ויקרא פרק כ״ה
נווטו עם Tab ו-Enter בין הקישורים. חצים מזיזים בתוך רשימת הפרקים והפסוקים. Alt עם חצים מדלג לפרק הקודם או הבא.
- א׳וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
- ב׳דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָֽה׃
- ג׳שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
- ד׳וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃
- ה׳אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃
- ו׳וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃
- ז׳וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ {ס}
- ח׳וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃
- ט׳וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃
- י׳וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃
- י״איוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃
- י״בכִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן־הַשָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
- י״גבִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃
- י״דוְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
- ט״ובְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכׇּר־לָֽךְ׃
- ט״זלְפִ֣י׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃
- י״זוְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
- י״חוַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃
- י״טוְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃
- כ׳וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
- כ״אוְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃
- כ״בוּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃
- כ״גוְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
- כ״דוּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ {ס}
- כ״הכִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃
- כ״ווְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃
- כ״זוְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃
- כ״חוְאִ֨ם לֹֽא־מָצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃ {ס}
- כ״טוְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃
- ל׳וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָ֠ם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־[ל֣וֹ] (לא) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃
- ל״אוּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃
- ל״בוְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃
- ל״גוַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
- ל״דוּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ {ס}
- ל״הוְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃
- ל״ואַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
- ל״זאֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃
- ל״חאֲנִ֗י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ {ס}
- ל״טוְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃
- מ׳כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃
- מ״אוְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃
- מ״בכִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃
- מ״גלֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃
- מ״דוְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃
- מ״הוְ֠גַ֠ם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃
- מ״ווְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ {ס}
- מ״זוְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃
- מ״חאַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃
- מ״טאוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃
- נ׳וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃
- נ״אאִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃
- נ״בוְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃
- נ״גכִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃
- נ״דוְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃
- נ״הכִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
שיתוף הפרק כולו
שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.
השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.
פירוש רש״י
פסוק א׳׳
וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
בהר סיני - מה ענין שמטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים ונראה לי שכך פרושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:
פסוק ב׳׳
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ…
שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:
פסוק ד׳׳
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃
יהיה לארץ - לשדות ולכרמים:
לא תזמר - שקוצצין זמורותיה ותרגומו לא תכסח, ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים, (תהלים פ יז) שרפה באש כסוחה:
פסוק ה׳׳
אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃
את ספיח קצירך - אפלו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:
לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל:
נזירך - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:
לא תבצר - אותם אינך בוצר, אלא מן המפקר:
פסוק ו׳׳
וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃
והיתה שבת הארץ וגו' - אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך:
שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור:
לך ולעבדך ולאמתך - לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן:
ולשכירך ולתושבך - אף הגוים:
פסוק ז׳׳
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ {ס}
ולבהמתך ולחיה - אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:
פסוק ח׳׳
וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת…
שבתת שנים - שמטות שנים יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:
והיו לך ימי שבע וגו' - מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף ארבעים ותשע שנה ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר ארבעים ותשע:
פסוק ט׳׳
וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃
והעברת - לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה:
ביום הכפורים - ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:
פסוק י׳׳
וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם…
וקדשתם - בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקדשת השנה:
וקראתם דרור - לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר אמר ר' יהודה מהו לשון דרור, כמדייר בי דירא ומסחר בכל מדינה וכו', שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:
יובל הוא - שנה זאת מבדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר:
ושבתם איש אל אחזתו - שהשדות חוזרות לבעליהן:
ואיש אל משפחתו תשבו - לרבות את הנרצע:
פסוק י״א׳
יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ…
יובל הוא שנת החמשים שנה - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו', כדאיתא בראש השנה (ח ב) ובתורת כהנים:
את נזריה - את הענבים המשמרים אבל בוצר אתה מן המפקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת ארבעים ותשע שמטה ושנת החמשים יובל:
פסוק י״ב׳
כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן־הַשָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
קדש תהיה לכם - תופסת דמיה כהקדש יכול תצא היא לחלין, תלמוד לומר תהיה, בהויתה תהא:
מן השדה תאכלו - על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:
פסוק י״ג׳
בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃
תשבו איש אל אחזתו - והרי כבר נאמר (פסוק י) ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל:
פסוק י״ד׳
וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
וכי תמכרו וגו' - לפי פשוטו כמשמעו ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך:
אל תונו - זו אונאת ממון:
פסוק ט״ו׳
בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכׇּר־לָֽךְ׃
במספר שנים אחר היובל תקנה - זהו פשוטו לישב מקרא על אפניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרבות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפלו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרה לו בקמותיה. ו"שני" אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים:
פסוק ט״ז׳
לְפִ֣י׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא…
תרבה מקנתו - תמכרנה ביקר:
תמעיט מקנתו - תמעיט בדמיה:
פסוק י״ז׳
וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ ואם תאמר, מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
פסוק י״ח׳
וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃
וישבתם על הארץ לבטח - שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתתיה והרצת את שבתתיה, ושבעים שנה שלגלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו, היו:
פסוק י״ט׳
וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃
ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה - שלא תדאגו משנת בצורת:
ואכלתם לשבע - אף בתוך המעים תהא בו ברכה:
פסוק כ׳׳
וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
ולא נאסף - אל הבית:
את תבואתנו - כגון יין ופרות האילן וספיחין הבאים מאליהם:
פסוק כ״א׳
וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃
לשלש השנים - למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:
פסוק כ״ב׳
וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃
עד השנה התשיעת - עד חג הסכות של תשיעית, שהיא עת בא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כלן:
פסוק כ״ג׳
וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
והארץ לא תמכר - לתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:
לצמתת - לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:
כי לי הארץ - אל תרע עינך בה שאינה שלך:
פסוק כ״ד׳
וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ {ס}
ובכל ארץ אחזתכם - לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (דף כא א) ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:
פסוק כ״ה׳
כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃
כי ימוך אחיך ומכר - מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דחק עוני:
מאחזתו - ולא כלה, למד דרך ארץ שישיר שדה לעצמו:
וגאל את ממכר אחיו - ואין הלוקח יכול לעכב:
פסוק כ״ו׳
וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃
ואיש כי לא יהיה לו גאל - וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:
פסוק כ״ז׳
וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃
וחשב את שני ממכרו - כמה שנים היו עד היובל, כך וכך ובכמה מכרתיה לך בכך וכך. עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. אכלת אותה שלש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העדף. בדמי המקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:
לאיש אשר מכר לו - המוכר הזה שבא לגאלה:
פסוק כ״ח׳
וְאִ֨ם לֹֽא־מָצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל…
די השיב לו - מכאן שאינו גואל לחצאין:
עד שנת היובל - שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו:
פסוק כ״ט׳
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃
בית מושב עיר חומה - בית בתוך עיר המקפת חומה מימות יהושע בן נון:
והיתה גאלתו - לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואלך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:
והיתה גאלתו - של בית:
ימים - ימי שנה שלמה קרויים ימים, וכן (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים:
פסוק ל׳׳
וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָ֠ם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־[ל֣וֹ] (לא) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה…
וקם הבית וגו' לצמיתת - יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה:
אשר לא חמה - לו קרינן, אמרו רבותינו זכרונם לברכה אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן ועיר נקבה היא והצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסרת, זה נופל על זה:
לא יצא ביבל - אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא:
פסוק ל״א׳
וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃
ובתי החצרים - כתרגומו פצחין, עירות פתוחות מאין חומה ויש הרבה בספר יהושע (יהושע יג כח) הערים וחצריהם, (בראשית כה טז) בחצריהם ובטירותם:
על שדה הארץ יחשב - הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו:
גאלה תהיה לו - מיד אם ירצה ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים:
וביבל יצא - בחנם:
פסוק ל״ב׳
וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃
וערי הלוים - ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם:
גאלת עולם - גואל מיד אפלו לפני שתי שנים, אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה:
פסוק ל״ג׳
וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם…
ואשר יגאל מן הלוים - ואם יקנה בית או עיר מהם, ויצא ביבל, אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל וגאלה זו לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר (פסוק לב), גאלת עולם תהיה ללוים, יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאלת עולם:
ויצא ממכר בית - הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלה יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:
כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם - לא היה להם נחלת שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאלה כשדות, כדי שלא תפקע נחלתם מהם:
פסוק ל״ד׳
וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ {ס}
ושדה מגרש עריהם לא ימכר - מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל (ויק' כז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם:
פסוק ל״ה׳
וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃
והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:
גר ותושב - אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:
פסוק ל״ו׳
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
נשך ותרבית - חד שוינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין:
ויראת מאלהיך - לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש המנו ומורה לעצמו התר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הצרך לומר ויראת מאלהיך או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הצרך לומר ויראת מאלהיך:
פסוק ל״ח׳
אֲנִ֗י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃…
אשר הוצאתי וגו' - והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי אפלו הן כבדות עליכם:
לתת לכם את ארץ כנען - בשכר שתקבלו מצותי:
להיות לכם לאלהים - שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה:
פסוק ל״ט׳
וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃
עבדת עבד - עבודה של גנאי, שיהא נכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו:
פסוק מ׳׳
כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃
כשכיר כתושב - עבודת קרקע ומלאכת אמנות כשאר שכירים התנהג בו:
עד שנת היבל - אם פגע בו יובל לפני שש שנים, היובל מוציאו:
פסוק מ״א׳
וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃
הוא ובניו עמו - אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חיב במזונות בניו:
ואל אחזת אבתיו - אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך:
אחזת - חזקת:
פסוק מ״ב׳
כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃
כי עבדי הם - שטרי קודם:
לא ימכרו ממכרת עבד - בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח:
פסוק מ״ג׳
לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃
לא תרדה בו בפרך - מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:
פסוק מ״ד׳
וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃
ועבדך ואמתך אשר יהיו לך - אם תאמר אם כן במה אשתמש בעבדי איני מושל, באמות איני נוחל, שהרי הזהרתני (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, אלא מי ישמשני:
מאת הגוים - הם יהיו לך לעבדים:
אשר סביבתיכם - ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה:
פסוק מ״ה׳
וְ֠גַ֠ם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ…
וגם מבני התושבים - שבאו מסביבותיכם לשא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מתר לקנותו כעבד:
מהם תקנו - אותם תקנו:
פסוק מ״ו׳
וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה…
והתנחלתם אתם לבניכם - החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם, כמו והתחזקתם:
איש באחיו - להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:
פסוק מ״ז׳
וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ…
יד גר ותושב - גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:
וכי תשיג יד גר ותושב עמך - מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך:
ומך אחיך עמו - מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:
משפחת גר - זהו הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:
פסוק מ״ח׳
אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃
גאלה תהיה לו - מיד, אל תניחהו שיטמע:
פסוק נ׳׳
וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י…
עד שנת היובל - שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא לגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא לגאל, ינכה לו חמשה מנים ויתן לו העבד חמש עשרה מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:
כימי שכיר יהיה עמו - חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:
פסוק נ״א׳
אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃
אם עוד רבות בשנים - עד היובל:
לפיהן - הכל כמו שפרשתי:
פסוק נ״ג׳
כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃
לא ירדנו בפרך לעיניך - כלומר ואתה רואה:
פסוק נ״ד׳
וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃
ואם לא יגאל באלה - באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש:
הוא ובניו עמו - הנכרי חיב במזונות בניו כישראל:
פסוק נ״ה׳
כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
כי לי בני ישראל עבדים - שטרי קודם:
אני ה' אלהיכם - כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה:
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש הגר״א - אדרת אליהו
פסוק ב׳׳
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ…
כי תבאו - יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אשר אני נתן לכם ולא לעמון ומואב. יכול משכבשו אעפ"י שלא חלקו חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות או שחלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את חלקו יכול יהיו חייבים בשמיטה ת"ל שדך כרמך שיהא כל ח' מכיר את שדהו ואת כרמו. נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם. שהו ארבעה עשר שנים נתחייבו במעשרות. התחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים ושלש עשו יובל [פי' דהיינו שהתחילה שנת היובל והא דאמר לעשרים וא' עשו שמיטה דהיינו סוף שנת השמיטה וליובל קרי התחלתו משום דשמיטה משמט בסופו ויובל בתחלתו] ושבתה הארץ. יכול אף לחפור בורות שיחין ומערות ת"ל שדך לא תזרע כו' אין לי אלא זריעה וזימור. עידור ניכוש וכיסוח ושאין מזבלין כו' ושאין מקרסמין מניין תלמוד לומר שדך לא כו' כרמך לא כו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו ת"ל שדך לא תזרע כרמך לא תזמר זריעה וזימור בכלל היתה ולמה יצאו להקיש אליה ולומר לך מה זריעה וזימור שהן עבודה בשדה וכרם אף אין לי אלא דברים שהם עבודה בשדה ובכרם [פי' וקישקוש תחת הזתים אינה עבודה אלא בכרם] יכול אף שנת היובל עולה מן המנין תלמוד לומר שש שנים תזרע שדך שנים שאתה זורע עולה מן המנין ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע מניין לאורז ודוחן ופרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה שכונסין בשביעית ת"ל ואספת כו':
פסוק ד׳׳
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהֹוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃
ובשנה השביעת - יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע שדך ואספת ששה זורעין וששה אוספין לא ששה זורעין ושבעה אוספין [פי' מכתוב א' שמעינן שפעמים ששבעה אוספין ומכתוב א' שמעינן שאין אוספין אלא ששה מסתברא לאוקמי הא דאוספין היינו כשהשרישו לפני ר"ה והא דאין אוספין היינו כשלא השרישו. מניין לשלשים יום שלפני ר"ה שחשובה שנה ת"ל ובשנה כו' (ר"ה ט' ע"ב) נאמר כאן ובשנה ונאמר להלן מרשית השנה מה להלן מתשרי כו':
שבת שבתון - מכאן אמרו בנות שוח שביעית שלהם שניה שהם עושין לשלש שנים (פי' דאזלינן בתר חנטה וכיון דחנטה דידהו הוי בשביעית אף שגמרו לאחר ז' אסור) שבת לה'. עיין רש"י ז"ל. שדך לא תזרע כו' כל מלאכה שבשדך וכו' כדלעיל:
פסוק ה׳׳
אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃
את ספיח קצרך לא תקצור - מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית:
ואת ענבי נזירך לא תבצר - מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. לא תבצר. כדרך הבוצרים (פי' אף מן המופקר שמותר לך לבצור מ"מ אסור לבצור כדרך הבוצרים] מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה במוקצה אבל אתה קוצה בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורכי' בעריבה אין עושים זתים בבד כו' רש"א אף טוחן הוא בבד ומכניס לבודידה:
שנת שבתון יהיה לארץ - (משמע שאינה אסור אלא באותו שנה) לכן אמרו כיון שיצא שביעית אעפ"י שפירותי' שביעית מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורים:
פסוק ו׳׳
וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃
והיתה שבת הארץ לכם - מן השבות היינו מן המופקר בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור שדה שנטייבה בש"א אין אוכלים פירות שביעית בטובה ובה"א בטובה ושלא בטובה:
לכם לאכלה - ולא לאחרים כו' ולא למנחות ונסכים:
לך ולעבדך ולאמתך - יכול אין לי אלא לעניים מנין אף לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך א"כ מה ת"ל ואכלו אביני עמך עניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דר"י רבי יוסי אומר כו' דבר אחר ואכלו אביני עמך הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה. לך ולעבדך ולאמתך. הרי אתה ועבדים ושפחות א"כ מה ת"ל ולשכירך ולתושבך אפי' גוי. הגרים עמך. לרבות את האכסניא:
פסוק ז׳׳
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ {ס}
ולבהמתך ולחיה עיין רש"י - אשר בארצך [פסחים נ"ב ע"ב אין מוציאין פירות שביעית לח"ל. תהי'. אף לצביע'. אף להדליק את הנר. כל תבואתה. אין נאכלת אלא תבואה מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות כו'. לאכל. ולא למלוגמא ולא אספלנית ולא לעשות ממנה אפיקטוזין דר"י וחכ"א לא למשרה ולא לכביסה: [פלוגתא זו אינו בת"כ רק בסוכה מ"ח ע"א]:
פסוק ח׳׳
וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת…
וספרת לך - בב"ד. שבע שבתת. יכול ימים ת"ל שנים עיין רש"י ז"ל:
שבע שבתת כו' - מלמד שצריך לספור שבועות מנין שצריך לספור שנים ת"ל תשע וארבעים שנה מנין שיעשו שביעית אעפ"י שלא עשו יובל ת"ל והיו לך ימי שבע כו' תשע וארבעים שנה וכן יובל אעפ"י שלא עשו שביעית וחכ"א אם אין שביעית אין יובל כו'. והעברת שופר. מכאן שבשופר:
פסוק ט׳׳
וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃
והעברת - תקיעה לפניה:
והעברת - (ר"ה כ"ז ע"ב) דרך העברתו:
ביום - ולא בלילה. הכפרים. אפי' בשבת עיין רש"י ז"ל. בכל ארצכם. שכל יחיד ויחיד חייב ביוה"כ. בכל ארצכם. שדוחה שבת בגבולין:
פסוק י׳׳
וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם…
וקדשתם את שנת הנ' - לפי שנא' בעשור לחדש יכול בעשור לחדש לבד ת"ל שנת הנ' מלמד שמקודשת מתחלתה מכאן אריב"ב כו'. יכול כשם שהיא מתקדשת מתחלתה כך מתקדשת בסופה [ר"ה ח' ע"ב] ת"ל יובל הוא:
וקראת' דרור - עיין רש"י ז"ל. ישביה. בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. ישביה. בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין. יובל אעפ"י שלא שמטו ולא תקעו יכול אעפ"י שלא שלחו ת"ל הוא (שם ט' ע"ב) וחכ"א כלם מעכבים א"כ מה ת"ל יובל אף בח"ל ומה ת"ל בארץ בזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בח"ל כו':
ושבתם איש - במה הכתוב מדבר אם במכור לשש הרי אמור הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע לפי שנא' לעול' יכול לעול' ממש ת"ל ושבתם [אינו בת"כ רק בקדושין ט"ו ע"א] א"כ מה ת"ל לעולם אעפ"י שאין שש עד היובל מכל מקום יוצא ביובל:
תשבו - לרבות למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דר"מ ר' יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן בגולה (פי' נמי פליגי ר"מ ור"י כששב רוצח לאחר מות כה"ג מערי מקלט אם הוא שב לשררה שהיה בה אם לאו) תשבו. לרבות את האשה (פי' דגם אמה העברי' יוצאת ביובל) יובל הוא כו'. שיכול כשם שמתקדשת בתחלתה (פי' אף שאין תוקעין אלא ביוה"כ מ"מ מוסיפין מחול על הקדש ומקדשין בר"ה לענין שלא ישתעבדו עוד לאדוניהם) כך מתקדשת בסופה [פי' ביציאתה תהיה מושכת והולכת עד יוה"כ לענין שיהא אסור במלאכה עד יו"כ] שכן מוסיפין מחול על הקדש [פי' והיינו אותן י' ימים ששנות חמה יתירה על שנות לבנה] ת"ל שנת החמשים שנה תהיה לכם אין קדושתה אלא עד ר"ה [פי' אין לכם להיות קדש אלא מה שנקרא שנת החמשים אבל אחר ר"ה אינו נקרא שנת חמשים] ר"א אומר (אינו בת"כ רק בר"ה כ"ד ע"א ובסנהדרין יו"ד ע"ב) שנת החמשים שנה. שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:
פסוק י״א׳
יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ…
לא תזרעו ולא תקצרו ולא תבצרו - כשם שנאמ' בשביעית כך נאמר ביובל:
פסוק י״ב׳
כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן־הַשָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
כי יובל היא קדש - מה קדש תופס את דמיו אף שביעת תופסת את דמיה. אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין יכול אף שביעית כן ת"ל היא הרי היא בקדושתה ונתפס דמה נמצאת אתה אומר האחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים שמן יצאו דגים ונתפס שמן. האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור:
מן השדה תאכלו את תבואתה - כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה מן הבית. וממין שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית [אבל אם כלה אותו מין אפילו יש מינים אחרים עדיין בשדה אין אוכלים אותו המין שכלה] מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת כו' (עיין פסחים נ"ב א' פירושו בתוס'):
פסוק י״ג׳
בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃
בשנת היובל הזאת - יובל מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים שיכול והלא דין הוא ומה יובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים שביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת"ל בשנת היובל הזאת זאת מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים. תשבו איש אל אחזתו עיין רש"י ז"ל וכי ממכרו ממכר. עיין רש"י ז"ל. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב מניין לרבות דבר המיטלטל ת"ל ממכר לרבות דבר המיטלטל ומניין שאין אונאה לקרקעות ת"ל או קנה מיד כו' אל תונו. המטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות ומניין שאין אונאה לעבדים ת"ל והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה מה אחוזה אין לה אונאה אף עבדים אין להם אונאה. מניין שאין אונאה להקדשות ת"ל את אחיו ולא הקדש. מניין שאין אונאה לשטרות ת"ל ממכר מה זה מיוחד שגופו מכר וגופו לקח יצאו שטרות שלא גופם מכר ולא גופם לקח ולא מכר אלא הראיות שיש בהם לפיכך המוכר שטרותיו לבשם (ר"ל לצור בהם בשמים שהוא קונה גוף הנייר) יש להם אונאה אל תונו. זו אונאת ממון יכול זו אונאת דברים כשהוא אומר למטה ולא תונו כו' הרי זו אונאת ממון:
פסוק י״ד׳
וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
וכי תמכרו אל תונו - אין לי אלא ללוקח למוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו. (אינו בת"כ רק בב"מ מ"ז ע"ב) לעמיתך. פרט לנכרי שאין לו אונאה. עמיתך. פרט להקדש. (בכורות י"ג ע"ב) ד"א לעמיתך בכסף אבל לנכרי במשיכה ולר"ל להיפך:
אל תונו איש את אחיו - אין לי אלא איש אשה מניין ת"ל איש את אחיו מ"מ. אין לי אלא תגר לתגר תגר להדיוט הדיוט לתגר מניין ת"ל את אחיו מ"מ:
פסוק ט״ו׳
בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכׇּר־לָֽךְ׃
במספר שנים כו' ימכר לך - למדך שלא ימכור פחות מב' שנים. ומניין אף ללוקח שאינו מותר לגאול פחות מב' שנים ת"ל שנים תקנה מאת עמיתך:
אחר היובל סמוך ליובל - מופלג מניין [פי' דהיינו אם לא גאל בב' שנים שיגאל אח"כ או שאם הקדיש שנה או שתים אחר היובל שמותר לגאול] ת"ל לפי רוב השנים [פי' דמשמע פעמים שהוא רב פעמים שהוא מעט] במספר שני תבואת. לרבות שאם מכר אילנות שאין נגאלין פחות מב' שנים (אינו בת"כ רק בעירכין י"ד ע"ב) ולענין חזרה לבעלים ביובל. מכר אילנות אין חוזרין לבעלים ביובל שנא' ושב לאחוזתו ולא אילנות. מכר חרמין חוזרין לבעלים ביובל שהיא נמי אחוזה:
שני תבואות - לא שנת שדפון לא שנת ירקון ולא שביעית עולה לו מן המנין. נרה או הובירה עולה לו מן המנין:
במספר שני תבואת ימכר לך - פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים:
פסוק י״ח׳
וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃
ועשיתם את חקתי כו' - ליתן שמירה ועשיה לחקים ושמירה ועשיה למשפטים:
וישבתם על הארץ - ולא מפוזרים ולא גולים. לבטח. ולא מפוחדים:
פסוק י״ט׳
וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃
ינתנה הארץ פריה - עיין רש"י ז"ל:
ואכלתם לשבע - שיהא אוכל קמעא ומתברך במעיו. ד"א ואכלתם לשבע שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהא עולה:
לבטח עליה - ולא בח"ל:
פסוק כ׳׳
וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
וכי תאמרו - עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעת:
הן לא נזרע ולא נאסף - אם אין זורעים מה אוספין אר"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורין בשביעית וחכ"א אין ספיחין אסורים בשביעית מדברי תורה אלא מדברי סופרים א"כ למה נאמר הן לא נזרע כו' אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים ומכניסים אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מהביעור ואילך:
פסוק כ״א׳
וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃
וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית - א"ל אלא בששית בה' בד' בג' בב' מניין ת"ל בשנה. ועשת את התבואה לשלש השנים. לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית [פי' חצי שנה הששית וחצי שנה של מוצאי שביעית ושביעית עצמו] ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל [פי' חצי שנה של מוצאי יובל. והחצי שנה של ששית נחשב לשנה א' ושביעית ויובל הרי שלש]: ד"א (ר"ה י"ג ע"ב) אל תקרי לשלש אלא לשליש:
פסוק כ״ב׳
וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃
וזרעתם את השמינית - זו שמינית שלאחר שמיטה. כשה"א השנה זו תשיעית שלאחר היובל שלאחר השמיטה [כשהוא אומר כו' את השנה השמינית היינו תשיעית שלאחר היובל שלאחר השמיטה פי' בא לרבות דאף בשעת היובל שאינו זורע אלא בתשיעית יהיה לכם די התבואה] ואכלתם מן התבוא' ישן. לא סלמנטון (עיין בב"ב צ"א ע"ב) [פי' תיכף כשקוצרין אותו לא תצטרך לאכול אלא עד זמן האסיף דהיינו חג הסוכות של תשיעית] עד התשיעית. זו תשיעית שלאחר השמינית שלאחר השמיטה כשהוא אומר השנה זו עשירית שאחר התשיעית שאחר היובל שאחר השמיטה:
עד בוא תבואתה [פי' שיהא לכם ברכה כ"כ שתאכלו מפירות של ששית עד בוא פירות של שנה התשיעית לאוצר דהיינו זמן האסיף של שנה ט' שהוא חג הסוכות לשנה העשירית כמו בשאר שנים שיהי' לכם ישן כ"כ עד שתצטרכו להוציא אותו מפני חדש דהיינו שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן ואתם מוציאים את הישן מפני החדש כדכתיב וישן מפני חדש תוציאו כן גבי שביעית תצטרכו להוציא הישן כשיבא החדש של תשיעית דהיינו חג הסוכות של עשירית אז תוציאו הישן של ששית ותאכלו עד בוא תבואת' של תשיעו' לאוצר אז תפסוק מלאכול הישן ולפי זה תאכל ממנו שנה ששית ושביעית ושמינית ותשיעית של אחר היובל' תאכלו ישן. זו עשירית שאחר היובל שלאחר השמיטה:
פסוק כ״ג׳
וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
והארץ לא תמכר לצמתת - עיין רש"י ז"ל:
כי לי הארץ - עיין רש"י ז"ל:
כי גרים ותושבים אתם - אל תעשו עצמכם עיקר וכן דוד ע"ה אמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. אתם עמדי. דיו לעבד להיות כרבו כשתהיו שלי הרי היא שלכם (פי' כשתעשו מצותי ותפרשו שנה א' בשבילי אז היא שלכם):
פסוק כ״ד׳
וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ {ס}
ובכל גאלה תתנו [פי' אי לא הוי כתיב ארץ אחזתכם יכול בעבדי' ובשטרות ובמטלטלי' ת"ל ארץ אחזתכם] א"כ למה נאמר ובכל גאלה תתנו לרבות בתים ועבד עברי. לקובעו חובה מניין (קידושין כ"א ע"ב) שיכול וגאל את ממכר רשות ת"ל ובכל כו':
פסוק כ״ה׳
כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃
כי ימוך אחיך וכו' - עיין רש"י ז"ל אראב"ע ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהו' אדם חס על נכסיו:
ובא גאלו הקרב - מלמד שהקרוב קרוב קודם:
וגאל - רא"א חובה (קידושין כ"א ע"א):
את ממכר אחיו - לרבו' את הנותן מתנה:
פסוק כ״ו׳
וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃
ואיש כי לא יהיה לו גאל - עיין רש"י ז"ל:
והשיגה ידו - יד עצמו שלא ילוה ויגאל:
ומצא - שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברע ויגאל ביפה (פי' דומצא משמע שלא היה מאתמול אצלו אבל עכשיו מצא ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב היה יכול ג"כ מאתמו') ולא ילוה ויגאול:
כדי גאלתו - ולא יגאל חצאים:
פסוק כ״ז׳
וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃
וחשב את שני ממכרו - שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים דהיינו אם לקח ט' שנים ומחצה לפני יובל אין אנו מחשבים אלא ט' שנים בלבד ולטובת הלוקח הוא דהיינו שאם רצה ליגאול צריך להוסיף לו על כל שנה כאלו מכר לו בסך זה על ט' שנים) ומניין שאם רצה לעשות חדשים שנה יעשה (דהיינו אם רוצה לגאול בד' שנים ומחצה שמחשב לו החדשים שנשתיירו ונותן לו לפי ערך שנה) ת"ל והשיב את העדף (ולא כתיב התם שנה כלל ומשמע כל העדף):
לאיש אשר מכר לו - מניין שאם מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים שאינו מחשב אלא עם הראשון ת"ל אשר מכר לו. מניין שאם מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה מניין שאינו מחשב אלא עם האחרון ת"ל לאיש. לאיש אשר בתוכה ר' דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו במנה והשביחה והרי היא יפה מאתים מניין שאינו מחשב אלא מנה ת"ל את העדף העודף שבידו [פי' מה שלקח בשבילה ולא מה ששוה עכשיו] (ערכין ל' ע"א) מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה מניין שאינו מחשב אלא מנה ת"ל והשיב העדף. העודף הנשאר בקרקע [פי' מתחילה מדייק מאת העדף דמשמע העודף הידוע דהיינו ממה שלקח והשתא מדייק מהעודף בלא תוב' את דמשמע העודף שהיא שוה מהיום עד היובל]. יכול אף מוכר ראשון יגאל משני ת"ל ושב לאחזתו בבעל אחוזה הכתוב מדבר ולא במוכר למוכר:
פסוק כ״ח׳
וְאִ֨ם לֹֽא־מָצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל…
ואם לא מצאה ידו - מה ת"ל אם אינו ענין לבעל שדה תנהו עניין לגואל שלא יגאל אלא כסדר הזה אם לא מצאה ידו שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב ברע ויגאל ביפה. ידו. ידי עצמו שלא ילוה ויגאל. די השיב לו. ואינו גואל לחצאין:
והיה ממכרו ביד הקנה אתו - ולא בהקדש [פי' קאי אמה דאמר לעיל שאם לא יהיה לו אותן התנאים והיה ממכרו וכו' ומדקאמר ביד הקנה אתו משמע דוקא ביד הקנה אתו ולא בהקדש כדמפרש טעמא משום דבהקדש א"צ אותן התנאים אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב ברע וגואל ביפה ולוה וגואל וגואל לחצאין] אמר רבי שמעון מה טעם לפי שבהדיוט אם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת היא. ובהקדש אם הגיע יובל ולא נגאלה חלוטה היא:
עד שנת היובל - שלא יכנס בה כלום נ"א שדות וכספים משמיטים כ"א. יובל מוציא בתחלתו [פי' בתחלת השנה כדאמרינן שלא יכנס בה כלום] והשביעית משמטת בסופה:
ויצא ביבל - אף מן הגואל (בת"כ שלנו הגי' אף מן ההקדש אבל באמת מן ההקדש אינו יוצאה לבעלים רק לכהנים אבל לדברי הגאון מן הגואל יוצאה לבעלים ומדוייק לשון הפסוק ושב לאחזתו כנלע"ד ובוודאי הדין דין אמת שיוצאה ביובל מיד הגואל לבעלים). ושב לאחזתו. לרבות אף האשה (פי' אף קרקעות האשה חוזרות ביובל:
פסוק כ״ט׳
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃
ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה - שהוקפה ולבסוף ישבה ולא שישבה ולבסוף הוקפה (ערכין ל"ג ע"ב) יכול אפי' הקיפוה ישראל. נאמר כאן חומה ונאמר להלן גבי ערי סיחון ועוג חומה גבהה דלתים כו' מה להלן נכרים אף כאן נכרים יכול אף אם הקיפוה מכאן ולהבא נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ אף כו' ולא שהקיפוה מכאן ולהבא:
והיתה גאלתו - מיד:
עד תם שנת ממכרו - ולא שנת מנין עולם:
ימים תהי' גאלתו - ר"א אומר אני ימים אין פחות משני ימים [פי' דשני ימים הראשונים אינו רשאי לגאול] וחכמים מתירין (ערכין ל"א ע"א) א"כ מה ת"ל ימים מעת לעת (שם ע"ב) לפי שנאמר עד תם שנת ממכרו יכול עד תחלת יום אחרון ת"ל ימים מעת לעת. גאלתו גאלתו. לרבות יורש של מוכר ושל לוקח:
פסוק ל׳׳
וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָ֠ם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־[ל֣וֹ] (לא) חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה…
ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה - לו מה ת"ל שאם מכר לראשון והראשון לשני לא הייתי יודע אם שנה לראשון או שנה לשני כשהוא אומר עד מלאת לו שנה תמימה הוי אומר שנה לראשון ולא שנה לאחרון. תמימה. שס"ה ימים כמנין ימות החמה ד"ר וחכ"א שנה תמימה לרבות עיבורה (אינו בת"כ רק בערכין ל"א ע"א). וקם הבית. אין לי אלא בית מניין לרבות בתי בדים בורות שיחין ומערות והמרחצאו' והשובכות והמגדלות ת"ל אשר בעיר יכול שאני מרבה אף את השדות ת"ל בית מה בית מיוחד בית דירה יצאו שדות שאינן בית דירה דברי ר"י רמ"א וקם הבית אין לי אלא בית מניין לרבות בתי בדים בורות שיחין והשדות וכו' ת"ל אשר בעיר [ומפורש הוא בערכין ל"ב ע"א בש"ס דהאי שדות שאינה ראויה לזריעה אבל אם ראויה לזריעה ודאי ממעטינן מבית אף לר"מ] אשר לא חמה. פרט לבית הבנוי בחומה דר"י רש"א כותל החיצון כו' ר"א בר' יוסי אומר אשר לא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו עיין רש"י ז"ל:
לצמיתת - לחלוטין. לצמיתת. לרבות את הנותן מתנה:
לקנה אתו - יכול לו לבדו ת"ל לדרתיו אי לדרתיו יכול לדרתיו ולא לו ת"ל לקנה אתו לכן צריך שניהן ואם לאו לא שמענו. לצמיתת לקנה אתו כו' לא יצא ביבל. יצא הקדש שאין לו דורות [פי' ולכך אינה לצמיתות אלא אם ירצה לגאול יגאל] לא יצא ביבל [ערכין ל"א ע"ב. אפי' תוך שנתו. ביבל. שאין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (שם כ"ט ע"א):
פסוק ל״א׳
וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃
ובתי החצרים אשר אין להם חמה - ממשמע שנאמר ובתי החצרים איני יודע שאין להם חומה ומה ת"ל אשר אין להם חמה אלא אעפ"י שיש להם כאלו אין להם [ופירש הפסוק כך הוא או בתי החצרים או אשר אין להם חומה] וכמה הם בתי החצרים [פי' שלא מהני להו חומה] בתי ב' החצרים ב' שני חצירות של שני בתים אז לא מהני להם חומה היו שלש של שני שני בתים הרי אלו כבתי ערי חומה:
אשר אין להם חמה (מגילה ה' ע"ב ערכין ל"ב ע"ב) פרט לשור איגר. סביב. פרט לטבריא שימה חומתה:
על שדה הארץ יחשב - הרי הן כשדה הארץ עיין רש"י ז"ל מה שדה הארץ יוצאה ביובל ובגרעון אף זה כן אי מה שדה הארץ אינו מותר לגאול פחות משתי שנים יכול אף זה כן ת"ל גאלה תהיה לו מיד:
וביבל יצא - אף בתוך שנה שניה היינו אם הקדיש וגאל אחר וכו' (ערכין נ"ג ע"א) וערי הלוים כו' מה ת"ל לפי שנאמר גאלת עולם תהיה כו' יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל וערי הלוים בתי ערי אחזתם גאלת עולם כו':
פסוק ל״ב׳
וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃
גאלת עולם כו' מה ת"ל [פי' מהי תיתי נימא שלא יכול לגאול לעולם] לפי שנאמ' במספר שנים תקנה מאת עמיתך היינו שלא יגאול פחות מב' שנים יכול אף בלוים כן ת"ל גאלת עולם תהיה ללוים מיד. ולפי שנא' ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה (דהיינו שאינו רשאי לגאול אחר שנה) יכול אף בלוים כן ת"ל גאלת עולם תהיה ללוים. ולפי שנא' ואם לא יגאל את השד' ואם מכר את השדה לאיש אחר [דאז הדין שאינו יוצא ביובל אלא לכהני'] כדכתי' והיה השד' בצאתו קדש לה' כו' יכול אף זה כן ת"ל גאלת עולם תהיה ללוים:
פסוק ל״ג׳
וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם…
ואשר יגאל מן הלוים - מת"ל [פי' מהיכי תיתי נימא דלא] שיכול אין לי אלא לוי מישראל יגאל כסדר הזה שהרי הורע כח ישראל בשלו. אבל לוי מלוי לא ת"ל ואשר יגאל מן הלוים אף לוי מלוי גואל:
מן הלוים - ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר:
ויצא ממכר - יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל בית ועיר ואחוזה וא"כ מה ת"ל ממכר ממכרו יוצא ביובל ואין הקדשו יוצא ביובל אלא בפדיון [פי' הא דאמרינן דבלוים אף אם מכר הגזבר ללוי חוזרת ללוי ביובל היינו דוקא כשמכר אבל כל זמן שלא מכר אינו יוצא ביובל אלא בפדיון] בתי ערי הלוים היא אחזתם. מניין אתה אומר ישראל שירש את אבי אמו לוי יכול יגאל כסדר הזה ת"ל ואשר יגאל מן הלוים. אי אשר יגאל מן הלוים יכול לוי שירש את אבי אמו ישראל יגאל כסדר הזה ת"ל כי בתי ערי הלוים עד שיהא לוי ובערי הלוים ד"ר וחכ"א אין דברים אמורים אלא בערי הלוים. הוא אחזתם. להגיד מה גרם:
פסוק ל״ד׳
וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ {ס}
ושדה מגרש עריהם לא ימכר - ר"א אומר מניין שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה לא עיר מגרש ולא מגרש עיר ת"ל ושדה מגרש עריהם לא ימכר מאי לא ימכר לא ישנה:
לא ימכר - מכר גזבר יוצא ביובל בחנם. כי אחזת עולם הוא להם. להגיד מה גרם:
פסוק ל״ה׳
וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃
והחזקת בו - אפי' ד' וה' פעמים. יכול אפי' מפסידו לתרבות רעה [פי' אם יהיה לו מעות יוצא הוא לתרבות רעה ה"א שחייב ליתן לו] ת"ל עמך בעושה מעש' עמך כו':
גר - זה גר צדק. תושב. זה גר אוכל נבילות:
פסוק ל״ו׳
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
אל תקח מאתו - ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב נגד הגוי. מאתו. מישראל [אינו בת"כ רק בב"מ ע"א ע"א] אבל אתה לוקח מגר תושב:
נשך ותרבית - איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין סאתים חיטים בשלש אסור מפני שהוא נשך איזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער. עמדו חטים בשלשים דינריה אומר לו תן לי חטים שאני מוכרם ולוקח אני בהן יין א"ל הרי חיטך נתונים עלי בשלשים דינרים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו. הא אם יש לו חייב ליתן לו:
ויראת מאלהיך - עיין רש"י ז"ל:
וחי אחיך עמך - צריך להחזיר לו הריבית כדי שיחי' עמך מכאן לריבית קצוצה שיוצאה בדיינים [ב"מ ס"א ע"ב]. וחי אחיך עמך. חייך קודמין לחייו (שם ס"ב ע"א) דרש בן פטירא שנים שהיו הולכין במדבר ואין ביד א' אלא קיתון של מים אם שותיהו אחד מגיע לישוב ואם שותיהו שנים שניהם ימותו דרש בן פטירא ישתו שניהם וימותו שנא' וחי אחיך עמך א"ל ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך:
פסוק ל״ז׳
אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃
את כספך - כספך ולא של אחרים:
אכלך - ולא של אחרים או כספך ולא כסף מעשר אכלך ולא אוכל בהמה ת"ל נשך כסף לרבות כסף מעשר נשך אוכל לרבות אוכל בהמה:
ובמרבית לא תתן כו' - [ב"מ ע"ה ע"ב] מכאן אמרו המלוה עובר בה' ל"ת. לא תהי' כו'. לא תשימון כו'. אל תקח כו'. לא תתן כו'. ולפני עור כו'. לוה עובר משום ג׳ ל״ת לא תשיך לא תשיך ולפני עור. ועדים וערוב וסופר משום לא תשימון׃ אני ה', על תנאי כך הוצאתי אתכם שתקבלו את מצות רבית שכל הכופר במצות רבית כאלו כופר בי״מ׃ אני ה'. מכאן אמרו המקבל עליו עול ריבית מקבל עליו עול מלכות שמים וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול מלכות שמים:
פסוק ל״ח׳
אֲנִ֗י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃…
לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים - מכאן אמרו כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים וכל היוצא לח"ל כאלו עובד ע״א וכן בדוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי עלה על דעתינו שדוד המלך עובד ע״ז אלא שהי' דורש ואומר כל היושב בא״י מקבל כו'׃ וכי ימוך אחיך ונמכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור את עצמו אלא א׳׳כ העני. מניין כשיהא נמכר אינו נמכר אלא לך ת״ל ונמכר לך. ומניין שאם ב״ד מוכרים אותו לא יהיו מוכרים אלא לך שנא׳ כי ימכר לך׃ אחיך. שתנהוג בו באחוה, יכול. אף הוא ינהוג בעצמו באחוה. ת״ל עבד יכול אף אתה תתנהג בו כעבד ת״ל אחיך הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות׃ לא תעבד בו עבד' עבד. עיין רש״י ז״ל. ד״א לא תעבד בו עבדת עבד. בו אין אתה עובד עבוד׳ עבד אבל אתה עובד בבן חורין עבודת עבד׃ כשכיר. מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה כן׃ כתושב. מה תושב בטוב לו לא תוננו אף זה כן׃ יהיה עמך (כ״ה נכון ולא מן כי טוב לו עמך שהוא רק סיפור דברים ועיין בתוספות קידושין ט׳׳ו ע״א ובערכין למ״ד ע״ב) עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא חדש אתה שוכב על מוכין והוא על תבן׃ עד שנת היבל. שלא יכנס בשנת היובל מאומה:
פסוק מ׳׳
כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃
יעבד עמך - שלא תמסור לו אומנותו לאחר [פי׳ שאם היה האדון בלן לרבים ספר לרבי׳ לא תמסור אומנתך לו משום דיכול לומר לך מכרתי ולא לאחרים]. ר' יוסי אומ' אם הוה אומנתו לפנים מיכן מותר אבל רבו לא ילמדנו בתחל'. אבל אמרו חכמי' מספר לו את שערו ומכבס לו את כסותו ואופה לו את עיסתו. ויצא מעמך, שלא תהיה אתה בכרך והוא בכפר או להיפך׃ הוא ובניו עמו מכאן שרבו חייב במזונו׳ בניו עיין רש״י ז״ל ומניין למזונות אשתו ת״ל הוא ובניו עמו (עיין בק״א) יכול אף נשא אשה שלא מדע' רבו ת״ל הוא מה הוא מדע' רבו אף אשתו ובניו מדע׳ רבו:
פסוק מ״א׳
וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃
ושב אל משפחתו - אר״א ב״י במי הוא מדב׳ אי בנרצע הרי אמו' אי במוכ' עצמו הרי אמור הא אינו מדב' אלא במכרוהו ב״ד שנה או שנתי׳ לפני היובל שיהא היובל מוציאו [פי׳ הא דדחיק לאוקמי הכא במכרוהו ב׳׳ד היינו משו׳ דבכלהו כתיב איש משמ׳ שאינו נוהג אלא באיש והכא כתיב סתם משמ' שנוהג אף באשה אע״ג דמכירת ב״ד לא שייך באשה מ״מ מכירת אחרי' שייך באש׳ דהיינו שמכר׳ אביה בקטנות׳ אבל נרצע ומוכר עצמו לא שייך באשה כלל] ושב אל משפחתו ואל אחזת אבתיו ישוב. ואינו שב לאות׳ שררה עיין רש״י ז"ל:
ישוב - לרבות את הרוצח:
פסוק מ״ב׳
כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃
כי עבדי הם - שטרי קוד' (ב״מ יו״ד ע״א) מכאן שפועל חוזר בחצי היום אשר הוצאתי אתם מארץ מצרי'. על תנאי כך שלא ימכרו ממכר׳ עבד׃ לא ימכרו ממכר׳ עבד. שלא יעמידנו בסמט' ולא יעמידנו על אבן הלקח:
פסוק מ״ג׳
לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃
לא תרדה בו בפרך - עיין רש״י ז״ל בו בפרך (הוא נלמד מת״כ דלעיל על פסוק לא תעבוד בו עבדת עבד וע״ש וכ״ה לקמן בהדיא סוף הפרשה) אבל בבן חורין מותר:
פסוק מ״ד׳
וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃
ועבדך ואמתך - מה ת״ל שלא תאמר הואיל ואמרה תורה את כל אלה במי אשתמש תלמוד לומר ועבדך ואמתך׃ אשר יהיו לך. מה תלמוד לומר מכאן אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן שמותר אתה לשעבדו כעבד׃ מאת הגוים אשר סביבתיכם מהם תקנו. ולא מן הכנענים שבארץ׃ מהם תקנו עבד ואמה. הקיש עבד לאמה מה אמה אין לה קדושין אף עבד אין לו קדושין׃ וגם כו' עיין רש״י ז״ל׃ מבני התושבי' כו'. אין לי אלא בניהם ובנותיהם הן עצמן מניין ת״ל מהם תקנו. מניין אתה אומר א׳ מכל משפחות האדמה שבא על א' מן הכנענית וילדה ממנו בן מותר אתה לקנותו לעבד ת״ל וממשפחתם אשר עמכם [פי׳ דממשפחת׳ היינו משפחות אשר סביבותיהם. אשר עמכם. היינו אשר יהיה עמכ׳ דמסתמ' הולך אצל הנקבה והנקבה היא עמכ׳ מהם תקנו] אשר הולידו בארצכם. מה ת״ל ללמד לא׳ מן הכנענים שבא על א' מן האומות וילדה ממנו בן אסור אתה לקנותו לעבד שנאמ' אשר הולידו בארצכם [פי' דהולידו קאי אזכר והוא בארצכם אבל הלידה לא היה בארצכם כי הנקב׳ היא מאשר סבבותיכם אפ״ה אסור לקנו׳ מהם] מהם תקנו. אתם קונים מן האומות (אינו בת״כ רק בגיטין ל״ח ע״א) ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה׃ והיו לכם לאחזה. הרי הם כאחוזה מה אחוזה נקני' בכסף בשט׳ ובחזקה אף עבדי׳ נקנים בכסף ובשטר ובחזקה׃ והתנחלתם אתם לבניכם. ולא בנותיכם לבניכם מלמד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו (אינו בת״כ רק בקידושין ט״ז ע"א) לפי שנא' ואם אחרת הרי היא כאחרת בשטר יכול אף בחזקה ת״ל אתם׃ אחריכם. מה ת"ל לרבות לכל המוחזק אחריו שהוא בנו [פי׳ דסמכינן אחזקה והוא יורשו] לפי שנא׳ והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה [פי' דמשמע אפי׳ אינו ידוע שהוא בניכם אלא מכח אחריכם דהיינו שמוחזק שהוא בנו אפ״ה והתנחלת'] והתנחלת' לרשת אחוזה. מה אחזה אין לה אונאה אף עבדי' אין להם אונאה׃ לעלם בהם תעבדו. לעבדה נתתיו ולא לבושה (נד׳ מ״ז ע״א) לעולם בהם תעבדו. אין לך בהם אלא עבודה בלבד (אינו בת״כ רק בב״מ ע״ג ע״ב) ובאחיכם. שאם אין נוהג כשורה אתה נוהג לעבוד בו כעבד׃ איש באחיו, א״ל אלא איש אשה מניין ת״ל באחיו מ״מ. ד"א להביא המלך במשרתיו׃ בו בפרך. אבל אתה רודה בב״ח בפרך:
פסוק מ״ז׳
וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ…
וכי תשיג (קידושין כ' ע״א סוכה מ' ע״ב ערכין ל׳ ע״ב) בא וראה כמה קשה אבק שביעית בתחלה וכי תמכרו ממכר לסוף וכי תשיג יד גר כו'׃ עמך ומך אחיך עמו עיין רש״י ז״ל׃ גר. זה גר צדק. תושב. זה גר אוכל נבילות:
פסוק מ״ח׳
אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃
אחרי נמכר - מה ת״ל שיכול בא ואמר הרי אני נמכר יכול היזקק לו ת״ל אחרי נמכר הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר יכול ידחה אבן אחר הנופל (קידושין כ׳ ע״ב) ת"ל אחרי נמכר גאלה תהיה לו מיד אל תניחהו שיטמע. מניין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ת"ל אחד מאחיו׃ או דדו. זה אחי אביו׃ בן דדו. זה בן אחי אביו׃ או משאר בשרו ממשפחתו. מלמד שקרוב קרוב קודם (פי׳ מדכתיב כסדר הזה מתחלה אחד מאחיו ואח״כ אחי אביו) או השיגה ידו. יד עצמו׃ ונגאל. ביד כל אדם. (קידושין שם) ד״א ונגאל כלו ולא חציו. ומה ת"ל יגאלנו ג׳ פעמים לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה׃ מנין שגזל גוי אסור ת״ל גאלה תהיה לו, יכול יבוא עליו בעקיפין ת״ל וחשב עם קנהו שמדקדק עמו. (ב״ק קי״ג ע״ב) עם קנהו ולא עם היורשין שלו מכאן אמרו העובד את הנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת (קידושין י״ז ע״ב) ומכאן שגוי יורש את אביו מדברי תורה׃ משנת המכרו לו עד שנת היבל. ואינו יוצא בשש׃ והיה כסף ממכרו. (אינו בת"כ רק בקידושין ח׳ ע״א) בכסף הוא נגאל ואין נגאל לא בתבואה ולא בכלים בפחות משוה פרוטה. או יכול דוקא בכסף ת״ל ישיב אפי׳ שוה כסף׃ מכסף מקנתו (אינו בת״כ רק בקידושין י״ד ע״ב) מלמד שנקנה בכסף. הנמכר לישראל מניין ת״ל והפדה ומקיש עברי לעבריה. מניין אתה אומר. נמכר לו במנה והשביח והרי הוא יפה מאתים מניין שאינו מחשב אלא במנה ת״ל אם עוד רבות כו' מכסף מקנתו. ומניין שאם נמכר במאתים ועמד במנה שאין מחשב אלא מנה ת״ל ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היבל וחשב לו כפי שניו ישיב את גאלתו׃ [פי׳ דדריש הכי אם עוד רבות בשנים דהיינו שנתרבה ונעשה מאתים. לפיהן ישיב גאלתו מכסף מקנתו פי׳ א"צ לחשב אלא מכסף מקנתו ופסוק השני אם נתמעט בשנים שאינו שוה עכשיו אלא מנה כפי שניו ישיב את גאלתו פי' א״צ לחזור אלא לפי השנים שהוא שוה עכשיו ולא כפי מה שנתן תחלה ודייק זה מדכתיב גבי רבות מכסף מקנתו וגבי מעט כפי שניו אלמא דאיירי ביוקרא וזולא]. א״ל אלא נמכר לנכרי שידו על העליונ' נמכר לישראל מניין ת״ל שכיר שכיר לג״ש מה שכיר האמור לעכו״ם כשהוא נגאל ידו על העליונה אף שכיר האמור לישראל כשהוא נגאל ידו על העליונה:
פסוק נ״ג׳
כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃
כשכיר שנה בשנה - שכירות של שנה זו בשנה שניה מלמד ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף (אינו בת״כ רק בב״מ ס״ה ע״א) יהיה עמו. מה שהוא אוכל הוא אוכל מה שהוא שותה הוא שותה׃ לא ירדנו בפרך. יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה ת״ל לעיניך אין אתה מצווה אלא מה שלעיניך:
פסוק נ״ד׳
וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃
ואם לא יגאל באלה - ריה"ג אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשעבוד. ר"ע אומר באלה לשעבוד ובשאר כל אדם לשחרור (אינו בת"כ רק בקידושין ט"ו ע"ב) וחכ"א הכל לשחרור ומה ת"ל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש:
ויצא בשנת היבל - רש"א מניין שגזל העכו"ם גזל ת"ל אחרי נמכר גאולה תהי' לו יכול ימשכנו ויצא [פי' בע"כ דהוי גזל ת"ל גאלה תהי' לו יכול יגלום עליו פי' יטעה אותו] ת"ל וחשב עם קנהו ידקדק עמו. או אינו מדבר אלא בעכו"ם שאינו תחת ידך [אז אסור להטעות אותו] וכי מה אתה יכול לעשות לו כשה"א ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו הא בעכו"ם שתחת ידך הכתוב מדבר אם כך דברה תורה בעכו"ם שתחת ידך עאכ"ו בעכו"ם שאינו תחת ידך א"כ החמיר' תורה על גזלו של עכו"ם ק"ו על גזלו של ישראל:
פסוק נ״ה׳
כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
כי לי בני ישראל עבדי' עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - על תנאי שלא תשתעבדו בהם:
מהדורה: Aderet Eliyahu, Halberstadt, 1860. רישוי: Public Domain. Sefaria.
ויקרא פרק 25
ויקרא פרק 25 מציג 55 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: ויקרא פרק כ״ה
פתיחה בקורא