ויקרא פרק א׳

ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אמות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטמאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם:

ויקרא אל משה - הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:

אליו - למעט את אהרן ר' יהודה בן בתירא אומר שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו שלשה עשר מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ואלו הן שלשה עשר מיעוטין לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו, ונועדתי לך, כלן בתורת כהנים. יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו (במדבר ז פט), משה שמע, וכל ישראל לא שמעו:

מאהל מועד - מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר את הקול (שם), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כט ד. ה) קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו (יחזקאל י ה) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה, יכול (מפני) שהקול נמוך, תלמוד לומר (שם) כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה, שכיון שמגיע שם היה נפסק:

מאהל מועד לאמר - יכול מכל הבית, תלמוד לומר מעל הכפורת יכול מעל הכפורת כלה, תלמוד לומר מבין שני הכרובים:

לאמר - צא ואמר להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנדים, מן המרגלים ואלך, לא נתיחד הדבור עם משה, שנאמר (דב' ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה הדבור דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר (שמות יט ח) וישב משה את דברי העם וגו':

אדם כי יקריב מכם - כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין:

אדם - למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:

הבהמה - יכול אף חיה בכלל, תלמוד לומר בקר וצאן:

מן הבהמה - ולא כלה, להוציא את הרובע ואת הנרבע:

מן הבקר - להוציא את הנעבד:

מן הצאן - להוציא את המקצה:

ומן הצאן - להוציא את הנוגח שהמית כשהוא אומר למטה מן הענין (פסוק ג) מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטרפה:

תקריבו - מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות:

קרבנכם - מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות:

זכר - ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:

תמים - בלא מום:

אל פתח אהל מועד - מטפל בהבאתו עד העזרה מהו אומר יקריב יקריב, אפלו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא. וכן עולה בחלין, ימכרו החלין לצרכי עולות, והרי הן כלן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא. יכול אפלו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר יקריבנו:

יקריב אתו - מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

לפני ה' וסמך - אין סמיכה בבמה:

על ראש העולה - להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן:

העלה - פרט לעולת העוף:

ונרצה לו - על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה:

ושחט' והקריבו' הכהנים - מקבלה ואלך מצות כהנה, למד על השחיטה שכשרה בזר:

לפני ה' - בעזרה:

והקריבו - זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן:

בני אהרן - יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים:

את הדם וזרקו את הדם - מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו:

וזרקו - עומד למטה וזורק מן הכלי לכתל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתן בארבע רוחות המזבח או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ארבע:

אשר פתח אהל מועד - ולא בזמן שהוא מפורק:

והפשיט את העלה - מה תלמוד לומר העלה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח:

אתה לנתחיה - ולא נתחיה לנתחים:

ונתנו אש - אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט:

בני אהרן הכהן - כשהוא בכהונו, הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:

בני אהרן הכהנים - כשהם בכהונם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:

את הנתחים את הראש - לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר התז בשחיטה, לפיכך הצרך למנותו לעצמו:

ואת הפדר - למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:

אשר על המזבח - שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה:

עלה - לשם עולה יקטירנו:

אשה - כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש וכל אשה לשון אש פויאד"א בלע"ז:

ניחוח - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

ואם מן הצאן - וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמה הפסיק, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:

מן הצאן מן הכבשים או מן העזים - הרי אלו שלשה מיעוטין פרט לזקן, לחולה ולמזוהם:

על ירך המזבח - על צד המזבח:

צפנה לפני ה' - ואין צפון בבמה:

מן העוף - ולא כל העוף, לפי שנאמר (ויקרא כב יט) תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחסר אבר, תלמוד לומר מן העוף:

התרים - גדולים ולא קטנים:

בני היונה - קטנים ולא גדולים:

מן התרים או מן בני היונה - פרט לתחלת הצהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:

והקריבו - אפלו פרידה אחת יביא:

הכהן ומלק - אין מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן:

ונמצה דמו - לשון מיץ אפים (משלי ל לג), כי אפס המץ (ישעיה טז ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד:

ומלק' והקטיר' ונמצה - אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה, ונמצה דמו כבר:

מראתו - מקום הרעי וזה הזפק:

בנצתה - עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזה שתרגם אנקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארבה ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעים, שאכל מן הגזל:

אצל המזבח קדמה - במזרחו של כבש:

אל מקום הדשן - מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה וכלם נבלעים שם במקומן:

ושסע - אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ו) וישסעהו כשסע הגדי:

בכנפיו - עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:

בכנפיו - נוצה ממש והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהדר בקרבנו של עני:

לא יבדיל - אינו מפרקו לגמרי לשתי חתכות, אלא קורעו מגבו נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים:

ויקרא וידבר הקדים קריאה לדיבור למדך תורה ד"א שלא ידבר לחבירו אא"כ קורהו והוא (ביומא ד' ע"ב) וכן בסנה. וכן בסיני. ומנין לכל הדברות שבתורה ת"ל מאהל מועד כל שמאה"מ הקדים קריאה לדבור ומנין אף לאמירות ולציווים ת"ל דבר וידבר לרבו' כו'. יכול אף להפסקות ת"ל וידבר לדבור ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה עיין רש"י ז"ל. ויאמר משה משה שאין ת"ל ויאמר מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ויאמר הנני שאין ת"ל ויאמ' ללמד שעל כל קריאה הי' אומר הנני. משה משה לשון חיבה לשון זירוז וכן אברהם אברהם. יעקב יעקב שמואל שמואל. ד"א הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו.

אליו למעט את אהרן - אר"י ב"ב י"ג דברות נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מעוטין ללמד שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמ' לאהרן ואלו הן לדבר אתו. מדבר אליו. וידבר אליו. ונועדתי לך. ודברתי אתך. אצוה אותך. אשר אועד לך. לדבר אליך שם. ביום צוותו. את אשר יצוה א' במצרים ויהי ביום דבר כו' וא' בסיני ואלה תולדת אהרן ומשה כו' וא' באה"מ ויקרא כו'. ר"י הגלילי או' בג' מקומו' במצרי' בסיני ובאה"מ מיעט את אהרן מכלם. רא"א ונועדתי שמה כו' עתיד אני להתועד להם ולהתקדש בהם אימתי ביום שמיני שנא' וירנו כו' או אינו אלא ליתן להם יעידה לדברות ת"ל ונועדתי לך לך ולא כו' ומנין להוציא אף מן הדברות ת"ל ודברתי אתך ומנין להוציא הזקנים ובני אהרן ואהרן ת"ל לדבר אליך: ומנין להוציא אף משמיעות הקול את ישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן ת"ל קול לו. ומנין להוציא אף מה"ש ת"ל קול אליו משה שומע ואין כו':

מאהל מועד - מלמד שהיה הקול נפסק יכול מפני שהי' נמוך ת"ל וישמע את הקול שאין ת"ל הקול. הקול שנאמר קול ה' בכח כו' אלא שהיה נפסק. וכן מקול כנפי הכרובים כו' יכול מפני שהי' הקול נמוך ת"ל כקול שדי בדברו בסיני. אלא שהי' נפסק:

מאהל מועד יכול מכל הבית ת"ל מעל הכפרת יכול מעל הכפרת כלה ת"ל מבין שני הכרובים ראה חיבתן של ישראל הכבוד שנא' בו את השמי' ואת הארץ אני מלא (ירמי' כ"ג כ"ד) כביכול דחק לדבר מבין שני הכרובים ר' דוסא או' כי לא יראני האדם וחי אבל רואים הם במיתתם וכה"א לפניו יכרעו כו' אף חיות הקודש אינן רואות את הכבוד. אר"ש אף מלאכים שחיים חיי עולם אינם רואים את הכבוד:

לאמר מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד כו' - (יומא ד' ע"ב) ד"א לאמר אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי. שכל ל"ח שנה שהי' כמנודין לא הי' מדבר עמו שנא' ויהי כאשר תמו כו'. ד"א צא ואמור להם והשבני. ומנין שהי' משה מדבר עמהם שנא' ודבר אל בני ישראל כו' ומנין שהי' משה משיב הדברים ת"ל וישב משה את דברי העם כו' פ' יתרו ר' אלעזר אומר וכו' לצורך עצמו ת"ל אל בני ישרא' בשביל ישר' ולא בשביל עצמו:

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם - אדם לרבות גרים.

כי יקריב רשות.

מכם - להוציא מומרים וכה"א זבח רשעים תועבה.

קרבן לה' - שיקדים הקדישו להקרבתו שלא יאמר לה' עולה עאכ"ו שאין מזכירין ש"ש לבטלה:

מן הבהמ' ולא חיה ואין לך בבהמ' אלא בקר וצאן.

תקריבו עיין רש"י ז"ל - ד"א מקום שהיחיד מביא משם צבור מביאין:

אם עלה קרבנו מן הבקר ומנין שינהגו בתמורה ת"ל אם - שלמים מניין ת"ל קרבנו יכול לא יהיו כל הפסולין אלו נוהגין אלא בעולת נדבה עולת חובה מניין ת"ל עולה א' עולת כו'.

לפני ה' וסמך - אע"פי שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים:

ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו - ידו ולא יד שלוחו ולא יד עבדו ולא יד אשתו. ידו על ראש ולא על גב. ידו על ראש ולא על הצוואר וגביים וחזה. ונרצה. רש"א אע"פי שלא סמך מרצה. לו ולא לחבירו לימד על שינוי בעלים כו'.

לכפר - במכפר איזהו מכפר זה הדם. דם הטמא מנין ת"ל ונשא אהרן את עון הקדשים כו' איזהו עון הוא נושא אם פגול נאמר לא יחשב אם נותר נאמר לא ירצה אלא עון טומאה. אין לי אלא דם קומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין ת"ל לכל מתנת קדשיהם. של נשים וגרים ועבדים מניין ת"ל הקדשים ריבה הואיל ואין כפרה אלא בדם מת"ל וסמך ונרצה מלמד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה כאלו לא כפר וכפר:

עליו - רש"א את שהוא עליו חייב באחריותו ואת שאינו כו':

ושחט את בן הבקר וגו' - וסמך ושחט. במקו' שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. ומה סמיכה בטהורין אף שחיט' בטהורין ומה שחיטה ביום דכתי' ביום זבחכם אף סמיכ' ביום. ושחט שחיט' כשיר' בזרי' וכו'. או אינו אלא בכהן כמ"ש ואתה ובניך תשמרו את כהנתכ' כו' כשהו' אומ' והקריבו כו' מכאן ואילך מצות כהונה:

ושחט את בן הבקר - שתהא שחיט' לשם בן הבקר מכאן למתעסק פסול.

ושחט - דלא לשוויא גסטרא.

את בן הבק' לפני ה' - ואין השוחט לפני ה':

והקריבו עיין רש"י ז"ל.

את הדם - מניין שאם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ת"ל שוב את הדם. יכול אם נשפך מצואר בהמה ת"ל הדם. הדם שנתקבל בכלי:

הדם על המזבח - ולא הזורק. ד"א דם אעפ"י שאין בשר מה אני מקיים ועשית עולתיך הבשר והדם מה הדם בזריק' אף הבשר בזריק' יכול יהא זורק ורובג (פי' אבר על אבר כמין מרבג וגו') ת"ל וערך (פי' שיהא זורק הבשר דרך עריכה) ועיין ק"א:

המזבח סביב - ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח. ואם עבד עבודתו פסולה:

אשר פתח אהל מועד - ולא בזמן פירוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה. ולפי שנא' ונתת את הכיור כו' יכול בין אה"מ ובין המזבח ת"ל המזבח סביב אשר כו' המזבח פאה"מ ולא הכיור היכן היה הכיור נתון בין האולם כו':

והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה - והפשיט ונתח יכול יפשיט אבר אבר וינתח ת"ל העלה מפשיט כלה ואח"כ מנתח: עולת חובה ועולת צאן ושל נשים ושל גרים ועבדים ונכרים ושנשחט שלא לשמה מנין ת"ל העלה כל שהוא עולה טעונה הפשטה. אתה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. אתה כשירה ולא פסולה שאם עלתה ע"ג המזבח קריבה כמות שהיא:

ונתנו בני אהרן אר"י מנין להצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ת"ל ונתנו כו'. רש"א שלא תהא אלא בראשו של מזבח:

הכהן - בכיהונו לימד על כה"ג שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה.

ונתנו כו' אש על המזבח אע"פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה כו'.

עצים על האש - ולא אש על עצים רש"א לרבות שני גזרי עצים לתמיד של בין הערבים:

וערכו בני אהרן יכול אפי' מאה ת"ל וערך - יכול בכהן א' ת"ל וערכו הא כיצד א' עורך שני אברים וכמה הן אברים עשרה. וא' בקרבים נמצא טלה עולה בששה דר"י. רע"א וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים הרי ששה. את הראש ואת הפדר מלמד שאינם מהנתחים. ד"א שיהא פורש את הפדר על בית השחיטה. ר' חייא אומר שיכול נתחים שהיה בכלל הפשט. ומנין לראש שכבר הותז בשחיטה ת"ל כו' מכאן לשחיטה שהיא מן הצוואר:

על העצים אשר על האש - הנתוכים (ר"ל לשון התכה ויפים לאש) להיות אש וכי כל העצים כו':

אשר על המזבח - מה מזבח משל ציבור אף אש ועצים משל ציבור. ר"א אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש כו':

וקרבו וכרעיו - אפי' נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה. קרבי עולה בקרבי תמורה. יכול אפי' נתערבו בפסולין ת"ל וקרבו כו'.

ירחץ - יכול מה רחיצה בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה ת"ל במים מים כל שהן:

במים - ולא ביין. במים ולא במזג. במים להכשיר את כל המים:

והקטיר - אע"פ שפסול אע"פי שיוצא אע"פ שפיגול. אע"פ שנותר. אע"פי שטמא יכול כשהן למטה ת"ל המזבחה כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה:

את הכל - לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים והצמר שבראשי הכבשים והשער שבזקן תישים יכול אפי' פרשו ת"ל הבשר והדם יכול יתלשו ת"ל את הכל כיצד מחוברין יעלו פרשו אעפ"י שהן בראשו של מזבח ירדו:

עלה - לשם עולה:

אשה - לשם אישים:

ריח - לשם ריח:

ניחוח - לשם נחת רוח:

לה' - לשם מי שאמר והי' העולם:

ואם מן הצאן קרבנו - קרבנו להוציא את הגזול:

מן הכשבים או מן העזים לעלה - לרבות כל המותרות מן הקרבנות שיביא בדמיהן עולה:

תמים - יקריבנו תמים יבקרנו:

ושחט אתו כו' - אותו בצפון ולא עוף בצפון:

על ירך המזבח - ולא באויר:

ושחט על ירך - ולא קבלה על ירך:

על המזבח סביב - ואין סביב בבמה:

בני אהרן - ולא בנות אהרן:

את ראשו ואת פדרו - מלמד שהן קודמין לכל האברים:

וערך הכהן אתם - כסדרם:

והקרב והכרעים כו' במים כו' והקריב הכהן את הכל מכאן שהולכת אברים לכבש בכהן. ובשור לא נאמר והקריב שלא יאמר אדם אביא שור שהוא גדול כו' אלא תורה ומעשים טובים כו' עיין במדרש רבה סוף פ' ב' ובפי' מ"כ:

עלה - אע"פ שלא הפשיט ושלא נתח ושלא סמך יכול אע"פ שלא נשחט בצפון ת"ל עלה הוא אשה ריח ניחח לה' כו':

ואם מן העוף עלה - ולא מן העוף שלמים:

קרבנו - ולא הציבור:

והקריבו - מלמד שהיא באה נדבת שנים:

ומלק והקטיר - מה הקטרה בני אהרן ולא בנות אהרן אף מליקה:

אל המזבח - יכול בין מלמעלה בין מלמטה ת"ל ומלק את ראשו והקטיר המזבח האמור לענין הקטרה הוא האמור לענין מליקה:

ונמצה דמו - דם כולו אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהן:

על קיר המזבח - ולא על קיר הכבש ויסוד והיכל:

והשליך אתה - כשירה ולא פסולה אתה ולא חטאת העוף:

ושסע אתו - כשר ולא פסול ולא עלת בהמה:

בכנפיו - להכשיר את העור:

לא יבדיל - יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר יכול אעפ"י שמלק בסכין ת"ל אתו יכול אעפ"י שלא מיצה דם הגוף ת"ל הוא:

על העצים אשר על האש - הראוי להיות אש: