ויקרא פרק כ״ב

וינזרו — אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל יד ז) וינזר מאחרי, (ישעיה א ד) נזורו אחור, יפרשו מן הקדשים בימי טמאתן דבר אחר: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. סרס המקרא ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי:

אשר הם מקדשים לי — לרבות קדשי כהנים עצמן:

כל איש אשר יקרב — אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטמאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע (ויקרא יב ד), אזהרה לאוכל ולמדוה רבותינו מגזרה שוה. ואי אפשר לומר שחיב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (ויקרא ז כ. כא) שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חיב לא הצרך לחיבו על האכילה, וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חיב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר לקרב, שאין חיבין עליו משום טמאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטמאת כהנים למה, כבר נדרשו במסכת שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז א):

וטמאתו עליו — וטמאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטמאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר (ויק' ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטמאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה:

ונכרתה וגו' — יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:

מזרע אהרן — אין לי אלא זרעו, גופו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע, שיכול הואיל ומקריב אונן יקריב צרוע וזב, תלמוד לומר והוא:

עד אשר יטהר — ביאת השמש, או אינו אלא טבילה, נאמר כאן וטהר, ונאמר למטה וטהר (פסוק ז) ובא השמש וטהר, מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש:

בכל טמא נפש — במי שנטמא במת:

בכל שרץ אשר יטמא לו — בשעור הראוי לטמא, בכעדשה:

או באדם — במת:

אשר יטמא לו — כשיעורו לטמא, וזהו כזית:

לכל טמאתו — לרבות נוגע בזב וזבה, נדה ויולדת ובמצורע:

נפש אשר תגע בו — באחד מן הטמאים הללו:

ואחר יאכל מן הקדשים — נדרש ביבמות בתרומה, שמתר לאכלה בהערב השמש:

מן הקדשים — ולא כל הקדשים:

נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה — לענין הטמאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור, שאין לה טמאת מגע ומשא אלא טמאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:

ושמרו את משמרתי — מלאכול תרומה בטמאת הגוף:

ומתו בו — למדנו שהיא מיתה בידי שמים:

לא יאכל קדש — בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה:

תושב כהן ושכיר — תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים, שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:

וכהן כי יקנה נפש — עבד כנעני שקנוי לגופו:

ויליד ביתו — אלו בני השפחות ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו. ועוד למד ממקרא אחר (במדבר יח יא) כל טהור בביתך וגו' בספרי:

לאיש זר — ללוי ולישראל:

אלמנה וגרושה — מן האיש הזר:

וזרע אין לה — ממנו:

ושבה — הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קים:

וכל זר לא יאכל בו — לא בא אלא להוציא את האונן שמתר בתרומה זרות אמרתי לך, ולא אנינות:

כי יאכל קדש — תרומה:

ונתן לכהן את הקדש — דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חלין, והן נעשין תרומה:

ולא יחללו וגו' — להאכילם לזרים:

והשיאו אותם — את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהבדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואנקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן:

והשיאו אותם — זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן (במ' ו יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא יביא את עצמו וכן (דברים לד ו) ויקבור אתו בגיא, הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי:

נדריהם — הרי עלי:

נדבתם — הרי זו:

לרצנכם — הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון אפיימני"ט בלע"ז ואיזהו הראוי לרצון,

תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים — אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום אלא בחסרון אבר:

לפלא נדר — להפריש בדבורו:

עורת — שם דבר של מום עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת:

או שבור — לא יהיה:

חרוץ — ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה:

יבלת — ורוא"ה בלע"ז:

גרב — מין חזזית וכן ילפת ולשון ילפת, כמו (שופטים טז כט) וילפת שמשון, שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה:

לא תקריבו — שלש פעמים, להזהיר על הקדשן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן:

ואשה לא תתנו — אזהרת הקטרתן:

שרוע — אבר גדול מחברו:

וקלוט — פרסותיו קלוטות:

נדבה תעשה אתו — לבדק הבית:

ולנדר — למזבח:

לא ירצה — איזהו הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:

ומעוך וכתות ונתוק וכרות — בביצים או בגיד:

מעוך — ביציו מעוכין ביד:

כתות — כתושים יותר ממעוך:

נתוק — תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש:

וכרות — כרותין בכלי ועודן בכיס:

ומעוך — תרגומו ודמריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה:

וכתות — תרגומו ודרסיס, כמו (עמוס ו יא) הבית הגדול רסיסים, בקיעות דקות, וכן (שבת פ ב) קנה המרסס:

ובארצכם לא תעשו — דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה ואפלו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

ומיד בן נכר — נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש (לעיל פסוק יח), לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

משחתם — חבולהון:

לא ירצו לכם — לכפר עליכם:

כי יולד — פרט ליוצא דופן:

אתו ואת בנו — נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומתר לשחוט האב והבן או האב והבת:

אתו ואת בנו — אף בנו ואותו במשמע:

לרצנכם תזבחו — תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:

ביום ההוא יאכל — לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו וגו':

אני ה' — דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:

ושמרתם — זו המשנה:

ועשיתם — זה המעשה:

ולא תחללו — לעבור על דברי מזידין ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו', מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו':

המוציא אתכם — על מנת כן:

אני ה' — נאמן לשלם שכר: