Talmud Builders

    Beitzah 37a

    Back to index

    English translation — Beitzah 37a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1because it is dealing with a case in which he already has a wife and children, so that he has already fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply, and his betrothal of another woman is only an optional act.

    2§ Nor perform ḥalitza , nor perform levirate marriage: The Gemara asks: But doesn’t one perform a mitzva through these acts? Why are they categorized as optional? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to categorize them as optional, as it is speaking of a case when there is an older brother. Since the general principle is that the preferable way to carry out the mitzva is for the oldest brother to perform levirate marriage, the performance of levirate marriage by a younger brother is classified as optional.

    3The Gemara clarifies the reason for the prohibition against judging, betrothing, etc., on Shabbat and Festivals: And in all these cases, what is the reason they may not be performed? It is a decree lest one write down the proceedings of these acts in a document, such as the verdict of a judgment, the document of betrothal, a document testifying to the ḥalitza , or a marriage contract in the case of levirate marriage.

    4§ It was taught in the mishna: And the following are notable because of the full-fledged mitzva involved in them, yet are prohibited on Shabbat: One may not consecrate, nor take a valuation vow, nor consecrate objects for use by the priests or the Temple. The Gemara explains: All these cases are prohibited because of a decree due to their similarity to commerce. These acts, which all involve the transfer of ownership to the Temple treasury, resemble commerce, which is prohibited on a Festival.

    5§ It was taught in the mishna: And one may not separate terumot and tithes. The Gemara asks: Is it not obvious that this is so? In doing so one makes forbidden food usable, a form of repairing, which is a prohibited labor. Rav Yosef taught: It is necessary for the mishna to teach this only to state that it is prohibited even to separate teruma in order to give it to a priest on the same day. One could have thought that since he is separating the produce in order to give it to a priest it should be permitted like any other preparation of food; the mishna therefore states explicitly that it is prohibited.

    6The Gemara comments: And this applies only to produce that had the status of untithed produce, and therefore was required to be tithed, the day before the Festival. However, produce that became untithed now on the Festival itself, such as dough prepared on the Festival, which becomes untithed and requires ḥalla to be taken from it only after the dough is made: With regard to separating ḥalla from it, one may separate the ḥalla and give it to a priest even on a Festival.

    7The Gemara asks a question. When the mishna describes those cases as notable because they are optional, is this to say that their prohibition is not because of a rabbinic decree to enhance the character of Shabbat as a day of rest [ shevut ]? Likewise, with regard to those cases described as notable because they are mitzvot, is this to say that their prohibition is not because of shevut ? The mishna, by referring only to the first of its three categories as shevut , implies that the acts listed in the following categories do not involve shevut . But this is not so; as the Gemara stated above, all these acts are prohibited by rabbinic decree to enhance the character of Shabbat and the Festival as days of rest.

    8Rabbi Yitzḥak said: They are indeed all prohibited as shevut . The mishna lists three types of shevut : Those that involve no mitzva whatsoever, those that have a mitzva aspect to them, and those that constitute a full-fledged mitzva. And the tanna is speaking and arranges his list employing the style of: There is no need, i.e., he arranges the cases in order of increasing notability. First, there is no need to state, i.e., it is most obvious, that plain shevut , which involves no mitzva at all, is prohibited, but even shevut of an optional act, i.e., an act that is a minor mitzva, is also prohibited. And there is no need to state, i.e., it is obvious, that shevut of an optional act is prohibited, but even shevut of a full-fledged mitzva is also prohibited.

    9§ It was taught in the mishna: The Sages spoke of all these acts being prohibited even with regard to a Festival; all the more so are they prohibited on Shabbat. There is no difference between a Festival and Shabbat except for work involving food. The Gemara raises a contradiction against this from an earlier mishna: One may lower produce from the roof into the house through a skylight to prevent it from being spoiled by the rain on a Festival, but not on Shabbat. This shows that there is another difference between a Festival and Shabbat besides food preparation: Doing a strenuous activity to prevent a loss is permitted on a Festival but prohibited on Shabbat.

    10Rav Yosef said: This is not difficult, as this mishna here, which does not include the halakha of lowering produce as an example of a difference between Shabbat and a Festival, is in accordance with Rabbi Eliezer, whereas that previous mishna that does cite it as a difference is in accordance with Rabbi Yehoshua.

    11Rav Yosef elaborates on his statement: As it is taught in a baraita : If a cow and her calf, which may not be slaughtered on the same day because of the biblical prohibition: “You shall not kill it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28), fell into a pit on a Festival, and their owner wishes to take them out, Rabbi Eliezer says: One may raise the first in order to slaughter it and then slaughter it, and as for the second, he provides it sustenance in its place so that it will not die in the pit. It is prohibited to undertake the strenuous task of raising an animal out of a pit except for the purpose of eating it on the Festival. Therefore, since one cannot slaughter both animals on the Festival, only one can be raised, while the other should be sustained in its place until after the Festival.

    12Rabbi Yehoshua, however, says: One may raise the first with the intent of slaughtering it and then change his mind and not slaughter it. Then he may go back and employ artifice by deciding that he prefers to slaughter the second one, and he raises the second. Having raised both animals, if he so desires he may slaughter this one; if he so desires he may slaughter that one. Rav Yosef understands the argument between the two Sages as follows: Rabbi Yehoshua maintains that it is permitted to perform a strenuous activity on a Festival in order to prevent a loss, and therefore he may raise both animals, lest the one left behind die in the pit. Rabbi Eliezer, on the other hand, holds that one may not perform a strenuous activity to prevent a loss, so the second animal must be left in the pit even though it may die there. It may therefore be posited that the mishna that permits lowering produce on a Festival to prevent loss is in accordance with Rabbi Yehoshua’s opinion. Rabbi Eliezer would disagree with this leniency, and the principle that there is no difference between Shabbat and a Festival other than food preparation would remain intact.

    13Abaye said to Rav Yosef: From where do you know that this analysis of these Sages’ opinions is correct? Perhaps Rabbi Eliezer stated his opinion that a strenuous activity to prevent monetary loss is prohibited on a Festival only thus far, there in the case of the animals in the pit, where it is possible to sustain the second animal in the pit and keep it from dying. But here, in the case of the produce on the roof, where there is no possibility of preventing the loss through providing sustenance, he would not prohibit lowering the produce to save it from loss.

    14Alternatively, one can propose an opposite argument: Rabbi Yehoshua stated his opinion that a strenuous activity to prevent loss is permitted only thus far, there in the case of the two animals, because it is possible to employ artifice to raise the second animal, so that an observer might assume that that he was not acting to preserve his property, but wished to eat the first animal and subsequently changed his mind. But here, in the case of the produce on the roof, where it is not possible to employ artifice, as it is clear that he is acting to salvage his produce, Rabbi Yehoshua would not be lenient. Therefore, Rav Yosef’s approach to resolving the contradiction has no support from this baraita .

    15Rather, Rav Pappa said: This resolution of the contradiction is to be rejected in favor of the following: This is not difficult, as this case is in accordance with Beit Shammai, whereas that case follows the approach of Beit Hillel.

    16As we learned in a mishna: Beit Shammai say: On a Festival one may not take out a child who cannot walk, nor a lulav , nor a Torah scroll into the public domain, as none of these are required for the preparation of food, and Beit Hillel permit it. It is certainly prohibited to carry out any item into the public domain on Shabbat, yet Beit Hillel permit it on a Festival. Therefore, it may be posited that just as Beit Hillel allow carrying out items on a Festival but not on Shabbat, so would they permit moving the produce off the roof on a Festival but not on Shabbat. According to Beit Shammai, who forbid carrying items out on a Festival and on Shabbat equally, moving the produce from the roof would also be equally prohibited, and the principle that there is no difference between Shabbat and a Festival other than food preparation would remain intact.

    17The Gemara at first refutes this explanation: Perhaps that is not so, as it is possible that Beit Shammai stated their opinion only thus far, there with regard to the prohibition against transferring objects from one domain to another, but not with regard to moving objects, such as produce, from place to place in the house. The Gemara rejects this claim: Is that to say that moving is not performed for the sake of taking out to the public domain? The decree against moving items unnecessarily, i.e., not for use on Shabbat or a Festival, was enacted due to a concern that one might take objects into the public domain. Rav Pappa’s explanation that it is only Beit Shammai who would prohibit lowering the produce from the roof therefore stands.

    18MISHNA: The status of animals and vessels on Festivals is as the feet of their owner, meaning that one’s animals and vessels are governed by his own travel limitations on Shabbat and Festivals. In the case of one who delivers his animal to his son or to a shepherd before the Festival to care for it, these are as the feet of the owner, rather than those of the son or the shepherd.

    19Vessels that have been inherited by several brothers and have not been divided among them but are still owned jointly, if they are designated for the use of one of the brothers in the house and the other brothers have no part in them, these are as his feet, and they are subject to his travel limitations. And as for those that are not designated for any particular brother, these are as a place where they may all go. They are limited by the travel limitations of every one of the brothers, as when one brother made a joining of Shabbat boundaries [ eiruv teḥumin ] and the others did not.

    20One who borrows a vessel from another on the eve of a Festival, it is as the feet of the borrower rather than the owner, as when the Festival began the vessel established its place of rest in possession of the borrower. However, if he borrowed it on the Festival itself, it is as the feet of the lender, since at the start of the Festival its place of rest was established in the possession of its owner. And similarly, a woman who borrowed spices from another to put in a dish, or water and salt to put in her dough, these foods, i.e., the dish and the dough, which contain ingredients belonging to both parties, are as the feet of both of them; they are limited by the travel limitations of both parties. Rabbi Yehuda exempts one from travel limitations in the case of water, because it has no substance in the mixture and therefore is not considered connected to the original owner.

    21GEMARA: The Gemara asserts: The mishna

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    On account of buying and sellingthat buying and selling is similar to take out from his domain and transfer the object to the holy domain [the Temple]. This action is forbidden by Torah which states "[honor the Sabbath by not] seeking out your personal desires, nor discussing [forbidden] matters." (Isaiah 58:13). Or alternatively, buying and selling will cause someone to write a bill of sale. And if you would say...

    License: CC0

    ביצה 37 עמוד א

    1דאית ליה אשה ובנים.

    2לא חולצין ולא מיבמין. והא מצוה קא עביד! לא צריכא, דאיכא גדול, ומצוה בגדול ליבם.

    3וכלהו טעמא מאיגזרה שמא יכתוב.

    4ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר.

    5ולא מגביהין תרומות ומעשרות. פשיטא! תני רב יוסף: לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום.

    6וה"מ פירי דטבילי מאתמול, אבל פירי דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן.

    7והני, משום רשות איכא, משום שבות ליכא? והני, משום מצוה איכא, משום שבות ליכא?

    8א"ר יצחק, לא מבעיא קאמר: לא מבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפי' שבות דרשות נמי אסור. ולא מבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפי' שבות דמצוה נמי אסור.

    9כל אלו ביו"ט אמרו, ורמינהו: משילין דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת!

    10אמר רב יוסף, לא קשיא: הא ר"א הא ר' יהושע.

    11דתניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור ר"א אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות.

    12ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה השני. רצה זה שוחט, רצה זה שוחט.

    13א"ל אביי: ממאי? דילמא עד כאן לא קאמר ר"א התם, אלא דאפשר בפרנסה, אבל הכא דלא אפשר בפרנסה לא!

    14א"נ עד כאן לא קאמר ר' יהושע התם, אלא דאפשר לאערומי. אבל הכא דלא אפשר לאערומי לא.

    15אלא אמר רב פפא, לא קשיא: הא בית שמאי, הא בית הלל.

    16דתנן, ב"ש אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרה"ר וב"ה מתירין.

    17דלמא לא היא, עד כאן לא קא אמרי בית שמאי התם, אלא אהוצאה, אבל אטלטול לא. אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא?

    Mishna

    18הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים.

    19כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי אלו כרגליו. ושאין מיוחדין הרי אלו כמקום שהולכין.

    20השואל כלי מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל. ביו"ט כרגלי המשאיל. וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן. ר' יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש.

    Gemara

    21מתניתין׃

    Tosafot

    משום מקח וממכרפרש"י דלמקח וממכר דמו שמוציאן מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה ואם תאמר הוי לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה:

    ורמינהו משילין פירות דרך ארובה וכו'ותימה דאמרינן במגילה (דף ז:) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמאי לא פריך ליה ממשילין. וכו' וע"ק אמאי לא פריך לאלתר מב"ה דמתירין הוצאה ביו"ט שלא לצורך ובשבת אסור וי"ל דהתם לא פריך ממתני' משום שהיה יודע שהיה יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת כו' ה"מ דברים שהן דאורייתא אבל מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא ומ"מ קאמר שפיר בסמוך הא ב"ש דהכי מדמה דכיון דב"ש מחמירין גבי הוצאה שלא לצורך כך הם מחמירים גבי טלטול דרבנן כדמסיק במסקנא דטלטול משום הוצאה הוא דאסור:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ ב' רגליו כאחת א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת ומסקנא אקושי אתרעא בשבתא לא:

    ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים דלאו מצוה קעביד ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא אח גדול ממנו דאמרינן מצוה בגדול לייבם. וכולהו מאי טעמא לא גזרה שמא יכתוב:

    ירושלמי תני ר' חייא דנין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין מאי טעמא משום דמחזי כמקח וממכר ולא מגביהין תרומות ומעשרות הני מילי דטבילי מאתמול אבל דטבילי ביו"ט כגון הלש עיסה לאפרושי מינה חלה וכיוצא בה מפרשינן ויהבינן ליה לכהן הני משום רשות אין משום מצוה לא כו' ופריק ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפילו שבות דמצוה אסור וכ"ש שבות דרשות תנא אין דנין ולא מקדשין ולא מגרשין ולא ממאנין ולא חולצין ולא מייבמין רשות לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכולן שעשו ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעים מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביו"ט: אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והתנן משילין פירות כו' ופריק רב יוסף ולא קשיא מתניתין דהכא ר' אליעזר היא ומתניתין דמשילין ר' יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון כו' ודחי אביי דלמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר גבי הבהמה שהיא בבור עושה לו פרנסה במקומה ואינו מעלה אותה משום דאפשר לה בפרנסה במקומה אבל גבי פירות שהן בגג אי אפשר שלא יפסידם אלא אם כן משילן הכי נמי דשרי אי נמי עד כאן לא קשרי ר' יהושע התם אלא בהערמה דמחזי כמעלהו לשוחטו אבל להשיל פירות בהדיא משום שלא יופסדו לא. ונדחה זה ושני רב פפא לא קשיא מתניתין דמשילין בית הלל דמתירין ומתני' דהכא בית שמאי היא דתנן אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. ושרינן לאוקומה למתניתין אפי' לבית שמאי דטלטול בעלמא הוא ונדחה. וכרב פפא קי"ל דהא דקתני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דברי בית שמאי הן.

    ובית הלל פליגי עלייהוירושלמי אין בין יו"ט כו' והא סקילה בשבת ואין סקילה ביו"ט כרת בשבת ואין כרת ביו"ט מכות ביו"ט ואין מכות בשבת וא"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש והא קתני משילין פירות ביו"ט כו' ועוד שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת א"ר יוסי והוא שמל ותו התני מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע כו' מהו להדליק נר של בטלה א"ר אבינא תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים:

    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 37a

    Beitzah 37a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 323 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    On account of buying and selling that buying and selling is similar to take out from his domain and transfer the object to the holy domain [the Temple]. This action is forbidden by Torah which states "[honor the Sabbath by not] seeking out your personal desires, nor discussing [forbidden] matters." (Isaiah 58:13). Or alternatively, buying and selling will cause someone to write a bill of sale. And if you would say...

    Rashi on Beitzah 37a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    משום מקח וממכר פרש"י דלמקח וממכר דמו שמוציאן מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה ואם תאמר הוי לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה:

    ורמינהו משילין פירות דרך ארובה וכו' ותימה דאמרינן במגילה (דף ז:) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמאי לא פריך ליה ממשילין. וכו' וע"ק אמאי לא פריך לאלתר מב"ה דמתירין הוצאה ביו"ט שלא לצורך ובשבת אסור וי"ל דהתם לא פריך ממתני' משום שהיה יודע שהיה יכול לדחות דהא דקאמר התם אין בין יו"ט לשבת כו' ה"מ דברים שהן דאורייתא אבל מילי דרבנן איכא טובא בינייהו והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא ומ"מ קאמר שפיר בסמוך הא ב"ש דהכי מדמה דכיון דב"ש מחמירין גבי הוצאה שלא לצורך כך הם מחמירים גבי טלטול דרבנן כדמסיק במסקנא דטלטול משום הוצאה הוא דאסור:

    Tosafot on Beitzah 37a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ולא מרקדין ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ ב' רגליו כאחת א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין בשבת ומסקנא אקושי אתרעא בשבתא לא:

    ואלו הן משום רשות לא דנין והא מצוה קעביד דאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים דלאו מצוה קעביד ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא אח גדול ממנו דאמרינן מצוה בגדול לייבם. וכולהו מאי טעמא לא גזרה שמא יכתוב:

    ירושלמי תני ר' חייא דנין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין מאי טעמא משום דמחזי כמקח וממכר ולא מגביהין תרומות ומעשרות הני מילי דטבילי מאתמול אבל דטבילי ביו"ט כגון הלש עיסה לאפרושי מינה חלה וכיוצא בה מפרשינן ויהבינן ליה לכהן הני משום רשות אין משום מצוה לא כו' ופריק ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שבות גרידתא דאסור אלא אפילו שבות דמצוה אסור וכ"ש שבות דרשות תנא אין דנין ולא מקדשין ולא מגרשין ולא ממאנין ולא חולצין ולא מייבמין רשות לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו"ט ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכולן שעשו ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעים מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביו"ט: אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והתנן משילין פירות כו' ופריק רב יוסף ולא קשיא מתניתין דהכא ר' אליעזר היא ומתניתין דמשילין ר' יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון כו' ודחי אביי דלמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר גבי הבהמה שהיא בבור עושה לו פרנסה במקומה ואינו מעלה אותה משום דאפשר לה בפרנסה במקומה אבל גבי פירות שהן בגג אי אפשר שלא יפסידם אלא אם כן משילן הכי נמי דשרי אי נמי עד כאן לא קשרי ר' יהושע התם אלא בהערמה דמחזי כמעלהו לשוחטו אבל להשיל פירות בהדיא משום שלא יופסדו לא. ונדחה זה ושני רב פפא לא קשיא מתניתין דמשילין בית הלל דמתירין ומתני' דהכא בית שמאי היא דתנן אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. ושרינן לאוקומה למתניתין אפי' לבית שמאי דטלטול בעלמא הוא ונדחה. וכרב פפא קי"ל דהא דקתני אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דברי בית שמאי הן.

    ובית הלל פליגי עלייהו ירושלמי אין בין יו"ט כו' והא סקילה בשבת ואין סקילה ביו"ט כרת בשבת ואין כרת ביו"ט מכות ביו"ט ואין מכות בשבת וא"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש והא קתני משילין פירות ביו"ט כו' ועוד שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת א"ר יוסי והוא שמל ותו התני מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע כו' מהו להדליק נר של בטלה א"ר אבינא תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים:

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 37a · Sefaria

    Rashba

    ואלו הן משום מצוה ואי קשיא לך מאי שנא מהא דאמרינן (שבת קנ, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות משום דחפצי שמים מותרין, יש לומר דהנהו שרו דהוו חפצי שמים טפי. ואם תאמר במקדיש מיהא מאי מצוה איכא למאן דאמר (נדרים ט, א) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ויש לומר דהכא אפילו במעמיד ביד הגזברים ואחר כך מקדיש כדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא בעזרה ואחר כך מקדיש (שם ע"ב).

    משום מקח וממכר דאסור גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא דשמא יכתוב, ולאו גזירה לגזירה הוא דכולה חדא גזירה הוא דעשוי הוא לכך.

    Rashba on Beitzah 37a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שאסרו במשנה להקדיש בשבת ויום טוב פירשו במסכת פסחים ס"ו ב' שחובת קדשים שזמנה קבוע ושעתה עוברת מקדיש אף בשבת והוא שאמרו מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב וצדקה מותר לנדרה בשבת וכמו שאמרו פוסקים צדקה לעניים בשבת וקצת גאונים פירשו הטעם מפני שלא יצאה מרשותו שעד שלא באת לידי גבאי מותר לו לשנותה ומכאן אני אומר בזמן הזה שאין הקדש אלא לעניים מקדיש אדם מה שירצה בשבת וביום טוב ואין טענה מכאן לאוסר במקום אחר התבאר שגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב ואין מכריזין כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה ונותנין לתוך חיקו ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה:

    אותו ואת בנו שנפלו לבור ואין יכול לשחטם שניהם באותו היום ואם מעלה שניהם נמצא טורח באחד שלא לצורך כיצד הוא עושה מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואחר שהעלהו אינו שוחט כאלו נמלך לשחוט את האחר ומעלהו ואחר שהעלה את שניהם רצה זה שוחט רצה זה שוחט ואין כאן הערמה הניכרת מפני שהרואה אומר כחוש נזדמן לו ולשמן הוא צריך ובתוספתא התבאר שאם רצה שלא לשחוט אפילו אחד מהם הרשות בידו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה בחבוריהם:

    המשנה השלישית הבהמה והכלים כרגלי הבעלים אמר הר"ם כבר קדם לך בעירובי תחומין כי האדם יכול לילך באי זה רוח שירצה יותר מאלפים אמה והוא שיחסר שיעור אותה התוספת מן הרוח שכנגדו על הדרכי' שקדם חלוקם לשם ואמר בכאן כי בכל מקום שיוכל האדם ללכת תלך בהמתו וכל חפציו:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני במי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום על ידי עירובו איזה מחפציו נדון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו למקום שהוא הולך ואיזה אינו רשאי להוליכן ואמר על זה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים כלומר שאין אדם אחר יכול להוליכה אלא למקום שהבעלים רשאין לילך שאם לא עירבו הבעלים רשאי המוליך להוליכה אלפים אמה לכל רוח אם הוא עצמו לא עירב גם כן ואם עירבו הבעלים לצד מזרח והמוליך לא עירב אין המוליך רשאי להוליכה אלא לצד מזרח אלפים אמה בלבד הואיל והוא בעצמו לא עירב ואם עירבו בעלים למזרח והמוליך למערב אין יכול להוליכו למערב אלא ארבע אמות וכן כל כיוצא בזה שאין הבהמה והכלים כרגלי המוליך אלא כרגלי הבעלים ומשנה זו נשנית בשלא מסרוה הבעלים למוליך אלא שלקחה מאליו הא אם מסרוה לו הדבר תלוי בזמן המסירה שאם נמסרה לו מערב יו"ט הרי היא כרגלי המוליך ואם ביו"ט כרגלי הבעלים ואם שאלה זה מערב יום טוב אע"פ שלא נמסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי השואל כמו שיתבאר אלא שלא דברו בכאן אלא במוליך שלא בשאלה ולא במסירה ואין כאן חלוק בין זמן לזמן אלא הרי היא כרגלי הבעלים וכן הלכה והתבאר בעירובין שעבדיו ושפחותיו הכנעניים ובנו ובתו הקטנים הרי הם כרגלי האדון או האב ואין יכולין לערב לעצמן אבל עבדיו ושפחותיו העבריים ובניו ובנותיו הגדולים ואשתו אע"פ שמן הסתם יוצאין הם בעירובו מכל מקום רשאין הם לערב לעצמן אם רצו:

    זהו ביאור המשנה ומתוך שדבר בה במוליך שלא במסירה דבר אחריה במי שמוסר בהמתו ובאה על זה:

    המשנה הרביעית ואמר המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו אמר הר"ם הרי אלו כרגליו רוצה בו רגלי הבעלים ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים שלא נתקיימה קנייתה לאחד מהם אבל אם נתנה לאחד מהם ר"ל לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה:

    אמר המאירי המשנה הרביעית ואמר שהמוסר בהמה לבנו או לרועה הרי היא כרגליו ר"ל כרגליו של בעלים וענין המשנה הוא שלא מסרה מערב יו"ט שאם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים ודאי קנו בהמה וכלים שביתת מי שנמסרה לו או להם אלא שלא מסרה (לו) [אלא] ביו"ט וביו"ט מסרה לבנו להוליכה לרעות או לרועה אחר ואמר על זה שמאחר שלא מסרה אלא ביום טוב קנתה הבהמה שביתת הבעלים והרי היא כרגליו ופי' בגמ' דבר זה בשיש בעיר שני רועים או יותר וכמו שאמר לבנו או לרועה כלומר או לרועה אחר ומאחר שיש רועים הרבה בעיר ואין מנהגם למסור כל בהמותיהם לרועה אחד אין לומר בשעת מסירתו ביו"ט שנתגלה דעת הבעלים שברשות זה שמסרה לו היה דעתו מערב יו"ט למסרה וממילא נקנית לבהמה זו שביתת מי שנמסרה לו ביום טוב שמאחר שיש שם הרבה רועים אף הוא לא נתברר לו מאמש למי ימסרנה ואע"פ שמסרה לבנו שמא בין השמשות היה דעתו על רועה אחר יותר מבנו ואפי' היה רגיל בזה שהוא מוסר לו עכשו שמא נתחדש לו רצון ושמא תאמר לבא בהן מדין ברירה שהרי פסקנו כל בדרבנן יש ברירה תירצו בתוספות שאין דין ברירה בענינים אלו אלא כשמתנה על אחד מהן ולדעתי דין ברירה אין כאן שכל שלא נתגלית מסירתה לאיזה מבערב ממילא חלה עליה שביתת הבעלים אבל אם אין בעיר אלא רועה אחד מיוחד להרעות כל בהמות שבעיר בכל יום כשמסרה לו ביום טוב נתגלה דעתו שמערב יו"ט היה דעתו למסרה לו שהרי בכל יום הוא מוסרה לאותו רועה הא לאדם אחר שאינו רועה הואיל ולא מסרה אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים ואעפ"כ ברועה הואיל ובכל יום הוא מוסרה לו הרי היא כרגלי הרועה כמו שכתבנו ומ"מ כל זמן שלא מסרה לו הרי היא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה מערב יו"ט הן לאחד הן לשנים הרי היא כרגלי הרועה במסרה לאחד או כרגלי הרועים במסרה לשנים שאין אחד מהם יכול להוליכה אלא למקום ששניהם יכולין לילך ואין לה בשביתת הבעלים כלום וכשתתבונן בפירושנו תבין שמה שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם אוקימנא בשני רועים דלא קנה אחד מהם פירושו שלא קנתה שביתת אחד מהם אחר שלא נמסרה להם אלא ביו"ט:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ורוב מפרשים דבר זה מבולבל בידם ועקר הדברים כמו שכתבנו אלא שאני צריך להעירך על סבת בלבולם כדי שתזהר ממנו והוא שמגיהי הלכותיהם פירשו דבריהם של גדולי הפוסקים שלא קנה אחד מהם אפילו מסרה להם מבערב והרי היא נשארת לדין שביתת הבעלים ומתמיהים עליהם בזו ואף גדולי המפרשים כתבו שבשני רועים שלא מסרה אלא לאחד מהם אף ביו"ט הרי היא כרגלי זה מי שנמסרה לו מדין ברירה ואם מסרה להם ר"ל לשניהם מבערב ודאי הרי היא כרגלי שניהם ומה שאמרו הרי היא כרגלי הבעלים בשדבר להם מבערב אחד מהם ירעה בהמתי למחר ולמחר לקחוה שניהם או אחד מהם בלא מסירת הבעלים שבזו לא נסתלקה שביתת הבעלים מעליה וגדולי המחברים אף הם כתבו בה דברים מתמיהים ולשונם בזה המוסר בהמה לבנו הרי היא כרגלי האב מסרה לרועה אפילו לא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה לשני רועים הרי היא כרגלי בעליה שלא קנה אחד מהם ונראה שהם פירשו משנתנו בבנו שאינו רועה ולא רגיל למסרה לו ומאחר שלא מסרה לו אלא ביום טוב לא קנתה שביתת הבן ואין נראה כן שאם כדבריהם היאך אמרו דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה כלומר שהם שני רועים אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Beitzah 37a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ורמינהי משילין כו' ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורא דאורייתא כו' עכ"ל פירוש דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי"ט אבל מדבריהם לא חלקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכא למדחי איפכא דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן כו' וכך כתב מהרש"ל ומיהו מהנך תרתי מתני' דהיינו הך דמשילין והך דהוצאה לב"ה ה"מ למפרך שפיר ממה נפשך אההיא דמגילה אלא דניחא ליה למפרך הכא מההיא דמשילין בלחוד ונראה דאע"ג דבדרך דחוי איכא למימר הכי מ"מ המקשה דאכתי לא ידע דטלטול משום הוצאה הוא לא בעי לאקשויי הכי דלמא ע"כ לא קאמר ב"ה אלא בהוצאה דאורייתא אבל בטלטול לא דסברא גרועה היא להחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא וניחא ליה למפרך עד כאן לא קאמר ב"ש כו' דזו סברא מעולה היא להחמיר בדאורייתא טפי מבדרבנן:

    Chidushei Halachot on Beitzah 37a · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה אבל הכא לא אפשר לאערומי דהכל יודעים שלא יניחנו וכו' ר"ל דהכל יודעים שלא יניחם כך כמות שהם למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם לגג לגמור יבשותן ואינו עושה עתה שמורידן למטה אלא כשיפסקו הגשמים יחזור ויעלם כדי להצילן ואתו לזלזולי באיסור י"ט:

    בתוס' ד"ה ורמינהו משילין פירות וכו' עד והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה וכו' ר"ל דהאי דקתני הכא במתני' אין בין י"ט לשבת היינו במידי דשבות דרבנן דומיא דכל הני דאיירי בהו מתני' ולהכי לא מייתי מהוצאה דה"א משום דנוכל לומר גם איפכא מסברא ראשונה דהא דקתני הכא אין בין וכו' הני מילי במילי דרבנן אבל בדברים שהן דאורייתא איכא בינייהו ולכך לא פריך אלא ממשילין דהוי נמי מדרבנן אבל יש להקשות אמאי לא פריך במגילה מהוצאה דמתירין ב"ה הוצאה בי"ט שלא לצורך ובשבת אסור דהוי נמי דאורייתא ואין לומר שהיה יכול לתרץ איפכא דמתני' דהתם דקתני אין בין איירי במידי דרבנן והוצאה היא דאורייתא ובדאורייתא איכא בינייהו כמו שתירצו התוס' מתני' דהכא וכמו שראיתי בספר ח"ש שתירץ קושיא זו כן דזה אינו חדא דא"כ ה"ל לפרוך שם במגילה מההיא דמשילין ומההיא דהוצאה והוה קשה ממ"נ אי ההוא אין בין דהתם איירי במילי דאורייתא קשה מהוצאה ואי איירי במילי דרבנן קשיא ההיא דמשילין ונ"ל דשם במגילה לא פריך מהוצאה דמתירים ב"ה בי"ט שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב"ה אלא כב"ש אבל הכא פריך ממתני' דמשילין סלקא אדעתיה דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתיא כב"ש וההיא דמשילין אתיא כב"ה משום דתקשי ליה דעד כאן לא קאמרי ב"ש התם אלא אהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר דמשני ליה הא ב"ש הא ב"ה וכו' וק"ל:

    Maharam on Beitzah 37a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    דאמר מר מצוה בגדול ליבם והקשה מורי נר"ו תינח יבום דמצוה בגדול ליבם אבל חליצה אליבא דר' יוחנן דאמר פרק החולץ דגדול וקטן ממנו שוין בו מאי איכא למימר הא מצוה קא עביד. ותירץ נר"ו דמה שכתוב בספרים ולא חולצין ולא מייבמין הא מצוה קא עביד לא קאי הדין פירכא ללא חולצין אלא ללא מייבמין לפי שאין חליצה עיקר המצוה שמצות יבום קודמת למצות חליצה. והיינו דפריק מצוה בגדול ליבם ולא פריק מצוה בגדול ליבם ולחלוץ.

    לא מקדשין והא מצוה קא עביד פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות. ונראה מדבריו דאפילו מי שאין לו אשה ובנים אסור לקדש ביום טוב משום שבות אף על גב דאיכא מצוה. וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כפשוטה ולא הביא מכל אלו התירוצין כלום. וכן דעת מורי נר"ו והביא ראיה מדאמרינן אבל משדכין על התינוקות ליארס כו' ולא אמרו מארסין ואף על גב דאיכא למיחש טפי לשמא יכתוב. אבל רבינו תם ז"ל פירש והא מצוה קא עביד ומותר לו לקדש וכן בכל הני דאקשינן. ופריק לא צריכא דאית ליה אשה ובנים דאין כאן מצוה אלא רשות דבבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ולפי פירוש זה מותר לקדש ביום טוב או בשבת היכא שאין לו אשה ובנים והוא הדין לדון בדליכא דעדיף מיניה וליבם בדליכא גדול. ואלא מיהו כתב הרב ז"ל בתשובה שלא הורה כן אלא מתוך צורך גדול ואפילו ביום טוב שני גוערין וקונסין למי שעושה כן. וכן פירש הריטב"א ז"ל. וגרסינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשו. כלומר ולא קנסו חכמים מעשיהם. וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב בהלכות ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני שום קנין ממקרקעי או מטלטלי דהקנאתו הקנאה. וא"ת והיאך מותר מן הדין והא אמרינן דאין מקדישין ואין מעריכין אף על גב דאיכא מצוה. וי"ל דהתם שאני משום דדמו טפי למקח וממכר. ועוד דהנך הוו טפי חפצי שמים.

    הני משום רשות איכא משום שבות ליכא פירוש והא כולהו משום גזרה אסרום רבנן ותנא דמתניתין נמי אית ליה הכי.

    ורמנהי משילין פירות דרך ארובה ביום טוב ואם תאמר ואמאי לא מקשי ליה ממתניתין דקתני בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' ובית הלל מתירין דאלמא אשכחן הוצאה דאסורה בשבת ומותרת ביום טוב. וי"ל דמאיסורא דאורייתא לא ניחא ליה לאקשויי דכיון דשרינן איסורא דאורייתא משום אוכל נפש מחמרינן בשבת טפי מיום טוב. ומתניתין דקתני אין בין יום טוב לשבת איירי בענין שבותין דאילו מאיסור תורה הא תנן לה במגילה. והיינו דלא מקשינן עלה בגמרא אלא משבותין. אבל לא נראה כן מהירושלמי.

    הרי היא כרגלי הלוקח פירוש אף על פי דברשותיה דמוכר קיימי דאי בעי למהדר הדר ביה מכל מקום כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותו דלוקח אפילו לא נתן מעות.

    אף על פי שלא מסרה לו מערב יום טוב פירוש אפילו בדבור הרי היא כרגלי הרועה. וקשיא לי לימא ליה דמתניתין בשמסרה ונתנה לו ביום טוב דקנה שביתתו ברשות הבעלים והא דר' דוסא שאני דכיון דגמרו בעלים בדעתם בבין השמשות ליתנה לרועה אוקמוה ברשותיה וכאילו היתה שלו בבין השמשות. וי"ל דאילו מתניתין מיירי בשנתנה ומסרה לו ביום טוב פשיטא דהרי היא כרגלי הבעלים.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 37a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה ורמינהו משילין וכו' ותימא דאמרינן במגילה וכו' עס"ה ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דכיון דמקשה הש"ס הכא במכילתין מהאי דמשילין אסיפא דמתניתין גופא דקתני אין בין יום טוב לשבת ומוקי לרישא וסיפא דמתני' בתרי תנאי א"כ ממילא דלא קשה נמי מהאי אין בין דמגילה אהך דמשילין ויש ליישב קצת דנהי דהאי אין בין דהכא מסיק לה רב פפא דמתוקמא כב"ש אפ"ה לא משמע להו להתוספות לאוקמא האי אין בין דמגילה נמי כב"ש מתרי טעמי חדא מדתני לה התם גבי הלכתא פסיקתא דקחשיב אין בין טובא בכמה משניות ועוד מדדייק הש"ס התם אהאי אין בין דמגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין ודלא כר' יהודה היא א"כ אי איתא דהך מתניתין כב"ש היא לא הו"ל למידק בה כל כך אי אתיא כר"י או לא דבלא"ה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כן נראה לי בכוונת התוס' מיהו בחידושי מגילה כתבתי דבלא"ה אפילו בלא הך רומיא דמשילין נמי לא מתוקמא האי אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש אלא אליבא דב"ש דאי לב"ה הא אמרי' מתוך אפילו שלא לצורך אוכל נפש ע"ש באריכות שע"פ זה יש ליישב ג"כ קושיא שנייה של התוספות כאן ודו"ק:

    בגמ' אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש וכו' ואע"ג דלאוקימתא דרב נחמן בריש מכילתין דטעמא דביצה שנולדה דפליגי ב"ש וב"ה היינו משום מוקצה וא"כ ע"כ סברי ב"ש דכל מוקצה בשבת אסור כי האי דמגביהין עצמות וקליפין דקאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ובי"ט סבר במוקצה כר"ש מ"מ כבר כתבתי בריש מכילתין דהא דמותר לב"ש היינו משום אוכל נפש וא"כ הוי בכלל אוכל נפש וע"ש באריכות:

    במשנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו' אע"ג דלכאורה לא שייך הך מילתא בי"ט טפי מבשבת אפ"ה ניחא ליה למתניי' הכא בי"ט משום דאין דרך אדם להוליך בהמת חברו ממקום למקום בשבת וכן להשאיל כלים ולהוליכם ממקום למקום משא"כ בי"ט אורחא דמילתא היא כיון שיש בהם צורך י"ט כלים לעשות בהן מלאכת אוכל נפש וכ"ש בהמה ועיסה שהן אוכל נפש עצמן:

    Penei Yehoshua on Beitzah 37a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה משום מקח וממכר וכו' אסור מן המקרא עיין רש"י לעיל דף כז ע"ב ד"ה אין פוסקין:

    Gilyon HaShas on Beitzah 37a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 37, Amud Aleph, about 323 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “דאית ליה אשה ובנים.…”

    2. Segment 215 words

      Opens “לא חולצין ולא מיבמין. והא מצוה קא…”

    3. Segment 35 words

      Opens “וכלהו טעמא מאיגזרה שמא יכתוב.…”

    4. Segment 414 words

      Opens “ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא…”

    5. Segment 515 words

      Opens “ולא מגביהין תרומות ומעשרות. פשיטא! תני רב…”

      Named: רב יוסף.

    6. Segment 616 words

      Opens “וה"מ פירי דטבילי מאתמול, אבל פירי דטבילי…”

    7. Segment 714 words

      Opens “והני, משום רשות איכא, משום שבות ליכא?…”

    8. Segment 827 words

      Opens “א"ר יצחק, לא מבעיא קאמר: לא מבעיא…”

    9. Segment 912 words

      Opens “כל אלו ביו"ט אמרו, ורמינהו: משילין דרך…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “אמר רב יוסף, לא קשיא: הא ר"א…”

      Named: רב יוסף.

    11. Segment 1123 words

      Opens “דתניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור ר"א…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון ע"מ…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “א"ל אביי: ממאי? דילמא עד כאן לא…”

      Named: אביי.

    14. Segment 1417 words

      Opens “א"נ עד כאן לא קאמר ר' יהושע…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “אלא אמר רב פפא, לא קשיא: הא…”

      Named: רב פפא.

    16. Segment 1618 words

      Opens “דתנן, ב"ש אומרים: אין מוציאין לא את…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “דלמא לא היא, עד כאן לא קא…”

    18. Segment 1814 words

      Opens “מתני׳ הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו…”

    19. Segment 1915 words

      Opens “כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית הרי…”

    20. Segment 2029 words

      Opens “השואל כלי מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל. ביו"ט…”

    21. Segment 212 words

      Opens “גמ׳ מתניתין…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Beitzah 37a · Segment 5 — “…ומעשרות. פשיטא! תני רב יוסף: לא נצרכא אלא ליתנה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Beitzah 37a · Segment 13 — “א"ל אביי: ממאי? דילמא עד כאן לא קאמר ר"א…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Beitzah 37a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026