדת החסד אין לו קצבה ובא בארוכה תמיד ואין לו שיעור וגבול אלא הוא ברבוי בגדר מאד. ולכן הלל ע"ה שהיה אחוז במדת החסד היה לו בטחון גדול שבערב שבת ימצא לו בהמה שמינה הראויה לכבוד שבת ולכן כשרואה בחול בהמה שמינה אינו חושש פן לא ימצא לו כמוה בערב שבת כי מדת החסד השפעתה ברבוי של מאד ובודאי ימצא כמוה בערב שבת. אבל שמאי מכח שהוא אחוז בגבורה הולך על פי המדה הזאת וחושש אולי לא ימצא לו בהמה שמינה כמו זאת בערב שבת כי אין כל העתים שוות ולפעמים תקטן ההשפעה על פי המדה הזאת ולכן היה מנהגו אם מצא בהמה נאה יאמר זו לשבת וכו' כי חושש פן יעמוד השמן של השפעתו בערב שבת דשפע הגבורה פעמים בא בארוכה בא בקצרה, וזהו שנאמר אמרו עליו על שמאי הזקן כי זו המדה הנמצאת בו באה לו מכח המדה העליונה שהיא עליו רוצה לומר מדת הגבורה שהוא אחוז בה אחר השפעתה פעמים בארוכה פעמים בקצרה, ולכן כשרואה בהמה נאה בחול אומר זו לשבת דחושש אולי לא ימצא כמוה בערב שבת.

    אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. הדבר יפלא וכי שמאי לא היה מעשיו לשם שמים? דודאי מה שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת שמניח השמנה לשבת, כל כונתו היתה לשם שמים ואין לו פניה אחרת ח"ו בזה! גם אומרו 'הִלֵּל מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ' משמע שיש מדה טובה אצל שמאי שאינה אצל הלל ויש מדה אחרת טובה אצל הלל שאינה אצל שמאי, וצריך להבין מה הם המידות האלה ומה שמותם? ונראה לי בס"ד דְּשַׁמַּאי במנהגו זה נמצא בו מידה טובה של כבוד שבת שבמעשיו אלו ניכר שהוא מכבד את השבת הרבה מה שאין כן במנהגו של הלל לא ניכר כבוד השבת כי הוא שוחט לשבת בהמה הנמצאת לו בערב שבת וכל יום ויום הוא עושה כן ששוחט דבר יום ביומו בהמה המזדמנת לו בו ביום ונמצא כמו שעושה בכל יום לצורך היום כן עושה בערב שבת לצורך שבת ובמה ניכר בזה כבוד שבת. אך במנהגו של הִלֵּל יש מדה טובה אחרת והיא מדת הבטחון בדרך פלא והוא כי יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת על איזה דבר טוב שינתן לו אך לא יאמר בפני בני אדם בטוח אני שדבר זה יהיה לי מפני כי הוא חושש שמא לא יהיה לו דבר זה ואחר כך יבוש מאותם בני אדם שאמר לו שהוא בטוח בכך, כי יאמרו לו היכן נבואתך?! אך יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת בדרך פלא שהדבר הזה הוא ברור אצלו כמאן דמנחן בכסתיה לכן לא יחוש אם יגלה ויפרש הענין לפני בני אדם מקודם שיגיע לידו! ובזה פירשתי בס"ד הכתוב (תהלים כב, ו) 'בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ' פירוש שהיו אומרים מקודם ומגלים הדבר שבוטחים בו עליך שיגיע להם בודאי ולא יחושו פן אחר כך לא יגיע להם ויבושו מאחרים. וזה הבטחון הגדול היה מצוי אצל הלל ע"ה מקדם קדמתא דהא מצינו בגמרא דברכות (ברכות ס.) תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קיב, ז) 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', ופרשנו דהלל ע"ה הראה לעיני הכל גודל ועוצם בטחונו בהשי"ת שאין לו בו שום ספק לכך דבר בפיו לפני העולם דברור אצלו שאין צווחה זו בתוך ביתו ולא חש פן אחר עשרה רגעים כשיגיעו אצל ביתו ויראו שהצווחה היתה שם ואז יבוש מדבריו אלו שאמר לפניהם בבטחון ההוא יען כי באמת היה לו בטחון אמיתי בזה, ולכן דבר זה הוא ברור אצלו כאלו הוא עומד בביתו ורואה שאין שם צווחה. ולכן גילה בטחונו זה לפני העולם להראות להם תוקף בטחון שלו שהוא מגיד מראשית אחרית ולכן קראו עליו המקרא הזה 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', נָכוֹן דייקא בלי תערובת שום ספור כלל ועיקר. והנה באמת מה שהיה מתכוין להראות לעיני העולם תוקף הבטחון שיש לו לאו בשביל להתייהר ח"ו כי הוא עניו אמיתי אך כונתו לשם שמים כדי שהשומעין דבריו אלו שהוא מגיד מראשית אחרית מכח הבטחון האמיתי שיש לו ואינו חושש פן יתבדה אחר כך ויבוש ח"ו כדי שגם שאר בני אדם ילמדו להחזיק במדת הבטחון האמיתי הזה. וכן היה נוהג בענין צרכי שבת אף על פי שראה מנהגו של שמאי שהוא מכבד השבת באופן האמור שכל בהמה שמינה שתבא לידו בחול יאמר נניח זה לשבת, וכשימצא אחרת נאה ממנה ישחט הראשנה ויניח השניה וכעל זה הדרך אמר הן אמת שבזה ניכר כבוד השבת אני לא אעשה כן אלא כשיביאו לו יום ראשון בהמה שמינה לא יאמר נצניע אותה לשבת כי שמא לא נמצא שמינה כמוה לשבת אלא אומר שחטו אותה היום כי בטוח אני שיזמין לי הקב"ה בערב שבת בהמה שמינה יותר טובה מזו, והיה מפרש דבריו אלו לפני הכל וכן בשני וכן בכל יום ולא היה חושש פן יבא ערב שבת ולא יזדמן לו בהמה שמינה כלל ויתבדה בבטחונו יען כי הוא בטחונו אמיתי וברור אצלו דבר זה לכך היה מגיד מראשית אחרית ואינו חושש. והנה בזה היה מראה לעיני העולם תוקף מדת הבטחון האמיתי וזו המדה של הבטחון הזה לא נמצאת במנהגו של שמאי כי אדרבה נראה משם חלישות הבטחון שאינו בטוח שיזדמן לו בערב שבת בהמה נאה לכן רוצה להניח מיום ראשון לצורך השבת ולפי זה נמצא מידה טובה הנמצאת במנהגו של שמאי של הכרת כבוד שבת אינה נמצאת במנהגו של הלל ומידה טובה הנמצאת במנהגו של הלל שהיא מידת הבטחון הגדול אינה נמצאת במנהגו של שמאי. אך אף על פי שנראה לכאורה מידה זו הנמצאת במנהגו של הלל נראה בה צד יוהרא שהוא אומר בטוח אני שאמצא בהמה שמינה יותר טובה מזו בערב שבת ומפרש דבריו אלו לפני העולם אין כונתו ח"ו בזה להתייהר אלא כונתו לשם שמים כדי שהשומעין ילמדו ממנו להחזיק במדת בטחון עצום ואמיתי כזה, ולכן אמר אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ שלא נמצאת במנהג שמאי שהיה מראה לעולם גודל בטחונו בהקב"ה אך לא להתגדל בה אלא כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כדי שילמדו בני אדם להחזיק במידת הבטחון כמוהו. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר בענין הבטחון הזה 'כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם', והוא כי ידוע מה שאמר המקובלים ז"ל (שמות טז, י) 'כְּבוֹד יְיָ' [58] עולה מספר 'חֵן' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שעולה חֵן [58], ומלוי זה הוא סוד כללות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] דהיינו יו"ד אצילות וה"י ביודי"ן בריאה ואות וא"ו באלפי"ן יצירה ואות ה"ה בההי"ן עשיה ובכללות אבי"ע יהיה 'כְּבוֹד יְיָ' עד כאן דבריהם. וידוע כי בבטחון ניכר כבוד ה', ואמרתי בס"ד לכן נקרא בִּטָּחוֹן שהוא אותיות טוֹב חֵן כלומר טוב הנקרא כְּבוֹד יְיָ' שהוא מספר חֵן שבו יהיה קישור לכללות עולמות אבי"ע שרמוזים בשם הוי"ה שעולה במילואו מספר חֵן. וידוע מה שאמר המקובלים ז"ל דזכות הבטחון עולה עד אצילות שהוא סוד חכמה יו"ד דשמא קדישא ולכן כתיב (תהלים לב, י) 'וְהַבּוֹטֵחַ בַּהֳ' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ', חֶסֶד [72] מספר שם הוי"ה דיודי"ן גימטריא חֶסֶד שהוא סוד אצילות וסוד חכמה ואמרתי בזה רמז הכתוב (ישעיה כו, ד) 'בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד' והיינו על דרך ראשי תיבות ד' עולמות שבבטחון יתקשרו ד' עולמות אבי"ע שכללותם רמוז במספר שם הוי"ה שעולה חֵן. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יב) 'חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים', כי אלו ההולכים בתמים יש להם מידת הבטחון ובזכות הבטחון ימשך שפע חֵן ושפע טוֹב וזהו חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ ' וגם לֹא יִמְנַע טוֹב וכל זה הוא לַהֹלְכִים בְּתָמִים הם בעלי הבטחון. ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי (משלי כב, א) 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב', כלומר הַשֵּׁם נִבְחָר יותר מֵעֹשֶׁר ומ"ם של מֵעֹשֶׁר היא מ"ם היתרון דאם האדם שמו רע בין הבריות מה יועיל העושר שלו?! ומי שהוא ירצה להיות מלא מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב או הכונה שירצה שיבא לו שפע ההצלחה משם כס " ה בפ " ז שהוא אותיות כֶּסֶף וְזָהָב יחזיק בבטחון שהוא אותיות חֵן טוֹב : נמצא שם הוי"ה שכולל כל ד' עולמות אבי"ע הוא רמוז בבטחון שהוא 'חֵן טוֹב' כאמור לעיל, וידוע שם שָׁמַיִם הוא שם כללי לכל ד' עולמות כי כל עולמות אבי"ע נקראים בשם שָׁמַיִם ולכן על מידת הבטחון הגדול שהיה בהלל הזקן אמר בעל המאמר כיון כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם שיש לו בטחון שבו רמוז שם העולה חן שהוא כללות השמים.

    הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ פירש רש"י לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא לו דבר זה. וצריך להבין כיון דיליף דבר זה ממשה רבינו ע"ה מה שייך לומר הכי גבי משה רבינו ע"ה? ונראה לי דגם כאן יהא יושב ותוהא מהיכן בא לו זה ההוד אם משלו בזכות מעשיו או אם משל ישראל בהך עדיים שנטלו מישראל וניתנו לו.

    אִי הָכִי, לָא לִיעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלֵיהּ? שַׁבָּת אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ. עיין פירוש רש"י ומהרש"א. ועוד נראה לי בס"ד הכונה לא לענשו כשגוזרים על ישראל לבטל שבת כי יאמרו כיון דנתן להם השבת בצנעה שמע מינה דרצונו הוא שישמרו שבת בצנעה ולא בפרהסייא ולכן הם גוזרים לבטל מהם מצות שבת שמקיימים בפרהסייא. ודע שגם להסלקא דעתך שאומר שנתנה שבת בצנעה היינו תחילת נתינתה שהיה במרה קודם עשרת הדברות שהיו בפרהסייא. ונראה לי שַׁבָּת עולה בגימטריא בַּמִּסְתָּר [702] כמו (חבקוק ג, יד) 'לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר' שנתנה בצנעה. ומה שאמר 'מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ' אף על גב דכל המצות לא נתגלה שכרם חוץ משתים כבוד אב ואם ושלוח הקן הכא איירי בשכר עולם הזה אשר ששת ימי החול נשפעים בשכר השבת וכנזכר בזוהר הקדוש (בראשית ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי' כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח? ותירץ דיתברכון מיניה כל שיתא יומין יעוין שם.

    נְשָׁמָה יְתֵרָה לָא אוֹדְעִינְהוּ נראה לי בס"ד הטעם דאיתא בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל כי אותם העדיים שהם כתרים של אור שלקחו ישראל במתן תורה וניטלו מהם בעגל לקחם משה רבינו ע"ה ועם כל זה הוא עושה טובת עין ומחזיר אותם לישראל בשבת וזהו נשמה יתירה שיש לישראל בשבת וכנזכר בכונת ישמח משה וכו' עיין שם. ונמצא נשמה יתירה של שבת היא בתורת חסד וצדקה לישראל כי בדין, אחר שהפסידו העדי בעגל אין להם זכות עוד בזה ולכן לא אודענהו כדי שלא יהיו שרי אומות העולם והשטן מקטרגים בזה על ישראל. והא דדריש ' וַיִּנָּפַשׁ ' וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ, נראה לי בס"ד 'אָבְדָה' עם האותיות מספר 'וַי' [16] וזהו וַי נֶפֶשׁ כלומר אָבְדָה נֶפֶשׁ ואפיק לה בלשון אָבְדָה שעתידה לחזור לבעליה בשבת אחרת דסתם אבדה חוזרת לבעלים נמצא לפי זה שתים הודיע להם שבת ושכרה ורק נשמה יתירה לא הודיע, ובזה נראה לי בס"ד לכן אומרים שני פעמים בּוֹאִי כַּלָּה בקול רם ופעם אחת בלחש.

    Ben Yehoyada on Beitzah 16a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 16, Amud Aleph, about 533 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 128 words

      Opens “כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש…”

    2. Segment 234 words

      Opens “א"ר אבהו, מאי קראה: (תהלים פא, ד)…”

    3. Segment 328 words

      Opens “מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא…”

    4. Segment 428 words

      Opens “תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל…”

    5. Segment 535 words

      Opens “אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו…”

    6. Segment 621 words

      Opens “א"ר חמא ברבי חנינא הנותן מתנה לחברו…”

      Named: רבי חנינא.

    7. Segment 741 words

      Opens “מיתיבי (שמות לא, יג) לדעת כי אני…”

      Named: רבן שמעון.

    8. Segment 821 words

      Opens “לא קשיא הא במתנה דעבידא לאגלויי הא…”

    9. Segment 931 words

      Opens “אמר מר מכאן אמר רשב"ג הנותן פת…”

      Named: רב פפא.

    10. Segment 1032 words

      Opens “א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “אי הכי לא לענשו נכרים עלה שבת…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה…”

      Named: רב שבת.

    13. Segment 1315 words

      Opens “עושה אדם תבשיל מערב יום טוב: אמר…”

      Named: רב יום, אביי.

    14. Segment 1444 words

      Opens “מאי שנא פת דלא אילימא מידי דמלפת…”

      Named: רב נחומי בר זכריה, אביי.

    15. Segment 1554 words

      Opens “איכא דאמרי אמר אביי לא שנו אלא…”

      Named: רב נחומי בר זכריה, אביי.

    16. Segment 1636 words

      Opens “תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה סומך…”

      Named: רב יצחק, רב יהודה.

    17. Segment 1730 words

      Opens “אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים…”

      Named: רב אסי, רב דגים, רב יוסף.

    18. Segment 183 words

      Opens “פשיטא! מהו דתימא:…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Beitzah 16a · Segment 7 — “…אותם מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת…

    • Rabbi Shimon ben Lakish · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rabbi Shimon ben Lakish, known as Resh Lakish, was a prominent First Generation Amora, brother-in-law and study partner of Rabbi Yochanan.

      Source: Beitzah 16a · Segment 12 — “דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Beitzah 16a · Segment 10 — “א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מצות…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Beitzah 16a · Segment 2 — “א"ר אבהו, מאי קראה: (תהלים פא, ד) ״תקעו בחדש…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Beitzah 16a · Segment 17 — “…בשולי נכרים אמר רב יוסף ואם צלאן נכרי סומך…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Beitzah 16a · Segment 13 — “…יום טוב: אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Beitzah 16a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026