ויקרא פרק י׳

ותצא אש — רבי אלעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה:

הוא אשר דבר וגו' — היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכבדי. אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במידעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:

וידם אהרן — קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל, שנתיחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:

בקרבי — בבחירי:

ועל פני כל העם אכבד — כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקדשיך:

דד אהרן — עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו יח) ובני קהת וגו':

שאו את אחיכם וגו' — כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה:

בכתנתם — של מתים מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חטמיהם:

אל תפרעו — אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:

ולא תמתו — הא אם תעשו כן תמותו:

ואחיכם כל בית ישראל — מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מטלת על הכל להתאבל בה:

יין ושכר — יין דרך שכרותו:

בבאכם אל אהל מועד — אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין, נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקדוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד, מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד:

ולהבדיל — כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחללת, הא למדת שאם עבד, עבודתו פסולה:

ולהורת — למד שאסור שכור בהוראה יכול יהא חיב מיתה, תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו (פסוק ט), כהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:

הנותרים — מן המיתה מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא:

קחו את המנחה — אף על פי שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן:

את המנחה — זו מנחת שמיני ומנחת נחשון:

ואכלוה מצות — מה תלמוד לומר, לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הצרך לפרש בה דין שאר מנחות:

וחק בניך — אין לבנות חק בקדשים:

כי כן צויתי — באנינות יאכלוה:

ואת חזה התנופה — של שלמי צבור:

תאכלו במקום טהור — וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל, שהוא טהור מלכנס שם מצורעים מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר:

אתה ובניך ובנתיך — אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להן מתנות, רשאות הן לאכול בחזה ושוק או אינו אלא אף הבנות בחלק, תלמוד לומר כי חקך וחק בניך נתנו, חק לבנים ואין חק לבנות:

שוק התרומה וחזה התנופה — לשון אשר הונף ואשר הורם תנופה מוליך ומביא, תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב, תרומה בשוק ותנופה בחזה, לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה:

על אשי החלבים — מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וישוב המקראות שלא יכחישו זה את זה, כבר פרשתי שלשתן בצו את אהרן (ז ל):

שעיר החטאת — שעיר מוספי ראש חדש ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חדש, ומכלן לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים, מפני הטמאה שנגעה בו נשרף. ויש אומרים, מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה (פסוק יב) ואכלוה מצות:

דרש דרש — שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלו אלו, כך הוא בתורת כהנים:

על אלעזר ועל איתמר — בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:

לאמר — אמר להם, השיבוני על דברי:

מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש — וכי חוץ לקדש אכלוה, והלא שרפוה, ומה הוא אומר במקום הקדש, אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה:

כי קדש קדשים הוא — ונפסלת ביוצא, והם אמרו לו לאו אמר להם הואיל ובמקום הקדש היתה, מדוע לא אכלתם אותה:

ואתה נתן לכם לשאת וגו' — שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:

לשאת את עון העדה — מכאן למדנו ששעיר ראש חדש היה, שהוא מכפר על עון טמאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו:

הן לא הובא וגו' — שאלו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו':

אכל תאכלו אתה — היה לכם לאכלה אף על פי שאתם אוננים:

כאשר צויתי — לכם במנחה:

וידבר אהרן — אין לשון דבור אלא לשון עז, שנאמר (במדבר כא ה) וידבר העם וגו' אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד. אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו. יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר (במדבר לא כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו', הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני:

הן היום הקריבו — מהו אומר, אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן:

ותקראנה אתי כאלה — אפלו לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חיב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם:

ואכלתי חטאת — ואם אכלתי הייטב וגו':

היום — אבל אנינות לילה מתר, שאין אונן אלא יום קבורה:

הייטב בעיני ה' — אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות:

וייטב בעיניו — הודה ולא בוש לומר לא שמעתי: