Talmud Builders

    Beitzah 5b

    Back to index

    English translation — Beitzah 5b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and he sought to render the fruit ownerless in favor of the poor, for whom it would be worth the effort to bring the fruit to Jerusalem. His students said to him: Rabbi, there is no need to do so, as your colleagues have already voted for you and permitted it. The members of the Sanhedrin have already taken a vote and permitted the redemption of the fruit of a fourth-year grapevine even near Jerusalem. The reason is that after the destruction of the Temple there is no need to adorn the markets of Jerusalem. The Gemara explains: Who are: Your colleagues? This is referring to Rabban Yoḥanan ben Zakkai.

    2The Gemara infers from the baraita : The reason is that they explicitly voted to annul the decree, which indicates that if they had not voted, the ordinance would not have lapsed on its own, despite the fact that its justification was no longer applicable. Similarly, the prohibition of a laid egg is not nullified, as it was never explicitly permitted.

    3The Gemara seeks to clarify why Rav Yosef cited two verses as proof. The Gemara asks: What is the reason for: And it says? Why does Rav Yosef find it necessary to quote a second verse? The Gemara explains that this is what he is saying. Now since it is written: “Be ready for the third day, do not come near a woman” (Exodus 19:15), why do I need the verse “Go, say to them: Return to your tents” (Deuteronomy 5:26)? After three days the prohibition would lapse in any case. Conclude from this that any matter established by a vote requires another vote to permit it.

    4And if you say an alternative explanation, that the instruction to “return to your tents” was not given to permit the men to return home to their wives, but rather it came as a special command to fulfill the mitzva of conjugal rights, i.e., the obligation of a man to engage in periodic marital relations with his wife, then it was to refute this possibility that Rav Yosef continued: Come and hear a different proof from another verse: “When the ram’s horn sounds long, they may come up to the mount” (Exodus 19:13).

    5Now since it is written: “Neither shall the flocks nor the herds feed before that mount” (Exodus 34:3), this indicates that the prohibition applies only when the Divine Presence is revealed on the mountain, and it is permitted immediately afterward. If so, why do I need the verse “When the ram’s horn sounds long”? Why is a special signal required? Conclude from this that any matter established by a vote requires another vote to permit it.

    6And if you say: That statement, that a specific vote is necessary, applies only to matters prohibited by Torah law, but in the case of a matter prohibited by rabbinic law, no, this halakha does not apply, come and hear the baraita concerning a fourth-year grapevine. The halakha that the fruit of a fourth-year grapevine must be brought to Jerusalem and may not be redeemed is by rabbinic law, and they nevertheless said to Rabbi Eliezer: Your colleagues have already voted for you and permitted it. This indicates that without a vote, the prohibition would not be abrogated.

    7And if you say: In the case of the prohibition of an egg also, Rabban Yoḥanan ben Zakkai took a vote on it and permitted it; the Gemara answers: When they took a vote, it was with regard to testimony to determine the start of the month; they did not take a vote to annul the prohibition of an egg.

    8Abaye said to Rav Yosef: Is that to say that an egg was prohibited by a vote? Did the court take a special vote to render prohibited an egg laid on Rosh HaShana? Isn’t the halakha of an egg dependent on the matter of testimony? When testimony in the late afternoon was prohibited, the eating of an egg laid on Rosh HaShana was thereby prohibited as well, and when this testimony was permitted, the eating of an egg was automatically permitted. Rav Yosef’s observation is therefore incorrect.

    9Rav Adda and Rav Shalman, who both came from Bei Keloḥit, said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai and onward, an egg remains prohibited. What is the reason? May the Temple speedily be built, and the ordinance that testimony is accepted only until minḥa time will be restored, and people will say: Last year, didn’t we eat an egg laid on the first day of Rosh HaShana on the following day, the second Festival day of Rosh HaShana? Now, too, we will eat it, like last year. And they will not know the significant difference in halakha between the two cases, as last year the two days of Rosh HaShana were two sanctities, and now they are one long sanctity.

    10The Gemara challenges this: If so, that this is the concern, we also should not accept testimony nowadays. What is the reason? May the Temple speedily be built, and the people will say: Last year, didn’t we accept testimony to determine the start of the month all day? Now, too, we will accept the testimony of witnesses even after minḥa time.

    11The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, with regard to witnesses, testimony is entrusted to the court, and the court is capable of distinguishing between the reasons for decrees. An egg, however, is entrusted to all, and as not all people will consult a Sage about the status of their eggs, there is a legitimate concern about error.

    12Rava said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai and onward, an egg remains prohibited. Rava explained his reasoning: Doesn’t Rabban Yoḥanan ben Zakkai concede that if witnesses came from minḥa time and onward, even after the destruction of the Temple, then one observes that day as a holy day and also the following day as a holy day? The only difference is that during the time of the Temple any testimony delivered on the first day was not taken into account at all, which meant the second day was considered the first of the new year, whereas during the time of Rabban Yoḥanan ben Zakkai the new year was counted from the first day. As far as the sanctity of the Festival is concerned, however, the second day was also treated as sacred, which proves that when two days were observed in Eretz Yisrael, they were considered a single sanctity rather than two.

    13And Rava said in summary: The halakha is in accordance with the opinion of Rav in these three cases, whether the ruling is lenient, or whether the ruling is stringent.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    להפקירו לענייםשילקטוהו הם ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות:

    כבר נמנו עליך חבריך והתירוהולפדותו ולהעלות דמיו ואע"ג דלאחר חורבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וצריך להעלות הפירות או הדמים:

    טעמא דנמנו הא לא נמנו לאואע"ג דממילא ליתא לתקנתא קמייתא דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוה וכיון דחרבה מה לנו לעטרה לצורך הנכרים ואפילו הכי צריך מנין:

    מאי ואומרכלומר כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון ולמה נאמרו שנים:

    ה"קכך למד מן הראשון מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה ימים שקבלו את התורה למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאהליהם דהיינו תשמיש:

    ש"מהואיל וקודשא בריך הוא אסר בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא וה"ה לכל דבר שבמנין:

    וכי תימאכלומר וקרא דבמשוך היובל דיליף תנא מיניה להכי הדר ביה ויליף מהתם דהכי קאמר לך וכי תימא דהאי שובו לכם לאו למשרי תשמיש דהא ממילא משתרי אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונת נשותיהן:

    ת"שמהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר ויאריך התוקע את קולו כמנהג התוקע באחרונה לשון אחר במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע והכי מפרש לה במכילתא במשוך היובל בפסוק היובל:

    מכדי כתיבבלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגו' (שמות לד) מסיפיה דקרא יליף אל מול ההר ההוא כל זמן שהוא בהויית קדושתו שהשכינה עליו אסור אבל נסתלק שכינה מותר שמעינן ממילא למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול ההר ההוא ובמסכת תענית (דף כא:) נמי מההוא קרא ילפינן דתניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד מקומו שכל זמן שהשכינה היתה בהר אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר הלכך למה ליה לכתוב בהדיא המה יעלו ולא אישתרי ממילא מדוקיא דההר ההוא ש"מ צריך מנין אחר להתירו כו':

    הני מילי בדאורייתאבאיסור שיצא מפי הגבורה הוצרכנו לשמוע היתר מפיו אבל במנין דרבנן לא בעינן שריותא בהדיא אלא מכללא:

    ת"ש כרם רבעידהא דהוצרך להעלות פירות עצמן במהלך יום דרבנן הוא וקא בעי מנין ואע"ג דאיכא למשרייה מכלל:

    וכ"ת ביצה נמי וכו'השתא הדר רב יוסף לאסוקי מלתא דאמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה:

    ביצה במנין מי הואיכלום הוזכרה במנין הראשון לאוסרה:

    מהרה יבנה בית המקדשותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה:

    מסורה לב"דאין נזקקין להם אלא ב"ד והם יודעין טעמו של דבר ולא יטעו:

    לכל מסורהליד הכל היא באה ואין הכל באין לישאל וסומכין על מנהגן:

    מי לא מודה כו'אע"ג דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים לאחר המנחה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה:

    ביצה ה עמוד ב

    1ובקש להפקירו לעניים. אמרו לו תלמידיו: רבי, כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. מאן חבריך רבן יוחנן בן זכאי.

    2טעמא דנמנו. הא לא נמנו לא.

    3מאי ״ואומר״? ה"ק מכדי כתיב ״(שמות יט״, טו) ״היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה״, (דברים ה, ל) ״לך אמור להם שובו לכם לאהליכם״ למה לי? שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

    4וכי תימא: למצות עונה הוא דאתא. ת"ש (שמות יט, יג) במשוך היובל המה יעלו בהר.

    5מכדי כתיב: ״(שמות לד״, ג) ״גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא״, במשוך היובל למה לי? שמע מינה: דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

    6וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי, והא כרם רבעי דרבנן, וקאמרי ליה: כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו.

    7וכי תימא: ביצה נמי, אמנו עלה רבן יוחנן בן זכאי ושריוה. כי אמנו אעדות, אביצה לא אמנו.

    8א"ל אביי: אטו ביצה במנין מי הואי? ביצה בעדות תליא מלתא. אתסר עדות אתסר ביצה, אשתרי עדות אשתרי ביצה.

    9רב אדא ורב שלמן, תרוייהו מבי כלוחית, אמרי: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מ"ט מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני? השתא נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן, והשתא קדושה אחת היא.

    10אי הכי, עדות נמי לא נקבל, מ"ט מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו, השתא נמי נקבל!

    11הכי השתא! התם עדות מסורה לב"ד ביצה לכל מסורה.

    12רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש?

    13ואמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת, בין לקולא בין לחומרא.

    Tosafot

    ובקש ר' אליעזר להפקירו לענייםוא"ת אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא א"כ מה הרויחו עניים בזה הא היו צריכין לפדותו קודם אכילה שהרי לא היה חומה לירושלים ולא היו יכולין לאכלו בשום מקום רק לפדותו קודם אכילה וי"ל לפרש"י ניחא דפי' קדושה ראשונה אליבא דרבי אליעזר קדשה לעתיד לבא א"כ יכולין העניים להביא פירות לירושלים ולאכלן שם בלא פדייה אי נמי אפילו ס"ל לא קדשה לעתיד לבא מ"מ היו מרויחין העניים דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואפילו לכתחילה בזמן הזה כדאי' בערכין (דף כט.):

    מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו וגו'פירוש מכדי כתיב אל מול ההר ההוא דמשמע כל זמן שהוא בהוייתו בקדושה ששכינה שרויה עליו דוקא אסור אבל נסתלקה שכינה מותר וא"כ במשוך היובל למה לי וא"ת והא אל מול ההר ההוא בלוחות אחרונות כתיב ובמשוך היובל נאמר קודם לכן בלוחות הראשונות ואי לא במשוך היובל לא שמעינן שריותא בלוחות הראשונות ופירש בקונטרס שלא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד יום שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר בשנה השנית שנעלה הענן וא"כ שריותא דבמשוך היובל לא הוי עד שנה שניה ואז נאמר כבר אל מול ההר ההוא דמשמע מינה שריותא כדפי' כך שיטת הקונטרס ודוחק הוא דהא במשוך היובל משמע שגם בו ביום דמתן תורה הותרו לעלות כשימשוך היובל שלא היו קולות רק בלוחות הראשונות בסיון וא"כ ליכא למימר שריותא דבמשוך היובל לא היה עד השנה שניה ועוד כיון דמההוא משתמע היתר בהדיא כדפרי' א"כ אין צריך מנין אחר להתירו מידי דהוה אחרמות לאחר הזמן כדפרישית לעיל לכן נראה לי ה"פ ת"ש במשוך היובל וכו' למה לי והלא בלאו הכי יש להתיר מסברא דהא לא אסר להם לעלות אלא משום שכינה וא"כ ממילא משתריין כשנסתלקה השכינה והא דקאמר מכדי כו' זהו שלא תאמר דבמשוך היובל אתי למשרי כשיפסקו הקולות אע"פ שלא נסתלקה שכינה עדיין והאי התירא לא הוה שמעינן ממילא מסברא והשתא לא תפשוט מידי הא לא אפשר לומר דמכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו בלוחות האחרונות אע"פ שלא היה שם קולות ומסתמא ה"ה נמי בדברות הראשונות שנאסרו כל זמן ששכינה בהר אפילו כשיפסקו הקולות כמו באחרונות א"כ במשוך היובל לא בא להתיר (אלא) כשיפסקו הקולות (. שנסתלקה) שכינה והאי התירא שמעינן ממילא מסברא אלא שמע מינה שצריך מנין אחר להתירו:

    מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי כו' דהיום קדש ולמחר קדשוא"ת והא הוא עצמו תקן לקבל עדות החדש כל היום ופי' הקונטרס הני מילי לענין שמונין המועדות מיום הראשון ואפילו באו לאחר המנחה אבל מלעשות יום שני קדש לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה וקשה דמנין ליה הך סברא דתקינו לענין מועדות לחוד הא לענין יום טוב הוי יום שני נמי קדוש וא"כ תהא הביצה אסורה ואימא כיון שהתקין שיהו מקבלין כל היום א"כ כשהיו עושין שני ימים הם מספק ושתי קדושות נינהו וביצה מותרת לכך נראה כפירוש ר"ח דגרס מי לא מודה שאם לא באו כו' ומ"מ קשה דכיון שלא באו א"כ היו שני ימים מספק וא"כ שתי קדושות נינהו וביצה מותרת וי"ל דה"פ שאם לא באו עדים עד סמוך לחשכה ומיד החשיך ולא היה שהות ביום כדי לקבל עדותם ומ"מ היו יכולין לעשות מעט מלאכה ולא היו עושין אלמא דקדושה אחת נינהו והא דאמר התקינו שיהו מקבלין עדותן כל היום היינו היכא דבאו עדים ביום או קודם המנחה או לאחר מיד והשתא דאתית להכי אין למחוק גרסת הספרים אם באו עדים וכו' כדפי' ומ"מ יש ליישב פרש"י ודקשיא לך מנא ליה הך סברא ה"פ מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי וכו' כגון קודם חורבן דהוי קדושה אחת ואם כן גם לאחר חורבן נמי כשהיו עושין שני ימים כמו קודם חורבן הם קדושה אחת:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ואמרו לו תלמידיו לר' אליעזר כבר נמנו חבריך והתירו לפדותן בכל מקום.

    טעמא דנמנו הא לא נמנו לעולם באיסורו עומד ואע"ג דהיא תקנה דרבנן כו'.

    רב אדא ורב שלמן.

    וכן אמר רבא אף מתקנת ריב"ז [ואילך ביצה אסור' מי לא מודי שאם לא באו עדים עד הערב שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. הנה תמצא לריב"ז] נמי ב' י"ט כי האי גוונא כי הן קדושה אחת ש"מ שאפילו בני א"י צריכין להיות עושין ר"ה ב' ימים. אמר רבא הלכתא כרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא כבר פירשנוהו למעלה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 5b

    Beitzah 5b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 277 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    להפקירו לעניים שילקטוהו הם ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות:

    כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו לפדותו ולהעלות דמיו ואע"ג דלאחר חורבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וצריך להעלות הפירות או הדמים:

    טעמא דנמנו הא לא נמנו לא ואע"ג דממילא ליתא לתקנתא קמייתא דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוה וכיון דחרבה מה לנו לעטרה לצורך הנכרים ואפילו הכי צריך מנין:

    מאי ואומר כלומר כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון ולמה נאמרו שנים:

    ה"ק כך למד מן הראשון מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה ימים שקבלו את התורה למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאהליהם דהיינו תשמיש:

    ש"מ הואיל וקודשא בריך הוא אסר בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא וה"ה לכל דבר שבמנין:

    וכי תימא כלומר וקרא דבמשוך היובל דיליף תנא מיניה להכי הדר ביה ויליף מהתם דהכי קאמר לך וכי תימא דהאי שובו לכם לאו למשרי תשמיש דהא ממילא משתרי אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונת נשותיהן:

    ת"ש מהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר ויאריך התוקע את קולו כמנהג התוקע באחרונה לשון אחר במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע והכי מפרש לה במכילתא במשוך היובל בפסוק היובל:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 5b · Sefaria

    Tosafot

    ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא א"כ מה הרויחו עניים בזה הא היו צריכין לפדותו קודם אכילה שהרי לא היה חומה לירושלים ולא היו יכולין לאכלו בשום מקום רק לפדותו קודם אכילה וי"ל לפרש"י ניחא דפי' קדושה ראשונה אליבא דרבי אליעזר קדשה לעתיד לבא א"כ יכולין העניים להביא פירות לירושלים ולאכלן שם בלא פדייה אי נמי אפילו ס"ל לא קדשה לעתיד לבא מ"מ היו מרויחין העניים דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואפילו לכתחילה בזמן הזה כדאי' בערכין (דף כט.):

    מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' פירוש מכדי כתיב אל מול ההר ההוא דמשמע כל זמן שהוא בהוייתו בקדושה ששכינה שרויה עליו דוקא אסור אבל נסתלקה שכינה מותר וא"כ במשוך היובל למה לי וא"ת והא אל מול ההר ההוא בלוחות אחרונות כתיב ובמשוך היובל נאמר קודם לכן בלוחות הראשונות ואי לא במשוך היובל לא שמעינן שריותא בלוחות הראשונות ופירש בקונטרס שלא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד יום שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר בשנה השנית שנעלה הענן וא"כ שריותא דבמשוך היובל לא הוי עד שנה שניה ואז נאמר כבר אל מול ההר ההוא דמשמע מינה שריותא כדפי' כך שיטת הקונטרס ודוחק הוא דהא במשוך היובל משמע שגם בו ביום דמתן תורה הותרו לעלות כשימשוך היובל שלא היו קולות רק בלוחות הראשונות בסיון וא"כ ליכא למימר שריותא דבמשוך היובל לא היה עד השנה שניה ועוד כיון דמההוא משתמע היתר בהדיא כדפרי' א"כ אין צריך מנין אחר להתירו מידי דהוה אחרמות לאחר הזמן כדפרישית לעיל לכן נראה לי ה"פ ת"ש במשוך היובל וכו' למה לי והלא בלאו הכי יש להתיר מסברא דהא לא אסר להם לעלות אלא משום שכינה וא"כ ממילא משתריין כשנסתלקה השכינה והא דקאמר מכדי כו' זהו שלא תאמר דבמשוך היובל אתי למשרי כשיפסקו הקולות אע"פ שלא נסתלקה שכינה עדיין והאי התירא לא הוה שמעינן ממילא מסברא והשתא לא תפשוט מידי הא לא אפשר לומר דמכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו בלוחות האחרונות אע"פ שלא היה שם קולות ומסתמא ה"ה נמי בדברות הראשונות שנאסרו כל זמן ששכינה בהר אפילו כשיפסקו הקולות כמו באחרונות א"כ במשוך היובל לא בא להתיר (אלא) כשיפסקו הקולות (. שנסתלקה) שכינה והאי התירא שמעינן ממילא מסברא אלא שמע מינה שצריך מנין אחר להתירו:

    מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי כו' דהיום קדש ולמחר קדש וא"ת והא הוא עצמו תקן לקבל עדות החדש כל היום ופי' הקונטרס הני מילי לענין שמונין המועדות מיום הראשון ואפילו באו לאחר המנחה אבל מלעשות יום שני קדש לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה וקשה דמנין ליה הך סברא דתקינו לענין מועדות לחוד הא לענין יום טוב הוי יום שני נמי קדוש וא"כ תהא הביצה אסורה ואימא כיון שהתקין שיהו מקבלין כל היום א"כ כשהיו עושין שני ימים הם מספק ושתי קדושות נינהו וביצה מותרת לכך נראה כפירוש ר"ח דגרס מי לא מודה שאם לא באו כו' ומ"מ קשה דכיון שלא באו א"כ היו שני ימים מספק וא"כ שתי קדושות נינהו וביצה מותרת וי"ל דה"פ שאם לא באו עדים עד סמוך לחשכה ומיד החשיך ולא היה שהות ביום כדי לקבל עדותם ומ"מ היו יכולין לעשות מעט מלאכה ולא היו עושין אלמא דקדושה אחת נינהו והא דאמר התקינו שיהו מקבלין עדותן כל היום היינו היכא דבאו עדים ביום או קודם המנחה או לאחר מיד והשתא דאתית להכי אין למחוק גרסת הספרים אם באו עדים וכו' כדפי' ומ"מ יש ליישב פרש"י ודקשיא לך מנא ליה הך סברא ה"פ מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי וכו' כגון קודם חורבן דהוי קדושה אחת ואם כן גם לאחר חורבן נמי כשהיו עושין שני ימים כמו קודם חורבן הם קדושה אחת:

    Tosafot on Beitzah 5b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ואמרו לו תלמידיו לר' אליעזר כבר נמנו חבריך והתירו לפדותן בכל מקום.

    טעמא דנמנו הא לא נמנו לעולם באיסורו עומד ואע"ג דהיא תקנה דרבנן כו'.

    רב אדא ורב שלמן.

    וכן אמר רבא אף מתקנת ריב"ז [ואילך ביצה אסור' מי לא מודי שאם לא באו עדים עד הערב שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. הנה תמצא לריב"ז] נמי ב' י"ט כי האי גוונא כי הן קדושה אחת ש"מ שאפילו בני א"י צריכין להיות עושין ר"ה ב' ימים. אמר רבא הלכתא כרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא כבר פירשנוהו למעלה:

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 5b · Sefaria

    Rashba

    מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא פירש רש"י ז"ל כל זמן שהוא בהוייתו, וזה קשה למה שכבר כתבנו משם התוספות דכל דבר שקצוב לו זמן אין צריך מנין להתירו דהכא נמי כתב כל זמן שיהא בהוייתו הרי קבעו לו זמן, אלא ה"פ ההר ההוא מפני שהוא בהוייתו.

    אמר ליה אביי אטו ביצה במנין מי הואי תמיה לי שפיר קאמר ליה אביי ומאי דעתיה דרב יוסף וכי אפשר דלימא רב יוסף הכי. ונראה לי דרב יוסף סבר דלא אימני רבן יוחנן אלא היכא דבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז נוהגים אותו היום קדש ולמחר חול מה שלא היה כן קודם התקנה אבל מכל מקום היכא דלא באו כלל ביום ראשון שאז עושין שני ימים בהא לא אימנו ועדיין נשאר הענין בתקנתו הראשון דכמות שהיו אז שני ימים בקדושה אחת הכי נמי השתא לאחר התקנה הרי הן בקדושה אחת ונפקא מינה לענין ביצה, ואמר ליה אביי דהא בהא תליא דכיון דאלו באו מן המנחה ולמעלה לא היו נוהגין קדש ביום מחר השתא דלא באו עדים נמצאת קדושת האחד בספק וביצה שריא כדין ב' ימים טובים של גליות.

    אמר רבא אף מתקנת רבנן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן וגו'. כלומר: דעדין התקנה על עניינה הראשון חוץ ממה שמקבלין את העדים ביום בואם כדי למנות ממנו לענין המועדות, הא לעשות אותו יום בלבד קדש ולמחר חול לא אלא נוהגין קדש בשניהם לאחר התקנה, הלכך ביצה אסורה. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות: ושמעינן מהא דבני ארץ ישראל צריכין למעבד ב' ימים של ר"ה, והרב רבינו אפרים ז"ל תלמידו השיב עליו דאין לנו ראיה מדברי רבא לעשיית שני ימים כלל בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ואנן נוהגין על פי תיקון סוד העיבור לפי שכבר חזרה להיות(ה) כל ארץ ישראל כבית הוועד שבאו שם עדים קודם המנחה שאין להן ספק בקדושת היום ואינם חייבים לשמור כי אם יום אחד בלבד, ואף כן כתב בעל המאור ז"ל. נראין דבריהם במה שדחו ראיתו של הרב ז"ל מדברי רבא דאלו מדברי רבא (ו)לא שמענו אלא שבכל מקום ובכל זמן שנוהגים קדש בב' ימים הרי הם בקדושת יום אחד כקודם התקנה והיינו נמי דרב (אשי) [יוסי] דאמר שאין אדם מניח עירוב תבשילין בב' ימים של ראש השנה מיום טוב לחבירו ומתנה (עירובין לט, א), אבל (מ)זה לא שמענו מדבריו שהיו נוהגים שני ימים טובים בארץ ישראל כיון דידעינן בקביעתא דירחא והרי כל ארץ (ישראלי הבית) [ישראל כבית] הוועד שכל ארץ ישראל היתה ראויה לקבל בו את העדים שכל מקום שיהיה שם בית דין היו העדים הולכין וכיון שכן (הרי נמי) [הוי כמי] שקבלו את העדים בכל ארץ ישראל קודם המנחה. אלא שהדברים נראין כן להלכה ולמעשה כדברי הרי"ף ז"ל משום דכל מקום איכא למיגזר משום דלמא גזרי שמדא עבדי כמנהג הראשון, וכדאמרינן לעיל (ביצה ד, ב) אנן דידעינן בקביעתא דירחא היכי עבדינן תרי יומי ופרקינן משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות שמדא ואתי לאקלקולי, ותדע לך דאי לא אפילו בחוצה לארץ לא יעשו אלא יום אחד דחזרה כל ארץ כמקום שהגיעו שלוחים, והילכך בארץ ישראל נמי כיון שבכל המקומות היו עושין שני ימים קודם שהותקן סוד העיבור חוץ ממקום הוועד השתא נמי עבדי מנהגייהו.

    Rashba on Beitzah 5b · Sefaria

    Meiri

    עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט שלאחריו שאין שבת מכין ליו"ט והרי הן כפירות שנלקטו בשבת שאסורין ביו"ט משום הכנה שאע"פ ששתי קדושות הן מ"מ אין שבת מכין ליו"ט כמו שביארנו נשרו ביו"ט עצמו אסורין שהרי מוקצות הן מחמת איסור תלישה ואפילו על ידי רבוי עצי היתר שהרי מ"מ טלטולם אסור נפלו לתוך התנור עצמו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ואע"פ שמוליך עצי איסור מזוית לזוית בחתויו ונמצא מהפך בשל איסור הואיל ורוב עצים שבו היתר בטלות הן ברוב שמא תאמר הרי בשעה שהרבה עצים של היתר בתוכו נמצא מבטל איסור ואין מבטלין איסור לכתחלה לא נאמר כן אלא באיסור תורה וכגון מה שאמרו סאה תרומה שנפלה לתוך צ"ט של חולין וחזרה ונפלה שם סאה של חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור אבל איסור חכמים כגון זו וכגון בשר עוף בחלב מותר לבטל איסור לכתחלה ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא לא נאמר בדבר שיש לו מתירין שאינו בטל אלא כשהאיסור קיים אבל כשהוא הולך וכלה אין אומרין בו שאינו בטל:

    אפה את הפת בעצים אלו בלא רבוי של עצי היתר גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שהפת אסורה כמי שנאפה באיסורי הנאה ויש חולקין בזו ממה שאמרו בכמון של תרומה שהפת מותרת ולא אמרו בה יש שבח עצים בפת הואיל והתרומה מותרת בהנאה ואף המוקצה אינו נאסר בהנאה כמו שיתבאר וכל שכן שאם נתבשל מוקצה בכלי שמותר לבשל לכתחלה באותו כלי שהרי יש לומר מיקלא קלי וכו' וכן יצאה לגדולי הדורות הוראה למעשה:

    יש אומרין שלא נאמר היתר זה בשנישרו מן המחובר שכגון זה כעין איסור תורה הוא שהרי מוקצה מחמת איסור תלישה ומוקצה מחמת איסור דומה למוקצה למצוה שהוא מן התורה ולא נאמר כן אלא בעצים שנתלשו מאמש ונשארו בין הענפים שאין איסורן אלא שמא יעלה ויתלוש והדברים נראין כדעת ראשון שאף המוקצה מחמת איסור מ"מ מדרבנן הוא:

    מה שביארנו שאיסור חכמים מבטלין אותו לכתחלה נראה לי דוקא בשגוף האיסור איסור של חכמים כגון אלו שהזכרנו וכגון חלת חוצה לארץ אבל אם היה גוף האיסור איסור תורה אע"פ שאינו בתערובת זה אסור מן התורה אין מבטלין אותו לכתחלה שאם לא כן הרי כל פחות מששים איסור חכמים הוא ואין מבטלין וכבר הכרענו כן בפירושנו:

    אף באיסור חכמים אם יש בו חשש לבא לידי איסור תורה מגדולי המפרשים אוסרין שלא לבטל כגון שמנו של גיד שיש לאסרו מגזרת גיד עצמו וכן קרום שעל הטחול שיש לאסרו מגזרת שעל דד הטחול ומ"מ כלאי הכרם בחוצה לארץ הואיל ואין לחוש בחוצה לארץ לאיסור תורה יש מתירין הואיל ואין שם חשש תורה וגדולי המפרשים מספקין בה הואיל ואיסורם איסור הנאה ומ"מ קשה לי לעקר דבריהם הרי אף בזו של עצים יש לגזור בדאוריתא לשמא יעלה ויתלוש אלא שאפשר שהם מפרשים אותה בנשרו מאתמל דהויא לה כעין גזרה לגזרה ומ"מ לדעת גדולי המחברים בכל איסור דרבנן מבטלין לכתחלה אע"פ שיש לו לגזור אשל תורה ויש שואלין בה בהנהו אטמאתא חולין צ"ז ב' דאימלחן בשמניהו ואסרינהו משום דלא הוו בהו ששים ואמאי ליבטלינהו בתוספת היתר ואין זה כלום שהרי לא היה בקדרה ולא היה שם תוספת אלא עירוב לכתחלה ויש מתרצין דההוא איסור (כיד) עצמו היה שם שהוא איסור תורה ומ"מ נראה כתירוצנו שאם לא כן אף בעצים אלו אפילו לא נפלו לתוך התנור יהא מותר להרבות בהם עצי היתר ויתנם לתוך התנור אלא שזה אינו תוספת היתר אלא עירוב איסור לכתחלה וזה לא הותר בשום מקום שאם כן אף אנו נבשל בקדרה שאינה בת יומא לכתחלה:

    Meiri on Beitzah 5b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ובקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר קדושה ראשונה לא כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי הוצרך כלל להעלותו כיון דלא קדשה לעתיד לא הוה ביה כלל דין כרם רבעי די"ל דאפ"ה הוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין וכ"ה בתוס' פ"ד דר"ה:

    גמ' וכ"ת למצות עונה הוא דאתא [א] וא"ת כיון דממילא ליתא לתקנתא ממילא נצטוו בפריה ורביה כמו שנצטוו כבר וי"ל דה"ק וכ"ת למצות עונה הוא דאתא דה"ל מצות פ"ו דבר שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה והכי אמרינן בפ"ד מיתות והרי פ"ו שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לך אמור להם שובו וגו' לישראל נאמרה ולא לבני נח ומשני ההוא לכל דבר שבמנין כו' והיינו כמסקנא דהכא וק"ל:

    תוס' בד"ה מי לא מודה ריב"ז כו' ומ"מ יש ליישב פרש"י ודקשיא לך מנ"ל הך סברא ה"פ כו' לאחר חורבן נמי כשהיו עושין ב' ימים כו' עכ"ל ונראה דר"ל כמו דקודם חורבן בכל פעם שעושין ב' ימים היה קדושה אחת מפני קלקול שמא באו עדים לאחר המנחה השתא נמי לאחר החורבן שהתקין שיהיו מקבלין עדים כל היום מ"מ כשהיו עושין ב' ימים כגון בשלא באו עדים לא מספק היו עושים כן אלא מחמת תקנה הראשונה כיון שעדיין היו עושין ב' ימים כבתחלה אבל לשון רש"י א"א להולמו לפרש כך שהרי כתב דאפילו בבאו עדים לאחר מנחה לא נעקרה תקנה ראשונה והיו עושין ב' ימים ואכתי תקשה לן מנלן הך סברא ובתוספות ישנים כל זה אינו ומדברי המלחמות נראה ליישב פרש"י בדרך זה וה"ק מי לא מודה ריב"ז כו' כגון קודם חורבן דהוי קדושה א' משום דאף שהשני היה י"ט ודאי אע"פ כן היו עושין גם הראשון י"ט א"כ לאחר חורבן נמי לא נעקרה התקנה מלעשות ב' ימים אע"פ שהראשון היה ודאי י"ט דלא תיקן ריב"ז אלא לקבל עדות אף לאחר מנחה שיהו מונין מיום הראשון אבל דברי התוס' שלפנינו לפי משמעם א"א לפרש כך וצ"ע מה שכתבו לפי פירושם דיש ליישב פרש"י ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Beitzah 5b · Sefaria

    Maharam

    בתוספות ד"ה ובקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר קדושה אחרונה וכו' כצ"ל פי' קדושת עזרא וכן בפרש"י צריך להגיה קדושה אחרונה. הרויחו העניים וכו' סברת התוס' בקושיא זו דאפי' אמרי' דלא קדשה לעתיד מ"מ צריכים להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ואדרבה גרע טפי במה שלא קדשה לעתיד שאין יכולין לאוכלן שם בלא פדיון לכך הקשו מה הרויחו העניים וכו':

    בא"ד דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה וכו' אבל ר"א לא היה יכול לפדותו שהוא היה סובר שהוא צריך להעלותו לירושלים על כל פנים מפני התקנה ע"כ הפקירו לעניים שהם יעלו אותו ושם בירושלים יפדו אותו על פרוטה ויטילו אותה לים המלח ויאכלו הפירות וא"כ ירויחו הרבה:

    ד"ה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי וכו' עד ואימא כיון שהתקין וכו' א"כ כשהיו עושין ב' ימים פי' כגון כשלא באו עדים ביום שלשים כלל רק בל"א הם מספק כדפירשנו לעיל וא"כ הביצה מותרת לכך נראה כפירוש ר"ח דגריס מי לא מודה שאם לא באו עדים וכו' פי' שלא באו ביום ל' כלל ומ"מ קשה דכיון שלא באו א"כ היו ב' ימים מספק וכו' כצ"ל והשתא דאתית להכי אין למחוק גרסת הספרים אם באו עדים וכו' משום דיש לפרש אם באו סמוך לחשיכה כדפרש"י:

    בא"ד ומ"מ יש ליישב פרש"י וכו' ודקשי' לך כו' לא אוכל ליישב כוונת התוס' בלשונם זה דמה ענין פירוש זה לפירוש רש"י דהא דעת רש"י היא דגם לאחר חורבן כשבאו העדים לאחר מנחה היו עושין ב' ימים כמו קודם חורבן בקדושה אחת רק שריב"ז תיקן שימנו המועדות מיום א' והתוס' הקשו עליו מנ"ל זאת דלמא דאף כשבאו מן המנחה ולמעלה לא היו עושין כ"א יום א' לאחר תקנת ריב"ז וא"כ מה תיקן בפירוש זה פירושו של רש"י ויותר היה טוב אם היינו מגיהים בתוס' לשון זה ומ"מ יש ליישב גירסת פירוש ר"ח דגריס אם לא באו עדים ור"ל אם לא באו כלל ביום שלשים ודקשיא לך מ"מ דכיון שלא באו א"כ היו שני ימים מספק ה"פ מי לא מודה ריב"ז וכו' כגון קודם חורבן כשהיו עושים ב' ימים דהיינו כשבאו העדים מן המנחה ולמעלה דהיו נוהגים היום קודש ולמחר קודש והיו הב' ימים קדושה אחת ה"ה לאחר חורבן נמי כשהיו עושים ב' ימים דהיינו כשלא באו העדים ביום שלשים כלל היו ג"כ נוהגים אותן בחומר קדושה אחת כמו קודם חורבן ודו"ק נ"ל:

    Maharam on Beitzah 5b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מאי ואומר הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים וגו' פירש מורי הרב נר"ו דתרתי קא פריך היכי יליף מתרי קראי קמאי ואי מצי יליף מינייהו מאי ואומר במשוך היובל. ולאו אורחא דמאי ואומר לפרושי הכין והא דמפרשין ליה הכא הכין משום דפריק מכדי היו נכונים וכו' דיהיב טעמא למילף מתרי קראי קמאי עד כאן. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל.

    מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא במשוך היובל למה לי. פירש רש"י ז"ל מכדי קרא דאיש לא יעלה עמך כתיב בלוחות האחרונות ומהאי קרא שמעינן שריותא דהא כתיב ההר ההוא דמשמע כל זמן שהשכינה שם למה לי לאדכורי שריותא בלוחות ראשונות במשוך היובל דהיינו סליק שכינה שיעלו והא לא נסתלקה שכינה ביום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן דהוא בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לן למילף שריותא דהסתלקות שכינה מאל מול ההר ההוא. ולא נהיר דהיאך אפשר דלא נסתלקה שכינה מיום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן. ועוד אם כן דהאי קרא דבמשוך היובל עד לאחר שנעלה הענן הוה אם כן לא פסקו הקולות עד עשרים באייר כדפירש רש"י ז"ל נמי במשוך היובל זהו הפסקת קול ואין זו סברא לומר כן. ואין לפרש דהאי קרא דאיש לא יעלה נאמר קודם מעמד הר סיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה דהא מוקדם ומאוחר הוא בלי ספק. ורבינו יצחק ז"ל פירש דודאי הקולות והלפידים חדלו מיד לאחר מתן תורה וגם שכינה נסתלקה וחורה בדברות האחרונות דהיינו ביום הכפורים והכי קאמר: מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו כו' מדכתיב והגבלת את העם מיניה מצינן למילף שפיר דאסור לעלות בעוד שהשכינה בו וממילא אחר שנסתלקה שכינה היה לנו להתיר במשוך היובל למה לי דהיינו הפסקת הקולות וסילוק שכינה הא שפיר ילפינן מוהגבלת אלא שמע מינה דכל דבר שבמנין וכו'. וא"ת אם כן הוה ליה לאתויי בגמרא קרא דוהגבלת ולומר מכדי כתיב והגבלת במשוך היובל למה לי ולמה ליה לאתויי קרא דגם הצאן. וי"ל דאי לא מייתי גם הצאן הוה אמינא דאפילו כשהשכינה היא בהר לא היה נאסר להם להעלות כי אם בתוך מתן תורה שהיה קדוש מאז שהיתה שם שכינה בקולות ולפידים ועשן והלכך מייתינן קרא דאל ירעו שהיה בדברות אחרונות ולאשמועינן דאסור כל זמן שהשכינה בו. ואפילו לאחר שנסתלקה שכינה אחר מתן תורה והותר כדכתיב במשוך היובל כשחזרה שכינה על ההר בדברות אחרונות חזר ואסר להם מדכתיב ואיש לא יעלה. אבל מכל מקום שריותא דכתיב במשוך היובל אוהגבלת קאי. וראיתי בענין זה כמה פירושים וזה הנכון.

    כי אימני אעדות אביצה לא אימני וא"ת מהכא משמע דאילו אימני אביצה הוה שריא והא קיימא לן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאליו אלא שהצריך הכתוב היתר בית דין ולפיכך בכל בית דין חשוב סגי ואף על פי שאין גדול כראשון שאין זה חשוב בטול כדאמר גבי כרם רבעי דר' אליעזר.

    אישתרי עדות אישתרי ביצה פירוש וכיון שכן קשיא לרב יוסף. וא"ת ורב יוסף היכי טעי בה. וי"ל דגדול כח האיסור לחול מן הסתם אבל לענין ההיתר צריך היתר מפורש. הריטב"א ז"ל. רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש. הכי גריס רש"י ז"ל ופירש אף על גב דתקין על קבלת עדות החדש כל היום הני מילי להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו אחר המנחה אבל מלעשות יום טוב שני לא עקרו תקנה ראשונה ממקומה עד כאן. והקשו עליו בתוספות דכיון דמיום ראשון מנו מאי נפקא מינה לעשות השני יום טוב. ור' חננאל ז"ל גריס מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש. ופירש שאם לא באו עדים כלל ביום שלושים עד יום שלושים ואחד שהיו עושין שני ימים טובים הראשון מספק שהיו מצפין העדים כל היום והשני יום טוב גמור למנות המועדים ממנו. וזה היה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן וכיון דהוצרכו לעשות שני ימים טובים היו נוהגין בו קדושה אחת כמו אם באו עדים אחר המנחה. וכיון שכן גם עכשו שהם עושין שני ימים כשלא באו ביום שלשים ינהגו בו קדושה אחת כמו לפני הבית שהרי מדבר זה לא נעקרה תקנה ממקומה. והרחוקים שנוהגין שני ימים לעולם דין הוא שנוהגין להם קדושה אחת מספק שמא גם בית דין עושין כן דשמא לא באו העדים ביום שלשים. ויש מיישבין גירסת רש"י ומפרשים כיון דאילו באו מן המנחה ולמעלה היו נוהגים קדש בשניהם וכיון דהכי הוא בשלא באו כלל ביום שלושים שעושין שני ימים מספק נוהגין בהם דין קדושה אחת וכן לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 5b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בפרש"י בד"ה כבר נמנו וכו' אע"ג דלאחר החורבן הוי כו' כבר הקשיתי לשאול מי הכריחו לפרש כן דילמא לעולם קודם החורבן הוי כדמצינו בדוכתי טובא שר"א היה גדול קודם החורבן ואפ"ה אמרו שפיר כבר התירוהו משום דס"ל כת"ק דר' יוסי בפ"ז דמעשר שני דמשרבו הפירו' התירו ואפילו הכי מוכיח הש"ס שפיר דכיון שרבו הפירות נתבטל הטעם דכדי לעטר ואפילו הכי הוצרכו לחזור ולמנות לכך נראה דמשמע לרש"י ותוס' פשוט דאליבא דת"ק לא הוי הש"ס מוכח מידי לפי שהטעם דכשרבו הפירות אינו פשוט כ"כ תדע דהא ר' יוסי פליג עליו וא"כ הוצרכו להתיר בפירוש ואכתי היכא שהדבר פשוט שנתבטל הטעם הראשון מנ"ל שצריך מנין אחר להתירו אע"כ דפשיטא להו לתלמודא דעובדא דר"א לאחר חורבן הוי וא"כ לאחר חורבן מלתא דפשיטא שנתבטל הטעם דכדי לעטר ואפ"ה הוצרכו לחזור ולמנות להתיר אלמא משום דבר שבמנין הוא. ועל התלמוד גופא אכתי איכא לאקשויי מנ"ל באמת דלאחר החורבן הוי דלמא קודם החורבן וכת"ק ולא מוכח מידי אלא דבזה י"ל דבעלי התלמוד לא ס"ל כלל כת"ק דלא משמע להו טעמא דמשרבו פירות אלא סברי דהלכה כרבי יוסי כמו שפסק הרמב"ם באמת וא"כ ע"כ דקושטא דמלתא לא התירו אלא משחרב הבית דאז פשוט שנתבטל הטעם ואפ"ה הוצרכו להתיר אלמא דבר שבמנין הוא ואפשר שמה שפסק הרמב"ם הלכה כרבי יוסי היינו מסוגיא דהכא כדפרישית ודוק היטב. והא דלא מייתי הש"ס מדרבי יוסי גופא כבר כתבתי לעיל דאיכא למיחש שתקנו לאידך גיסא שהוצרכו לתקן שאסור להעלות אבל מדר"א שרצה להפקיר מוכח שפיר:

    ועי"ל דמש"ה מייתי הש"ס מאן חבירך ריב"ז דנראה שפת יתר ואפשר שכוונתם בזה להוכיח דלאחר חורבן הוי מדקרי לריב"ז חבירך והיינו שכבר נעשה ר"א כמו תלמיד חבר לריב"ז מש"ה לאו אורח ארעא שיאמרו תלמידיו ר' יוחנן רבך כדאיתא בר"ה בהא מלתא גופא משא"כ קודם חורבן שאז היה ר"א תלמיד גמור לריב"ז שר' יוחנן ב"ז גופא למד באותן הימים וא"כ אף תלמידי ר"א לא היו אומרים לו חבירך אלא רבך דבכמה דוכתי מצינו בהאי לישנא רבא דרבאי:

    שם וטעמא דנמנו הא לא נמנו לא לכאורה יש להקשות מאי ראיה צריך על זה מכרם רבעי ותיפוק ליה דממתניתין לעיל גופא שהתקין ריב"ז משחרב הבית שיהו מקבלין עדות כל היום אע"ג שכבר בטל הטעם דנתקלקלו בשיר ואפ"ה הוצרך לתקן אלמא משום דבר שבמנין וכו'. אלא דלק"מ דהא בסמוך אמרינן דעיקר הראייה דמייתי מכרם רבעי הוצרך משום מידי דרבנן דומיא דביצה וא"כ לא מצי לאתויי מההיא דמקבלין עדות דמלתא דאורייתא היא שאם אין מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה מונין כל המועדים מיום ב' לכן מייתי מכרם רבעי שהוא מדרבנן:

    שם בד"ה כל דבר שבמנין יש שהיו רוצין ללמוד מכאן וכו' ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא והיו נכונים וכו' לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים וכו' דמשמע עולמית וכו'. ויש לתמוה היאך אפשר לומר כן הא בציווי הקב"ה אמר להם וקדשתם היום ומחר וא"כ אין לך קביעות זמן גדול מזה דמשמע להדיא שלא הזהירם אלא היום ומחר וממילא דמשה לא הוסיף אלא יום הג' מדרשא דהיום ומחר. מיהו בלא"ה יש ליישב דמ"ש שלשת ימים היינו משום פליטת ש"ז אבל לעולם לאחר מ"ת יהיו אסורים מחמת טומאת קרי:

    בתוס' בד"ה מכדי כתיב כו' כך שיטת הקונטרס ודוחק הוא עכ"ל עיין בס' מג"ש שכתב ליישב שיטת רש"י ז"ל:

    בד"ה וביקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר וכו' א"כ מה הרוויחו עניים בזה עכ"ל. והקשה מהרש"א דגדולה מזו הו"ל להקשות דכיון דס"ל לא קידשה אין רבעי נוהג כלל וכתב דאפ"ה נוהג משום דבר שבמנין עכ"ל ע"ש ואני בער ולא אדע מה ענין דבר שבמנין לכאן דא"כ כל המצות התלויות בארץ ואינן נוהגין בזמן הזה אמאי אין נוהגין משום דבר שבמנין אלא ע"כ דלא שייך כלל דבר שבמנין כיון שהכתוב תלאן בהדיא בקדושת הארץ ועדיפי טובא מחרמים לאחר זמן שכתבו התוספות דלא שייך בהו דבר שבמנין אלא מה שנהגו דין רבעי י"ל דהיינו מדרבנן כמו שחייבו עצמם במעשרות ותרומות בזמן הזה ומ"ש מהרש"א שכ"כ התוספות בפ"ד דר"ה אינו מוכרח שקושיית התוס' שם מדהוצרך להעלותן ולא רצה לפדותן כמו שהקשו כאן וצ"ע ודו"ק:

    בתוס' בד"ה מי לא מודה ופי' הקונטרס ה"מ לענין שמונין וכו' וקשה דמנין לו הן סברא עכ"ל. ולענ"ד כוונת רש"י פשוט בטעמו דודאי מה שתקנו בזמן הבית לנהוג היום ולמחר קודש אינו ענין כלל לטעם קלקול השיר אלא תקנה אחרת היא בפני עצמה דכל שבאו מן המנחה ולמעלה יעשו ב' ימים וא"כ אף שבטלו התקנה הראשונה וחזרו לקבל מן המנחה ולמעלה אפ"ה התקנה השניה במקומה עומדת משום דבר שבמנין דהא מעיקרא נמי הוי בעי למימר דביצה לא אישתרי אלא דדחי לה כיון דלא איתסר מעיקרא בפירות אלא בעדות תליא אבל במה שנהגו ב' ימים קודש לא תלוי כלל בקבלת העדות ועוד דשפיר נמי איכא למיחש שמא יבנה בה"מ ויזלזלו לעשות מלאכה ביום השני דאע"ג דאמרינן לעיל דלענין קבלת עדות ליכא למיחש למהרה יבנה בה"מ משום דעדות לב"ד מסור אבל מלאכה לכל מסור ואיכא למיחש שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה ויסברו שבודאי יקבלום ויזלזלו במלאכה ביום שני או שלא יקבלו ויזלזלו במלאכה ביום ראשון לכך הניחו התקנה הראשונה דכשבאו מן המנחה ומעלה יעשו ב' ימים דתו ליכא למיחש למידי ודו"ק ואפשר שזה מסקנת התוס' לפרש"י:

    Penei Yehoshua on Beitzah 5b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 5, Amud Bet, about 277 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “ובקש להפקירו לעניים. אמרו לו תלמידיו: רבי,…”

      Named: רבן יוחנן.

    2. Segment 26 words

      Opens “טעמא דנמנו. הא לא נמנו לא.…”

    3. Segment 336 words

      Opens “מאי ״ואומר״? ה"ק מכדי כתיב (שמות יט,…”

    4. Segment 415 words

      Opens “וכי תימא: למצות עונה הוא דאתא. ת"ש…”

    5. Segment 526 words

      Opens “מכדי כתיב: (שמות לד, ג) ״גם הצאן…”

    6. Segment 622 words

      Opens “וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן…”

    7. Segment 717 words

      Opens “וכי תימא: ביצה נמי, אמנו עלה רבן…”

      Named: רבן יוחנן.

    8. Segment 819 words

      Opens “א"ל אביי: אטו ביצה במנין מי הואי?…”

      Named: אביי.

    9. Segment 944 words

      Opens “רב אדא ורב שלמן, תרוייהו מבי כלוחית,…”

      Named: רב אדא, רב שלמן, רבן יוחנן.

    10. Segment 1024 words

      Opens “אי הכי, עדות נמי לא נקבל, מ"ט…”

    11. Segment 119 words

      Opens “הכי השתא! התם עדות מסורה לב"ד ביצה…”

    12. Segment 1230 words

      Opens “רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן…”

      Named: רבן יוחנן, רבא.

    13. Segment 1311 words

      Opens “ואמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת,…”

      Named: רב בהני, רבא.

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Beitzah 5b · Segment 8 — “א"ל אביי: אטו ביצה במנין מי הואי? ביצה בעדות…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Beitzah 5b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026