Talmud Builders

    Beitzah 20a

    Back to index

    English translation — Beitzah 20a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and I will shave my head, meaning I will purchase the nazirite offerings that are brought when a nazirite shaves himself, with second-tithe money, which I am obligated in any case to bring to Jerusalem, what is the halakha ? Rabbi Yoḥanan said to him: With regard to the thanks-offering, he has vowed and must bring the offering, but he does not fulfill his obligation of the Festival peace-offering with it, as the latter offering must be brought from unconsecrated animals. Similarly, one who took the vow of naziriteship is a nazirite, but he may not shave his head and bring nazirite offerings purchased with second-tithe money.

    2In relation to the previous case, in which one makes a conditional statement and only part of his statement is accepted, the Gemara relates a somewhat similar incident: A certain man said to those tending to him, in the form of a will: Give four hundred zuz to so-and-so, and let him marry my daughter. Rav Pappa said: The four hundred zuz he takes, but as for the benefactor’s daughter, if he wishes, he may marry her, and if he wishes, he need not marry her.

    3The Gemara comments: The reason is solely that he said it in this manner: Give him the money and let him marry my daughter, mentioning the gift before the condition. However, if he specified the condition first, by saying: Let him marry my daughter and give him the money, in that case, if he marries her, he takes the money, but if he does not marry her, he may not take it.

    4The Gemara relates: Mareimar sat and stated this halakha with regard to one who attaches a condition to his vow to bring a thanks-offering in his own name, without attributing it to the Sage who stated it. Ravina said to Mareimar: You teach this halakha in this manner, without attribution, whereas we teach it in the form of a question that Reish Lakish asked of Rabbi Yoḥanan.

    5§ A tanna taught the following baraita before Rabbi Yitzḥak bar Abba: The verse concerning the burnt-offering that Aaron was commanded to sacrifice for the inauguration of the Tabernacle: “And he brought the burnt-offering and sacrificed it according to regulation” (Leviticus 9:16), indicates that the halakha of an obligatory burnt-offering is similar to the regulation governing a gift burnt-offering. This teaches with regard to an obligatory burnt-offering that it too requires the person bringing the offering to place his hands on the head of the animal to be sacrificed.

    6Rabbi Yitzḥak said to the tanna : He who told you that this halakha requires an explicit biblical source, in accordance with whose opinion did he say this? It is that of Beit Shammai, who do not learn the halakha of obligatory peace-offerings from that of gift peace-offerings by way of an analogy [ binyan av ], as they distinguish between the two with regard to the requirement of placing hands on the peace-offerings brought on a Festival. As, if it were the opinion of Beit Hillel, since they learn the halakha of obligatory peace-offerings from that of gift peace-offerings, there being no distinction between the two categories, then an obligatory burnt-offering should also not require a special verse to teach this halakha , as they can learn it from the halakha governing a gift burnt-offering by means of an analogy.

    7The Gemara asks: And from where may it be shown that Beit Hillel learn the halakhot of obligatory peace-offerings from those of gift peace-offerings? Perhaps they do not learn the halakhot of obligatory peace-offerings from those of gift peace-offerings. Rather, they learn the halakha governing obligatory peace-offerings from the halakha governing an obligatory burnt-offering: Just as an obligatory burnt-offering requires the one bringing the offering to place his hands on the animal to be sacrificed, so too do obligatory peace-offerings. And an obligatory burnt-offering itself requires an explicit verse from which to derive this halakha , and perhaps the verse cited above is the source: “And he brought the burnt-offering and sacrificed it according to regulation.”

    8The Gemara challenges this argument: What is different about obligatory peace-offerings such that Beit Hillel do not learn the halakha governing them from the halakha applying to gift peace-offerings? It is that gift peace-offerings are more common, and perhaps a different halakha applies to them. If so, they should also not learn the halakha governing obligatory peace-offerings from the halakha applying to an obligatory burnt-offering, as the latter is entirely burnt, unlike peace-offerings.

    9The Gemara answers: Rather, the halakha governing obligatory peace-offerings is derived from between the two of them. The Torah explicitly states that one must place hands on the heads of both obligatory burnt-offerings and gift peace-offerings. It is possible to extend the same obligation to obligatory peace-offerings by combining the two sources, as follows: If one says that an obligatory burnt-offering is different from an obligatory peace-offering because it is entirely burnt, gift peace-offerings prove that this is not the critical factor; and if one counters that gift peace-offerings are different from obligatory peace-offerings because they are common, an obligatory burnt-offering proves that this is not crucial. Therefore, there is no proof from here with regard to Beit Hillel’s position, as they too might learn the halakha governing an obligatory burnt-offering from the verse: “And he brought the burnt-offering and sacrificed it according to regulation.”

    10The Gemara raises a question with regard to the halakha itself: And do Beit Shammai hold that obligatory peace-offerings do not require placing of hands on the head of the animal? But isn’t it taught in a baraita : Rabbi Yosei said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to the placing of hands itself that it is required in the case of obligatory peace-offerings. With regard to what, then, did they disagree? They disagreed with regard to the halakha that states that immediately following placing hands on the head of an offering is its slaughter. As Beit Shammai say: It is not necessary to be particular in this regard, and the ceremony of placing hands on the animal’s head may be performed even on the eve of the Festival, long before the animal is slaughtered. And Beit Hillel say: It is necessary, and therefore one who brings an offering on a Festival must place his hands on the animal’s head on the Festival itself.

    11The Gemara answers: The tanna of the mishna said what he said in accordance with the opinion of this tanna , as it is taught in a different baraita : Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree with regard to the halakha that immediately following placing hands on the head of an offering is its slaughter, that it is necessary. With regard to what, then, did they disagree? They disagreed with regard to the placing of hands itself on the head of obligatory peace-offerings. Beit Shammai say: It is not necessary, and Beit Hillel say: It is necessary.

    12§ The Gemara returns to the basic dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. The Sages taught in a baraita : There was an incident involving Hillel the Elder, who brought his burnt-offering to the Temple courtyard in order to place his hands on the animal’s head on a Festival. The students of Shammai the Elder gathered around him and said to him: What is the nature of this animal that you are bringing? Hillel, being humble and meek, did not want to quarrel with them in the Temple and therefore concealed the truth from them for the sake of peace. He said to them: It is a female, and I have brought it as a peace-offering, as burnt-offerings are always male. He swung its tail for them so that they would not be able to properly discern whether the animal was male or female, and they departed.

    13On that day, when the incident became known, suggesting that even Hillel had accepted Shammai’s view, Beit Shammai gained the upper hand over Beit Hillel, and they sought to establish the halakha in this regard in accordance with their opinion. But a certain Elder of the disciples of Shammai the Elder was there, and Bava ben Buta was his name, who knew that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel in this matter. And he sent for

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואגלח ממעות מעשר שניקרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני:

    נדורעל התודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה:

    נזיר ואינו מגלחממעות מעשר אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא:

    ההוא גבראמצוה מחמת מיתה היה:

    להא שמעתאדהאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה:

    משמיה דנפשיהולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח:

    אתון הכי מתניתו להמאליה ולא משמיה דר' יוחנן:

    אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן להדאהדר ליה ר' יוחנן הכי:

    ויקרב את העולהעולת יום שמיני של מלואים שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים (ויקרא ט׳:ב׳):

    ויעשה כמשפטמה משפט האמור בעולת חובה על כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה יקריב וכתיב התם וסמך ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה כשאר משפטי נדבה:

    אמר ליהר' יצחק לתנא:

    דאמר לך מניהא דאיצטריך קרא להכי ולא גמר לה בבנין אב דמה מצינו בנדבה שהיא עולה וטעונה סמיכה אף חובה שהיא עולה כמותה תטעון סמיכה:

    ב"ש היאדאמר במתניתין מביאין שלמים של י"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן וטעמא מאי משום דסמיכה בויקרא כתיב בשלמי נדבה ואם זבח שלמים קרבנו וסמך ידו וגו' וקא סברי לא גמרינן חובה מנדבה דפרכינן מה לנדבה שכן מצויה בכל שעה שירצה יתנדב ויביא תאמר בחובה שאינה אלא לכשיתחייב הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב הלכך עולת חובה נמי אי לאו דפרט בה קרא כמשפט לא הוה בעיא סמיכה דחובה מנדבה לא גמרי':

    וממאי דבית הלל כו'דלמא לעולם חובה מנדבה לא גמרינן אלא בית הלל חובה מחובה גמרי שלמי חובה מעולת חובה הלכך עולת חובה בעיא האי קרא דכמשפט להיות מפורש בה ואי לא לא הוה ידעינן סמיכה לא בעולה ולא בשלמים דחובה והך מתניתא דברי הכל היא:

    אתיא מבינייאלעולם מתני' דתני תנא דברי הכל היא ואפי' לב"ה בעיא קרא ומאחר דקי"ל סמיכה בעולת חובה מהאי קרא אתו להו שלמי חובה מתרוייהו משלמי נדבה ומעולת חובה במה מצינו בשלמי נדבה שטעונין סמיכה אף שלמי חובה שהן שלמים כמותן יטענו סמיכה וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה אף אני אביא שלמי חובה שאע"פ שאינן מצויין יטענו סמיכה וכי פרכת מה לעולת חובה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאינם כליל שלמי נדבה יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה לא ראי עולת חובה כראי שלמי נדבה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן מצוין דהך ראיה בעולת חובה ליתא ולא ראי שלמי נדבה כראי עולת חובה לתלות טעם הסמיכה בראיה שכן כליל דהא ליתא בשלמי נדבה וכתיב בהו סמיכה הצד השווה שבהן על כרחך תתלה טעם סמיכתן בטעם הצד השוה שבשניהם בעולת חובה ובשלמי נדבה הצד השוה שבשניהם שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים [וסמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא:

    לא נחלקו על הסמיכהבשלמי חובה שצריך אלא כך היו בית שמאי אומרים סומך עליהן מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב ולא אמרינן תכף לסמיכה שחיטה:

    הוא דאמר כי האי תנא כו' על תכף לסמיכה שחיטה שצריךבדבר הטעון סמיכה כדכתיב וסמך ושחט:

    על הסמיכה עצמהאם טעונין שלמי חובה סמיכה:

    נקבה היאשאין עולה נקבה:

    ולזבחי שלמים הבאתיהמרוב ענותנותו של הלל היה משנה מפני השלום:

    כשכש להם בזנבהכדי להטעותן שיהיו סבורים שהיא נקבה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    ביצה 20 עמוד א

    1ואגלח ממעות מעשר שני, מהו? א"ל נדור, ואינו יוצא. נזיר, ואינו מגלח.

    2ההוא גברא דאמר להו: הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני, ולנסיב ברתי. אמר רב פפא: ארבע מאה שקיל, וברתיה אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב.

    3טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב, אבל אי אמר לנסיב והבו ליה, אי נסיב שקיל, ואי לא נסיב לא שקיל.

    4יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה. א"ל רבינא למרימר: אתון הכי מתניתו לה, אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן לה.

    5תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא: (ויקרא ט, טז) ״ויקרב את העולה ויעשה כמשפט״, כמשפט עולת נדבה. למד על עולת חובה שטעונה סמיכה.

    6א"ל דאמר לך מני בית שמאי היא, דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה. דאי בית הלל, כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה, עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דגמרי מעולת נדבה.

    7וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי? דלמא מעולת חובה גמרי, ועולת חובה גופא בעיא קרא.

    8מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן מצויין. מעולת חובה נמי לא גמרי שכן כליל!

    9(אלא) אתיא מבינייא.

    10וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה? והתניא, אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה שצריך. על מה נחלקו, על תכף לסמיכה שחיטה. שבית שמאי אומרים: אינו צריך. ובית הלל אומרים: צריך!

    11הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: אמר רבי יוסי בר' יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו על הסמיכה עצמה, שבית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים: צריך.

    Baraita

    12ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם.

    13ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח׃

    Tosafot

    נזיר ואינו מגלחודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר אפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר דטעמא דאמר הבו ליה ולנסיב כו' וכן פי' בקונט' שפירש טעמא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מילתא היא:

    ויקרב את העולה וכו'פירש רש"י דקאי אעולה של אהרן שנאמר בפ' שמיני ולא נהירא דהא קאי אעולת צבור דהכתיב שעיר העם ומיד אח"כ כתיב ויקרב את העולה ועולה של אהרן מפורשת בפסוק אחר בפרשה לכך נראה דאין הכי נמי דקאי אעולה של צבור:

    למד על עולת חובה שטעונה סמיכהותימה דאמר התם דאין טעונין סמיכה בקרבנות צבור אלא בשתי קרבנות וזו אינה מן המנין אלא (. פר) של ע"ז ופר של העלם דבר ולפי' רש"י דפירש דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא וי"ל דהא דקאמר דאין צריכין סמיכה אלא בב' קרבנות היינו דוקא בקרבנות שהן לדורות אבל הכא מיירי בקרבן המלואים שהיה לפי שעה ומ"מ קשה דהיכי ילפינן דורות משעה דקא למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ועוד היכי ילפינן יחיד מצבור דהא פי' דקרא דויעשה כמשפט מיירי בקרבן צבור ולפי' רש"י ניחא ועוד י"ל שנויא השוה לשניהם הואיל וגלה לנו קרא דויקרב את העולה וגו' דילפינן שעה מדורות וקרבן צבור מקרבן יחיד דכתיב אדם כי יקריב לדורות וה"ה דלילפי דורות משעה ויחיד מצבור ועוד אמר הר"מ דיש לישב פי' רש"י ולעולם פשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור ואי קשיא הא אינה טעונה סמיכה כדקאמר ב' סמיכות בצבור י"ל דאין ה"נ אלא אם אינו ענין לקרבנות צבור דהא קי"ל דאין טעונין סמיכה אלא בשתי קרבנות צבור וזו אינה מן המנין תנהו ענין לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד:

    דלא גמרי שלמי חובה כו'השתא אית ליה לרבי יצחק בר אבא דטעמא דב"ש דאמרי אין סומכין היינו משום דאין טעונין סמיכה ולא כרבי יוסי דקאמר בסמוך דפליגי בתכף כו' ורש"י פי' במתני' טעמא משום שבות שמשתמש בבעלי חיים ויפה פי' דבפ' אין דורשין (חגיגה דף טז:) משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן:

    דלמא מעולת חובה גמריואם תאמר והא הוי דבר הבא מן ההיקש דעולת חובה לא ידעינן אלא מנדבה דכמשפט ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב וי"ל דבעיא היא בזבחים (דף נ.) אם חוזר ומלמד בבנין אב ואם לאו והכא קאמר אם תמצי לומר חוזרין ומלמדין בבנין אב דבר הלמד בהיקש מעולת חובה גמירי לה דחובה מחובה ילפינן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    הזכיר מעשה שדומה לו.

    ההוא דאמר הבו ת' זוז לפלוני ולינסוב ברתי אמר רב פפא ת' זוז שקיל דהא אמר הבו ליה ת' זוזי ברתיה אי בעי שקיל ואי בעי לא שקיל ודייקינן מינה טעמא הבו ליה ולינסיב אבל אי פריש ואמר לינסיב והבו ליה אי נסיב ברתיה שקול ואי לא נסיב לא שקיל.

    תני תנא קמיה דר' יצחק מאי דכתיב ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה מה עולת נדבה כתיב בה אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' וכתיב בה וסמך ידו על ראש העולה כו' כך עולת חובה טעונה סמיכה א"ל זו לב"ש היא דאע"ג דכתיב סמיכה בשלמי נדבה שנאמר ואם זבח שלמים קרבנו וגו' וסמך ידו על ראש קרבנו כיון דבשלמי חובה לא כתיבא סמיכה לא ילפי הני מהני ולפיכך שנו ב"ש במשנתנו מביאין שלמים ואין סומכין דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חגיגה משלמי נדבה לפיכך שנו במשנתנו מביאין שלמים וסומכין עליהן בעולת חובה לב"ה לא היה צריך לכתוב כמשפט וללמוד הימנו סמיכה בעולת חובה אלא אפילו בלא פסוק יליף עולה מעולה כמה דילפי שלמי חובה משלמי נדבה ודחינן וממאי דב"ה זה ששנינו סמיכה בשלמי חובה משלמי נדבה למדו אותה דלמא חובה מחובה למדו שלמי חובה מעולת חובה למדה ועולת חובה גופה בעיא קרא מפורש שיש בה סמיכה ולפיכך אתא כמשפט לומר שעולת חובה טעונה סמיכ' ואמרי' מה ראית שלא ילמדו סמיכה לשלמי חובה משלמי נדבה דאיכא למיפרך מה לשלמי נדבה שכן מצויין בכל השנה כולה ולפיכך טעונין אבל שלמי חובה שאינן אלא בימים טובים בלבד לא עולת חובה נמי איכא למיפרך מה לעולה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאין עולה מהן למזבח אלא דם וחלב בלבד ופרקינן אלא אתיא מבינייא כלומר אתיא משתיהן מעולת חובה ושלמי נדבה.

    ושלמי חובה לב"ש לא בעי סמיכה והתניא א"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על שלמי חובה שטעונין כו':

    ת"ר מעשה בהלל שהביא עולה לעזרה לסמוך כו'.

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 20a

    Beitzah 20a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 310 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואגלח ממעות מעשר שני קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני:

    נדור על התודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה:

    נזיר ואינו מגלח ממעות מעשר אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא:

    ההוא גברא מצוה מחמת מיתה היה:

    להא שמעתא דהאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה:

    משמיה דנפשיה ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח:

    אתון הכי מתניתו לה מאליה ולא משמיה דר' יוחנן:

    אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן לה דאהדר ליה ר' יוחנן הכי:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    נזיר ואינו מגלח ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר אפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר דטעמא דאמר הבו ליה ולנסיב כו' וכן פי' בקונט' שפירש טעמא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מילתא היא:

    ויקרב את העולה וכו' פירש רש"י דקאי אעולה של אהרן שנאמר בפ' שמיני ולא נהירא דהא קאי אעולת צבור דהכתיב שעיר העם ומיד אח"כ כתיב ויקרב את העולה ועולה של אהרן מפורשת בפסוק אחר בפרשה לכך נראה דאין הכי נמי דקאי אעולה של צבור:

    למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ותימה דאמר התם דאין טעונין סמיכה בקרבנות צבור אלא בשתי קרבנות וזו אינה מן המנין אלא (. פר) של ע"ז ופר של העלם דבר ולפי' רש"י דפירש דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא וי"ל דהא דקאמר דאין צריכין סמיכה אלא בב' קרבנות היינו דוקא בקרבנות שהן לדורות אבל הכא מיירי בקרבן המלואים שהיה לפי שעה ומ"מ קשה דהיכי ילפינן דורות משעה דקא למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ועוד היכי ילפינן יחיד מצבור דהא פי' דקרא דויעשה כמשפט מיירי בקרבן צבור ולפי' רש"י ניחא ועוד י"ל שנויא השוה לשניהם הואיל וגלה לנו קרא דויקרב את העולה וגו' דילפינן שעה מדורות וקרבן צבור מקרבן יחיד דכתיב אדם כי יקריב לדורות וה"ה דלילפי דורות משעה ויחיד מצבור ועוד אמר הר"מ דיש לישב פי' רש"י ולעולם פשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור ואי קשיא הא אינה טעונה סמיכה כדקאמר ב' סמיכות בצבור י"ל דאין ה"נ אלא אם אינו ענין לקרבנות צבור דהא קי"ל דאין טעונין סמיכה אלא בשתי קרבנות צבור וזו אינה מן המנין תנהו ענין לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד:

    דלא גמרי שלמי חובה כו' השתא אית ליה לרבי יצחק בר אבא דטעמא דב"ש דאמרי אין סומכין היינו משום דאין טעונין סמיכה ולא כרבי יוסי דקאמר בסמוך דפליגי בתכף כו' ורש"י פי' במתני' טעמא משום שבות שמשתמש בבעלי חיים ויפה פי' דבפ' אין דורשין (חגיגה דף טז:) משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן:

    דלמא מעולת חובה גמרי ואם תאמר והא הוי דבר הבא מן ההיקש דעולת חובה לא ידעינן אלא מנדבה דכמשפט ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב וי"ל דבעיא היא בזבחים (דף נ.) אם חוזר ומלמד בבנין אב ואם לאו והכא קאמר אם תמצי לומר חוזרין ומלמדין בבנין אב דבר הלמד בהיקש מעולת חובה גמירי לה דחובה מחובה ילפינן:

    Tosafot on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    הזכיר מעשה שדומה לו.

    ההוא דאמר הבו ת' זוז לפלוני ולינסוב ברתי אמר רב פפא ת' זוז שקיל דהא אמר הבו ליה ת' זוזי ברתיה אי בעי שקיל ואי בעי לא שקיל ודייקינן מינה טעמא הבו ליה ולינסיב אבל אי פריש ואמר לינסיב והבו ליה אי נסיב ברתיה שקול ואי לא נסיב לא שקיל.

    תני תנא קמיה דר' יצחק מאי דכתיב ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה מה עולת נדבה כתיב בה אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' וכתיב בה וסמך ידו על ראש העולה כו' כך עולת חובה טעונה סמיכה א"ל זו לב"ש היא דאע"ג דכתיב סמיכה בשלמי נדבה שנאמר ואם זבח שלמים קרבנו וגו' וסמך ידו על ראש קרבנו כיון דבשלמי חובה לא כתיבא סמיכה לא ילפי הני מהני ולפיכך שנו ב"ש במשנתנו מביאין שלמים ואין סומכין דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חגיגה משלמי נדבה לפיכך שנו במשנתנו מביאין שלמים וסומכין עליהן בעולת חובה לב"ה לא היה צריך לכתוב כמשפט וללמוד הימנו סמיכה בעולת חובה אלא אפילו בלא פסוק יליף עולה מעולה כמה דילפי שלמי חובה משלמי נדבה ודחינן וממאי דב"ה זה ששנינו סמיכה בשלמי חובה משלמי נדבה למדו אותה דלמא חובה מחובה למדו שלמי חובה מעולת חובה למדה ועולת חובה גופה בעיא קרא מפורש שיש בה סמיכה ולפיכך אתא כמשפט לומר שעולת חובה טעונה סמיכ' ואמרי' מה ראית שלא ילמדו סמיכה לשלמי חובה משלמי נדבה דאיכא למיפרך מה לשלמי נדבה שכן מצויין בכל השנה כולה ולפיכך טעונין אבל שלמי חובה שאינן אלא בימים טובים בלבד לא עולת חובה נמי איכא למיפרך מה לעולה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאין עולה מהן למזבח אלא דם וחלב בלבד ופרקינן אלא אתיא מבינייא כלומר אתיא משתיהן מעולת חובה ושלמי נדבה.

    ושלמי חובה לב"ש לא בעי סמיכה והתניא א"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על שלמי חובה שטעונין כו':

    ת"ר מעשה בהלל שהביא עולה לעזרה לסמוך כו'.

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הא דאמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. יש מי שפירשה משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאי וכל תנאי שקדמו מעשה תנאו בטל וכדתנן במציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) (האומר), וכן פירש הר"ז ז"ל. ואינו מחוור, דאם כן מאי אתא רב פפא לאשמועינן מתניתין היא, [ואי] לאשמועינן דהלכתא כההיא סתם מתניתין התם היה לו לאומרה, אי נמי לימא דתנן, ועוד מאי שייטיה דהא הכא. והראב"ד ז"ל (בהשגות על הרז"ה) השיב על מי שפירש כן דודאי אם אמר על מנת שישא בתי אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל שאם אי אתה אומר כן יצא משפט מעוקל הוא התנה שלא יטול אלא (טעמא) כשישא ואנו נאמר שיטול ולא ישא, אבל לא אמרו תנאי שקדמו מעשה דתנאי בטל וכן כל מה שאמרו (גיטין עה, א) בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד אלא כשהמעשה נעשה מיד, כעין נתינת גט וחליצת יבם שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא אם כן נעשה התנאי בחוזק כעין תנאי בני ראובן ובני גד דלפי שבקשו שתנתן להם נחלתן מיד הוצרך משה לחזק התנאי ולכפול אותו ולהקדים הן ללאו וכן בכל שאר הדרכים, [וכן] כשהתנאי ומעשה בדבר אחד כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר איך יתנה עליו מגופו לסותרו, ואף על גב דבמסקנא דההיא מטעמא אחרינא אתי עלה מכל מקום ילפינן מינה למילי אחריני היכא דליכא על מנת אלא באם, ומעתה כל התנאים שבעולם שהם באים לעקור המעשה כגון נתינת גט לידה או קדושין וחליצת היבם שנעשו מיד, וכן בנתינת ממון שהוא ניתן מיד כגון שאמר אדם לחברו הילך מנה זה ויהיה לך אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, אם לא כפל תנאו או לא דקדק בענייני התנאים אינו תנאי, ומכל מקום אם לא נעשה שום מעשה, כגון זה שאמר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי, לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול. והא דאמר רב פפא הכא היינו טעמא לפי שהדיבור הראשון הוא עיקר, כלומר תנו לו ואם ירצה ליקח [ו]אחר כן לישא הבת ישא, וכן בשאמר לינסיב ברתי והבו ליה הכי קאמר יקח בתי ואחר שישאנה אם ירצה תנו מאתים זוז, וכן פירש הרי"ף ז"ל בפרק מי שמת (ב"ב קמב, ב ע"ש) וכן עיקר, והיינו שהביאוה כאן בשמועה זו לפי שהוא דומה [למה] ששאל ר"ל מר' יוחנן האומר הרי עלי (ואצא בהירי) [תודה ואצא בה ידי] חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי הראב"ד מהא דגרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר (ה"ג), דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים [ירדו גשמים] מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ר' מאיר אומר בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו, הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ר' חגי בעי קומי ר' יוסי והן אם לא כלאחר הוא אמר ליה שנייא הא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. ופירשו דבירושלמי סבורין באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים שאינו צריך לכפול תנאו לפי שלא חלו הקדושין עכשיו וכאלו לא נעשה בו שום מעשה, והקשו והא של תנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו לאו (ב)[כ]לאחר הוא ואף על פי כן הוצרך הכתוב לכפול תנאו ותירץ שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקים בה מעכשיו לפיכך כפל משה רבינו עליו השלום התנאי שאם (כן) לא יקיימו שיטלו הנחלה מידם, אלמא משמע מהכא דכל שלא הוחזקה מתנה בידו הרי אם כלאחר ואינו צריך לכפול תנאו ואפילו לר' מאיר והוא הדין לכל שארי חומרי התנאים.

    אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אבל על הסמיכה לא אמרו לו דבר מפני שעדיין לא היה סומך, אבל באותו מעשה דבסמוך דאמר לו מה זו סמיכה מפני שראה אותו סומך, והיינו דהכא גרסינן לסמוך ובאידך גרסינן וסמך.

    Rashba on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    מי שצוה מחמת מיתה ואמר תנו מנה לפלוני אם ישא את בתי או על מנת שישא את בתי אין נותנין לו את המנה עד שישאנה אבל אם אמר תנו מנה לפלוני וישא את בתו הרי נתן לו שתי מתנות וכל הנותן לאחר שתי מתנות והוא אינו רוצה אלא באחת הרשות בידו והילכך נותנין לו את המנה והבת אם רוצה לישא ישא ואם לאו לא ישא ומ"מ אם הקדים נשואי הבת ואמר ישא פלוני את בתי ותנו לו מנה אין נותנין לו את המנה עד שישא שמאחר שהקדים נשואי הבת עשאן כתנאי למתנה אחרונה הואיל והקדים את שהוא מפקפק בה אם יקבלנה אם לאו וכן נראה לי בכל מי שנותן לחבירו שתי מתנות ומפקפק באחת מהן אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש זכות אצל הנותן בקבלתה וברור לו באחרת שהוא זכות למקבל שאם הקדים את שהוא ברור לזכות ואח"כ מזכיר את שהוא מפקפק בו ודאי אותו דבר שהוא ברור לו לזכות הוא נותן לו בלא שום פקפוק והאחרת נותן לו אם הלה רוצה בה ואם הזכיר לו תחלה את שהוא מפקפק בה אומדין דעתו שלא נתן לו את הברור אא"כ מקבל את המסופק הואיל ויש בקבלת המסופק זכות אצל הנותן:

    י"מ שמועה זו מצד תפוש לשון ראשון ואין נראה לי מפני שאין דין תפוש לשון ראשון נאמר אלא בשתי לשונות שהאחד מתנגד לחברו ואף בזו אין הדבר מוחלט לענין פסק שנאמר בו תפוש לשון ראשון אלא ספקא הוא והלך אחר פחות שבלשונות כמו שביארנו דינין במציעא ובבתרא:

    ויש מתגלגלין בה מדין מעשה קודם לתנאי ותנאי קודם למעשה והוא שידוע בדיני התנאים שצריך להיות תנאי קודם למעשה וכשאמר הבו ולינסיב הרי מעשה קודם והמעשה קיים והתנאי בטל ולדעת זה אלו אמר הבו ליה אי נסיב אף בזו הדין ארבע מאה שקיל ברתא אי בעי נסיב וכו' אא"כ בעל מנת וכבר ביארנו במקומו לשטת גדולי הפוסקים שאין דיני התנאי אמורים אלא בגיטין וקדושין שהרי בדיני ממונות אף אומדנא מפקעת כל שכן תנאי אע"פ שאינו כהלכתו ואע"פ שכלם מתנאי בני גד ובני ראובן למדנו והרי זה תנאי ממון מ"מ בזו לא היתה הארץ מוחזקת בידם ואינו דומה לדברים המוחזקים אלא שמ"מ הם משיבים שהאומדנא ראויה להפקיע יותר מן התנאי העשוי שלא כהלכתו מ"מ לדעתם אף אתה צריך לפרש את זו בתנאי כפול אלא שאפשר לפרשה בעל מנת וכל שיש בה קנין הרי הוא כמעכשו וכדתנן הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואמרו שם ובהקנאה אינו צריך שכל קנין כאומר מעכשו הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים:

    ועוד ראיתי להם שכתבו על מה שיוצא מדבריהם של אלו הבאים בזו מדין מעשה קודם לתנאי דאפילו אם אמר תנו לו ארבע מאות זוז אי נסיב שנוטל הארבע מאות והבת אם ירצה נושא ואם לאו לאו שאי אפשר לומר כן ונסח דבריהם הוא שכל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומעשה שאפשר לקיים על ידי שליח דוקא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה שאין התנאי מבטל הגט למפרע אלא אם כן נעשה כראוי ובחזוק כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד ועל זה הוצרך לכפול התנאי שאם לא יקיימוהו יטלו אותה נחלה מהם וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהוא חזק התנאי ובהן קודם ללאו הואיל והמעשה נעשה מיד ואם קדם הלאו אין בו כח לעקור המעשה וכן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר שכיון שהמעשה נעשה מיד איך יתנה עליו מגופו לסתרו כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר מעתה כל התנאים שבאים לעקור את (התנאי) [המעשה] בקדושין וגיטין שהמעשה נעשה מיד וכן בנתינת ממון שהוא נתן מיד אם אמר הי לך מנה זה ויהא שלך אם תעשה כך וכך אם לא כפל תנאו או לא דקדק בדיני התנאי אינו תנאי גם יש לומר עוד על מתנה זו שאינה כחליצה וגט וקדושין לפי שאלו נתינתם זו היא עשייתם אבל מסירת המנה לידו של זה כיון שעל תנאי נמסר לו אינו אלא פקדון בעלמא וכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואם תאמר והרי תנאי בני גד ובני ראובן כך היה אינו דומה שהרי הם זכו בה ובתורת נחלה ובירידתם לנחלה נגמרה העשייה אבל דבר שלא נעשה בו שום מעשה כגון זה שאמר תנו כך לפלוני אם ישא את בתי לית דין ולית דיין שאם לא ישא לא יטול וטעם המעשה שהוזכר אינו אלא כענין ראשון ומ"מ דברים אלו לפירושנו אינם תלוים בדבר זה אלא על הדרך שפירשנו תחלה וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשיעי של בתרא אלא שהוספנו על דבריהם כמו שכתבנו ודיני התנאי כבר ביארנו במקומם בכדי הצורך:

    אע"פ שלא נתפרשה בתורה סמיכה לעולה ושלמים אלא בעולת נדבה ובשלמי נדבה אנו דנין אותה אף בעולת חובה מסמך המקראות וכן אנו דנין אותה במדת מה מצינו בשלמי חובה:

    לעולם יניח אדם מקום לשלום ואפילו במקום שצריך לו לשנות ישנה ולא סוף דבר במה שאינו עשוי לעלות ומ"מ לכשיתגלה יהא הדבר נכר שמפני השלום שנה מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לסמוך וחברו עליו בית שמאי ואמרו מה טיבה של זו וכשראה שלקנתר הן באין אמר להן נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה ואם על כל פנים אינו רוצה לשנות לא יוסיף על דברי המתחיל אלא יעננו במלות קצרות על הדרך שהתחיל המחרחר מעשה בתלמיד אחד מתלמידי הלל שהביא עולתו לסמיכה מצאו תלמיד אחד מתלמידי שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה כלומר מה אתה סבור שאני צריך לשתוק מצד שאין בידי להשיב יש בידי אלא שאני מניח מקום לשלום ואמרו על זה דרך הערה האי צורבא מרבנן לא ליהדר לחבריה מילתא טפי ממאי דאמר ליה איהו וכן כל כיוצא בזה:

    Meiri on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה דלמא מעולת חובה גמירי וא"ת כו' והכי קאמר את"ל חוזרין ומלמדין בבנין אב דבר הלמד בהיקש כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    ההוא גברא פירש רש"י ז"ל ומצוה מחמת מיתה היה.

    אמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל וכו' יש מפרשים משום דהוי המעשה דהיינו נתינת המעות קודם התנאי דהיינו הנשואין ואנן בעינן תנאי קודם המעשה כדילפינן מבני גד ובני ראובן. ולא נהיר דהא קיימא לן כרבנן דלא בעינן דקדוקי תנאין דבני גד ובני ראובן ולא מוקמינן הא דרב פפא כר' מאיר דלית הלכתא כותיה. ועוד דשכיב מרע או מצוה מחמת מיתה כולי עלמא מודו דלא בעי תנאי כפול ודקדוקי תנאין כדי שלא תטרף דעתו עליו דהא מקילין עליה דמקנה באמירה בעלמא. והרא"ה פירש דהכא תרי מילי קאמר דכשהקדים מתנות המעות לנשואי בתו גלה דעתו שלא תלה זה בזה. אבל כשהקדים נשואי בתו ודאי גלה דעתו דבתורת נדוניא נתן לו המעות וכן כל כיוצא בזה.

    דאמר לך מני בית שמאי היא פירוש דאמרי במתניתין מביאין שלמים של יום טוב שהם חובה ואין סומכין עליהם. ואמרו בתוס' דלאו דוקא ביום טוב דאפילו בחול נמי לבית שמאי אין סומכין. והא דפליגי ביום טוב להודיעך כחן דבית הלל דאפילו ביום טוב סברי בית הלל דסומכין. אבל רש"י שפירש במתניתין דאין סומכין לבית שמאי משום שבות דמשמע דאילו בחול סומכין פירש ז"ל כן אליבא דמאן דאמר דבית שמאי ילפי שלמי חובה משלמי נדבה.

    דילמא מעולת חובה גמרי וקשיא לי כיון דשלמי חובה גמרי מעולת חובה ועולת חובה מעולה נדבה הוה ליה למד מלמד ואין למדין בקדשים למד מלמד. תירץ הריטב"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בה בפירוש וכאלו כתיבא סמיכה בה בהדיא.

    וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה פירוש דהוא הדין דהוה מצי למפרך מברייתא דלעיל שלמים הבאים ביום טוב סומך עליהם מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב. בתוס'.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא תני תנא כו' לימד על עולת חובה שטעון סמיכה וקשיא לי אמאי צריך קרא להכי למיגמר עולת חובה מנדבה ות"ל דכולהו קרבנות איתקשו להדדי מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת כדאיתא להדיא בכמה דוכתי בזבחים ובמנחות וא"כ ה"נ נילף מהאי הקישא לענין סמיכה דהא קיי"ל אין היקש למחצה לכאורה היה נ"ל בזה דלענין סמיכה לא שייך האי הקישא כיון דבכור ומעשר ופסח נמי שייכו בהאי הקישא דזאת התורה כדאיתא להדיא בזבחים דף ז' ע"ב דדרשינן ביום צותו וגומר זה בכור ומעשר ופסח וכה"ג משמע להדיא במנחות דף פ"ג לענין דפסח אין בא אלא מן החולין וילפינן לה מהאי הקישא ואפ"ה אמרינן במנחות דף צ"ב דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אם כן תו לא שייך הך הקישא לענין סמיכה בשאר קרבנות וכה"ג כתבו התוספת בפ"ק דחולין דף כ"א בד"ה כמשפט דלא שייך האי הקישא לענין סמיכה כיון דליתא בבכור ומעשר ופסח ע"ש אלא דקשיא לי בדבריהם דהא במנחות דף צ"ב משמע להדיא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונים סמיכה לאו ממעוטא דקרבנו ילפינן להו דהא מסקינן התם דקרא דקרבנו איצטריך לדרשא אחריתי אלא דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה היינו משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות בבנין אב משום דאית להו פירכא ע"ש וא"כ אכתי אמאי לא יליף להו בהקישא ובאמת הקשו שם התוספות כן והניחו בתימא ולפ"ז נמי הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין אמאי לא יליף עולת חובה מעולת נדבה לענין סמיכה מהאי הקישא כיון דלא שייך הך תירוצא שתירצו התוספות בחולין מסוגיא דמנחות דאדרבא בהך סוגיא דמנחות גופא שייך נמי הך קושיא דהקישא לענין סמיכה ונלע"ד בזה דהא דסמיכה לא הוי בכלל האי הקישא דזאת התורה היינו משום דבהאי הקישא כתיבי נמי קרבנות ציבור וכיון דמסקינן במנחות דף צ"ב דגמירי דאין סמיכה בציבור אלא בשני מקומות וא"כ מש"ה אתיא הך הלכתא ואפקה מהקישא לענין סמיכה. ולפ"ז ממילא נתיישב' גם כן קושית התוספות שם לענין סמיכת בכור ומעשר ופסח דלא נילפינהו מהקישא ומש"ה נמי איצטריך הכא בשמעתין קרא דכמשפט לענין עולת חובה שטעון סמיכה כיון דלא שייך הקישא לענין סמיכה וכ"ז דלא כדברי התוספות בפ"ק דחולין שהבאתי לעיל ושיטת התוספות שם צ"ע ליישב כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

    בפירש"י בד"ה ויקרב את העולה כו' שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום כו' עכ"ל. ובאמת יש לתמוה על פרש"'י בזה דהאי קרא דויקרב את העולה לא איירי בקרבנות של אהרן כלל אלא בעולת העם כמו שהקשו בתו' בד"ה ויקרב ומה שתירצו בד"ה למד על עולת חובה דהר"ם מיישב פרש"י דמוקמינן לקרא דויקרב באם אינו ענין לקרבנות של אהרן מלבד שנראה דוחק אלא דיותר קשה דהאי קרא לעיל בקרבנות של אהרן הוי ליה למיכתב דטעון סמיכה בין לענין חטאת בין לענין עולה למאי דפריך בסמוך דלא שייך הקישא דזאת התורה לענין סמיכה וכ"ש לשיטת התוספת דשעה מדורות לא ילפינן להך תירוצא ונלע"ד שיטת רש"י בענין אחר דלית לן לאוקמי הך דרשא דויעשה כמשפט לענין עולת העם לחוד דאיירי ביה קרא דאכתי מאי בא ללמדנו דעולת חובה דטעונה סמיכה דמה דהוי הוי ולדורות נמי לא מצי איירי דהא דורות משעה לא ילפינן כמו שהקשו תוספות ועוד דכיון דעולת העם קרבן צבור הוי א"כ כה"ג לדורות אין טעונין סמיכה כיון דגמירי דאין בצבור אלא שתי סמיכות אע"כ דקרא דויעשה כמשפט שכתוב בסוף ענין בא ללמד על עצמו על כל הקרבנות דלעיל מיניה דהיינו כל קרבנות של אהרן וחטאת העם ושפיר ילפינן להו בק"ו מעולת העם דאע"ג שהיא עולת חובה והיא נמי קרבן צבור אפ"ה טעונין סמיכה אף על גב דאין בצבור אלא ב' סמיכות אפ"ה בקרבנות שעה לא איירי הלכתא כמ"ש התוספת מכ"ש בקרבנות של אהרן שהן קרבן יחיד וה"ה לחטאת העם שדומה לשאר חטאות דכתיב בהו סמיכה וכל חטאת חובה נינהו דלא שייך ביה נדבה א"כ מכ"ש שטעונין סמיכה. ועוד נ"ל דאף לפמ"ש לעיל דלענין סמיכה לא שייך הקישא דזאת התורה היינו בשאר קרבנות משא"כ לענין מלואים דכתיב נמי בהאי הקישא ולמלואים שפיר ילפינן מלואים ממלואים גופייהו בהקישא לענין סמיכה והשתא לפ"ז א"ש דאיצטריך קרא דויעשה כמשפט ללמד על עולת חובה שטעונין סמיכה ולא תקשה מה דהוי הוי למאי דפרישי' דמקרא דויעשה כמשפט למדנו שעולת אהרן ג"כ טעון סמיכה ממילא ילפינן מיניה לעולת חובה שהוא לדורות שטעונין סמיכה מק"ו כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

    בתוס' בד"ה למד על עולת חובה כו' ותימא דאמרינן התם דאין סמיכה בצבור אלא בשתי קרבנות כו' ולפרש"י ניחא ולפי מ"ש התוספת במנחות דף צ"ב ע"ב בד"ה גירסא בעלמא דרש"י פי' הך גירסא בעלמא כלומר דרבי יהודא לית ליה הלכה למשה מסיני אלא בגירסא בעלמא נקט ליה וא"כ אין מקום לכל דברי התוספות כאן דהא שפיר מצינו לאוקמי הך ברייתא הכא דויעשה כמשפט כר"י דלית ליה הלכתא אלא לגירסא בעלמא כדי שלא נטעה בשעיר עבודת כוכבים כדמשמע התם בכל הסוגיא א"כ א"ש הא דרבי קרא לעולת העם לסמיכה והרבה דקדוקים יש לדקדק בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן יותר:

    בגמרא א"ל דאמר לך מני ב"ש היא ויל"ד דלמאי דמשמע ליה השתא דב"ש לית ליה סמיכה בשלמי חובה כלל א"כ מאי איריא דאין סומכין עליהם ביום טוב ת"ל דבחול נמי אין סומכין ול"ל דבחול נהי דלית ליה סמיכה בשלמי חובה מדאורייתא אפ"ה מדרבנן טעונין סמיכה משא"כ ביו"ט דאיכא שבות להשתמש בבעלי חיים מש"ה לא אתי סמיכה דרבנן ודחי שבות דרבנן הא ליתא דהא למ"ד סמיכה דרבנן ע"כ א"א לסמוך עליו אפילו בכל כחו דהא עבד עבודה בקדשים דאסור מדאורייתא כדמקשה הש"ס בחגיגה דף ט"ז ע"ב לענין סמיכה דקרבן נשים ע"ש ומסיק התם דלא אשכחן סמיכה דרבנן אלא דאמרינן להו אקפו ידייכו שאינה סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדמסיק התם להדיא וא"כ לפ"ז דבסמיכה דרבנן אינו סומך בכל כחו אלא באקפו ידים בלבד א"כ אמאי אסרו ליה ב"ש בי"ט הכא משום שבות ת"ל דלא שייך שבות בכה"ג כיון שאינו סומך בכל כחו כדאיתא בהך סוגיא דחגיגה גופא דלמאי דקאמר התם דכולהו תנאי דפליגי התם בי"ט משום שבות מדייק מינה רבב"ח דש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאלת"ה מאי קא עביד לסמוך ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בשמעתין ממ"נ אי לית ליה לב"ש סמיכה מדרבנן כלל א"כ מאי איריא י"ט אפילו חול נמי שלמי חובה אין טעונין סמיכה לדידהו ואי אית להו סמיכה מדרבנן בחול ע"כ היינו באקפות ידים לחוד כי היכי דלא ליעביד עבודה בקדשים א"כ מה"ט גופא אין לאסור הסמיכה בי"ט משום דאין משתמש בבעלי חיים כיון דלא שייך שבות בכה"ג כיון שאינו סומך בכל כחו כמו שהבאתי מסוגיא דחגיגה ולדעתי צ"ע גדול ליישב ודוק היטב:

    בגמ' אתיא מביניא ופרש"י דהיינו דגמרינן שלמי חובה מעולת חובה ומשלמי נדבה במה הצד הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים וסמיכה כו' עד סוף הדיבור. נראה דכוונת רש"י מה שכתב וטעונין נסכים ולא סגי ליה לפרש הצד השוה שבהן שקרבן יחיד הן היינו משום דאיכא למימר בכור ומעשר ופסח יוכיחו שהן קרבן יחיד ואין טעונין סמיכה כדאיתא במנחות דף צ"ב מש"ה מייתי מלתא דנסכים דתו ליכא למיפרך מבכור מעשר ופסח דמה להנך שאין טעונין נסכים כדאיתא התם ובהך מילתא דנסכים לחוד נמי לא סגי דאיכא למימר קרבנות צבור יוכיחו דגמירי דשתי סמיכות בצבור ולא יותר אע"ג דכל קרבנות הצבור טעונין נסכים מש"ה הוצרך לפרש תרווייהו דהצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים דהשתא תו ליכא למיפרך מידי כן היה נ"ל לכאורה אלא דאכתי לא הוי צריך לפרש כן דהא אמרינן בחולין דף קט"ו דכל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן והיינו דלא שייך למיפרך דבר פלוני יוכיח. לכך נ"ל לפרש לאידך גיסא שהוכרח רש"י לפרש כן דלא תקשי אהא דמסקינן במנחות שם דהא דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה לאו ממיעוטא דקרבנו ממעטינן להו אלא משום דלית לן למילפינהו משאר קרבנות משום הנך פירכי דפרכינן התם וא"כ מ"ש משלמי חובה דשמעתין דמסקינן הכא דלב"ה אתיא מבינייהו ולא פרכינן ע"ז מפרש רש"י שפיר דשלמי חובה ודאי מצינן למילף מבינייהו משלמי נדבה ועולת חובה שחזר הדין במה הצד והצד השוה שבהן שהן קרבן יחיד וטעונין נסכים וה"ה לעולת חובה משא"כ בבכור ומעשר ופסח שאין טעונין נסכים דבהדיא ממעטינן להו התם במנחות מדכתיב לפלא נדר או נדבה והנך אינן באין מנדר ונדבה כנ"ל נכון בכוונת רש"י ודו"ק:

    שם וסברי ב"ש שלמי חובה לא בעו סמיכה והתניא אמר רבי יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך וכו'. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא הא דאמר ר"י דלא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדרבנן דלמ"ד לא בעינן סמיכה בכל כחו עביד סמיכה גמורה ולמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן אמרינן להו אקפו ידייכו כדאמרינן בחגיגה פרק אין דורשין וא"כ שפיר קאמר ר' יצחק בר אבא דהך ברייתא דלעיל ב"ש היא ופשיטא ליה דע"כ לב"ש הך סמיכה דשלמי חובה לאו דאורייתא היא דאי דאורייתא לא היתה נידחת משום שבות בעלמא להשתמש בבעלי חיים דהא קי"ל אין שבות במקדש וכ"ש הכא דאיכא עשה דסמיכה (ודלא כר' יוחנן בחגיגה דאמר בשבות פליגי) ובכך היה מיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל והנחתי בצ"ע דשפיר מצ"ל דבשלמי חובה כגון בחג השבועות מודו ב"ש דבעינן מיהו סמיכה מדרבנן משא"כ בי"ט אע"ג דאינן אלא שבות בעלמא וכ"ש באקפו ידייכו דאפילו שבות ליכא אלא גזירה בעלמא שמא יסמוך בכל כחו מ"מ כיון דלר' יוסי אליבא דב"ש לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה א"כ מצי למיעבד מאתמול בהיתר גמור. והנלע"ד בזה דהש"ס סובר בפשיטות דהא דקאמר ר"י לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו מדאורייתא דאי מדרבנן א"כ לא א"ש הא דאמר ר"י על מה נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה משום דלענין סמיכה דרבנן דהיינו באקפו ידייכו כדמסיק הש"ס בחגיגה דאין שם סמיכה עליה כלל אלא משום נחת רוח בעלמא א"כ לכ"ע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמ"ש בחידושי ברכות דף מ"ב ליישב שיטת התוספות בסוטה פרק אלו נאמרין דשיעור סמיכה כ"ב אמה ע"ש באריכות שהעליתי כן מסוגיא דזבחים דף ל"ג וכאן הואיל ואתא לידן אוסיף בהן דברים בתוספת ביאור ואביא לשון הסוגיא דזבחים בקצרה דאמרינן התם לימא מסייע ליה דביאה במקצת שמה ביאה דתניא כל הסמיכות שהיה שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיה בשער נקנור (והיינו אשם מצורע) כו' ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ומשני אמר רב יוסף הא מני ר"י בר"י היא דאמר מרחק צפון וכו' איכא דאמרי אמר ר"י כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט כל כחו בעינן הלכך לא אפשר ומקשה הש"ס מאי קסבר אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר כו' אמר ר"א בר מתנא גזירה שמא ירבה בפסיעות איכא דאמרי אמר ר"א ב"מ וכו' אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא עכ"ל הגמרא וכתבו התוספות שם דלמאי דמסקינן סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא אמרינן להו אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים עכ"ל התוספות וכבר דקדקתי שם דע"כ הא דמספקא ליה להש"ס אי סמיכת אשם דאורייתא אי לאו דאורייתא היינו אי אשכחן שום דרשה באשם מצורע גופיה להטעינו סמיכה אבל כל כמה דלית לן דרשה מיוחדת ע"כ ממילא תליא בסברא דודאי כל קרבנות יחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח כדאיתא במנחות וכדפרישית אי משום היקישא דזאת התורה או משום דאתיין מבינייהו והיינו כפירש"י בשמעתין דכל דבר שהוא קרבן יחיד וטעונין נסכים טעונין סמיכה א"כ לפ"ז אשם מצורע נמי טעונין סמיכה דהא אתיא בהיקישא ואיתא נמי בנסכים דילפינן לה התם במנחות מקרא אלא משום דמצורע אסור ליכנס לעזרה מש"ה מסקינן דלא הוי דאורייתא דאין דנין אפשר משאי אפשר דבכל סמיכה דאורייתא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה והכא לא אפשר. נמצא דלפ"ז לסברת המקשה דהתם בזבחים דלא בעינן סמיכה בכל כחו מדייק שפיר אי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך דא"כ מקיים מצות סמיכה דאורייתא ממש כמו בכל הקרבנות ויוכל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אע"כ דשמה ביאה וע"ז מסיק רב יוסף שפיר בלישנא קמא הא מני ר"י בר"י היא דאמר דמרחק צפון וא"כ אי אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה דהוי דאורייתא ומש"ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו באקפו ידייכו וא"כ אין שם סמיכה עליה כל עיקר כדאמרינן בחגיגה ומש"ה לא איכפת לן בהא שתהא תיכף לסמיכה שחיטה א"כ שפיר קתני בברייתא דהתם דכל הסמיכות תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו דניחא לן טפי לשחוט סמוך למזבח וסמיכה הוי בשער ניקנור ובכה"ג גופא קאמר רב יוסף לישנא דאיכא דאמרי דכל הסומך ראשו ורובו מכניס הלכך אי אפשר לקיים סמיכה דאורייתא ומש"ה לא היה תיכף לסמיכה שחיטה מה"ט גופא דבסמיכה דרבנן לא איכפת לן כלל לקיים תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה:

    ותדע שכן הוא דאלת"ה תיקשי להך לישנא בתרא דרב יוסף דמשום דבעינן סמיכה בכל כחו מש"ה לא אפשר לקיים תיכף לסמיכה באשם מצורע ובעי ליישב הא דקתני בברייתא חוץ מזו ואכתי כיון דמסקינן דהך סמיכה לא הוי סמיכה דאורייתא כלל כיון דאי אפשר לעשותה תיכף לשחיטה ומש"ה לא עביד אלא סמיכה דרבנן והיינו דאמרינן אקפו ידייכו כמ"ש התוס' שם ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני חוץ מזו הרי אפילו בסמיכה זו יוכל לעשותה תיכף לשחיטה למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה שהרי המצורע עומד בשער ניקנור ויוכל להכניס ידו ולא יסמוך בכל כחו כיון דבלא"ה אמרינן אקפו ידייכו אע"כ כדפרישית דכל היכא שאינו עושה אלא סמיכה דרבנן באקפו ידייכו לא שייך כלל לומר תיכף לסמיכה שחיטה אפילו לכתחילה ואם כן שפיר קתני חוץ מזו מה"ט גופא. נמצא דלפ"ז היינו נמי סברת הש"ס דהכא ואם כן מקשה שפיר דע"כ הא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאורייתא דאל"כ לא שייך לומר דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה דב"ה אומרים צריך דודאי ב"ה מודו דבשאר סמיכות דרבנן אין צריך וטפי הו"ל למימר לר"י בהדיא לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך מדרבנן על מה נחלקו בסמיכה מן התורה ומדלא קאמר הכי אלמא דהא דקאמר לא נחלקו על הסמיכה עצמה שצריך היינו דאפי' לב"ש צריך סמיכה מדאורייתא כמו לב"ה כנ"ל נכון. ואף דלפמ"ש בפרק כיצד מברכין יש לחלק בין שחיטת אשם מצורע שתחילת מצותו על יסוד המזבח ומש"ה לא איכפת לן בתיכף לסמיכה שחיטה כלל בסמיכה שאינה אלא מדרבנן משא"כ בשלמי חובה דהכא שכל העזרה כשירה לכך אפ"ה אין לחלק דאדרבה הכא שייך טפי לומר דלא בעינן תכף לסמיכה לב"ש כיון דאיכא שבות וגזירה שמא יסמוך בכל כחו ומש"ה יותר טוב לעשותו מעי"ט ודוק היטיב:

    Penei Yehoshua on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר רב פפא ארבע מאה שקיל עי' נדרים מח ע"א בר"ן ד"ה לא שנו:

    גמ' אמר רב פפא ארבע מאה שקיל עי' נדרים מח ע"א בר"ן ד"ה לא שנו:

    Gilyon HaShas on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    רש"י ד"ה בית שמאי היא כו' הלכך לא דחיא כו' [אב"ה עיין מ"ש לקמן במסכת חגיגה דף י"ז]:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Beitzah 20a · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 20, Amud Aleph, about 310 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “ואגלח ממעות מעשר שני, מהו? א"ל נדור,…”

    2. Segment 226 words

      Opens “ההוא גברא דאמר להו: הבו ליה ארבע…”

      Named: רב פפא.

    3. Segment 319 words

      Opens “טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב, אבל אי…”

    4. Segment 423 words

      Opens “יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה.…”

    5. Segment 524 words

      Opens “תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא:…”

      Named: רב את, אבא.

    6. Segment 631 words

      Opens “א"ל דאמר לך מני בית שמאי היא,…”

    7. Segment 717 words

      Opens “וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה…”

    8. Segment 815 words

      Opens “מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן…”

    9. Segment 93 words

      Opens “(אלא) אתיא מבינייא.…”

    10. Segment 1038 words

      Opens “וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו…”

      Named: רבי יוסי.

    11. Segment 1137 words

      Opens “הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: אמר…”

      Named: רבי יוסי.

    12. Segment 1234 words

      Opens “ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה…”

    13. Segment 1331 words

      Opens “ואותו היום גברה ידם של בית שמאי…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Beitzah 20a · Segment 4 — “…משמיה דנפשיה. א"ל רבינא למרימר: אתון הכי מתניתו לה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Beitzah 20a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026